44 – ויולין

הסיפור שלי לא יתחיל ב"היו היה" או "לפני הרבה שנים רבות" כי הוא לא אגדה ועד כמה שזה נשמע דמיוני ופרוע הסיפור שלי התרחש לפני כ-3 חודשיים כאן בשכונה שלי ,שכונת חליל 3,שכונה ברובע הדתי של ירושלים .
החיים שלי אף פעם לא היו מציאותיים אני ידעתי את זה מהרגע שיצאתי מבטן אימי. תמיד ידעתי שיש לי מטרה בחיים האלה וזה היה התירוץ שלי להרבה דברים,דברים כמו למה אני לא לומד בבית מדרש כמו שאר חבריי, ולמה יש לי בעיה "דיסלקטית" קטנה שמונעת ממני ללמוד תורה, ומונעת ממני לעשות את הדברים רגילים כמו שאר הילדים בגילי. התירוץ שלי לבעיה ה"דיסלקטית" שלי, שמעולם לא הייתה לי, היא שידעתי שיש לי מטרה בחיים באותו זמן היא לא הייתה ידועה, אבל כיום אני יודע שזה לא הייתה סתם תחושה וכי באמת ובתמים עזרתי למישהו וזה היה שווה לא ללמוד תורה או לא לבלות את חודשי הקיץ עם חבריי.
אז הסיפור שלי מתחיל ככה, לפני שלושה חודשים הייתה לי שכנה דתייה כמוני ושמה היה איטה. איטה הייתה צעירה בסביבות גיל ה-20 והיא הייתה ללא משפחה, השמועה אומרת שכנראה משפחתה נספתה בתאונת דרכים, שמועה נוספת אומרת כי מאז השתבשה עליה דעתה. פעם יכולתי להגיד את כל המשפט הזה על גילה ,משפחתה ואופייה בעל פה ובלי לטעות, אך לאחר שהכרתי אותה ידעתי את כל הפרטים על חייה. טוב אז עכשיו שוב מההתחלה, יש לי שכנה ששמה הוא איטה, איטה הייתה נערה עדינה ורזה, צבע גופה לבן כשלג, עיניה גדולות וכחולות ממש כמו הים אבל לא כמו ים התיכון אלא יותר כמו הכינרת. הסתכלתי על עיניה מספר פעמים, עד שכבר יכולתי לדעת ולזהות בדיוק רב את גוון עיניה,לא כחולות אלא כחולות עם מעט ירוק, ממש כמו הכינרת ירוק שנובע מצבע האיקליפטוסים שמקיפים ומכסים את מי הכינרת. בדרך כלל היא נהגה ללבוש חצאית שחורה גרביון שחור וחולצה לבנה, היא הייתה אוספת את שיערה בסרט חום בצורת פרפר, וכפי שציינתי משפחתה לא איתה מיכון ש. טוב דיברנו על זה כבר נראה לי.
איטה גרה בבית דירות שמורכב משלושה בתים, היא הייתה גרה בדירה הראשונה ,מעליה משפחת סנטנה, ובקומה העליונה אני ומשפחתי,דרך אגב  שמי הוא אנטון קראוס..
משפחת סנטנה הייתה משפחה מארגנטינה שבאה לטיול של  כחצי שנה הם הורשו לגור בשכונה הדתית שלנו מכוון שהם היו תורמים גדולים, להם היה בן אחד בשם מתיאס, מתיאס היה בן 19 ואת רוב זמנו היה מעביר בניגון על כינור, הוא היה מנגן 12 שעות ביממה אני יכול להישבע, יכולתי לשמוע את יצירותיו כאילו הוא ניגן לי. הוא ניגן בעיקר מוצארט, ובאך. ובעקבות ניגנתו הכרתי את היצירות של באך בעל פה, והייתי מזמזם אותם במשך היום. כשהייתי פוגש אותו הייתי אומר לו איזה יצירה לנגן , לצערי הוא לא הבין עברית, ולכן הייתי מזמזם את היצירה והוא אחרי בעקבות הזמזום היה מתחיל לנגן.
לאיטה היה קול מדהים קול של זמרות אופרה ,היא הייתה מגיעה לטונים שמעירים אותי בבוקר ומרדימים אותי בערב, מעודדים אותי שאני עצוב, ולפעמים מעציבים אותי גם כשאני שמח. כל הילדים היו מתאספים סביב מרפסתה של איטה כאשר היא הייתה שרה. היא הייתה מיוחדת ואני ידעתי את זה אך אף פעם לא הבנתי לעומק למה. בלילה של ה3- באוגוסט משפחת סנטנה חזרה לארגנטינה כפי שתכננו מראש. באותו לילה הם עזבו מאוחר.אני זוכר ששמעתי אותם מתארגנים ליציאה, וכנראה שגם איטה, מיכון ששמעתי אותה בוכה בכי מר שפרץ דרך תקרות הבטון העבות שהיו בירושלים, תקרות שהגנו עלינו מפני הקור העז ששרר בירושלים בחורף,ואם קולה עבר דרך התקרה הזו אז שיערתי שכנראה קרה משהו רציני. אך כמה שליבי רצה לעזור לה ידעתי שאני לא יכול היא אפילו לא מכירה אותי, וגם מי אני, אנטון הקטן, שילך וידבר איתה אני הרי רק בסה"כ בן 13. ניסתי להתעלם מהבכי של איטה בקושי הצלחתי, נרדמתי רק לאחר שלוש שעות, ואז לפתע העיר אותי משהו, משהו לא  ברור וקצת הזוי, שדון בשם דון שבא אליי לחדרי, העיר אותי ואמר לי "אנטון הגיע הזמן" למרות ההלם הראשוני השבתי לו, "למה הגיע הזמן?", והוא ענה לי "לבצע את מטרתך בחיים" אני חשבתי שאני חולם, והוא חזר ואמר זאת שלוש פעמים "ויולין,ויולין,ויולין, תעזור לאיטה אתה חייב" ועד שהבנתי מה קרה הוא כבר נעלם. אותו בוקר קמתי מבולבל ולא הבנתי אם הייתי בחלום או הכול היה מציאות, חשבתי לעצמי אולי זה באמת הרגע האמיתי שלי להוכיח לעצמי שאני לא ילד רגיל, חשבתי אולי אני אחכה כמה שבועות עד שדון יחזור ויתן לי כמה רמזים כדי שאהיה בטוח שלא חלמתי, אך לא ההייתי צריך לחכות משום שהיה לי רמז אחר שחשבתי שהיה גדול עוד יותר, והוא שאיטה הפסיקה לשיר. מאז שמשפחת סנטנה עזבה הבנתי שמשהו רע מאוד קורה לאיטה, ואני באמת חייב לעזור לה כמו שדון אמר לי, ולכן למרות הפנטסיה והבלבול שבדבר לקחתי אומץ והלכתי אל ביתה, ולהפתעתי היא קיבלה אותי והזמינה אותי לביתה כאילו ציפתה לי. התחלנו לשוחח ולאחר כמה שבועות נהפכנו לחברים והתחלנו להכיר הכול אחד על השני, ככה חשבתי לפחות וגם היא נראה לי. הרי כל אחד מאיתנו החביא סוד. הסוד שלי היה מטרת החברות שלי אליה שהייתה בשביל לעזור לה ולא משום סיבה אחרת, איטה חשבה שזה מיכון שאני באמת רואה בה אדם מיוחד וחברותי.למרות שאיטה הייתה חברותית וחמודה היה בה כמה דברים מוזרים שיותר גרמו לי לעזור לה ,דברים כמו שהיא לעולם לא הייתה צוחקת ולא משנה מה ,לעולם היא לא דיברה על משפחתה,והדבר הכי מוזר שהיא הייתה אוכלת המון ולעולם לא משמינה, זה כאילו שהאוכל נכנס ויוצא באותו מהירות שנכנס. כל יום הייתי נוהג לשאול אותה שאלה אחרת לגלות עליה קצת פרטים בכדי שאוכל לעזור לה, שאלתי שאלות כמו איפה היית גרה?, איפה משפחתך?, למה את תמיד עצובה?, איך זה שאת לא משמינה?, וכשהייתי שואל אותה את השאלה איך זה שאת כבר לא שרה היא הייתה מסתכלת בפרצוף הכי עצוב שיש לה לכוון התקרה של בית משפחת סנטנה. אף פעם לא הייתי מבין מדוע  היא עושה זאת ולא עונה כמו בנאדם רגיל.פעם אחת החלטתי שהגיע הזמן שאני אדבר איתה על השדון שבא אלי, פחדתי שהיא תחשוב שאני הוזה ולכן לא הזכרתי את השדון אלא רק את המילה ויולין. כשפניתי  אל איטה  ושאלתי האם היא מכירה את המילה ויולין?  היא נהפכה להיות לבנה יותר ממה שהיא  והפילה את כוס החרס שבידה, פניה היו המומות ואני ידעתי כי היא מבינה על מה אני סח אך עוד לפני שהספקתי להוציא עוד מילה הייתי כבר מחוץ לדלת  ביתה, איטה צעקה לי דרך דלתות ביתה "אל תחזור לפה שוב אנטון", וכך עשיתי אך לאחר שבוע אחד בלבד אמרתי לעצמי כי אני לא מוותר ומדי יום הייתי מגיע אל פתח ביתה ומדבר עמה דרך הדלת האפורה והמקולפת, שתמיד לכלכה את בגדיי בצבע אפור,יום אחד אמרתי לה דרך הדלת "איטה אני מצטער אני רק רציתי לעזור" וברגע ששמעה זאת הכניסה אותי לביתה,ואז כאשר נכנסתי, אמרתי לה כי אם ברצונה לקבל עזרה  היא חייבת לספר לי את כל הרקע שלה ומה הבעיה שאני צריך לפתור,ואז לפתע איטה התחילה לדבר כמו שהיא לא דיברה כל חייה כל מילה שיצאה מפיה הייתה אמיתית,עצובה,ובדיונית היא סיפרה לי כי היא באה מארץ בשם ויולין שפירושה של מילה זאת היא כינור ,איטה פעם הייתה שדונית,היא סיפרה גם כי בעולם שלה אסור לשדונית להתגלות בחלומות ולעזור לאנשים כמו השדונים,אך איטה הייתה מורדת קטנה ויום אחד  החליטה להיכנס לחלומו של מתיאס סנטנה, והתאהבה בו ובמשך היום הייתה נוהגת לשבת על עדן חלונו מבלי שהיה מרגיש ושומעת את קול הכינור,ואת הצלילים שבוקעים ממנו,היא התחילה ללוות אותו בקולה המדהים אך הוא לעולם לא יכל לשמוע אותה,אביה  פינו (פסנתר) שהיה מנהיג ארץ ויולין הזהיר אותה כי אסור לה שוב להתגלות אל מתיאס בחלום או בכלל ובטח שלא להתאהב בבן תמותה הזה,איטה המשיכה ללכת אליו בחלומו,ובצהריי היום ולשמוע אותו מנגן,אך ביום אחד אפל פינו הודיע לאיטה כי היא תצטרך להחליט או שהיא נשארת בארץ וילון ומפסיקה ללכת למתיאס או שמא היא עוברת לעולם האמיתי,איטה עשתה צעד אמיץ ומפחיד ועברה לעולם האמיתי שלנו ,וגרה מתחת לביתו של מתיאס.באותו רגע הבנתי הכל,את הבכי את השירה את הבהייה של איטה בתקרה,את צבעה הלבן,את זה שהיא רזה כל כך,הרי לא משנה כמה היא תאכל דבר לא יזיז לה מיכון שהיא שדונית.הבנתי סופסוף איפה משפחתה.
ודבר נוסף שהבנתי הוא שאיטה הייתה שומעת מדי יום את צליליו הבוקעים מהכינור של מתיאס והייתה שרה לפיהם היא הייתה מאוהבת במתיאס אהבה אין סופית וכאשר הוא עזב היא לא ידעה מה לעשות,הצליל של הכינור כבר לא ישמע ולא יהיה לה עם מי לשיר והכי חשוב אהובה מתיאס עזב.וכעת אני זה שצריך לעזור לה להחזיר אליה את מתיאס ואת קולה הערב.ואז התחלתי במסעי האמיתי והמופרך לארגנטינה,אני ואיטה נסענו יחדיו לארגנטינה התירוץ שלי למשפחתי היה שאיטה לוקחת אותי לישיבה ששם אוכל להשתלב,ברגע שהורי שמעו כי אני הולך ללמוד תורה לא היה חשוב להם גם אם זה יהיה בחלל ולכן 3 ימים לאחר סיפורה של איטה נסענו לארגנטינה, היה קל למצוא את משפחת סנטנה מכוון שמשפחת סנטנה הייתה שגרירת ארגנטינה בישראל,ודון השדון כמובן עזר לנו בחיפושים. ולאחר 3 שעות מאז נחיתתנו הגענו לביתו של מתיאס,בהתחלה מתיאס לא זיהה אותי אבל כאשר איטה התגלתה לנגד עיניו הוא נזכר ואמר "הנערה ששרה לצלילי הכינור" הוא כמובן אמר זאת בספרדית, אך היה לי את דון השדון האישי שלי שהסביר לי כל מילה שמתיאס דיבר בספרדית,איטה לא הייתה צריכה את התרגום של דון מכוון שגם היא בתור שדונית יודעת הכל,מתיאס לא יכל לקבל תרגום מדון השדון מכוון שלא האמין בו אך מתיאס גם לא הזדקק לתרגום זה, הוא היה מבין את איטה לפי עיניה ולפי קולה.במשך 3 שבועות הבאים שהיו התגוררנו אצל משפחת סנטנה הנחמדה שאירחה אותנו בכבוד רב וכיבדה אותנו בכל טוב.במשך 3 שבועות אלו נהגנו אני, איטה, מתיאס ודון ללכת לרחוב ולהרים הופעות,מתיאס היה מנגן, איטה שרה ואני ודון היינו חלק מהקהל,אני יכול להגיד לכם דבר אחד, שאיטה חזרה לשיר צבעה חזר אליה וכך גם אלי ,שמחת החיים שלה שוב הייתה מופצת לכל מקום ,ואני הייתי הילד המאושר עלי אדמות ארגנטינה אם לא על העולם כולו,אך תמיד דון נהג להזכיר לי כי זה עדין לא הסוף וכי הסיפור עדין לא נגמר.שאלתי את דון מה עוד נשאר לעשות? הרי כולם שמחים ומאושרים,דון ענה לי כי מתיאס חייב לדעת את האמת על איטה ,וכי איטה תצטרך לקבל את ברכת אביה פינו לחיים בעולם האמיתי,מכוון שכאשר איטה עזבה היא יצאה בלית ברירה של אביה ומבלי ברכתו לדרך צלחה,הרי שבארץ ויולין חייב שכל שדון יקבל ברכת דרך צלחה לפני מסעו ולא הכשרון היחיד שיש לו ילך ויעלם עם השנים.
אני הבנתי שאם איטה לא תקבל את ברכת אביה לא תוכל לשיר לעולם והכשרון שלה וכאשר דבר זה יקרה  מתיאס יחדל מלאהוב אותה,ואיטה תהיה שוב עצובה והפעם זה יהיה לעולמי עד.הבנתי גם שכעת הארץ הבאה שאהיה בה היא תהיה ארץ ויולין והפעם לא יהיה לי תירוץ להורי אבל האמת זה לא ממש הפריע לי כי ידעתי שאני ממלא את ייעודי בחיים כמו שתמיד ידעתי שיקרה,לכן הייתי מוכן ללכת אל ארץ ויולין אך זה היה קצת יותר מסובך מתוך הסיבה שהצטרכנו לשכנע את מתיאס כי יש מקום בשם ויולין וכי איטה שייכת אליו,לקח לנו זמן והצגנו בפניו המון הוכחות לכך שיש מקום כזה,אחת ההוכחות הייתה שאיטה הזכירה לו את כל הפעמים  שהתגלתה אליו בחלום וכאשר נזכר והבין כי לא היה זה חלום אלה באמת שדונית התגלתה אליו השתכנע מתיאס,וכך לאחר 3 ימים מצאנו את עצמנו לוגמים משקה ירוק זוהר בשם "גחלילית היער" נרדמנו לכמה שעות וקמנו בארץ ויולין,ויולין הייתה מקום יפה וגדול לכל שדון ושדונית היה כישרון מוסיקלי אחר. שכנו שם בתי אופרות עצומים שלא נראו מעולם ומקהלות ותזמורות פילהרמוניות שעליהם ניצח פינו אביה של איטה.אני בעצמי התאהבתי במקום ולפעמים היו רגעים שהבנתי שכנראה איטה הייתה מאוהבת עד כלות נשימתה במתיאס אם החליטה לוותר על עולם זה,עולם בלי מלחמות,דאגות,פיגועים,גזענות או שנאה.כאשר הגענו לביתה של איטה עמד בפנינו שדון גדול בצבעי לבן וקווים קטנים שחורים עליו כמו פסנתר,זה היה אביה של איטה, פינו שרק לאחר שראיתי  איך הוא נראה הבנתי את משמעות שמו.
ברגע זה ממש  התחילה במסעי עוד משימה והפעם הייתה המשימה הקשה ביותר,והיא לשכנע את פינו שיברך את איטה לדרך צלחה בעולם האמיתי הרי זו הייתה מטרתנו מלכתחילה.ואז להפתעתי פינו דיבר במילים בטוחות וכבדות "אין לי שום בעיה לברך את איטה בתי,הרי היא בתי ואני ארצה בשבילה את הטוב ביותר" אני קפצתי מרוב שמחה למשמע אוזני ואמרתי "אם כך הכל מסודר כעת נוכל לחזור לארצנו", אך לפני שהספקתי לחייך יצאו לפתע מפיו של פינו עוד כמה מילים בטוחות אך הפעם קשות לשמיעה "יש לי תנאי,והוא שאם אחד הולך הרי שאחד נשאר".  בהתחלה לא הבנתי, ואז הסביר את דבריו "אם איטה הולכת הרי שאתה זה שצריך להישאר" כאשר שאלתי את פינו מדוע אני?!
 ענה לי בביטחון רב "לפי החוקים מי שעוזר לשדון לצאת מארצו,מחובתו להישאר ולמלות את מקומו". אני הייתי המום והסתכלתי על דון שידע זאת מההתחלה שאני זה שיצטרך להישאר אם אצליח לעזור לאיטה. הייתי מבולבל ורציתי לחשוב על זה כמה ימים. דון בא אלי ודיבר עימי, ואני הפניתי כלפיו כעס ושאלתי מדוע לא סיפר לי זאת מההתחלה? והוא השיב לי: "מכוון שאתה הנבחר יש לך מטרה בחיים וזאת המטרה שלך לעזור לאיטה,אתה צריך לשמוח כי אתה נשאר בארץ נפלאה מלאה בכל טוב,יופי,שלום ואהבה" מאיחד הוא צדק אבל מאידך מה עם משפחתי חברי ועולמי,לקח לי כמה ימים להבין כי המשפחה שלי תמיד תהיה בלבי עולמי לא תמיד היה כמו שרציתי,וכאן בויולין זה העולם האידיאלי בשבילי,והכי חשוב חברים? מעולם לא היו לי חברים טובים,איטה,דון ומתיאס היו החברים הטובים ביותר שאי פעם פגשתי,אפילו חבריי שבאו לבר- מצווה שלי ביום הגשום ההוא לא יהיו ולא היו מושלמים כמו חברי החדשים.לכן החלטתי שכעת אמלא את ייעודיי בחיים ואתן לשניים מחבריי לחיות את חייהם באושר כמו שהם רוצים ולהאמין בהם כי עוד הם יהיו צמד המוזיקאים הטובים שעוד ארץ ישראל אי פעם תכיר,וכי יש לי חבר, חבר אחד ושמו דון,דון השדון שעזר לי למצוא את ייעודי בחיים.המשימה האחרונה שנשארה לי הייתה להודיע לאיטה ולכל השאר את בחירתי. כאשר שוחחתי עם איטה היא שוב גילתה את טוב ליבה המקסים ואמרה כי אני לא צריך לעשות זאת ,אך הסברתי לה כי מהרגע שנולדתי ידעתי שיש לי ייעוד בחיים וכי אני מודה לה שעזרה לי למצוא אותו,היא הייתה מאושרת ואמרה לי כי היא בטוחה שאני ימצא המון שדונים ושדונית שירצו להיות חברים שלי וכי היא בטוחה שאמצא את הכשרון המוסיקלי החבוי בי.
בקשר להורי,כתבתי מכתב שבו מוסבר הכל,אני בטוח שזה ישמע להם מוזר ודמיוני אבל יבוא יום והם יבינו,וגם אם לא תמיד יהיו להם את איטה ומתיאס שיגרו קומה מתחתיהם ויוכלו להסביר להם את כל הסיפור מההתחלה.
ואז ב3 לספטמבר בירך פינו את איטה ובעלה החדש מתיאס,כן בעלה הם התחתנו בויולין בחתונה ענקית עם אלפי זמרים,זמרות,נגנים,נגניות. חתונה פילהרמונית אני קורא לה.
ואז לאחר הברכה פינו פנה לאיטה ואמר "בתי האהובה כעת אמרי 3 פעמים ויולין,ויולין,ויולין".
ברגע הזה איטה ידעה שזה אמיתי ולא חלום ואז בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה היא חייכה,איטה חייכה חיוך יפה ורחב ואמרה "ויולין,ויולין,ויולין".באותו רגע הבנתי כמה דברים,בסיפור שלי היה את מוטיב הספרה 3 שחזרה על עצמה,בימים,חודשים,שבועות ובגיל. וכעת הבנתי כי 3 פעמים מציין את החלק שבו נעשתה המהפכה הגדולה בסיפורי והיא: שכאשר איטה אמרה 3 פעמים ויולין סיפורי נגמר, איטה השדונית הפכה להיות בת תמותה בעולם האמיתי ואני בן תמותה מהעולם האמיתי נשארתי בארץ ויולין והבנתי כי מהפכות יכולות להיות גם דברים טובים לא רק מלחמות ואסונות אלה גם סתם התגשמות חלומות…

כעת אני אגמור את סיפורי כמו באגדות: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"…

נ.ב
גם אני חייתי לי באושר ,עושר וכשרון מוסיקלי עד עצם היום הזה…….