44 – הוס

המכונה העלית קרקשה במרץ, אבל לזר לא אהב את הרעש שהיא השמיעה היום. הוא הצמיד את אוזנו לגוף ההתנעה. הוא הכיר את המכונה במשך חמש השנים האחרונות והוא הכיר כל צליל שהיא השמיעה.
"ג'ף", הוא קרא לחברו שעמד לידו על מנוע ההשאה. "איך זה נשמע לך?"
ג'ף התקרב אליו, מנגב את הזיעה ממצחו. הוא הביט במכונת העלית, המכונה הראשית של כל המפלס הזה במת"י. "אני לא מבין איפה הבעיה".
"איפה הבעיה? איפה הבעיה? אתה לא שומע את זה?" לזר נקש קלות עם הפטיש שבידו על גוף ההתנעה.
למען האמת, ג'ף לא שמע דבר שלא היה כשורה. הוא משך בכתפיו.
"בחיי, אתה גרוע כמו כולם. אני נשבע לך שהקטור עשה את זה".
"הירגע, להקטור אין גישה למכונת העלית. הוא נמצא שלוש קומות מתחתיך". השיב ג'ף.
לזר נחר בבוז. "זה בדיוק מה שאמרת שהוא הניח את הפיגמנט השחור לפני שלושה שבועות ובמזל הצלחתי להציל פס יצור של יום שלם. ושלא נשכח חס וחלילה את תקרית הקפה המפורסמת – "
"אין כל הוכחה".
" – אני לא צריך הוכחה. הקטור רודף אחרי התפקיד שלי כבר שנתיים. מה הוא לא יעשה בשביל להשיג את המשרה שלי. ועכשיו יש בעיה במכונה, ואני בטוח שהוא חיבל במשהו. אני חייב לראות מה קורה כאן לפני שיהיו בעיות".
ג'ף הביט בו ברחמים. לזר תמיד היה פרנואידי הוא היה בטוח שחצי מהמתחם רצה את התפקיד שלו. והוא חשש בצדק. האחראי למכונת העלית קיבל לא פחות מחמישה קילוגרמים של תפוחי אדמה בשבוע ושני קילוגרמים של תירס, בעוד שג'ף עצמו, עובד ייצור פשוט של חוטי ניילון, קיבל הרבה פחות. אבל מזג הרוח העצבני של לזר כבר הכניס אותו לצרות. המפקח כבר הזהיר אותו פעמיים בעבר שלא יפריע למהלך העבודה התקין. כולם ידעו מה קורה בפעם השלישית.
הוא הניד בראשו וחזר אל חוטי הניילון. הוא הפעיל את מנוע ההשאה וחוטי הניילון החלו לצאת ממנו כמו רצועות ספגטי. נכון, זו הייתה עבודה רוטינית וריח חומצת המלח והתרביות היה נוראי, אבל הוא ייצר את החליפות המיוחדות החדשות עבור העולם החדש. למראית עין, החוטים נראו פשוטים, אך עליהם שוכנו מיליוני תולעי משי מלאכותיות, שכל אחת מהן לא גדולה יותר ממיטוכונדריה. בכל פעם שחוט אחד היה נקרע או נמתח יתר על המידה, תולעי המשי המיקרוסקופיות היו טוות אותו מחדש. הוא אהב את הפעילות השגרתית, היא העסיקה את ידיו ללא הרף ומנעה ממנו לחשוב. לפחות הוא לא כמו מחוסרי הבית שנזרקו מחוץ להוס, מחוץ לכיפה, מכורבלים בתוך ההריסות המפוחמות, חופרים באדמה העקרה ומנסים למצוא דבר מה לאכול.
רעש מחריד הרעיד את רצפת הייצור. ג'ף הביט מעלה לעבר מכונת העלית,משם עלה קול קללותיו של לזר. מכונת העלית החלה להשתעל ולהיחנק. לזר רץ כאחוז אמוק בין חלקי המכונה, מנסה להבין היכן הייתה הבעיה. הוא התכופף מתחת לחלק שנראה כמו משפך מפלדה וצעק. "איפה זה? איפה לכל הרוחות הממסר? בחיי שאני הולך להרוג מישהו!"
כאילו היה זה מחזה אימה, באותו רגע נכנס המפקח. היה זה אדם צעיר, שיערו משוח לאחור, מצח נמוך ועיניים קטנות. הוא ניגש לעבר לזר השכוב על הרצפה.
"מר לזר", אמר המפקח. "מה משמעות הרעש הזה?"
לזר הוציא את עצמו במהירות ממקומו מתחת למכונה. הוא קם במהירות והסיר את כובעו לפני שדיבר. "זוהי מכונת העלית, המפקח. הממסר מהמכונה נגנב וקיימת סכנה – "
"סליחה, מר לזר, אני לא מבין למה אתה מתכוון?"
"הממסר, המפקח, התפקיד שלו במכונת העלית היא להעביר את הכוח האינרציאלי מיחידת ההינע – "
"אני יודע טוב מאוד מה הוא הממסר, מר לזר", הפטיר המפקח בבוז. "אתה רואה את הסימן הזה – " הוא החווה לעבר תג המציג יד האוחזת בפטיש " – זה סימן שלמדתי שבע שנים ביחידת המכאניקט. זה אומר שאני יודע בדיוק מה כל אחת מהמכונות האלו עושה. ותסתכל על הסמל שלך, מה יש שם? 'יד ריקה'. זה אומר שאתה עושה כל מה שאני אומר לך, מר לזר. ומה אלו הדיבורים האלו על גניבה? במת"י אין גניבות".
לזר הרכין את ראשו ובלע רוקו. "אני מבין, המפקח. אבל הממסר נעלם – "
"כלומר, אתה איבדת אותו, ניהלת מלאי בצורה לא ראויה. אני חושב שאתה ראוי לנזיפה, מר לזר". הוא לחץ על מספר כפתורים על הנייד הממוקם על זרועו השמאלית. "אני חושב שהורדת שני קילוגרמים של תפוחי אדמה הוא עונש ראוי. עכשיו תדאג לכך שמכונת העלית – "
באותו רגע נוראי, נשמע רעש מחריד של מתכת החורקת כנגד מתכת אחרת, כמו שני ענקי ברזל המנסים לקרוע זה את זה לגזרים, ותיבת ההינע התרסקה אל הקומה התחתונה. אנשים רצו לכל עבר כדי להתרחק משברי המתכת והפלסטיק. ג'ף הביט באימה ממקומו לעבר רצפת הייצור. למזלו, איש לא נפגע, אבל הנזק היה נוראי. חוטי הניילון הבוקעים מהמכונה שלו התעוותו לפתע ולאחר מספר שניות נתקעו בפתחה. משלוח שלם נהרס. שבוע של עבודה ירד לטמיון. הוא הביט בדאגה לעבר לזר והמפקח.
פניו של המפקח היו חיוורות. הוא פנה בפרצוף קפוא אל לזר. "אני חושב שהפעם לא אוכל להסתפק בהערה עקב הרשלנות המחרידה שלך. אני מבטל את האספקה השבועית של הבשר וכדי להשלים את התזונה שלך, אתה מקבל משלוח של עשרים קוביות ועשר תערובות משקה".
לזר החוויר. כמו רוב הוותיקים הוא לא היה מסוגל לסבול את האוכל החדש. הוא לא מסוגל לאכול אותו והמפקח ידע את זה. "אתה לא יכול לעשות את זה", הוא מלמל. "אני… אני… הקוביות האלו הן לא אוכל… מישהו גנב את הממסר…"
המפקח הרים את ידו בחדות. "אל תהפוך את זה לקשה יותר ממה שזה. עליך להתייצב במשרד שלי בעוד 10 דקות…"
כל אותו הזמן לזר מלמל והניד בראשו. הוא הפנה את ראשו מיד לעבר הקטור, שעמד מספר קומות מתחתיו. השנאה יקדה בעיניו. כל גופו התכווץ, כל שריר נמתח בציפייה. הוא חיכה, רק חיכה לתנועה הקלה ביותר.
הקטור חייך.
לזר התפרץ בצרחה מטורפת ודחף את המפקח ממקומו. הוא זינק מעל גופו השרוע ורץ אל הסולם לעבר הקטור. "אני אהרוג אותך!" הוא צרח. "אל תחשוב שתצא מזה בקלות! אני אהרוג – "
לפתע, כל גופו רעד. המפקח, עדיין שרוע על הקרקע, הצמיד אצבעו לנייד. על מנת לשמור על סדר ושליטה, לכל העובדים הותקן שבב מיוחד מאחורי העורף, אשר בלחיצת כפתור, היה מסוגל לשתק את המוח למספר שניות. נאמר כי התחושה הייתה דומה לכך שרחפת פוגעת בך מאחור.
המפקח קם מהקרקע ודיבר אל הנייד. "שני שומרים בבקשה. לקחת את לזר לבירור".
שני שומרים נכנסו מיד אל הקומה וגררו את גופו השמוט של לזר אל מחוץ לקומה. הדלת נסגרה מאחוריהם. המפקח ירד בסולם וניגש לעבר העובדים. "רבותיי, בעקבות רשלנות יוצאת דופן, המשלוח שלנו נמצא בסכנה. אני קורא לכולם להתחיל לעבוד במרץ. אף אחד אינו חוזר היום למגורים. ואני מתכוון לאף אחד. יש לכם יומיים לתקן את הנזק ולהחזיר את מתחם הייצור לסדרו. למי יש סיווג 7 במכאניקט".
הקטור הרים מיד את ידו.
המפקח לחץ על מספר כפתורים במסך הנייד שבידו והעלה את התיק של הקטור. הוא עיין בו מספר שניות. "מר הקטור", הוא הכריז. "אתה מעתה האחראי של מכונת העלית, עם כל ההטבות והחובות של התפקיד. אתה אחראי להחזיר את המכונה לתקנה. זוז".
הקטור הניח ידו על לבו וקד. פניו היו רציניות וקודרות. על אף כל זאת, ג'ף היה בטוח שראה את עיניו נוצצות. הוא הסתובב חזרה אל המכונה שלו, מתכוון לגזור את חוטי הניילון ההרוסים, כאשר חש במישהו המתקרב אליו מאחור. הוא הביט אחורנית ממקומו, ולמרבה האימה, ראה את המפקח מביט במעשיו.
"אתה מרוצה מהעבודה, ג'ף?" שאל המפקח בנעימים.
ג'ף הוריד את הכובע והרכין ראשו. "כן, המפקח. אני מאוד מרוצה מהעבודה".
"ראיתי שגם לך יש סיווג מכאניקט 7, מדוע לא הצבעת כאשר שאלתי זאת?"
ראשו של ג'ף נשאר מורכן. "לא רציתי… לזר הוא חבר… אני לא…"
המפקח הנהן. "אתם הוותיקים מאוד מוזרים בעיני. לפעמים אני לא מבין איך אתם חושבים, ממש כאילו הגעתם מכוכב אחר. מי מאמין שרק שלושים שנים מפרידות בינינו?"
ג'ף לא אמר הדבר. השתיקה נותרה במשך שניות ארוכות.
"בכל מקרה", אמר המפקח, מוציא כרטיס כסוף מכיסו, "קיבלת אשרת כניסה לקרת התיכונה". הוא גיחך מעט. "הקרונית עוזבת בעוד חמש עשרה דקות. אני מזכיר לך כי קיים נוהל חיטוי לפני המעבר".
"אני לא מבין…"
"האנק מזמן אותך לפגישה אצלו. אני לא יודע מה הסיפור ביניכם, אבל יש לך שחקן חזק בכיס. מי מאמין? יד ריקה הולך אל העליונים". הוא מסר את הכרטיס וניגש חזרה אל המשרד מאחורי הדלת הכבדה, שדרכה נלקח לזר לפני דקות מועטות.
ג'ף הביט בכרטיס ובבגדיו המלוכלכים. אנחה כבדה עלתה מגופו השפוף כשניגש לעבר מקלחות החיטוי.

* * * * *

המטרונית נשאה אותו אל הקרת התיכונה. הוא עמד במהלך כל הנסיעה. לאדם שכמותו אין זכות לשבת על הספסלים. למרות זאת, הוא נהנה מהנסיעה. הוא חש את האוויר משתפר בכל מטר שבו התקרב אל הקרת התיכונה. הנוף גם היה נסבל יותר. במת"י הוא מעולם לא ראה את השמש והשמיים. לא היו חלונות בכיפה, אבל בקרת התיכונה, הכיפה הייתה שקופה ולפעמים היה ניתן לראות את צללית השמש מבעד לעננים האפורים. היום היה אחד מאותם ימים אפורים. לאחר שהעביר את הכרטיס הכסוף בדלת היציאה, היא נפתחה ישירות אל התחנה. עוד מספר אנשים כבר המתינו שם. כאשר המטרונית הגיעה, היא אספה את התחנה יחד איתה ופרקה מאחוריה קרונית ריקה עבור נוסעי התחנה הבאים. לפי הכרטיס שלו, נותרו לו עוד חמש שעות לשהות בקרת התיכונה.
ג'ף לא ידע מדוע האנק זימן אותו דווקא עכשיו. זו הייתה מערכת היחסים ביניהם. האנק היה מזמן לפעמים את ג'ף והם היו מדברים לפי כמות הזמן המותרת לג'ף ואז הוא היה חוזר למת"י ולא רואה את האנק במשך מספר חודשים ואז פתאום הזימון החדש וכרטיס הכסף המיוחל.
המטרונית הגיעה אל יעדה ועגנה את התחנה. האנשים יצאו אל הקרת התיכונה, מהלכים בביטחון גמור, יודעים כי הם שייכים לכאן, איש מהם אינו חש כמקבץ נדבות שהגיע לביתו של הגביר. ג'ף בחן שוב את בגדיו, הם היו נקיים והוא היה מחוטא, אבל למראה המקום הלבן והבוהק, הוא חש מטונף. הוא הרגיש את מבטיהם של האנשים בתחנה וידע בדיוק מה הם חשבו. שאט הנפש שלהם אפפה אותו כמו עננת פיח.
הוא ניגש אל עמדת הבדיקה. הבוחנת הצעירה שבדקה את הכרטיס הייתה נערה צעירה ויפה. הוא ניסה להיזכר בימים שגם הוא היה צעיר. האם בצעירותו היה מסוגל להשיג את הנערה הזו? הוא השיג פעם נערה יפה מאוד. הוא באמת היה מאושר איתה. אבל כאשר הבוחנת קיבלה את הנתונים מתוך השבב שבעורפו, היא הזעיפה פניה. ותיקים בדרך כלל לא הגיעו אל העיר התיכונה, אלא אם היה להם מקצוע מכובד, לא 'ידיים ריקות'. היא בחנה שוב ושוב את כרטיס הכסף ולאחר שהבינה כי הוא לא מזויף, היא התירה לו להיכנס.
"אני מבקשת לא לשכוח להתייצב בתחנה בזמן המיועד". היא הצביעה לעבר שלט גדול שמאחוריה. "אלו העונשים הקבועים בחוק. העונשים מבוצעים לאלתר. האם אתה מבין אותי?"
"אני מבין", חייך ג'ף. "אני יודע לקרוא ולכתוב. העובדה שאני אחד מהוותיקים לא הופכת אותי לטיפש, את יודעת".
אם הבחורה הסמיקה או חשה שלא בנוח, היא לא הראתה כל סימן לכך. היא החוותה לעברו להמשיך בדרכו והחזירה לו את כרטיס הכסף.
אולם המעבר של העיר התיכונה היה טבעת ענקית באורך של תשעים קילומטרים, אשר הקיפה את הבועה הגדולה שהכילה את שלוש הקריות. הקרת התיכונה חיברה בין כל חלקי הוס. הוא בחן את הכרטיס וראה כי ההזמנה מהאנק הייתה לעבר שער 47. נהדר, הוא חשב לעצמו, יש לי עכשיו עוד נסיעה ארוכה. הוא פנה בחדות שמאלה ונתקל היישר באדם שהלך במסדרון.
"אני מצטער", נהם ג'ף. "לא ראיתי אותך הולך כאן".
"זה בסדר גמור, אדוני", אמר האיש. "אני הוא זה שמצטער".
ג'ף הרים את ראשו ולבו החסיר פעימה. האיש שעמד לפניו היה קירח, בעל עיניים כחולות ומבנה גוף חזק. הוא היה לבוש כל כולו בבגדים שחורים ונקיים. הוא עטה אפילו כפפות על ידיו. הוא לא ראה אותו בעבר, אבל הוא מיד ידע מה הוא.
"סליחה", אמר ג'ף וחמק מיד ממסלולו של האיש.
האיש הקירח הסתובב לעברו ושאל בחיוך. "האם אוכל לעזור לך בדבר מה?"
"לא, הכול בסדר". ג'ף התרחק במהירות ממנו.
האיש הקירח הנהן והמשיך ללכת בכיוון שאליו פנה מלכתחילה. ג'ף חיכה עד שהוא התרחק מספר מטרים ממנו ואז הסתובב והביט בו. הוא לא נראה שונה מאנשים אחרים, מלבד השיער הקירח. והעיניים. העיניים החלולות, חסרות המבע של היצורים האלו. הוא חש לפתע את ידו השמאלית רועדת. הוא אחז בה, מנסה לעצור את הרעידות, אך לשווא. הוא עצם עיניו.
זה לא אדם, הזכיר לעצמו ג'ף. הוא לא אדם.
לאחר מספר דקות התעשת ועלה על מעבורת שהעבירה אותו אל השער המיועד. הוא בחן את הכרטיס. עוד ארבע שעות וחצי. כמה זמן עוד עליי לבזבז רק בהגעה ליעד, הוא חשב בעגמימות. האם יש סיכוי שאוכל לראות היום את השמש?
המעבורת נעצרה ומיד כאשר ירד הוא הבחין בהאנק. קשה היה שלא להבחין בפנים הנאות, בעיניים הצוחקות ובחיוך המקסים. ג'ף ניסה לחייך גם הוא בחזרה, אבל פיו התעקל רק כנהמת כלב חולה.
האנק התקרב לעברו, "שלום, ג'ף", הוא אמר. "אני שמח שיכולת להגיע".
"בשמחה", מלמל ג'ף בשקט.
"אני חושב שנלך היום לגן האבנים", אמר האנק לאחר שבחן את פניו של ג'ף. "נראה לי שעבר עליך יום קשה".
גן האבנים היה אחד מבתי הקפה הגדולים ביותר שהיו בקרת התיכונה. המקום היה מעוצב כגן אבנים יפני, כך שעל כל אבן היה למעשה שולחן ומסביבו תלמים בחצץ שהותירו רישום של אוושות גלים. התלמים מסביב לשולחנות היו יכולים להיסגר לכיפה פרטית. האנק סיפר פעם לג'ף שהם קראו למקום הוסנוס, ובו הם היו יכולים לצעוק נונסנס, לשיר, לרקוד כאוות נפשם ולפרוק את הרגשות האצורים בהם. שבוודאי לא היה להם מקום בשעות העבודה. האנק הוביל את ג'ף לאחד השולחנות. אדם קירח ניגש אליהם ושאל אותם מה הם רוצים לשתות.
"אני זוכר שאתה אוהב קפה חזק", חייך האנק. "אני אקח קפה רגיל".
האיש הקירח הנהן ועזב את המקום.
האנק הביט בג'ף ושאל אותו בנעימים. "אז בוא וספר לי מה מטריד אותך?"
ג'ף הביט לעבר האיש הקירח שעוזב את המקום. "הרובוט הזה מטריד אותי. בחיי, היצורים האלו גורמים לי כל פעם לצמרמורת, לא משנה כמה פעמים אני רואה אותם".
האנק חייך קלות. "הם לא רובוטים, אלא יחידות שירות".
"תקרא לזה איך שתקרא, אין ברובוטים האלו כל זכר לבני אדם".
האנק חשב על כך קלות. "בכך שאתה מדבר על רובוטים, אתה רומז כאילו הם בנויים ממתכת או נבנו באופן מלאכותי. יחידות השירות האלו נולדו בני אדם ולא נוצרו".
ג'ף נשען לעבר האנק. "אתה רואה משהו אנושי בעיניים שלהם? אתה חושב שאלו בני אדם?"
האנק הניד לשלילה. "לא, הם יחידות שירות. התהליך מוחק מהם כל זיכרון אנושי ומשאיר רק את הפונקציות המוטוריות והצייתנות. אתה יודע, שמעתי שמערך המדיסינט המציא תהליך כימי חדש שישפר את יחידות השירות. הם עכשיו הרבה יותר בטוחים ומקרים כמו מה שקרה לאותה אישה בשירותים כבר לא יקרו".
ג'ף נשען לאחור והרים ידיו. "על זה בדיוק אני מדבר, ועל זה אני תמיד מדבר איתך. אני פשוט לא רגיל לזה. זה כאילו אתה גונב לבן אדם את דעתו".
האנק הטה ראשו בסקרנות. "דיברת כמה פעמים בעבר על גניבות ופשע, אני עדיין לא מצליח להבין את זה".
"אתה לא תבין", הפטיר ג'ף בידו.
"נסה אותי", ניצוץ בהק בעיניו של האנק.
"בסדר. אמור לי אתה מה עושים למישהו שביצע פשע. כמו למשל, מישהו שחיבל במכונה יקרה?"
"אני לא מבין", אמר האנק. "מדוע שמישהו יעשה דבר כזה, כל אחד אחראי על המכונות באזור שלו, משלב התכנון והשרטוט. לפגוע במכונה זה כמו לפגוע בחבר".
"יפה. מה אתם עושים למישהו שפגע בחבר?"
האנק הזעיף פניו. קמט הופיע בין גבותיו. "זה לא יעלה על הדעת. בשביל זה יש אימונים, משחקים וזה רק לצורך השבחה גופנית".
ג'ף הרים ידיו בכניעה. "אני רואה שהקפיטנים עשו עבודה טובה".
"מי?" שאל האנק.
"לא משנה". הוא השתתק כאשר יחידת השירות חזר. ג'ף בחן אותו. הוא אפילו לא היה מסוגל לזהות אם זה היה גבר או אישה. הוא לגם מהקפה. הם קוראים לזה קפה חזק? הוא גיחך לעצמו. זה היה יותר כמו מים.
"סליחה, ג'ף", אמר האנק בשקט. "אפשר לשאול אותך שאלה ישירה?"
"בוודאי".
האנק הסתכל מסביב והחווה בידיו. "מדוע שמישהו ירצה לגנוב משהו? הרי יש לנו את הכול. לי יש מעיל של אלקטרונט. אני לא חושב שבילי מקוסמונט ירצה את המעיל שלי, מכיוון שאין לו שימוש בכך. אם הייתי רוצה את הדברים שלו, את המעיל שלו, המיטה שלו, החפצים שלו, הייתי מנסה להתקבל לקוסמונט כשהיינו צעירים והתחרינו בהגינות על המקום ביחידה. אז עשיתי בחירה לפי יכולותיי וקיבלתי אותה ואני מרוצה ממנה. מדוע אתה לא מרוצה מהבחירה שלך?"
ג'ף הביט בו בהלם. "על איזו בחירה אתה מדבר? אני כלוא בתוך מת"י. אני לא יכול לצאת משם".
"בוודאי שאתה יכול", אמר האנק. "אתה תמיד יכול לצאת החוצה. איש אינו מכריח אותך להישאר כאן".
"אתה משוגע!" קרא ג'ף. "אין כלום בחוץ. מה אתה רוצה, שאני אהיה הוסלס? אי אפשר לחיות שם".
"אז אתה מבין על מה יש לך להודות? יש לך את כל העיר הזו. אתה חי בנוחות, יש לך מקום לישון, מקום לעבוד בו, ייעוד. אתה אפילו מקבל את האוכל המוזר של הוותיקים".
"אבל פעם זה לא היה ככה", טען ג'ף. "פעם היינו יכולים לבחור מה אנחנו אוכלים, לא להסתפק בקוביות ובתערובות המשקה. 'הן מספקות את כל הצרכים התזונתיים', אבל זה לא מספיק. פעם יכולת לבחור עם איזו אישה תתחתן, איך לגדל את הילדים שלך. מה נשאר לנו היום?"
האנק היה שקט לרגע וחשב. כשדיבר, היה זה בלחישה. "אני חושב שאתה כפוי טובה, ג'ף. הוס נותנת לך את הכול. מה רע בקוביות? תראה לאיזה גובה צומח הדור שלי, גופי נטול שומן ובמצב אופטימלי לפעולה. ותקשיב טוב, מה זה משנה מה היה בעבר. העבר שייך לעבר, כל מה שיש לנו זה את ההווה ואת המחר". הוא אמר בנחישות.
ג'ף פתח את פיו ואז סגר אותו. הוא ידע שהאנק לא יבין את העבר. אסור היה להם ללמוד את ההיסטוריה בעיר. מה שהיה היה. הוא חשב לפעמים שזו הסיבה שכמעט רוב הוותיקים חיו בכיפות המקיפות את הקרת התיכונה. "מדוע קראת לי?" הוא שאל לבסוף.
האנק לגם מעט מהקפה, הניח אותו על השולחן ושילב אצבעותיו. "קראתי לך היום, מכיוון שזו הפעם האחרונה שנתראה".
קמט עלה במצחו של ג'ף. "אני לא מבין".
האנק חייך קלות. "סיימתי את הלימודים שלי שנה וחצי לפני הזמן. עברתי שלשום את הבחינה האחרונה בהצטיינות וקיבלתי הצבה בקרת העליונה. התחלתי לעבוד שם אתמול וקיבלתי יום אחרון של סידורים לפני שאני עובר לשם באופן סופי".
ג'ף הביט בו ושתק.
"לא אוכל להביא אותך לכאן יותר".
"ואותה תוכל לראות?"
האנק נאנח. "אני אוכל להמשיך לראות את ליז. אחרי הכול, היא אשתו של התובע המחוזי וירגיליוס".
כן. וירגיליוס הנאלח, הוא חשב. הוא ידע שאסור לחשוב על רצח ועל פשעים כאלו, אבל אם הוא היה יכול, הוא היה מולק את ראשו של הקרפד העלוב הזה אחרי שהיה גומר לחבוט בו עד אובדן חושים.
"אהממ", הוא כחכח בגרונו. "למען האמת, הם בכלל לא מעניינים אותי. מבחינתי הם לא קיימים, לא הוא ובטח לא היא". הוא לגם את שארית הקפה שלו באיטיות.
האנק שתה את הקפה שלו בשקט וניסה ליצור קשר עין ישיר עם ג'ף "אני מקווה שאתה מבין" אמר
"כן, אני מבין", הנהן לתוך ספלו הריקה.
אבל הוא לא הבין. הוא לא הבין מה מתרחש כאן. הוא חש כאילו כל העולם שלו מתהפך. האם זה אומר שהוא לא יחזור יותר לבקר בקרת התיכונה, האם זה אומר שבמשך כל שארית ימי חייו הוא יצטרך לבלות בתוך הכוך האפל המתקרא מרכז תעשיות יצרניות. האם הוא יצטרך לעמול כל חייו עד שייגרר כמו לזר אל גורל נוראי כאדם חסר מוח, משרת את רמי המעלה והדרג? האם אין זה מה שהוא היה עכשיו, רובוט חסר מעש וחסר מטרה? האם הוא צריך לבלות את חייו בבדידות ארורה, לישון בחדר קר ולחלום על החיים בהם הייתה לו משפחה? לפני שאשתו עזבה אותו לטובת אדם רם מעלה, לפני שלקחה ממנו את בנם.
הוא חש בכאב חד בזרועו השמאלית שנמשך עד לחזהו. היה זה כאילו מישהו הפיל מנוע על בטנו. הוא לא היה יכול לנשום לרגע. הוא עצם עיניו וקיווה שהכאב יחלוף. הוא הביט למטה וראה את ידו השמאלית מכווצת כאגרוף. אגרוף חזק כמו שהיה לו בימי נעוריו. אגרוף שבעזרתו הוא רצה לנפץ את כל מה שהיה סביבו, את בתי הקפה, הגנים המדומים שהיו מסביב וההוסנוסים של הנערים. הוא רצה להרוס את הכול. הוא רצה לסיים את הכול.
הוא פקח את עיניו והביט לעבר האנק. "יש לי בקשה קטנה ממך".
האנק הנהן.
"האם תוכל לקחת אותי אל הכיפה?"
האנק היסס והרהר. לבסוף הוא הנהן. "בוא איתי".

* * * * *

המעלית הגדולה לקחה אותם מעלה אל הקרת העליונה. השומר בכניסה אסר על ג'ף להיכנס, אבל האנק הורה לו לאפשר לו להיכנס לאחר שהראה לו תג עם ציור של יד המחזיקה בברק. המעלית לקחה אותם מעלה ישירות אל הכיפה הגדולה, הנקודה היחידה שממנה היה ניתן לצפות היטב בשמש, לראות אותה ללא כל המסננים, כמעט ללא מעטים. שמש טהורה ונקייה.
האנק פנה אל ג'ף. "שמעתי שהיום הוא יום אפור".
ג'ף מלמל. "אפשר לקוות. אפשר לקוות".
העיר הוס התנשאה לגובה של שני קילומטרים, ובראשה הייתה הכיפה. תצפית בגודל של שלושה מגרשי כדורגל הצמודים זה לזה. חלונות התצוגה אפשרו לאנשים לחזות בשמיים ובנוף סביב העיר. מאות בני אדם הסתכלו כעת אל מחוץ לכיפה. אורות אדומים מילאו את החלל. זו הייתה שעת שקיעה. למרבה המזל, השמש נראתה היטב בשמיים ופיזרה קרניים אדומות וכתומות לעבר העולם.
הוא יצא מהמעלית והביט סביב, בפאר ובעושר של הקרת העליונה. הוא מעולם לא חשב כי יגיע לכאן. הוא ניגש לעבר אחד המעקים והביט מטה לעבר המפלסים התחתונים והקרת התיכונה. היה ניתן לראות מכאן את כל הוס. היישר עד לקרת התחתונה. הוא חזה בדבר שהוא לא ראה מעולם. הוא ראה את הסדר המופתי של העיר, את האופן שבו כל גלגלי השיניים הקטנים התחברו זה לזה ויצרו מארג מושלם של אחדות. הוא ראה את יחידות השירות נעות בטורים ישרים שלא היו מביישים מכונות אמיתיות, הוא ראה את המפלסים המסודרים בצורת שתי וערב שחפפו זה לזה ויצרו סינרגיה מושלמת של יופי ויעילות.
הוא ניגש המום אל החלון. הכאב בחזהו לא שכך, אלא גבר מרגע לרגע. היופי של השמש השוקעת צרב את עיניו והוא התקרב אליה כאחוז חלום. הוא התנשם בכבדות וגרר את רגליו צעד אחד צעד, עד שלבסוף כמעט ונגע בזכוכית. הוא עצם את עיניו וחשב על המראות המופלאים שראה בעיניו וידע כי זהו האושר העילאי שאליו היה יכול לצפות.
כל מה שיש לנו זה את ההווה והמחר.
הוא חש כיצד אגרופו מתרפה ונפתח.
הוא פנה אל האנק וחייך. "ראה את כל היופי הזה".