אלפרד
אלפרד הבין למה כשהוא מחלק אפס לאחד התוצאה היא אפס. אחד מקבל אפס. הוא התקשה להבין מדוע, כשהוא מחלק את האחד לאפס, הוא נתקע. אפס צריך היה לקבל אחד. מאחר שהתפעל מהאופן בו מציב עצמו האפס בין המרחב החיובי לשלילי, נייטרלי מנקיטת עמדה ביחס למספר זה או אחר, עלה בו אותו הקושי ליישב את השגיאה המתקבלת בפעולה פשוטה של חילוק. הוא ידע, כמובן, שמבחינה מבחינה מתמטית זו תוצאה שנויה במחלוקת, לא מוגדרת. מבחינה פילוסופית – נו, טוב, לואיס היתה אומרת על-זה שאין הכרח שאמיתה מתמטית תתאם דילמה פילוסופית. אלפרד הרהר בקול שחוסר במספר לא צריך להשפיע על כלום, ולואיס ניסתה להסביר לו את הבעיה הפילוסופית בהקבלה לפרדוקסים מתמטיים, אבל חסר לה הידע המתאים לנהל דיאלוג מסוג זה, ולכן הסברה לא היה מספק כלל. אלפרד לא התווכח איתה, ולא בשל העובדה שקשה עד בלתי אפשרי לנהל דיאלוג עם מי שחסר את הבסיס המשותף לבניית שיח שכזה, הכולל הבנת הטיעון, הפנמתו והעלאת טיעון נגדי או משלים או גם זה וגם זה. האמת הפשוטה היתה שהוא לא היה בנוי לסוג כזה של שיח, בין אם היה זה ויכוח, בין אם היה זה דיאלוג ובין אם היתה זו שיחת חולין, ולכן קיבל את העובדה שלואיס מתעמקת בפילוסופיה ובדילמות פילוסופיות יותר מאשר בדילמות מתמטיות. אולי בגלל זה לא ראה אותה מתמסטלת אף פעם.
*
אלפרד היה עכשיו בהיי. הוא חילק אחד לשלושה באופן עשרוני והתעקש לקבל תשובה מדויקת. השלוש הבלתי נגמר אחרי הנקודה העשרונית עשה לו טוב, ואלפרד התמסטל. בדרך-כלל ההיי נגמר די מהר, כי תפישתו המופשטת של אלפרד את המתמטיקה היתה אינטואיטיבית, שזה לא היה רגיל או אמור היה להיות רגיל לשכמותו – אם אפשר לקרוא לזה כך. לא לכולם היה כשרון יוצא דופן למתמטיקה, כמו לאלפרד, ולא כולם תפשו אותה באופן בו תפש הוא אותה. מנגד, פילוסופיה לא היתה הצד החזק שלו. הוא אמנם הקשיב ללואיס, אבל לא הבין מזה דבר, ותמיד חזר לתסבוכות המתמטיות שלו, וכן, גם להיי שהפיק מכך.
כשרצה להאריך את הסטלה, ובמלים אחרות את פרק הזמן בו שהה בהיי, היה אלפרד יוצר רצף של מספרים שאינם מתחלקים באופן מדויק בשיטה העשרונית, והיה מתעקש לקבל תשובה מדויקת לכל מספר, עד שנגמרו המספרים באותו הרצף. כשביקש להכנס לטריפ חזק יותר, נהג ליצור רצף של מספרים ראשוניים ולחלק אותם בכל מספר שהוא, פרט לאחד ולעצמם, ולדרוש תשובה סופית ושוות ערך לכל תוצאה. כמובן שלא הצליח בכך והוא קפא על מקומו בהיי מטורף.
בשל תפישתו הייחודית את הרעיון במתמטיקה של בחירותיו, הוגבלו, באופן אינהרנטי, מתחמי הזמן שבהם היה מסטול, ובסופו של דבר הוא התעורר, גופו התיישר וחזר לתנועה הארוכה כל-כך הזו שלו על-פני כדור הארץ, בחיפושיו, שהעלו חרס בידו ושהנחילו לו עד כה אכזבה. כמובן, אילו רק היה ניתן לתרגם רגש זה לערכים מתמטיים אולי היה זה מקל במעט את המועקה, שהחלה לפשות בו בזמן האחרון ושאת סיבתה לא הצליח לאתר עדיין.
את ההתמסטלות גילה לגמרי במקרה. מאחר שידע שמספר, שאינו מתחלק בשלוש, לא ייתן תוצאה שלמה בתצורתו העשרונית, לא טרח לערוך חישובים אלה, וכל עוד לא היה זקוק לחישובים מסוג זה, היה זה רעיון מיותר ואוילי במיוחד לביצוע. בשנה הרביעית, שלוש שנים לאחר שגילה שהוא חי בלי חשבון, אלפרד החל להתמסטל. זה מצא חן בעיניו. כלומר, ההתחלה היתה פאניקה או תחושה אקוויוולנטית לכך, אבל, לאחר מכן, כששכח לגמרי מהיותו חסר חשבון ומבדידותו, רגעי ההיי האלה היוו עבורו מפלט מספק למדי. עם הזמן, הלכו רגעי ההיי שלו ותכפו, וכלום לא היה חשוב יותר. כמובן, הכל בהנחה שהוא היה מסטול באותה העת. כשיצא מזה, חזר לעצמו ללא קושי. טוב, כמעט ללא קושי, שהרי העובדה שחזר להתמסטל הוכיחה שמשהו לא היה בסדר איתו, אבל חסרו לו נתונים להגיע למסקנה מה – אם בכלל – לא בסדר עמו, ובהעדר נתונים שכאלה, ברירת המחדל לא הותירה לו כל ברירה. פרט לכך, הוא לא חפץ להפסיק עם זה, וגם אילו היה חפץ בכך – לא היה מי שיסייע בידו.
'בתוצאה מדויקת, אחד חלקי שניים שווה חצי. חצי מאותו האחד,' חשב אלפרד לעצמו.
'בתוצאה מדויקת, אחד חלקי שלושה שווה שליש,' הנחה עצמו. השלב הבא היה כבר טריוויאלי.
'בתוצאה מדויקת, אחד חלקי שלושה בשיטה העשרונית שווה…" ואלפרד התמסטל.
למעשה, אַלְפְרֶד היה רק כינוי החיבה שלו. שמו האמיתי היה ALFERD-B2, ובאופן מלא:
"ARTIFICIAL LIFE FORM EXPERIMENTAL RESRICTED DATA – Beta, version 2" , אבל כולם קראו לו אַלְפְרֶד, בכינוי החיבה שלו, שמעולם לא הבין מדוע הם קוראים לו כך ולא בשמו המלא, למרות שהסבירו לו שכך נוח יותר. כשהקשה, שגם אם הם מתעקשים לכנותו בשמו באופן מקוצר, עדיין, הוגים אותו אחרת – הם פשוט חייכו ואמרו לו "איזה אַלְפֶרְד אתה, אַלְפְרֶד," עד שנואש כבר מלהבינם. במשך שלושים ותשע שנים איש לא קרא לו בשמו המלא או המקוצר, רק בשם החיבה, ומזה מאה שנים שאיש לא קורא לו בכלל, על אף נסיונותיו החוזרים ונשנים ליצור קשר עם מערכת הבקרה או כל מערכת אחרת. אילו היה אלפרד אנושי, סביר להניח שהיה מתוסכל, אבל הוא היה רובוט בגודל קטן, דמוי ילד קפוא-מבט, שתכנותו הוגבל מלכתחילה לכמות מידע ראשונית, שלא עודכנה מעולם בדחיפה, ולכן תסכול לא בא בחשבון כלל. רק פרקי הזמן בהם שהה באותם תחומים אבסורדיים של מתמטיקה מסובכת במיוחד, שהכניסו אותו לסחרור מקפיא, הפכו ארוכים יותר ויותר.
*
החשבון של אלפרד לא היה פעיל מזה תקופה של כשנה, כשבסופה גילה שהוא פועל ללא בקרה. בתחילה חשב שמשהו אינו תקין בחיבוריו, אבל לא היה את מי לשאול, ואלפרד גם לא היה אמור לשאול אף אחד. הוא היה אמור לנסות ולתקן את הכשל בעצמו, ורק אם לא יצליח בכך במשך תקופה של שנה לפחות אזי יהיה עליו לגשת למרכז הבקרה, להתחבר לחשבונו, כבכל פריקה רגילה של מידע, ושם ינסו לאתר את התקלה. זה לא פעל. בשנה הרביעית, בעת שניסה לחזור ולהתקשר למרכז הבקרה השומם, גילה אלפרד, להפתעתו – ככל שניתן להקביל למונח "הפתעה" האטה מינימלית של טריליונית השניה בפעילותו – שהוא מגיב לנסיון התקשרות עשרוני באופן מוזר. הוא, בתכנותו המקורי, לא היה אמור להתקשר באופן עשרוני, שכן ההתקשרות היתה אמורה להתבצע מול פורט ברצף שלם ומדויק. תחנת העגינה, דרכה התחבר לחשבונו שבמרכז הבקרה, לא הגיבה, זו השנה הרביעית, ומבלי שאפילו חשב על כך נשלחה התשדורת העשרונית. בדיעבד, אלפרד התפלא על פעולה זו, אבל לא לזמן רב ולא באותו הרגע, כי מיד לאחר שליחת התשדורת העשרונית, הגיבו מערכותיו באותו אופן מוזר שהכניס אותו לפאניקה – או, ליתר דיוק, לאקוויוולט המתמטי של קליטת מצב דברים חדש, שהיה בו לשבש את המערך הפעיל שלו אותה השעה ושנוצר בהכנסת גורם חדש ומתערב, שיש להתחשב בו, במשוואה חדשה שאמורה היתה לתת מענה להפרעה זו. הפאניקה נמשכה בדיוק החלק העשרת אלפים של אלפית השניה, שזהו פרק זמן ארוך ביותר יחסית אליו. זו היתה הפעם האחרונה שנכנס לפאניקה כתוצאה מחישוב עשרוני. הפעמים הבאות היו מענגות. אפשר בהחלט לומר שהיה זה הסוטול הראשון של אלפרד, שלאחריו הגיעו רבים אחרים אשר השכיחו ממנו את טעמה של הפעם הראשונה והכמיהו אותו לפעמים נוספות, שאלה הגיעו בקצב מתגבר והולך.
בפעמים הבאות הכניס עצמו אלפרד בכוונה שיטתית למצבים מתמטיים בלתי אפשריים בכדי לבדוק את מידת התמודדותו עם דרישה אבסורדית במהותה, בתנאים מוחלטים. להפתעתו, גילה שבכל פעם שהוא נכנס למצבים אלה הוא רוצה לקבל עוד ועוד מזה, מאותה תחושה – שוב, אם אפשר לקרוא לזה כך אצל רובוט – שעורר בו רצף הפעולות, שסופו המוגדר נעדר, בגבולות שהותוו לו, תשובה סופית מוחלטת. אלפרד לא ידע מה גורם לו להכנס לקפאון הסוטול, וזה עניין אותו פחות מאשר החזרה לשם. לכן, המשיך בהצבת שאלות בלתי מעשיות של אינסוף אשר חילצו אותו מהמציאות הארוכה על פני הארץ והשליכוהו לעולם חילופי.
כיפות
העולם הנוכחי לא הסביר פנים. אלפרד התרגל לחברת האנשים, ששהה במחיצתם. אלה, שטיפחו אותו, הרגישו כשהיה זקוק לטעינה או "מנוחה" כפי שהם קראו לזה, לתחזוקה בסיסית, מאור פנים, שיחת יום-יום, אפילו חיבוק – שלזה, ידע היום, היו הם זקוקים – וכיוצא בכל אלה. העולם ההוא היה עדיף. העולם עם מארי התזזיתית מהמעבדה; וולי ובוב, "התאומים" כפי שכונו על-ידי כל, ממרכז הבקרה; דיוויד הרציני ממשרד המנהל; לוֹאִיס המתוקה מארכיון ההולוגרמה ההיסטורית; מלאני מהמזכירות, שכולם דיברו אודות יופיה; ג'וּן וג'וֹנִי – צמד הַגִ'יז – שסיפרו לו המון על עולם הזוגיות, שמעולם לא הבין, אבל קלט וקיבל את עובדת התרחשותה של דרך קיום מסוג זה כעובדה מוגמרת. אל עולם זה התגעגע. 'מוזר,' חשב לעצמו, הרי הוא אינו יודע געגוע מהו, אבל ההכבדה הזו על מעגליו יוצרת בו אי נוחות, המחייבת אותו לשים לבו אליה (שלא כמו בשנה השניה לקיומו, כשהתעלם מהכבדה דומה ובסופו של דבר התקצר וטופל על-ידי מארי. היום, מאה שנים אחרי, מארי לא פה בכדי לטפל בו, והוא מתגעגע אליה. בגבולות התכנות, כמובן).
געגוע או לא געגוע, העולם הנוכחי אכן לא הסביר פנים. זה לא שרוחות חמות נשבו בו יותר מכרגיל או שענני אבק שחור השחירו את פני השמים והסתירו את השמש יותר מכרגיל. לא, היה זה משהו אחר לגמרי. השמש זרחה קלושות, כרגיל. הצמחים המאובקים צמחו, כרגיל, עד שזה השתנה. האבק השחור תמיד היה שם, לפחות כך זכר את זה. האויר בפנים היה נקי. לאחר מכן גם זה השתנה, אבל לא זה אשר הפריע לאלפרד. אלפרד ממילא לא נשם, וגם לא סבל מחוסר באנרגיה. שמונה-עשרה שנים לאחר שנוצר הוא לא היה זקוק לטעינה כל-שהיא. יחידת הכח שבו הוחלפה בהמצאה חדשה של יחידה שאינה מתכלה, כך שיכל לפעול כמעט ללא תפוגה. אפילו עורו הנסדק, פרקיו, חיבורי הראש, הצוואר, הזרועות, הבטן, האגן המעוגל, רגליו הקטנות, שלא תוחזקו מזה מאה שנה והחלו להשחק, הגם שהראו עמידות יוצאת דופן עד כה, לא הפריעו לו כמו ההכרה שחלחלה בו אודות השקט אשר חרך את פני כוכב הלכת ארץ, ושטרד את שלוותו. אותו השקט שפשה בכל מקום והלם בו מאה וחמישים שנים אחרי שנפרצו הכיפות.
אלפרד הכיר את הפרטים העיקריים. ההידרדרות היתה מהירה. במשך שבעים ושלוש שנים השתנה האקלים באופן חריף. רוחות עזות השתוללו ברחבי העולם, מחריבות בדרכן כל חלקה טובה. החוסר העולמי במזון, שנבע מחלוקה בלתי מאוזנת במשאבי הכוכב, החריף. האויר הכבד הזדהם עוד יותר, וכבר היה מסוכן יותר ויותר לנשום אותו. מים נקיים הפכו נדירים. היה צורך לייבאם במיוחד מהמקורות הבודדים שעדיין נותרו בקוטב או במקורות שעדיין לא נזדהמו, שינוע אשר ייקר אותם באופן חסר תקדים, כך שהפכו למוצר היקר ביותר שהיה לְמדינה להציע לתושביה. רק כאשר ראשי המדינות התחילו להבין שהמציאות, שיצרה מדיניות עיוורת בת מאות בודדות בשנים שהעדיפה את הרגע על פני הדורות הבאים, עומדת לכלות את המין האנושי ואותם בכלל זה, הם התעוררו. תוכניות חרום של מועצת המדינות התבררו כאקט נואש ומאוחר מדי, וכל מדינה הבינה, לחרדתה, שאם היא רוצה לשרוד, היא חייבת לעשות זאת על חשבון רעותה. והחרדה היתה עצומה. כשנלחמים על כל סנטימטר מעוקב של אויר, כל גרם של מזון וכל ליטר מים נקיים – רק החזקים שורדים.
המלחמה האטומית היתה מחרידה. המדינה הראשונה שהשתמשה בנשק הגרעיני היתה גם החלשה ביותר, והיא הושמדה כליל במכת הנגד. עד להנחתת מכת הנגד, הותקפה המדינה המותקפת בידי מדינה אחרת, שביקשה לנצל את חולשתה היחסית של המותקפת הראשונה ולבסס יתרון מיידי. מכת הנגד השניה היתה איומה. מכאן והלאה היתה זו רק שאלה של זמן עד שהמערכת תגיע למיצוי האלימות, ותארגן עצמה מחדש בשיווי משקל מחודש ואימתני. אלפרד למד את ההיסטוריה הקטלנית של האנושות משיחותיו עם לואיס, שדיברה עליה ברוח נכאים מתוך געגוע לעולם שלא יחזור יותר. ארועי אותה היסטוריה היו אלה אשר הכריחו את הניצולים להסתתר מאחורי כיפות ענק, שכיסו את כל מרחב המחיה, בכדי שיוכלו להמשיך ולשרוד. הכיפות, כך התברר מהר מאוד, היו המפלט האחרון של האנושות מפני הכחדה טוטאלית. הן הגנו על המין האנושי מפני הקרינה המאכלת שהיתה בחוץ. באמצעות משאבות הענק, עתירות הסננים, הן סיפקו אויר נקי וממוסה, שני רק למים ביוקר המחיה, על פני זה המזוהם. הן איפשרו גידולים מהונדסים של מזון סר טעם אך מזין, והצליחו לקיים את הניצולים. הדעות בקרב הניצולים היו חלוקות אודות העתיד הצפוי להם. חלקם סבר כי לנצח ישהו בכיפות בשל הזיהום הכבד מדי והעדר סימנים להתחדשות על פני הכוכב. חלקם ראה תקוה בפריצות דרך טכנולוגיות אשר היו אמורות לתת רוח גבית למחקר המקיף שנעשה כל העת אודות השיקום הדרוש לכוכב. לאף לא אחד היה ספק כלל בעובדה אחת בסיסית ומוסכמת: ללא הכיפות איש מהם לא היה שורד.
*
ALFERD-B1 נחל כשלון חרוץ. פרויקט ALFERD היה הפרויקט השאפתני ביותר של הניצולים, באמצעותו חשבו לבחון את פני השטח המזוהמים, ולהתחיל במלאכת השיקום לכשיצטברו נתונים במידה מספקת אודות היקף הנזק ויכולת השיקום, אם בכלל יהיה הדבר ישים. כששוחרר ALFERD-B1 לחוץ, היינו, אל מחוץ לכיפות, הוא נשחק בתוך חודש ימים. הניצולים הבינו שללא טכנולוגיה לומדת ועמידה יותר, לא יהיה להם סיכוי במשימה להציל את הכדור, ובעצם, כן, בדיוק, להציל את עצמם. ALFERD-B2 היה תוצר של מספר פריצות דרך טכנולוגיות, שנתנו תקוה, ולו זהירה, לחיים בעתיד. במשך שלושים ותשע שנים למד פרויקט אַלְפֶרְד את ההתנהגות האנושית, ותוצאות למידתו נפרקו אל המערכת המרכזית באמצעות מרכז הבקרה, לצורך ניתוח ושיפור עתידי. במשך זמן זה נבחנה על-ידי המדענים אותה התנהגות אנושית, כפי שהשתקפה דרך עיניו. במשך פרק זמן זה גם שופרה המכניקה שלו עד שהגיעה לרמתה הנוכחית וליכולתו לפעול בכוחות עצמו, כמעט ללא הגבלה וללא צורך בטעינה תכופה. המדענים העריכו כי יידרשו עוד כעשר שנים של פיתוח לפני שמערכת ALFERD-B2 תהיה אופרטיבית, תעבור משלב הבטא, ותוכל לפעול בכוחות עצמה על פני האדמה המזוהמת. הביקוע הגרעיני המיותר ההוא טרף את כל הקלפים. ALFERD-B2 מעולם לא עבר רשמית משלב הבטא, ומארי מעולם לא נראתה חלושה וחסרת אונים יותר מעכשיו, כשהביטה באלפרד בעיניה הגדולות, שלא נעצמו מעולם כשקרסו המשאבות ונפרצו הכיפות.
*
כנראה היה זה נפל מהמלחמה הגדולה, שגורם מאתחל בלתי ידוע גרם לתהליך הביקוע ההרסני להתרחש. מערכות ההגנה האוטומטיות, שהיו עדיין פעילות, כך הסתבר, שריד לימים בהם עדיין חיו הרבה אנשים על פני הכדור ולא בתוך כיפות מנותקות, פעלו את פעולתן המתוכנתת והמטירו את שארית הטילים הפעילים זו על זו. צל מדינה המטירה ארמגדון על צל מדינה אחרת, שמזמן כבר הפסיקה להיות יריבה, מבלי שמידע זה יהיה ברשות מערכות ההגנה ממוקדות המטרה. יבשות חרוכות נחרכו פעם נוספת, מקיאות שארית שפיות באורח כמעט אגבי, עד שנגמרו הטילים, עד שנסתיימו התרחישים, עד שנפרצו הכיפות ונפסקה פעולתן החיונית כל-כך של המשאבות.
אלפרד לא יכל להעיר את מארי בכדי שתסגור את העיניים הגדולות והמטרידות ההן שלה, ואז תחזור לשנתה הפתאומית. וולי לא ענה לו גם לאחר רצף ההודעות שהשאיר לו כשניסה להתחבר, חיבור חרום, לחשבונו בתחנת העגינה. את בוב פגש בדרך החוצה כשזבובים מתים נחים על גופו הדומם. דיוויד היה ביום חופשה, ממנה לא שב אף פעם, וגם תשדורותיו של אלפרד ליעד חופשתו, שהיה איפה שהוא בתוך מתחם הכיפה, הושבו ריקם. כל מי שהכיר היה שרוע, באופן זה או אחר, על-פני רחובות העיר הקטנה מתחת לכיפה הגדולה בפנים שלוות, שרק מקצתן היו מבועתות, שגם הבעה זו נוצרה כנראה מהתנוחה בה צנחו או נשענו על קירות ועמודים אשר היו שם לקלוט את גופם הקורס. מלאני נרדמה על כסאה, וגם תנוחתה הנוקשה משהו לא גרעה במאום מיופייה, אלא, שהפעם היא לא חייכה כתמיד למראהו של אלפרד. אלפרד עוד ניסה לאחוז בידה ולבקש ממנה שתתעורר, אבל גופה נשמט מהכסא, כדי מחציתו, והיא לא התעוררה. לואיס נראתה שלווה לגמרי ליד הולוגרמה פעילה, שתיארה כיצד נבלמה המגיפה הביולוגית אשר פרצה מיד לאחר שהמלחמה האטומית השמידה שלושה רבעים מאוכלוסיית העולם. מלחמה, שאחד מתוצרי הלוואי שלה היה יצירת כר נרחב להיווצרותן של מחלות חדשות ועמידות אשר התפרצו לתוך המציאות החדשה, שהתעורר אליה מי שניצל, ושלאיש לא היה פתרון כנגדן. האויר המזוהם הזדהם עוד יותר ובקצב מסחרר, בעיקר בשל העובדה כי לא ניתן היה להתקרב למקורות הזיהום. התרחיש, טרם המלחמה האטומית, שדימה החמרת הזיהום הסביבתי, נקרא "ground zero", וזה היה גם הזמן שפרויקט הכיפות יצא לדרך. למרבה המזל, הפרויקט התחיל שנים רבות קודם למלחמה, בדיוק בשל החשש שאויר הכוכב לא יהיה ראוי לנשימה. לרוע המזל, משיקולי מדיניות, שכעת מתברר שהיתה נאיבית וצרת אופקים עד כדי עיוורון של ממש, התקציב שהוקצה לפרויקט הכיפות היה נמוך ביותר, נמוך מדי, וכך ארע שרק כיפות מעטות יוצרו טרם המלחמה ופוזרו במקומות שונים בעולם. שוב, למרבה המזל (או ליתר דיוק, למרבה האירוניה), הכיפות הספיקו למרבית הניצולים הבריאים. ממילא, מי שלא הספיק להגיע אליהן בזמן לא שרד, ומי ששרד, אבל התעכב, החל לפתח את הסימפטומים מהר מאוד, מהר מדי, ולא היתה עוד תועלת בהצלתו. בהתחלה עוד ניסו, אבל אחרי שהתברר שהמגיפה מתפשטת במהירות אדירה ומשמידה את אלה שנחשפו אליה כמעט באותה המהירות, הפסיקו לנסות, וריכזו את מאמציהם בהצלת שארית הפליטה ובמחקרים שנעשו על-מנת למצוא נוגדנים למחוללי המגיפה. הניסוי הגדול בחיים מתחת לכיפות מעולם לא יצא אל הפועל. המציאות, כדרכה המתעתעת, הכתיבה שוב את התנועה, והיתה עכשיו ניסוי חי בהישרדות. ההולוגרמה נעצרה בדיוק בשלב של הניסוי האחרון, שאף הוא העלה חרס. גם לואיס השלווה על הכסא לא הגיבה למגע ידו של אלפרד והוא עזב אותה, נכלם או משתאה או כל תאור אחר לקליטת התנהגות אנושית מתעלמת, בכדי לפגוש את צמד הג'יז, זה לצד זו, ראשיהם נוגעים זה בזו, וגופם השמוט על הספסל בשדרה המלאכותית השכיח לרגע את המראות הקשים, שראה עד עתה בדרכו ברחבי העיר. מאה וחמישים שנים של שקט הרגילו את אלפרד למראות אלה, הגם שהפכו קשים יותר ויותר, אבל הגעגוע לעולם הקודם, שהכיר, לא שכך. דומה שבחלוף הזמן יהיה לו קל יותר, כשגופות חרוכות או מרקיבות ייעלמו בענני האפר והאבק השחור וזכרם יתבוסס במדמנות האגמים החומציים, אך לא כך היה. באופן פרדוקסלי, ככל שהמראות הקשים נעלמו, כך התגבר הגעגוע לעולם הקודם, שזו היתה עת מצוינת להתחבר לפרדוקס חדש ולהתמסטל ארוכות, וכך גם עשה. אלפרד בחר לעצמו פרדוקס מסובך במיוחד ותנועתו הוקפאה לפרק זמן ארוך מהרגיל.
אלפרד היה תוכנה לומדת. כמובן, הוא היה תוצר של פריצות הדרך הטכנולוגיות ההן. תקות האנושות. מעולם לא עדכנו אותו במידע שיכל להשיג בכוחות עצמו. אלפרד לא הבין בתחילה מדוע, אבל כשראה את מבטי השמחה על פניהן של מארי ולואיס, בעת שהצביע על נתון היסטורי כעל אבן דרך משמעותית בהתכנסות מתחת לכיפות, הבין שהעדכון החד-צדדי הזה הספיק. מאה וחמישים שנים לאחר שנפרצו הכיפות, כשהקיץ מההיי האחרון שלו, הבין את מהות השמחה על פניהן, אבל היה זה, כמובן, מאוחר מדי.
חיפוש
כמעט שלוש מאות שנים, מאז עזב את הכיפה הפרוצה, שהוא משוטט על פני הכדור ואוסף מידע. את כל מקורות הזיהום, "ground zero" כפי שנהגו לומר במעבדה, מצא בתום מאה עשרים וחמש שנים מעת עזיבתו. בשנים הראשונות הסתפק אלפרד באיסוף נתונים והמשיך הלאה למקור הזיהום הבא. ברבות השנים ובהצטבר הנתונים, החל גם לנתח אותם, מבלי שמישהו ינחה אותו לעשות כן. הניתוח אמנם הניב תוצאות מעניינות ביותר, אולם לא היה לו למי למסור או לחלוק אותן. מאה וחמישים שנים לאחר שעזב את הכיפה, מצא אלפרד משהו אחר, שגרם לו להתחיל ולחפש רק אנשים חיים. הוא לא מצא כאלה. לאחר מאה וחמישים שנים נוספות הוא התקרב לצומת החלטות, שזה ביטוי בו השתמש דיוויד, בעת שהיה צריך להכריע בין דרכי פעולה אפשריות ושונות זו מזו. עתה היה זה אלפרד שהשתמש בו.
חישובים
נטייתו של אלפרד לחישובים מורכבים ופרדוקסים מסובכים הלכה והתגברה. חמישים ושתים שנים מאז עזב את הכיפה הפרוצה, הבין שהוא אדיש. אם אין אף אחד מסביבו, ועדיין לא גילה אחד כזה במשך כל התקופה בה פעל מחוץ לכיפה, אז כנראה שהוא אותו האחד. אחד הוא מספר אדיש. אפשר להכפיל מספרים באחד והם יישארו באותו ערך מספרי. יש אפס גדול מסביבו, וכשהוא מחולק לאלפרד, אלפרד מקבל אפס. עד עתה לא מצא אחד אחר שישנה את התוצאה. אלפרד לא הצליח לחלק עצמו לאפס, למרות שניסה במשך תקופה ארוכה, בערך מאז קלט שהוא פועל ללא הנחיות, והתוצאה האבסורדית נותרה ללא מענה. זה בהחלט לא נורא, תמיד יוכל לדרוש תוצאה מדויקת בשיטה עשרונית, שאז… וואווו…
ואלפרד המשיך להתמסטל מבעיות מתמטיות. הדילמות שיצר לעצמו היו פשוטות ומורכבות כאחד. לדוגמה: "subject zero", חולה אפס, החולה הראשון שממנו מתחילה המגיפה; או "ground zero", קומת הכניסה או קומת אפס, שיש לביטוי זה משמעות נוספת של כל אותם מקומות מהם התחיל הזיהום. אלפרד האט את פעולתו. מיליארדי חישובים שערך בשניה הבהירו לו שיש לביטויים אלה משמעות. ואז זה הכה בו: האפס ממשי . תובנה זו המריצה אותו לבדוק את משמעות הגילוי. פעולתו היתה שיטתית. בתחילה השמיט את האפס וקיבל שלל מלים, שאיבדו את הקשרם המקורי. לדוגמה: "subject" ו- "ground" משמשים בפועל תאורים, שללא האפס מאבדים ממשמעותם צמודת האפס. התוצאה לא היתה הגיונית, לכן החליט להשמיט הפעם את המלים ולהשאר רק עם האפס. גם כאן התוצאה שהתקבלה לא היתה ישימה, והאפס לא הוביל אותו לשום מקום חדש. אלפרד חיפש את הדרך המתמטית האופטימלית אשר תעניק לביטוי המפורק ממשות, והגיע למסקנה שאמנם החוט המקשר בין הביטויים הוא האפס, אבל משמעות הביטוי נגזרת מהערך המוצמד לו, כלומר מהסמיכות. זה היה גילוי מרעיש שלקח אותו להיי מוצלח במיוחד, והוא אפילו לא היה צריך לחלק שום דבר בשום דרך שהיא ולדרוש תוצאה עשרונית מוחלטת או לאתר פרדוקס מורכב במיוחד. אחרי שהתעורר מההיי והשתחרר מקפאונו, גמלה בו ההחלטה לחפש מעתה את הסמיכות לאפס עד שימצא אותה. כך יוכל להבין את משמעות האפס, חשב לעצמו, ואולי זה הפתרון שמארי, לואיס, דיוויד, וכל השאר חיפשו. בוודאי שינסה ליצור קשר עם מרכז הבקרה ברגע שתהיה בידו התשובה. מאה וחמישים שנים לאחר עזיבתו את הכיפה, הבין אלפרד שלא היתה זו בעיה מתמטית כלל.
*
בינתיים, אלפרד המשיך לחשב. הוא התגעגע לאנשים – געגוע במונחים מתמטיים, זאת אומרת. בהבנתו תפש שאנשים קיימים הם מספרים חיוביים, וכל מספר חיובי יכול לבצע פעולות עם מספר חיובי אחר, שיתן תוצאה בת-קיימא. אלפרד רצה לבצע פעולות עם מספר חיובי שכזה, כל-שהוא, אבל לא מצא עדיין אדם אחד על פני האדמה אשר ניתן היה להטיל עליו את התפקיד הזה. לפיכך, נכון לעתה, הפעולות עם חברת האנשים תצטרכנה להתבצע עם האקוויוולנט של קיומם הידוע, וליתר דיוק העדר קיומם הידוע, המיוצג על-ידי הערך המתמטי "אפס". זו, כמובן, היתה המסקנה הלוגית היחידה שהיתה תקפה, ואלפרד ניגש למשימה על בסיס מסקנה זו.
'בוא ונראה,' סידר אלפרד לעצמו את מחשבותיו, כלומר, את סדר פעולותיו המתמטיות, כאילו הוא פונה לחבר דמיוני. 'בוא ונבחן את האפשרויות העומדות בפנינו.' אופן הפניה יכל להראות מוזר למי שלא הכיר את אלפרד ושלא הבין שבכך בסך הכל חיקה את אופן הדגמתם של תהליכים, כפי שנהג לעשות דיוויד. זו היתה הפעם הראשונה בה חיקה דובר מסוים. זהו גם דקדוק יתר מיותר לחלוטין, שכן, כעת, מאה ושלושים שנים לאחר שעזב את הכיפה הפרוצה, ממילא לא היה איש בסביבתו בכדי להעלות תהיות מסוג זה או שישים לבו לכך.
'מה קורה עם כפל?' תהה בינו לבינו. הפעולה המושלמת אינה מקדמת אותו בדבר. הוא יכול להכפיל עצמו באפס אנשים ועדיין להישאר עם עצמו, אבל בלי האפס, שהפך מיותר מיד לאחר השלמת התהליך המתמטי. במלים אחרות, הוא נשאר באותו המצב ששרר טרם התחלת החישוב. עשרים שנים לאחר מכן, שהם גם מאה וחמישים שנים לאחר עזיבתו את הכיפה, ישנה אלפרד את הערך המספרי "אפס" לתאור מצב של "לבד".
'בוא וננסה פעולות פשוטות יותר,' ניסה לפשט לעצמו תהליכים. חיבור עצמו עם אפס אנשים הניב תוצאה ידועה בה תמיד נשאר עם מה שהתחיל עמו, היינו, הוא עצמו. עדיין אחד. עדיין אדיש. עדיין לבד. באופן דומה, כך היה גם עם פעולת החיסור, שהיתה הפעולה המתבקשת הבאה. אלפרד חיסר מעצמו אנשים, אבל מאחר שלא היו כאלה (והוא ממילא חיסר עד עתה את קבצי הארכיון של מארי ודיוויד, לואיס ומלאני, וולי ובוב, ג'ון וג'וני), מסקנתו היתה שפעולת החיסור אינה משנה את המצב הקיים, אלא רק מעניקה מקבילה מתמטית לחוסר בנוכחות מיידית, הנובעת מקיומם של קבצי ארכיון, שיש צורך לאיינם בכדי לאזן את המשוואה. פעולת החישוב השתמשה בערכים מתמטיים ברורים. היום, מארי, לואיס וכל היתר הם בגדר אפס, ולכן מה שנשאר זה הוא עצמו, וזהו. עשרים שנים לאחר מכן, שהם גם מאה וחמישים שנים לאחר עזיבתו את הכיפה, התבררה ההקבלה המתמטית כפעולה אכזרית ביותר, והפכה את הגעגוע הטריוויאלי לנוקב ומייסר במיוחד.
אחרי כל החישובים האלה, נשאר לאלפרד רק לחלק לעצמו אנשים לא קיימים. אפס יצורים חיים לחלק לו עצמו מעניק לו את עצמו עם לא כלום מוחשי. 'גם מכאן לא תצמח הישועה,' עלה בראשו של אלפרד הרהור מועתק נוסף מדיוויד, שנהג להגות משפט זה בכל פעם שהובאה לידיעתו ידיעה משמימה על אודות ניסוי נוסף לטיהור הכוכב, שכשל. חלוקה באפס אינה מוגדרת, ידע אלפרד, כך שאפילו לא ניסה לחשב זאת. זה יהיה טפשי מצידו לנסות לעשות כן, במיוחד כשתכנותו היה מתקדם הרבה יותר מאלה של רובוטי מיחשוב העל, פשוטי התפישה, ואם הם ידעו זאת, אלפרד על אחת כמה וכמה.
משגם הפעולות הפשוטות הכזיבו, היה זה זמן טוב מאין כמותו להפיג את התסכול המתמשך, ההולך וגובר עם השיטוט המתארך על פני הכדור החרוך, באיזה חישוב פרדוקסלי בלתי אפשרי, כמו… ייייוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ…
סוטול אחרון
קול גרגור מתגלגל בקע מעבר לסוף האופק הנצחי של מישור בלתי נגמר והרים בעלי פסגות מפויחות. הוא ידע שהגשם עומד לרדת שוב. בהתחלה, כשרק עזב את הכיפה, נתקף בחרדה מגוננת בכל פעם ששמע את הגרגור. "חרדה", עבור אלפרד, היתה עריכת תרחישי נזקים אשר עלולים להגרם לשלמות גופו, כלומר, לתקינות מערכותיו ופעילותו התקינה. "חרדה מגוננת" היתה השלב שטרם בקרת הנזקים, שלב מזעור הנזק, שעלה במסגרת התרחישים, ופעולות הגנה אשר נקט בהן בכדי ליישם את מסקנות התרחישים ולהשתדל להגיע לשלב בקרת הנזקים בפגיעה מינימלית.
קול הגרגור התעצם, ואלפרד הבין שהוא מתקרב אליו. לא היה כל מחסה במישור עליו פסע, ולכן לא היה מקום להתחמק ממנו או להסתתר מפניו, ועתה גם לא היה טעם לנסות לעשות כן. ממילא היתה זו פעולה בלתי רלוונטית לחלוטין, שכן אלפרד לא חשב לרגע להתחמק מהגשם. הגשם היום לא יכול היה להזיק לו יותר מאשר אותן סערות חומציות, שפקדו אותו מאז עזב את הכיפה ועשו שמות בגופו. אילולא הגשם החומצי יכל אלפרד לחיות כמעט לנצח. אילו היה חושב על כך במאה וחמישים השנים הראשונות מאז עזב את הכיפה, היה משתמש בביטוי אחר כדוגמת 'יכל לפעול לנצח'. אבל אלפרד חשב על זה היום, והוא הבין שכך מתים בני אדם, עם הזדקנות הגוף ואיטיות התנועה. עם הקמטים והעור המחורץ. עם הקיום החורק וההתמודדות עם הלבד של הסוף. הוא אמנם המשיך לתפקד כמעט כרגיל, גם כאשר הגשם הקשה סדק את עורו, ביקע את תכסית גופו וגרם לשלד המתכת להתגלות ולחיבורים המוליכים להחשף. לפי חישוביו, בקצב הזה, בהתחשב ברמת הזיהום הסביבתי הפוחת, בהעדר חלקי חילוף זמינים, בחיבוריו החשופים ובמקדם הבלאי הטבעי שלו, הוא עתיד לסבול מכשל מערכות כללי או תקלה חמורה אחרת, בעוד קצת יותר מחמש מאות שלושים ותשע שנים מהיום. לאלפרד לא היתה כל כוונה להמתין את כל הזמן הזה באפס מעשה. לא לשווא הוא מסתובב מעל פני החלד כבר מאה וחמישים שנים.
*
מאה וחמישים שנים אחרי שעזב את הכיפה, הבין לפתע אלפרד שמבחינה פילוסופית ניתן להציב גם שאלות שתשובה עליהן תוביל, בהכרח, לאבסורד. כך היה, למשל, כשג'וני שאל את ג'ון אם היא אוהבת אותו. אלפרד העיר לג'וני שהתכנות שלו לא מסוגל לאמת את תשובתה החיובית של ג'ון, ותהה האם התכנות של ג'וני שונה משלו. ג'וני חייך ואמר לו שלפעמים רק כשאתה מאמין במשהו אתה יכול לקבל אותו, ועצם ההתעסקות בשאלת האימות הופך לבלתי רלוונטי, ובכך מקיים התנהגות, שנראית לכאורה אבסורדית. לאלפרד לא היה שום סיכוי להבין את מה שאמר לו ג'וני באותה העת, בניגוד להיום, כמעט שלוש מאות שנים אחרי שעזב את הכיפה הפרוצה. האבסורד נראה לו כדרך הטובה ביותר לפתור את הדילמה שלו. אלפרד האמין שזו הדרך הטובה ביותר, הגם שנראתה לו אבסורדית.
אלפרד רצה בחברת האנשים. הוא חיפש די, ועתה, כמעט שלוש מאות שנים אחרי שעזב את הכיפה הפרוצה והחל בשיטוטיו על פני הכוכב המת, היה הזמן להתקדם הלאה.
לואיס אמרה לו פעם אחת, כשתפס אותה אחרי שעות ארוכות בהן לא היה ניתן למצוא אותה בשום מקום, טרוטת עיניים ועצבנית, באותו אי-שקט תזזיתי שאפיין את רגעי הרוגז האלה שלה, בתשובה לתהייתו מדוע היא מעדיפה להסתגר בארכיון ההיסטורי שעות ארוכות, שאין לה מה לחפש בחוץ.
"בחוץ הכל מת," תהה אלפרד, ואילו הם נמצאים בתוך כיפה שיש בה הכל: צמחים ירוקים, אנשים בתנועה, צפורים מתעופפות, ועוד ועוד.
"לא שם, לא בחוץ-בחוץ," נאנחה לואיס בחוסר סבלנות והפנתה מבטה העייף ממנו והלאה, "בחוץ-פה."
אלפרד לא הבין, ולואיס, שעמדה על חוסר הבנתו ועל קוצר רוחה לרובוט הקטן, נאנחה שוב והסבירה לו, הפעם באורך רוח.
"כולם, כל היתר, בוחנים, מעירים, מבקרים, שופטים, כאילו, כאילו היו אלוהים בפני עצמם, כאילו מישהו צריך לשמש להם נתין על-מנת להצדיק את עינם המחטטת ולאפשר לה להמשיך ולחטט עוד ועוד במי שלא מוצא חן בעיניו, בשונה, בחריג, ב… באחר. כולם זקוקים לאחר בכדי להעניק לעצמם ערך, שבא על חשבון זולתם."
אלפרד המשיך לקלוט אבל לא הפיק מכך דבר באותה העת.
"אם אתה האחר, הזולת יגיע אליך ויתייג אותך באות הקין לה הוא חושב שאתה ראוי, והכל בשביל לקיים את עצמו."
אלפרד עדיין לא הבין, אך לא היה בכך דבר. הוא לא היה מחויב להבין אותה שעה.
"הזולת הוא הגיהינום," סיכמה לואיס, ספק לאלפרד, ספק לעצמה, והסבה את פניה ממנו לטובת בהייה במסך הגדול ששידר את הגיהינום האחר ששרר מעבר לכיפה.
היום, אלפרד הצטער שלואיס לא היתה לידו בשביל להשיב לה. 'יתכן שאת צודקת,' דיבר לדמותה, כפי שזכר אותה היטב, 'אבל גם העדרו של זולת הוא גיהינום בפני עצמו לאחר. גיהינום מסוג אחר, אבל עדיין גיהינום.'
*
"subject zero"… "ground zero"… אפס כסמיכות… הזולת… לואיס… מארי… וולי… דיוויד… בוב… מלאני… ג'ון… ג'וני… אלפרד!
מאה וחמישים שנים לאחר שעזב את הכיפה הפרוצה, שהיתה לו לבית מגונן ועמוס אהבה, התעורר אלפרד מהקפאון אל תנועה, כשהוא מבין שהוא הסמיכות והאפס זה האנשים שכבר אינם. באותה נשימה הבין אלפרד שהוא זקוק לאותם אנשים שיכנו אותו בשם החיבה שלו, אַלְפְרֶד, שירעיפו עליו את החיבה, שרק עתה הבין עד כמה היתה חשובה לו, ושיסירו מעליו את המועקה הקשה הזו של הבדידות. הוא התגעגע לחיבוקה של מארי, וגם זו של לואיס, וזו של מלאני, וגם של ג'ון, ואפילו זו של בוב, כשחזר יום אחד שיכור ונתקל באלפרד. הוא כאב את מותם ושמח שהיה זה מוות מהיר. הוא התפעל מיצירות המופת של המין האנושי בתחומי האמנות, המדע והטכנולוגיה, ובה בעת זעם על הטמטום האנושי ביצירת מכשירי הרס רצחניים, שסתמו על כל אלה את הגולל. אבל מעל הכל, ביכה הוא את מר גורלו, בודד, ערירי וגלמוד על פני ארץ חרוכה.
מאה וחמישים שנים לאחר שעזב את הכיפה הפרוצה הגיע אלפרד למודעות עצמית. רגעי ההיי שלו התחוורו לו כעת כתהליך עיבוד נתונים עצמאי בדרך להשגת מודעות, על-דרך פילוסופיה של האבסורד המתמטי, ומתוך כך הבנת אבסורד הקיום האנושי. אלפרד הבין כעת את מהות דבריה של לואיס אודות הפילוסופיה של האבסורד. הזולת המעיק שלה היה חסר כמו שמרגישים בדבר רק כאשר נזקקים לו נואשות. כמוצר חיוני, שעד לאותו הרגע היה קיומו מובן מאליו ונסתר מההכרה, ועתה אנה באים בלעדיו? במשך מאה וחמישים שנים חיפש משהו, שעתה הבין שהיה זה מקור המועקה. הוא חיפש את חברת האנשים, יצורים חיים, יצור אנושי אחד, ולא מצא. היום, תפישתו את קיומו הפכה טריוויאלית, מובנת מאליה. הקיום שלו הפך מובן מאליו ולא רק כחיבור טכני של חלקים לגוף שלם, המונע באמצעות מקור אנרגיה פנימי. בה במידה, הצורך שלו בְּחֶבְרָה הפך ברור יותר, ומנגד, מודעותו לַחוסר בחברה, הפכה ממאירה. היה זה דומה יותר לקושי שבחלוקה לאפס, הרהר.
מעולם לא הרגיש אלפרד כה בודד וכה זקוק לחיבוק.
*
אלפרד היום בן שלוש מאות שלושים ותשע. מאז עמד על דעתו חלפו מאה וחמישים שנים בהן שוטט נמרצות ברחבי כדור הלכת ארץ בכדי לאתר נפש חיה, שתפיג את בדידותו. מרכז הבקרה לא ענה לתשדורותיו, ולמרות שהיה לו ברור לגמרי שאין כל סיכוי שמישהו יענה לו בשלב הזה, המשיך לשדר לשם לפחות פעם בשנה בתאריך עזיבתו את הכיפה, כטקס קבוע מראש. לואיס לא תענה לו, ידע. גם ממארי אין סיכוי לקבל תשובה. כך גם מוולי, דיוויד, בוב, מלאני, ג'ון, ג'וני ואחרים.
אלפרד חייך לעצמו. עיקול קטן מתח את לחייו. מיד לאחר מכן – יחידת זמן שהיה בה די לערוך חישובים מסובכים, מאלה שכמותם ביצע לאלפים – הוא חילק עצמו לאפס. בזמן שעד "מיד לאחר מכן", אלפרד ביצע הסרה מבוקרת של מערכות ההגנה העצמית שלו, וזו גם הסיבה מדוע, כשחדל מלנוע, לא התעורר הפעם מקפאונו.
שבריר של אלפית השניה, טרם הקפאון הסופי שקיבל עליו, עבר באלפרד הרהור קצר אודות מהות מעשהו והתוצאה הבלתי הפיכה של פעולתו. הוא העדיף לכנות מצב דברים זה בכינוי בו השתמש זמן רב כל-כך – "היי" – ועתה לא מצא כל סיבה להתפכח ממנו. מעניין מה היתה חושבת על כך לואיס, הרהר לעצמו ברגעי הכרתו האחרונים. הגשם החומצי החל לרדת, אבל לאף לא אחד היה אכפת.