שתיים על הבוקר מאת אברהם כהן

 

קוראים לי ג'יי וזה הסיפור על השבוע בו הסתיימו חיי.

התעוררתי, היה זה עוד יום קיצי רגיל, השמש הציצה דרך חריץ בווילון המשי הישן. היה אפשר, אבל רק בקושי, לשמוע את הציפורים מצייצות בחוץ. ריח ארוחת בוקר התגנב מהבית השכן, נראה שהם מבשלים חביתה ופיינקייק. נכנסתי לשירותים שתפתי ידיים ואז פנים, אני תמיד שותף פנים כי העיניים שלי שורפות כל בוקר. העייפות הרגילה הייתה חזקה יותר מבדרך כלל, 'הלילה לא יכול להגיע מוקדם יותר' הרהרתי בציניות. ניגשתי למכונת האספרסו והכנתי קפה ארוך עם שתי כפיות סוכר, גלגלתי סיגריה ויצאתי למרפסת. ניגנתי לי שיר מהפלאפון אבל בווליום נמוך, כי אני תמיד מתבייש שלא ישמעו את המוסיקה שאני שומע, בגלל שיש לי טעם מוזר. גלגלתי עוד סיגריה, אני תמיד מעשן שתיים על הבוקר.

לבשתי ג'ינס שכבר לא כל כך כחול וגופיה לבנה עם שרוול קצר, 'אנשים לא חושבים שאני לובש כל יום את אותם בגדים?' הרהרתי. גלגלתי עוד סיגריה ויצאתי מהבית. 'שוב שכחת לצחצח שיניים' חשבתי לעצמי, "לא שבדרך כלל אני מצחצח" מלמלתי כתשובה. לאחר הליכה קצרה הגעתי למשרד. העפתי מבט לשעון, 'אני מקדים ברבע שעה' חשבתי כשנכנסתי למשרד. "איך הייתה המשמרת? משהו מעניין?" שאלתי את רון, לא שבדרך כלל יש משהו, הוא כרגיל לא ענה. לאחר שלקח שוקו מהמקרר הוא עזב את החדר בעיניים מנומנמות, 'אני כל כך מוזר שהוא אפילו לא עונה לי יותר?' שאלתי את עצמי, למרות שידעתי כבר את התשובה. העברתי את הערוץ בטלוויזיה למשהו פחות ילדותי ויצאתי לעשן סיגריה. השביל הקצר היה ריק, ידעתי שיש לי משהו כמו חמש דקות לפני שכולם יגיעו. ראיתי את קיי מגיח מעבר לפינה ביחד עם הבחור שאני לא זוכר את השם שלו, למרות שאמרו לי אותו כבר מאה פעם, חילופי בוקר טוב קצרים והם המשיכו הלאה. עוד כמה מהקבוצה הרגילה עברו, שלום שלום. לא ראיתי את ויקי הפעם.

ארוחת צהריים כרגיל באיחור של שעה, 'כבר נמאס לי מהמקום הזה' חשבתי בפעם המי יודע כמה היום. יצאתי לעוד סיגריה. ויקי עמדה שם לבד עם הפלאפון, "בוקר טוב, מה נשמע?" שאלה אותי "הכל בסדר, ואת?" עניתי, "בסדר, אני צריכה לזוז" היא אמרה בחיוך המקסים שלה. "בי" אמרתי כשהלכה, 'היא בטח לא שמעה' הרהרתי לעצמי. נכנסתי חזרה והתיישבתי על הכיסא בתנוחה הרגילה, למרות שידעתי שזה הורס לי את הגב.

"איפה היא כבר" מלמלתי בעצבים, 'איך זה שאני תמיד מקדים והם תמיד מאחרים?' הרהרתי בתחושה של חוסר פייר. באיחור של עשרים ושבע דקות הפרינסס רייצ'י  נכנסה בחיוך, כאילו שזה בסדר גמור שהיא מאחרת. "הי" אמרתי בנימוס, למרות שרתחתי כבר מבפנים. "מלאת את הטופס?" היא שאלה, 'כאילו מי היא בכלל?' הרהרתי ועניתי "כן". לקחתי את התיק ויצאתי מהחדר. רציתי לראות שוב את ויקי, למרות שלא יכולתי להודות בזה לעצמי, היא לא הייתה שם.

הגעתי לבית בשעת צהריים, החלפתי לפיג'מה והתיישבתי מול המחשב. ראיתי איזה סרט מטומטם שממש לא הבנתי למה אני ממשיך לראות ואכלתי במבה. היה חם בחדר ובחוץ התחיל להחשיך, נכנסתי להתקלח אבל בעיקר בשביל להתקרר. המים היו פושרים, 'מה אתה עושה כל היום? יכולת להזמין את ויקי לקפה או משהו. אידיוט. ובכלל, מה אתה עושה עם עצמך, עם היכולות שלך?' חשבתי, "אני לא יכול לעשות שום דבר עם היכולות שלי, אף אחד לא יכול לדעת" עניתי לעצמי. יצאתי מהמקלחת וחזרתי למחשב, "אולי הסרט הזה יהיה יותר טוב" מלמלתי. כבר התחיל להיות מאוחר כשהבנתי שאני שוב אהיה עייף מחר. התקלחתי שוב ונכנסתי למיטה, "שוב שכחת לצחצח, טמבל".

כששכבתי במיטה חזרו לי כרגיל התמונות מהעבר, ראיתי את אחי עם דם זולג במקום דמעות, את אבא שלי מרחף וממלמל מילים עתיקות. זכרתי איך שנשארתי לבד, האחרון מהגזע שלי. 'אולי לא הייתי צריך להרוג אותו' הרהרתי, ידעתי שזה לא נכון, אבל לא רציתי להיות יותר לבד. לרגע חזר אלי הזעם שהרגשתי כשראיתי אותו רוצח בדם קר את כל האנשים התמימים ההם, עלה בי העצב שחשתי כשהוא הרג את אחי שניסה לעצור אותו. כמו סרט יכולתי לראות את עצמי רץ אל אחי, אוחז בראשו שלא יפגע באדמה כשנפל. אבל החזקה ביותר הייתה תחושת הכאב בעת שפיזרתי את אבי לאטומים בהינף יד, תחושת צער מעורבת עם צדק קר. ואז כאילו כדי להוסיף על הכאב, זכרתי את אותו זקן שבמקרה עבר שם ופשוט שבק חיים ברגע שראה אותי עושה זאת. זה כמו מה שחשבתי במקלחת, אף אחד לא יכול לדעת על היכולות שלי, אפילו פעם, כשעוד היו נוספים כמוני שמרנו את זה כסוד. לא הצלחתי לדמיין אפילו איך העולם היה נראה היום לו היו יודעים. נרדמתי סוף סוף כשדמעה מבצבצת מעייני.

 

התעוררתי בבוקר, עוד יום קיצי, שוב הציצה השמש דרך החריץ. הציפורים נשמעו בקושי, ניחוח ארוחת בוקר מבית השכן. שוב שירותים, ידיים, פנים והעיניים ששורפות. כרגיל העייפות, הקפה, הסיגריה ועוד אחת, כי אני תמיד מעשן שתיים בבוקר. לבשתי ג'ינס וגופיה לבנה עם שרוול קצר, סיגריה בדרך. עוד פעם מוקדם ברבע שעה נכנסתי למשרד וניהלתי שיחה חד צדדית עם רון. סיגריה בחוץ ושלום נימוסי, 'זה כאילו אני רובוט, כל יום בדיוק אותו דבר' הרהרתי. "בוקר, ויקי" אמרתי ברגע ששטף אותי חיוכה המקסים. "בוקר נפלא ג'יי" השיבה 'תזמין אותה לקפה, נו' חשבתי, אך היא כבר המשיכה למשרד שלה משאירה אחריה ריח של קיץ, "לוזר" מלמלתי כשקלטתי ששוב פספסתי אותה.

בצהריים שוב סרט במחשב, מקלחת ועוד שני סרטים. נכנסתי למיטה מהורהר, הסרט האחרון תפס אותי חזק. עוד פעם מצאתי את עצמי אכול חרטות על אותו יום גורלי, "לא פלא שאתה תמיד קם עייף, אתה לא יכול פשוט ללכת לישון כמו בן אדם?" אמרתי לעצמי. הרגשתי תחושת ריקנות, קשה להיות לבד. פשפשתי בראש מחפש אולי יש פתרון למצב הזה, למרות שבתוך תוכי ידעתי שלא יכול להיות אחד, הרי אני האחרון. נרדמתי כשתחושת אופוריה משונה מציפה אותי.

קפצתי מנער חלום בלהות שלא זכרתי, היה חם מאד והזעתי. העפתי מבט מהחלון עם עיניים חצי סגורות, כי הן שרפו, השמש עוד לא זרחה. 'אין טעם לחזור לישון' הרהרתי  ונכנסתי להתקלח. כשיצאתי מהמקלחת יכולתי לראות את השמש שולחת קרניים מהחלון, הכנתי קפה ויצאתי לסיגריה. בדיוק הדלקתי את הסיגריה השנייה כנשפך עלי הקפה, "גם כן דרך להתחיל בוקר" מלמלתי בעצבנות. לבשתי ג'ינס וגופיה ויצאתי מהבית, בדרך קניתי קפה ועישנתי עוד סיגריה. לא היה לי כוח לרון אז רק הנהנתי לעברו ואחרי שהוא הלך יצאתי לסיגריה.

"הי קיי" אמרתי כשהוא עבר, "באת לבד היום?" שאלתי. "לא, מיקי עצר רגע בחנות" הוא הפטיר ונכנס למשרד, 'אז ככה קוראים לו' חשבתי. נכנסתי חזרה פנימה, בטלוויזיה הראו שידור לגבי איזה רצח. השתעשעתי לרגע ברעיון של מה שאני יכולתי לעשות אם הייתי שם. דפיקה בדלת הקפיצה אותי לרגע, פתחתי, זה היה בוריס. "בוקר טוב ג'יי, הגשת כבר את הסיכום שביקשתי?" הוא שאל, "לא, אני אגיש את זה היום עוד שעתיים בערך" עניתי לו בקול עייף. "אתה אומר לי שזה עוד לא מוכן?" הרגשתי שהוא מתעצבן, "זה מוכן, אבל אני צריך לעבור על זה שוב" עניתי. "התירוצים שלך לא מעניינים אותי, אתה תגיש את זה בעוד חצי שעה או שאתה מפוטר" הוא צרח וטרק אחריו את הדלת. תחושת עומס החלה לעלות בי 'אני לא יכול עם זה יותר' הרהרתי, 'זה יותר מדי'. הכל החל לעלות בי מחדש, כל תחושות החוסר אונים, הבדידות והכאב. עברתי על הסיכום המטופש ושלחתי אותו, נשענתי חזרה בכיסא וניסיתי להירגע.

כשהגיע השעה להחלפת משמרות כבר הייתי לפני פיצוץ נפשי, וזה הלך והתגבר עם כל דקה שרייצ'י לא הופיעה. אחרי שלושים ושתיים דקות איחור התקשרתי אליה, "איפה את?" שאלתי זה דרש את כל כוחות הנפש שהיו לי כדי שלא להתפוצץ עליה מעצבים. "אני עוד דקה באה" היא ענתה, "אז מתי…" התחלתי אבל היא כבר ניתקה. הכל כבר היה מעורפל, ראיתי צבעים מתחלפים מאחורי העיניים. אחרי עוד רבע שעה ארוכה היא הגיעה, "התעוררתי מאוחר" היא אמרה. הרגשתי שהיא משקרת לי בפנים אבל לא אמרתי כלום, פשוט יצאתי משם. רציתי לברוח, לנשום, התחלתי לרוץ.

הייתי בצד השני של העיר כשהתחיל לחזור אלי ההיגיון, זה היה אזור מסוכן. הרהרתי ברצח ששידרו בטלוויזיה, "רק חסר למי שינסה משהו עכשיו" מלמלתי בעצבים. הבטתי לצדדים, בקצה הרחוב ישב קבצן זקן ומכר כל מיני שטויות על שמיכה. התקדמתי אליו, רציתי לשאול על איזה קיוסק או משהוא, הייתי צמא. "אדון, אתה יודע אולי איפה אפשר לקנות פה שתייה?" שאלתי, הוא ענה לי שיש ברחוב הצמוד. פעמון צלצל כשפתחתי את הדלת של החנות, בפנים ישב מוכר צעיר. "מים?" שאלתי, "שש וחצי בבקשה" הוא ענה, שילמתי והלכתי למקרר שתייה. הפעמון צלצל, הסתובבתי. שני בחורים בקפוצ'ון נכנסו, לא יכולתי לראות את פניהם. לקחתי בקבוק ויצאתי מהחנות, התחלתי להתקדם חזרה לעבר הבית שלי.

כשהגעתי היה כבר מאוחר, אכלתי משהו קטן ונכנסתי לישון, הייתי מותש. התהפכתי מצד לצד בעצבים, "לעזאזל עם העולם הזה, נמאס לי כבר" מלמלתי 'פשוט נמאס לי מהכל כבר, אני לא רוצה את זה יותר, נשבר לי'. הייאוש שהרגשתי היה חזק מאי פעם, הרגשתי בודד מול חשכת הלילה.

כשנרדמתי סוף סוף באו הסיוטים, חלמתי את אותו יום רע ומר בו איבדתי הכל. שלושה שומרים רצו לעבר אבא בנשק שלוף, אח שלי צעק להם "תתרחקו". לשונות של אש יצאו מהידיים של אבא שורפות אחד מהם, השניים האחרים בורחים בצרחות. כעשרים אנשים התחבאו מאחורי האוטובוס שהתהפך, שאבא הפך. "רוצו מכאן, תברחו" צרחתי להם בקול צרוד, בזמן שאח שלי רץ לכיוון אבא. "אל תתקרב אליו, הוא לא יזהה אותך" צרחתי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הספקתי לתפוס אותו רגע לפני שנפל, אחזתי את ראשו בין ידי ממלמל "לא… אל תעזוב אותי". אבא החל שוב למלמל, ידעתי שצריך לעצור אותו. התחלתי לרוץ לעברו אך לפתע האוטובוס התפוצץ, אוסף את אלה שהתחבאו מאחוריו לתחנה האחרונה שלהם. "לא" יבבתי אבל אבא המשיך למלמל, הגשר קרס, יכולתי לראות עשרות אנשים ומכוניות נופלים למים. "זה מספיק" אמרתי בקול, הרגשתי את הלהבות מבצבצות מעייני. צפיתי בו בעודו מתפזר לאטומים, אבא שלי, העיניים היו אחרונות ללכת, היה רגע של שקט והוא נעלם.

התעוררתי מזיע, השמש הייתה חיוורת והיום היה אפרורי. הציפורים נשמעו צרודות, נגינתם חלודה. באוויר ריח תפל של מאכל כלשהו. האור בשירותים היה צהוב ומהבהב, זה שרף לי בעיניים, שטפתי ושפשפתי אך לא הועיל. הרגשתי עייפות בגוף אבל בעיקר בנפש. לקפה היה טעם של מים והסיגריה לא סיפקה אותי. הדלקתי עוד אחת ואז עוד אחת. הג'ינס היה דהוי והגופייה מוזרה.

האוויר בחוץ עמד ללא משב רוח לרפואה, הרחוב היה שקט, לא רציתי סיגריה. הגעתי לבניין והתיישבתי  על הספסל ממול במקום שלא יראו אותי מהכניסה. דמיינתי את עצמי נכנס לבניין ומתחיל לעלות במדרגות, עברתי את הקומה של המשרד והמשכתי לעלות. קומה שלושים, שלושים וחמש, ארבעים, הגעתי לגג ונשענתי על המעקה. יכולתי לראות את קיי ואת השני, מה שמו, כנקודות קטנות על רקע האספלט השחור, ויקי לא הייתה שם. 'מה אני עושה פה?' חשבתי לעצמי, "זה לא ברור?" עניתי כתשובה. 'מה המטרה? אין לי יותר אף אחד, הגזע שלי נעלם. למה יש לי להמשיך?' לא הצלחתי למצוא תשובה. עברתי את המעקה. 'זה הסוף' חשבתי, "רק כך יהיה יותר טוב" עניתי כתשובה והושטתי רגל קדימה.

דמיינתי איך אני נופל, הרוח מצליפה בפני במהירות. יכולתי לראות את החלונות עוברים מולי במהירות ומאחוריהם פנים מופתעות. אנשים קטנים למטה הולכים וגדלים ככל שהתקרבתי, חניית האספלט מתארכת ומתרחבת הופכת לים שחור,  'הנה זה בא' חשבתי לעצמי. ואז זה הכה בי, כאילו התנערתי מחלום. אלה לא המחשבות שלי, זה לא איך שהקול בתוכי נשמע. הרמתי את הראש למעלה, נקודה קטנה צנחה במהירות הופכת לדמות, זאת הייתה ויקי. התחלתי לרוץ לכיוון החנייה.

כאילו היה זה גורל הרמתי את היד בדיוק בזמן. ויקי נעצרה מולי באוויר כמטר מהרצפה. היא פקחה את עיניה היה ברור שהיא מבולבלת, מנסה להבין. היא הרימה את ראשה והביטה בי, עיניה כאילו תרות אחרי תשובה. "את חושבת שתברחי לי בכזאת קלות?" שאלתי בקול רך, "מממ מה?" היא מלמלה בקושי. חיבקתי אותה ברוך, "הכל בסדר" לחשתי באוזנה. "אז אני לא האחרונה?" זה הכה בה, "כן" עניתי, הבנתי את זה כבר קודם, הרי היה ביננו חיבור מנטלי. ליטפתי את ראשה בעדינות, "אני מניח שצריך לעבור את הדרך למטה, כדי לעלות שוב למעלה. לפעמים צריך להישבר כדי להיבנות מחדש" לחשתי. "שמעתי את המחשבות שלך, אבל חשבתי שזו רק אני, שומעת מה שאני רוצה לשמוע" ויקי לחשה כאילו בתקווה מחדש. לעולם היה משמעות פתאום, הכל סביבי היה נראה הגיוני, כאילו כל חיי מהרגע בו נולדתי היו כדי להגיע למקום הזה ובזמן הזה. ויקי התאוששה לאט חיוך עלה על שפתייה כשאמרה "עכשיו כשאני חושבת על זה, אתה חייב לי קפה", התחלנו לצחוק.

* * * *

התעוררתי, היה זה יום יפיפה של קיץ, השמש שולחת קרניים מלטפות דרך וילון המשי העדין. הציפורים על עדן החלון צייצו בקול, מזמרות מנגינה נעלה. ריח מרענן של ארוחת בוקר התגנב מהמטבח, ויקי מבשלת לנו חביתה ופיינקייק. נכנסתי לשירותים שתפתי ידיים, פנים וצחצחתי שיניים. הייתי ערני מתמיד. הכנתי לי קפוצ'ינו עם מוקה והתיישבתי בסלון, מוסיקה נעימה התנגנה ברקע. לקחתי לי פרוסת עוגה, היא הייתה טעימה אז לקחתי עוד אחת, אני תמיד אוכל שתיים על הבוקר.

בזמן ארוחת הבוקר אני תמיד מספר לילדים שלנו, שאנחנו הראשונים מהגזע שלנו וויקי צוחקת בקול נעים. אנחנו מטיילים הרבה בטבע והולכים כל סוף שבוע לים. בערב אנחנו יושבים כל המשפחה יחד והילדים מספרים סיפורים. אבל הכי טוב, כשאני עם ויקי, יש ריח של קיץ.

קוראים לי ג'יי וזה היה הסיפור על השבוע בו התחילו חיי מחדש.