47- ארץ חדשה ישנה

דוד

דוד מחה את הזיעה ממצחו. שמש המדבר להטה בשמיים, צובעת את המדבר בצהוב. גם תחת צל הגבעה שהזדקרה מהחול, דוד הרגיש את חומה של השמש כאילו היה שק כבד שמונח על ראשו. עדר העיזים הקטן שפיזז סביב דוד לא התרגש מהחום. מעט הצמחים שהצליחו לגדול תחת צל הגבעה נעלמו כעת בתוך כתריסר פיות נמרצים. הצמחים הירוקים חומים החלו להיות מחזה נדיר בימים אלו, ודוד נאלץ להרחיק יותר ויותר כדי להאכיל את העיזים הכול כך רזות. המסע של היום היה ארוך במיוחד והשמש לא עזרה להקל על המשימה, אך דוד תמיד ידע לשמוח בחלקו ובמה שיש. את הגבעה שסיפקה לו ולשיחים צל דוד ראה ממרחק גדול, והמחשבה שגם אחרים יוכלו לראותה לא עזבה את ראשו, לכן הוא התיישב במעלה הגבעה וסרק את האופק הלוהט. תחת הצל המועט של הגבעה, דוד יכל סוף סוף  להוריד את גלימת המדבר השחורה והעבה שכיסתה אותו מכף רגל ועד ראש. מתחת לגלימה הסתתר גוף נערי אך חסון שהיה לבוש בחולצה לבנה ופשוטה מחתיכת בד אחת שהתארכה והגיעה כמעט עד לברכיו, והודקה סביב בטנו בחגורת עור. כל שהפריד בין כפות רגליו לחול הלוהט היו שני חתיכות עור פשוטות שנקשרו סביב כפות הרגליים והשוקיים, וכל שהפריד בין ראשו לשמש הייתה רעמת תלתלים שחורה. בזמן שהעיזים זללו, וכדי להרגיע את עצבנותו, דוד שלף שקיק קטן שהיה מחובר לחגורתו, הוציא משם שני חתיכות ברזל והחל להשחיזם על אבן קטנה. לאחר זמן מה, כאשר חתיכות הברזל החלו לקבל צורת משולש מחודד, נשמע קול פעימה גבוה. דוד הרים מיד את ראשו והביט בעדר הקטן. מיד הוא הבחין שאחד הגדיים, שנולד לפני מספר ימים בודדים, לא בנמצא. דוד זינק על רגליו ורץ לכיוון העדר. העיזים שמעו גם הן את הפעייה והן עמדו כולן דוממות וקשובות. כאשר התקרב לעדר, דוד הבחין בטביעות רגליו של הגדי שהתרחקו מהעדר. העקבות התרחקו אל מעבר לגבעה אשר בצילה ישב דוד. איך לא שמתי לב, הוא צעק על עצמו, בעודו דולק בעקבות העקבות. דוד רץ והקיף את הגבעה, וכשהגיע לצידה השני נעצר בפתאומיות. הגדי שאבד עמד שלו, למרגלותיה של דמות גדולה, עטויה גלימה שחורה שעמדה עם גבה אליו. ידו של דוד התהדקה על חתיכות הברזל מאחורי גבו. "הגדי הזה שייך לי, החזר לי אותו" הוא אמר, מנסה להישמע שלו ככל שיכל. תחילה הדמות לא הגיבה, רק עמדה וליטפה את הגדי. "ומי אתה?" שאלה הדמות, וקולה ניסר העבה את האוויר. "אני דוד, משבט הלוי, והגדי הזה שייך לי. החזר לי אותו." הדמות לא זעה. השמש החזקה חרכה את עורו של דוד, וזיעה מילאה את פניו. הוא החל להבין שכנראה לא יהיה די במילים כדי להשיב אליו את הגדי. מאחורי גבו של דוד, חתיכות המתכת החלו להתחמם. "שבט הלוי?" אמרה הדמות לפתע. "אם כך, אתה ודאי נביא, הלא כן?"

בתנועה איטית ובלי להסיט את מבטו מהדמות, דוד העביר את ידו אל מולו ופשט אותה לכיוון הדמות. "כן, אני נביא, ואם לא תחזיר לי את הגדי, אני הנביא האחרון שתראה בימייך." הדמות שקטה, ולאחר רגע קטן פרצה בצחוק. "ובכן, אתה שחצן כמו נביא, אך האם אתה באמת נביא?" גופו של דוד נדרך וידו החלה לרעוד. לפתע הדמות הסתובבה, ובאותה שנייה ידו של דוד נפתחה, ושני חתיכות המתכת נורו מתוכה אל עבר הדמות. רגע לפני שהחתיכות החדות פילחו את ראשה, הדמות הרימה את ידה באגרוף קפוץ והחתיכות נעצרו בן רגע באוויר, כמעט נוגעות ביד הדמות. דוד קפא, ברכיו החלו לרעוד, הוא נתפס חשוף לחלוטין. הדמות פתחה את ידה ושתי החתיכות זינקו לתוכה. "נביא, הא?" הדמות גיחכה. דוד הביט אל עבר הגבעה, מצדה השני נחה גלימתו ובתוכה עוד חתיכות מתכת. "אתה חושב שתצליח להגיע לשם? אתה כנראה יותר שחצן ממה שחשבתי." הצחוק המלגלג דקר את אוזניו של דוד, הוא אבד עצות, מוחו התפזר לכל הכיוונים בניסיון נואש להינצל. "ובכן, דוד משבט הלוי, אתה נכנע?" "לעולם לא, צעק דוד, ומבלי לחשוב הוא זינק אל עבר הדמות. הדמות החלה לצחוק, וצחוקה התגבר ככל שדוד התקרב. רגע לפני שדוד הגיע אליה, הורידה הדמות את הברדס העבה מעל ראשה, חושפת ראש מתולתל ופנים זקנות ומצולקות. עיניו של דוד נפערו והוא איבד את שיווי משקלו, והתרסק לתוך החול. צחוקו של הזקן רק התגבר והוא אחז בבטנו, כמעט נופל גם הוא לחול. "זה לא מצחיק" מלמל דוד בעוד הוא קם, מנסה להבריש מעליו את החול והבושה. הזקן ניסה לכבוש את צחוקו, והושיט את ידו לדוד."בוא, קום, דוד נערי, בוא ולמד משהו מדוד איוב." דוד התרומם ונעמד מולו, רעמת התלתלים שלהם הגיע כמעט לאותו הגובה, אך איוב היה רחב כמעט פעמיים מדוד, והצלקות הרבות שעל פניו וגופו נלמדו לאורך שנים ארוכות וקשות. "יכולת להגיד לי שזה אתה" מלמל דוד. השניים התחבקו והחלו לצעוד חזרה אל עדר הכבשים. "כמה זמן אתה עוקב אחרי?" שאל דוד. "יותר מדי", ענה לו איוב, "ושלא תחשוב שזה היה קשה, אתה בולט כמו תיש בלול, במיוחד מתחת לגבעה הזאת" והוא החל לצחוק שוב, מניח יד כבדה על דוד שכמעט וכרע תחתיה. "אתה חייב להיות קשוב לסביבה שלך, דוד. הנה עוד שיעור קטן מדוד איוב הטוב", והוא השליך את חתיכות המתכת של דוד אל תוך החול. "מה?" הזדעק דוד, "למה?", ומבלי ששם לב, איוב כבר היה מאחוריו, קושר את עיניו עם חתיכת בד שחור. "הקשר שלנו אל האדמה הוא קדוש דוד, אתה חייב להבין." הוא בעט ברגליו של דוד, מכניע אותו על ברכיו. "אתה לא האדון פה, הכוכבים הם לא משרתייך. אתה והם קשורים יחדיו." מאז ומעולם השיעורים של איוב היו קשים, והם הפכו לקשים יותר ככל שדוד התבגר והוא רק רצה לסיים עם העניין ולחזור לצל ולגלימה שלו, שכן העור בעורפו החל להתבקע מחום השמש. "אתה והכוכבים שווים, באתם מאותה האדמה ואליה תשובו. כעת שלח את ידייך אל האדמה ובקש ממנה שתחזיר לך אותם." וכאשר אמר זאת, איוב דחף על החול החם את דוד, שמיד שלח את ידיו קדימה כדי שלא להשתטח שוב על החול. כפות ידיו של דוד נקברו בחול והחלו לשלוח אותות כאב במעלה זרועותיו. הבעת כאב עלתה על פניו של דוד בעוד החול הלוהט שורף את ידיו. "קבל את הכאב" צעק איוב, "קבל את האדמה, בקש ממנה את עזרתה, בקש מהכוכבים שיחזרו אלייך." דוד התרכז, מנסה להתעלם מהכאב. הוא ידע שאיוב לא יתרצה אם הוא לא יפעל לפי דבריו. דוד לקח נשימה עמוקה והתרכז. החול החם שרף את ידו, הזיעה שרפה את עיניו, האומללות השתלטה על גופו. דוד ניסה להתרכז, הוא ניסה להתרכז בכוכבים, אך מחשבותיו קפצו אל הגדי, אל גלימתו ואל ביתו והלחם שאימו אופה עכשיו בתנור. "התרכז! אל תוותר!" חזר איוב וצעק, אך ריח הלחם אפף את ראשו של דוד, ולא השאיר מקום למחשבות אחרות או שיעורים. איוב, שהכיר את דוד מיום שנולד ראה שהנער כבר לא איתו. הוא התכופף אל דוד ומשך אותו חזרה אל רגליו. ריח הלחם הטרי התפוגג במהרה מאפו של דוד, והוא מיהר לסוכך על עיניו כאשר איוב הוריד את חתיכת הבד שקשר על ראשו. "דוד, את חייב להתרכז, אני לא אהיה פה תמיד ללמד שיעורים, ואתה כבר גבר". דוד השפיל מבט, בדרך כלל השיעורים של איוב נגמרו באותה הדרך. איוב כרע על ברכו וטמן את ידו בחול. בן רגע שתי צצו שתי גומות קטנות בחול, והחלו להתקדם במהירות אל איוב. כאשר הן הגיעו אליו הוא הוציא את ידו הקפוצה מהחול והתרומם. איוב תפס בידיו של דוד הניח בתוכה את שתי כוכבי המתכת של דוד. דוד לקח את הכוכבים והחזיר אותם לשק העור, כשפנה להמשיך ללכת שם לב שדודו עדיין עומד במקומו עם מבט מהורהר. "האדמה הזו, היא מספרת סיפור מאוד מוזר, מאוד מוזר" אך דוד לא שמע אותו. על הדיונה שמאחורי גבו של איוב עמדה כעת דמות נוספת והביטה בהם. הדמות הייתה שונה מאוד מדוד ואיוב, היא לא לבשה גלימת מדבר, אלא רק רצועת בד סביב מותניה, וראשה היה קירח לחלוטין. הבולט ביותר בהופעתה של הדמות היה גובהה הרם, ומוט ארוך שראשו היה פטיש גדול, אותו הדמות אחזה. הדמות עמדה דוממה והביטה בהם, דוד לא ידע כמה זמן היא כבר שם, אבל הנינוחות שבה היא עמדה, שעונה על המוט תחת השמש הקופחת, מביטה בהם, הנינוחות הזו העבירה צמרמורת נוראית שהזדחלה במעלה גבו של דוד. הוא הרים את ידו והצביע על הדמות הרחוקה. איוב התנער ממחשבותיו הטורדניות והביט בדוד הקפוא, "מה יש?" הוא שאל. "מילה אחת נפלטה בשקט מפיו של דוד, "שופט". איוב הסתובב באחת והביט לכיוון הדמות, "רוץ" הוא צעק. הם פתחו בריצה, מקיפים את הגבעה הקטנה. דוד הביט לאחור בריצתו, השופט עדיין עמד, נינוח. "כאשר נגיע, לבש את הגלימה, אני אביא את העיזים" התנשף איוב בריצתו, אך כאשר הקיפו את הגבעה הם נעצרו במקומם, ודוד כמעט ונפל שוב אל החול. תחת צל הגבעה עמדו שני שופטים, והעיזים כולם היו קשורות בחבל עבה שאחד מהם החזיק. דוד מעולם לא ראה שופט ממרחק כה קצר. רק עשרה מטרים הפרידו ביניהם, אך גודלם של השופטים החליש את ברכיו של דוד והוא רעד, הם היו כמעט כפולים בגודלם מדוד ואיוב. יותר משהיו השופטים גבוהים, הם היו מכוערים. שנים תחת השמש הקופחת חרכו את עורם, במיוחד את קודקוד ראשם שהיה תמיד חשוף לשמש, וכך נוצר שם כתם שחור ועגול שהיה אופייני להם. גם עור הפנים היה חרוך בצורה שלא השאירה אפילו קמט אחד, דבר שיצר את הרושם שהם עוטים מסכה. גופם היה שרירי ומצולק, כמו פניו של איוב, אך בניגוד לאיוב, שגם רעד קלות, השופטים לא הניעו שריר, רק הביטו בהם. דוד ראה שאחד השופטים החזיק גרזן גדול בידו, השני היה בידיים ריקות, וכנראה היה נחות ממנו. לאחר רגע מתוח ארוך  השופט בעל הגרזן הזדקף מעט, דבר שגרם לאיוב ולדוד לקפוץ במקומם. מאחורי גבו של דוד הכוכבים החלו להתחמם בתוך ידו, אך איוב נותר עומד במקומו, ידיו פשוטות לצד גופו. "נביא!" רעם קולו של השופט, שדוד הבחין כי היה גבוה במעט מזה שלידו. "אתה אשם בכישוף, מה תאמר להגנתך?" דוד רעד, שופטים ונביאים היו אויבים בנפש, אך בעוד הנביאים היו שוחרי שלום מטבעם וחיו בשבטים, השופטים נדדו לבדם בדרך כלל, וניצלו כל הזדמנות כדי לחסל נביאים שהתרחקו מהשבט. דוד ידע שהוא ואיוב נכנסים בדיוק לתיאור הקורבן המושלם. "דוד", לחש איוב ברוגע, "הם עוד מעט יזנקו עלינו", דוד בלע גוש ענק, "כאשר אתן לך סימן, תכוון אל ברכיו של הגבוה, הוא המנהיג ואותו צריך לחסל ראשון." הכוכבים בידו של דוד רטטו מחום. "נמצאת אשם" הרעים השופט, ובמהירות שהפתיעה את דוד לנוכח גודלו העצום, הוא החל לשעוט לכיוונם, מנופף בגזרן הגדול מעל ראשו. "עוד לא" לחש איוב, לבו של דוד הלם בחוזקה באוזניו, וקולו של איוב נשמע מרוחק. "עוד לא" השופט כבר עבר את מחצית הדרך ביניהם, והדבר היחידי שדוד יכל לראות הוא הגרזן המאיים מעל לראשו. רגע לפני שהוא הונחת על ראשו של דוד, צעק איוב "עכשיו!" מבלי לחשוב, דוד שלח את ידו קדימה, ומתוכה נורו שני הכוכבים. באותו הרגע ממש, איוב הסיט את גלימתו ומתוכה הבזיקו שני ברקיו מתכתיים. שני הכוכבים של דוד התעופפו ופגעו בברכו של השופט, זה איבד את שיווי משקלו והחל ליפול קדימה על החול. רגע לפני שהשופט נפל, המוט שנורה מגלימתו של איוב ננעץ בחול לפני השופט, ואז נעלם בתוך חזהו הכבד כאשר השופט נפל לבסוף. השופט הנותר עמד המום, ולאחר רגע פנה לאחור והחל ללכת, בנינוחות. פלט נשיפה ונפל על ברכיו, הוא הרגיש כיצד משא ענק ירד מעל גבו. איוב תפח על שכמו, "עשית טוב דוד, עשית טוב". דוד אסף את עצמו וניסה להתרומם כאשר לפתע איוב בעט בגבו, שולח אותו שוב אל החול החם. דוד, שלא היה מוכן, נחת עם פניו בתוך החול, מאחוריו נשמעה חבטה עמומה. מיליון גרגירי חול נכנסו לעיניו ולאוזניו והוא מיד התרומם, והביט לאחור. במקום שבו כרע לפני רגע היה עכשיו פטיש ארוך ושחור, שקוע בתוך החול. אוחז בקצהו השני של הפטיש, עמד שופט נוסף, נמוך יותר משני השופטים הקודמים אך עבה יותר. דוד לא הבין איך הוא הצליח לחמוק ולהגיע מאחוריהם. איוב עמד מולו, גופו מתוח ושולי גלימתו מופשלים לאחור, חושפים שני מוטות כסופים ומשוננים משני צידיהם. השופט משך את הפטיש חזרה אליו והניף אותו מעל ראשו. "דוד, רוץ" צעק איוב כאשר ראש הפטיש החל לרדת לכיוונו. דוד התרומם בקושי, ורץ לכיוונו של השופט המת. מאחורה נשמעה חבטה עמומה, דוד עצר והסתכל לאחור. ראש הפטיש נחת שנית בחול, אך החמיץ את איוב שזינק הצידה ברגע האחרון. איוב שלח את ידו לפנים ומוט כסוף נורה מגלימתו לכיוון השופט. דוד השיב את מבטו לפנים והגיע אל השופט המת. מאחוריו נשמע צליל נקישה גבוה, ומוט כסוף חלף מעליו בקשת גבוהה ונעלם מאחורי הגבעה. "דוד, מהר!" צעק איוב. דוד הגיע אל השופט וניסה להופך אותו כדי להגיע אל הכוכבים, הזיעה שרפה בעיניו וגופתו של השופט הייתה כבדה מדי. דוד צעק ודחף, דמעות זולגות מעיניו אך השופט לא נע. הוא הביט לאחור. איוב עמד שפוף מול השופט, שאחז במוט מול פניו. שני היריבים חגו אחד מול השני, אך בעוד שאיוב התנשף, השופט לא הראה שום הבעה. דוד ראה שלאיוב נשאר רק מוט אחד, והוא עצם את עיניו, ודחף את ידיו עמוק לתוך החול, מתחבר אל האדמה. בינתיים מאחוריו, השופט הניף את הפטיש מעל ראשו והוריד אותו בכוח לכיוונו של איוב. איוב זינק הצידה והתרומם במהירות. איוב ידע שהוא לא יצליח לחדור את עורו העבה של השופט, הוא חיכה להזדמנות בה השופט יחשוף את צווארו או את ברכיו. בעוד שדוד מנסה לחוש את כוכביו, הוא הרגיש משהו שונה בקרקע. מילותיו של איוב הדהדו באוזניו. אכן, משהו היה שונה מאוד באזור הגבעה, ודוד החל לחוש זאת עכשיו. איוב זינק פעם נוספת בעוד שהפטיש חולף קרוב לראשו. הוא התרומם שוב, עייף, והשופט לא נראה כמי שהולך להפסיק בקרוב. תוך כדי המאבק הם התרחקו מהגבעה, וכעת איוב עמד כאשר גבו אל דוד. השופט עמד מולו, גבוה ומאיים. מהמרחק ממנו עמד, איוב ראה את גופו המצולק של השופט, מצולק ממפגשים קודמים עם נביאים כמוהו, חשב איוב. הוא ניסה לדמיין מכמה מפגשים שכאלו יצאו הנביאים כשידם על העליונה. איוב עצמו כבר נתקל לא פעם בשופט, ולרוב יצא כשידו על העליונה, אך הגיל לא ריחם עליו וכל זינוק היה קשה יותר מקודמיו. השופט שמולו היה צעיר יחסית, איוב ידע זאת בשל צבעה הבהיר יחסית של הכיפה השחורה שעל ראשו של השופט, השמש עדיין לא צרבה אותה לגמרי. השופט הניף את הפטיש במקביל לקרקע, ואיוב השתטח במקומו. ברגע שהפטיש עבר מעל לראשו, איוב הושיט את ידו קדימה וכוכב כסוף נורה מתוכה אל עבר צלעותיו החשופות של השופט. הכוכב פגע בעוצמה וננעץ בעור העבה של השופט, שפלט נהמה עמוקה. איוב ידע שלפגיעתו לא תהיה השפעה על השופט, אך הוא ניסה לעצבן אותו, ולגרום לו לעשות טעות. השופט הזדקף, וביד אחת הבריש את הכוכב מעליו כאילו היה קוץ בלבד.

דוד דחף את ידיו עמוק יותר לתוך החול. היה שם משהו מתחת לחול, הוא יכל להרגיש. דוד עצם את עיניו וניסה להתרכז, מיד קפץ לנגד עיניו הלחם שאימו אופה. הוא התנער, ולקח נשימה עמוקה. תמונת הלחם נדחקה הצידה. לאט לאט דוד התחיל להרגיש משהו, ידיו חשו בנוכחות הכוכבים, עמוק מתחת לגופת השופט, אך גם במשהו אחר, גדול יותר. דוד התרכז, גופו רעד תחת המאמץ, הוא הרגיש כיצד הכוכבים החלו להימשך אליו, אך לפתע הוא הרגיש שהוא שוקע בחול. משהו בחול משך אותו פנימה, עמוק לתוך החול. הוא לא יכל להפסיק, הוא היה חייב להגיע אל הכוכבים. דוד שקע יותר ויותר, מרגיש כיצד החול הלוהט מחמם את גופו, אך גם את הכוכבים עושים את דרכם אליו לאט. גופו שקע כמעט לחלוטין, והוא מתח את ראשו למעלה כדי שלא להיחנק, אך לפתע דוד הרגיש שידיו נוגעות במשהו קר, מתכתי. ההפתעה שבמגע המתכתי גרמה לדוד לפתוח את עיניו, הוא גליה את עצמו קבור כמעט לגמרי בחול החם, ללא יכולת לזוז, או להביט סביב. רק כאשר צל גדול כיסה את השמש, דוד הביט למעלה ונחרד לראות את השופט עם הגרזן עומד מעליו, מוכן להנחית את הגרזן על ראשו החשוף. דוד ניסה להשתחרר אך הוא היה עמוק מדי בחול, וידיו כאילו נדבקו למשטח שמתחת לחול. נראה שהשופט הבין את מצבו של דוד, שכן הוא לא מיהר להנחית את המכה. דוד עצם את עיניו, מנסה להתרכז כולו בכוכבים, אך המשטח המתכתי משך את כל תשומת ליבו. דוד לחץ את ידיו חזק יותר כנגד המשטח, הוא החל להרגיש אותו, את כולו. מהמקום בו ישב, דוד הרגיש את המשטח כולו, והוא היה עצום. מעליו השופט הרים את הגרזן מעל ראשו, מתענג על הרגע. דוד, שגם בעצימת עיניים הרגיש את הגרזן מעל ראשו, הרגיש יותר ויותר מהמשטח העצום שמתחתיו. עמוק בחול, מתחת לדוד, נורה ירוקה נדלקה. השופט מלמל משפט בקול נמוך והניף את  הגרזן, כשלפתע הקרקע תחתיו התפוצצה החוצה, מעיפה את השופט ואת דוד באוויר.

אלעד

שלווה בת שנים רבות הופרה לפתע, כאשר אור ירוק הציף את החדרון הקטן והמרובע. הקירות ניעורו לחיים, ואורות נוספים בצבעים שונים נדלקו לאורכם, מהבהבים ומצפצפים. קולות מכאניים של גללי שיניים נשמעו ורצפת התא נפערה לשניים, ומתחתיה הגיחה בועה לבנה ובוהקת. "מפלס דרך נטען" הכריז קול גברי ברקע. "3…2…1…אש!" ובו ברגע פוצצו מטעני החבלה שהוטמנו מעל גג החדרון. הפיצוץ זעזע את החדרון ואת הבועה, שלפתע התנפצה לרסיסים קטנים ושחררה מים רבים אשר היו כלואים בתוכה מזה זמן רב. בבסיס הבועה נח אדם מבוגר, לבוש מדים וללא תנועה. המהום חשמלי חלש נשמע, התחזק ונפרק על דמות הגבר, שהתעוותה בפראות עת עברו דרכה מאות וולטים של חשמל. החשמל פסק וגופו של הגבר נרפה. ביט חשמלי נשמע מאחד הקירות, בתחילה אקראי וחלש, אך תוך רגע החל להיות סדיר וחזק. ליבו של אלעד החל לפעום מזה שלוש מאות שנה. אלעד השתעל, והקיא כמות נכבדת של מים. הוא התיישב במקומו בעיניים עצומות ומישש את גופו בעזרת ידיו, ומיד קיבל את כאב הראש הראשון שלו מזה מאות שנים. למרות הכאב והשוק, אלעד התרומם מעיניים עצומות ומישש את דרכו לאורך הקירות. הוא הגיע בקושי לאחת הפינות, מישש את הקיר ולחץ על כפתור שהיה חבוי בקיר. מיד נפתחה מגירה מתחתיו ומתוכה בהק אור לבן. אלעד גישש עם ידו, ושלף מתוכה קופסא. אלעד הסתובב, נשען בגבו אל הקיר ולאט החליק לידי ישיבה. הוא פתח את הקופסא, הוציא מתוכה סיגריה ומצית, והשליך אותה הצידה. לראשונה מזה מאות שנים, אלעד שאף עשן לריאותיו.

 

דוד

דוד התעורר, שוכב על גבו בחול, השמש שרפה את פניו וסנוורה אותו. הוא התרומם בקושי, ומיד הזדקף כאשר האירועים האחרונים זינקו חזרה לראשו. הוא נעמד בקושי והביט סביב. הוא היה למרגלות הגבעה, ליד השיחים הירוקים. העיזים כבר מזמן נמלטו על נפשם. לא רחוק ממנו שכב עדיין השופט המת על פניו. השופט בעל הגרזן לא נראה באזור. גם איוב והשופט הצעיר לא נראו. בינו לבין השופט המת נפער בור גדול, דוד לא ראה דבר כזה מימיו. דוד הסתובב וראה את גלימתו השחורה מונחת ליד השיחים, במקום בו השאיר אותה. דוד החל להתקדם אל הגלימה, עדיין מביט סביבו. הוא הגיע אל הגלימה ולבש אותה. בידו החזיק את שני הכוכבים שנותרו בה. הוא לא ידע כמה זמן היה מחוסר הכרה. לאחר כמה רגעים דוד החליט לבדוק את הבור שנוצר. הוא התקרב לאט ובחשש, הפיצוץ שאירע לא עזב את זכרונו. דוד התקרב לשפת הבור, ונשען קדימה כדי להציץ, כשלפתע יד ארוכה נשלחה מתוכו ותפסה את דוד ברגל. דוד נרתע ומעד לאחור, צופה באימה בעת שהשופט בעל הגרזן טיפס אל מחוץ לבור. דוד בעט וחבט בידו של השופט, אך זה לא התייחס אליו בכלל. ידו השנייה של השופט הופיע מחוץ לבור, והוא משך את פלג גופו העליון החוצה. ברגע שהשופט שלח את ידו הפנויה אל דוד, דוד שלח את ידו שלו לעבר השופט, וכוכב כסוף זינק מתוכה היישר לתוך עינו של השופט. השופט קימר את גבו זעק בקול נורא אל עבר השמיים. להזדמנות הזו דוד חיכה, והוא שיחרר את הכוכב השני, שטס הישר אל תוך פיו של השופט, ונעלם במעלה החיך הורוד. השופט נדם, עיניו ירדו חזרה אל דוד וראשו נשמט על החול. דוד הזדחל לאחור והתרומם, מופתע מעצמו וממה שקרה. קול נקישה חזק הסב את תשומת לבו, הקול הגיע מעבר לגבעה. "איוב", זינקה המחשבה לראשו של דוד. הוא רץ אל עבר הגבעה, ורגע לפני שהגיע אליה, הוא נחבט בדמות שעפה לעברו. דוד התרסק על החול כאשר גופתו של איוב מכסה אותו, מצמידה אותו לקרקע. "איוב" דוד קרא, אך לא הייתה תשובה. דם נספג בגלימתו של דוד ובחול. דוד ניסה להיחלץ אך איוב היה כבד מדי. דוד התאמץ וגלגל את איוב מעליו, רק כדי לגלות את השופט השלישי מביט בו מלמעלה.

 

אלעד

לאחר שלוש זריקות כואבות אלעד החל לחזור לחיים, בערך. מוחו היה עדיין אפוף והוא לא ידע מי הוא לחלוטין, אך תחושה מוכרת של זיכרונות רחוקים ביססה את עצמה במרכז הכרתו. תחושת שליחות פיעמה בעורקיו, למרות שהוא עדיין לא ידעה מה היא השליחות, או אם הוא באמת השליח. האורות בחדרון היו כעת בעוצמה מלאה. על גבו של אלעד היה תיק, אלעד עדיין לא ידע מה יש בתיק, אך הוא ידע שהוא צריך אותו. הכלי שהחזיק עכשיו בידיו היה רובה, ולרובה יש רק מטרה אחת. "צוהר עליון נפתח" הודיע הקול הגברי, ותקרת החדרון החלה לנוע, מתפצלת לשניים. אור צהוב וחזק הציף את החדרון ואלעד מיד סוכך על עיניו הרגישות. יחד עם האור החזק, החדר החל להתמלא בחול צהוב שזרם דרך הפתח בתקרה. החול נשפך על ראשו של אלעד, ונכנס לאוזניו ולפיו. אלעד קילל, והחל מטפס בעזרת סולם שבלט מהקיר. החדרון היה נמוך יחסית, ואלעד הצליח לטפס ולצאת ממנו במהרה. כעת הוא עמד במרכז מכתש קטן ומוקף קירות של חול. לידו שכב מה שנראה כמו גרזן ישן, עשוי מעצם. מעל הגרזן הוא הבחין בזוג רגליים ארוכות שבצבצו מאחת הדפנות, ללא ניע. אלעד דרך בשקט את הרובה והחל לטפס. הטיפוס היה קשה, אמנם עומקו של המכתש היה מטרים ספורים, אך אלעד שקע בחול והחליק לאחור. לאחר מספר דקות מאומצות הוא הצליח לבסוף להגיע אל שפת המכתש, בדיוק ממול הדמות ששכבה. אלעד משך את עצמו למעלה, והחל להשתעל בכוח, ולהקיא מים. ההתקף היה ארוך ובסופו אלעד שכב מכודר על הרצפה, רועד מכאב. גופו עדיין לא התעורר לחלוטין, והמאמץ הביא אותו לגבול יכולתו. לאחר שאזר מספיק כוח הוא התרומם, וסרק את האזור. הסריקה הסתכמה בחול, חול ועוד חול. דיונות של חול שנמשכו עד האופק היו הנוף המוחלט, מלבד גבעה קטנה שבלטה ליד המכתש. "נהדר" הוא מלמל לעצמו והקיף את המכתש לכיוון הגופה. רק כאשר התקרב אליה, הבין אלעד כי מדובר למעשה כענק. אנושי ללא ספק, אך משהו בפניו הכעורים וקו הגבות הבולט שיוו לו מראה של גורילה, אלעד חשב לעצמו. הוא ניסה לשער את גובהו של המפלץ, והגיע למסקנה שהוא לפחות שלושה מטרים. אלעד רכן אל הגופה. על ראשה הקירח היה סימן שחור ועגול, ובתוך אחת מעיניה היה נעוצה חתיכת מתכת. אלעד אחז בחתיכה, ושלף אותה בכוח. המתכת השתחררה, מושכת איתה את גלגל העין של הענק. "גועל נפש" אמר לעצמו, ובידו השנייה אחז בעין, משך וניתק אותה מהמתכת, ולאחר מכן זרק אותה אל המכתש מאחוריו. הוא התרומם ובחן את המתכת. היא הייתה קטנה וחדה מאוד, וצורתה של שני משולשים חופפים הזכירה לאלעד משהו, אך זיכרונו היה עדיין שלולית עכורה. עקבות לצד הגופה משכו את תשומת ליבו. אלעד שם את חתיכת המתכת בכיסו והחל ללכת בעקבות העקבות, שהובילו אל מעבר לגבעה. אלעד הלך בעקבות העקבות, וכאשר עבר את הגבעה הבחין בשלוש דמויות במרחק קצר ממנו. אחת מהן הייתה עוד ענק ובידה מה שנראה כמו פטיש ארוך. למרגלותיה שכבו שני גברים קטנים יותר, אחד על השני, ונראו אומללים במיוחד. אלעד החל להתקרב לאט, בינתיים אף אחד לא הבחין בו. הדמות הגדולה אמרה משהו, או שאלה, אלעד לא הצליח לשמוע. לפתע היא הניפה את הפטיש אל מעל לראשה, והתכוננה לחבוט בדמויות השכובות. אלעד הרים בזריזות את הנשק וכיוון אל עבר הדמות. "עצור" הוא צעק, "עצור מיד!" הדמות הגדולה הפנתה אליו את ראשה, ולא נראה כאילו היא הולכת לעצור. "עצור או שאני יורה"., הוא צעק פעם נוספת, אך הדמות רק אחזה בפטיש גבוה יותר ובבת אחת הנחיתה את פטיש, אך לפני שסיימה נשמע קול נפץ חזק, והדמות נרתעה לאחור, מפילה את הפטיש הכבד במרחק נגיעה מראשם של הגברים ששכבו. הענק נראה מופתע, מעוצמת הרעש וגם מהפגיעה. לתדהמתו של אלעד, הענק הביט על חזהו, היכן שפגע הקליע והבריש אותו ממנו כלאחר יד. אחיזתו של אלעד התהדקה סביב הרובה. הענק צעק בקול עבה, לרגע אלעד היה בטוח שהוא קורא לו כופר. לאחר הצעקה הענק החל לרוץ לכיוונו של אלעד. כבר לא היה טעם באזהרות, אלעד כיוון את הנשק וירה כדור נוסף. הקליע פגע בבטנו של הענק אך זה רק הגביר את מהירותו. המרחק ביניהם הצטמצם במהירות, רק שניות ספורות נשארו עד שהענק יגיע אליו, ידע אלעד. הוא העביר את הנצרה לאוטומט וסחט את ההדק. מטר כדורים נורה מתוך הקנה בסערה של אש. הקליעים ניתחו על כל גופו של הענק, שסוכך על פניו בידיו. קולות פגיעה עמומים נשמעו כאשר קליעים פגעו בעורו העבה של הענק, אך לא חדרו אותו. "תמות כבר" שאג אלעד דרך קולות הנפץ הרועמים ודרך את מטול הרימונים הקטן שהיה מוצמד לצדו התחתון של הרובה. צליל פקיקה נמוך נשמע ולאחריו דממה בת שנייה אחת. פיצוץ גדול בישר על כך שהרימון פגע בראשו של הענק והתפוצץ, פחות מעשרה מטרים לפני שהגיע אל אלעד. אלעד סוכך על ראשו כאשר גשם אדום וחתיכות בשר התפזרו סביב. הוא חיכה רגע קצר, כדי  שאחרונות השאריות ינחתו. שקט מילא את המדבר החם, וריח של בשר שרוף ליווה אותו. אלעד התקרב אל שני הגברים ששכבו על הרצפה, עובר ליד שתי רגליים ששכבו בתוך מעגל אדום. שני הגברים שכבו ללא תנועה, אחד מהם שכב על השני, שנראה קטן יותר. עוד מרחוק בלטה רעמת התלתלים השחורה שלהם. אלעד התקרב ונעמד מעל הגברים. מקרוב יכל לראות שהגבר העליון מבוגר יותר, ופצע גדול נפער בחלק האחורי של ראשו. הגבר שכב על בטנו, ומתחתיו שכב על גבו גבר צעיר יותר. אלעד דחף את הגברים ברגלו, לא הייתה שום תנועה. הוא הביט סביב, דיונות צהובות החזירו לו מבט. אלעד פלט אנחה, הוא יצטרך לבדוק את הגופות כדי לדעת מול מה הוא עומד, ואיפה הוא עומד. לאחר שווידא שאין עוד ענקים או מפלצות באזור, אלעד הוריד את התיק מעל גבו, הניח אותו על החול ועליו את הרובה. הוא נעמד מצדו של הגבר המבוגר, התכופף, אחז בצידו הרחוק של הגבר ומשך. הגבר העליון התגלגל לאט על צידו, הוא היה נמוך יותר מאלעד אך כבד יותר. ללא ספק הוא היה מת. אלעד לקח תנופה וגלגל את הגבר על גבו, ומיד קפץ עליו הגבר הצעיר, תפס אותו בצווארונו והצמיד חתיכת מתכת חדה לצווארו. אלעד המופתע תפס את ידיו של הגבר ונפל לאחור על גבו, מושך אותו איתו. הגבר המתולתל נפל על אלעד, וניסה לחתוך את צווארו. אלעד אחז בחוזקה בידיו, מנסה להחזיק אותם רחוק ממנו. רק עכשיו, כאשר היו עין מול, ראה אלעד כמה צעיר הנער. הדבר המוזר ביותר היה צורת ראשו, ומצחו הגבוה. למעשה, הבין אלעד, ראשו של הנער לא היה עגול, אלא כמעין קונוס, שרעמת התלתלים הגדולה הסתירה. הנער הטיל את כל משקלו קדימה, מנסה להגיע לצווארו של אלעד, אך זה היה חזק ממנו, ולאט ובנחישות הרחיק את ידיו של הנער מראשו. אלעד דחף את ידיו של הנער עד שזה היה ישוב מעליו, מבלי להוריד את עיניו מהמתכת החדה. פניו של הנער היו אדומים ממאמץ, וקצף עלה בפיו. "אני בצד שלך" אלעד סינן מבין שיניו, וכששמע זאת הנער עיניו נפערו מעט והתמקדו בעיניו של אלעד, אך הוא לא הפסיק לדחוף את ידיו לכיוון גרונו של אלעד. אלעד יישר את ידיו, נעל את מרפקיו והרחיק את הנער, לפתע זה הפסיק להיאבק, ושיחרר את חתיכת המתכת. במקום ליפול לקרקע, לתדהמתו של אלעד, המתכת ריחפה בין אצבעותיו של הנער. הנער הצביע על פניו של אלעד, וחתיכת המתכת החלה לרחף למקום. עיניו של אלעד נפערו. חתיכת המתכת התעופפה בקו ישר, והתקרבה לעינו של אלעד. הנער כבר לא התנשף, אלא רק הביט בריכוז במתכת המעופפת. אלעד הבין את המסר, איכשהו, ועזב את ידיו של הנער. זה התרומם ונעמד מעל אלעד, אך המתכת עדיין ריחפה במרחק שערה אל מול עינו. "באתי לשלום", ניסה אלעד, אך הנער רק הביט בו בעניין. "עכשיו הצלתי אותך, עכשיו" אמר אלעד בשקט כעוס, והצביע על הפטיש הגדול שהיה מונח לידם. הנער הביט על הפטיש, ועל הכתם האדום שהיה שופט עד לא מזמן. לאחר דקה מתוחה הנער פתח את כף ידו והמתכת התעופפה היישר לתוכה. הנער פנה אל הגבר השני ורכן מעליו. אלעד קפץ על רגליו במהירות ותפס את הרובה. הנער הביט בדממה בגבר המת ששכב על גבו, עיניו פעורות לשמיים. "מעפר באתי ולעפר אשוב" אמר הנער בשקט ועצם את עיניו של המת בידו. "אתה מדבר עברית?" שאל אלעד בהפתעה. "כן" ענה הנער, מבלי להסתובב. "איך קוראים לך?" שאל אלעד, והתיישב על החול החם. גופו היה עדיין חצי ער, וחום השמש רק הכביד עליו עוד יותר. "אני דוד משבט הלוי, בן ליתרו, בן ללבן" השיב דוד. "שבט הלוי?" שאל אלעד ברפיון, האדרנלין שהחזיק אותו ער החל לעזוב את גופו. העולם החל להיות חשוך. אלעד ניער את ראשו ואמר "נעים מאוד, אני…" – "אלעד" השלים אותו דוד. "מה? איך ידעת?" שאל דוד בכוחותיו האחרונים. "זה כתוב בנבואה" ענה דוד בפשטות, קם על רגליו והסתובב אל אלעד, שישב בקושי על החול. "אה באמת?" שאל אלעד בעודו מחזיק את עצמו בקושי בישיבה. "כן," ענה דוד, מביט עליו מלמעלה, אוחז בכוכב. עולמו של אלעד היה חשוך לחלוטין, הרוח שנשבה באוזניו החלה להישמע רחוקה יותר ויותר. הוא נפל לאחור, שכוב על החול. בכוחותיו האחרונים הוא שאל "ומה עוד כתוב שם, בנבואה שלך?" דוד הביט בו, באדם הלבוש מוזר ששכב מעולף על החול מולו, בכלי השחור שהיה מונח לידו. "כתוב שם" הוא אמר, למרות שידע כי האיש כבר מעולף, "שאני צריך להרוג אותך". "מצוין" לחש אלעד. רוחות המדבר החלו לנשוב בחוזקה סביבם, דוד ידע שהזמן קצר ועליו לחזור למשפחתו. הוא הביט באיש המעולף. על זרועו הימנית הייתה כתובת קעקע. דוד רכן אליו והסיט את השרוול, חושף את הכתובת, "אלעד 2".