47 – טיקי

שתי ספינות קלות תנועה עזבו את הנמל כמעט באותה השעה, "בלו ספרו " ועליה עשרים מלחים וציוד רב, ואחותה, "ילו ספרו" הגדולה יותר, כבדה יותר, מחסניה  עמוסים בכל טוב.
צמד האחים התאומים, ציפור, והוק, אחיו הצעיר, פיקדו על הספינות. עבור הוק היה זה המסע השני אל אמריקה הרחוקה. ציפור, הבכור, השיט את הסנונית הכחולה לאפריקה. למכרות היהלומים.
כאשר נעלמו הטבעות ונכנסו לחלל השחור, נשמו האנשים לרווחה.
מפעם לפעם נראו מטוסי קרב בסביבה עוקבים אחריהם זמן קצר ונעלמים במעמקי השחור.
ציפור ואחיו החליטו לדבוק בהחלטות הנטישה . איש לא ידע ולא שיער כי שני מפקדים אמיצי לב מתכננים לפרוץ את הטבעות .

ריאה, כוכבם, היה החמישי בין כוכביו של שבתאי.
כל התושבים שעל הטבעות היו חייבים להיכנס קודם אל נמל הבית, לשלם את המיסים על הכבודה הנכנסת להמתין עד בוא המסמכים החתומים.
לפעמים הושבו המסמכים בו ביום, אך לעת האחרונה, התארחו השעות בימים.
לינה בנמל הבית עלתה הון.
תושבי הטבעות אגרו את זעמם כקבצנים את מטבעות הבדיל, הם לא העזו לדבר בפה מלא על המצב הבלתי נסבל.  מלשינים הסתובבו בכל מקום. העונשים היו בלתי הגיוניים.
ממשלת השלושרים, טיטוס, דורוסוס, מילך, לא היססה להטיל עונשי מוות. בעצם, עונש מוות היה לסימן בלבד, אצבע על הראש.
במשפחתם של ציפור והוק, הוצאו שני דודנים להורג בגלל וויכוח על גובה המס על הסחורות .
הם התווכחו עם שוטרי הנמל למרות שיעצו להם חברים לוותר. הם החליטו להרים את נס המרד נגד שרירות הלב של השלטונות.
בית הדין נפתח מיד. הובא שולחן, הובאה כורסתו של כבוד השופט מוות, והובאו הנאשמים.
כבוד השופט היה אדם עם מצבי רוח הפכפכים.
באותו היום נחה עליו רוח מרה. דינם של הדודנים נחרץ לפני שהשופט שמע את האשמה.
הם הושלכו אל החלל ללא חליפות .
אחר כך, כשהם נעלמו בשחור פנה השופט ואמר: "מיום זה על כל תושבי הטבעות תיאסר יציאה אל הרחובות החל משעת שקיעת הירחים עד זריחתם.
העונש הקולקטיבי היה אכזרי.

"ציפור, ראית את העורבים? " שאל הוק בקשר.
"ראיתי. זה רגיל. שמירה טובה ומהודקת. ביטחון במאה אחוזים. " השיב ציפור בשלווה, "מוטב שניכנס לתאים." הציע.
כולם נכנסו לתאי השינה והמחשב נסך בהם שינה.
כשהתעוררו הטלטלה ספינתם על נחשולי ענק באוקיאנוס הגדול.
"טיקי, מה קורה לך, איבדת שליטה! " צעק רובין הנווט על המחשב.
"אני לא איבדתי כלום רובין," השיב הקול הרגוע, "על הסערה ידעתי רק שניות ספורות לפני שנכנסנו אליה. זו הסופה העזה ביותר שהייתה עד כה. " המשיכה בשלווה, "גובה הגלים למעלה משני עשר מטרים, אנחנו מתקרבים לעין הסערה."
"טיקי, את השתגעת לגמרי. תרימי אותנו לאוויר, תרימי אותנו לאוויר!" שאג רובין.
"נווט, אתה לא תיתן לי פקודות, בבקשה. רק המפקד."
ציפור מעד פעמיים עד שהגיע אל המקום, אפילו נפצע במצח.
"טיקי אני כאן. מלאי פקודה מיד. למה את מהססת. תוציאו אותנו מהמים האלה."
"אדוני." השיבה טיקי במנוחה, "זה הוריקן, הרוח נושבת במשבים עזים ביתור, מאתיים וחמישים ק"מ לשעה, סוג ההוריקן, דרגה שש."
"כמה דרגות יש? " שאל הוק בקשר.
"שש אדוני." השיבה טיקי ולא היה ספק שהיא משועשעת.
"אפשר להציע אדוני?" שאלה, "אנחנו יכולים לצלול. בעומק של קילומטר הסופה היא רק בועות קטנות."
"בצעי! " הורה לה בירד.
הספינות צללו ונעלמו במעמקים.
"בירד, תביט ביצורים האלה, מימי לא ראיתי כמותם." התפעל תאומו בקשר.
"מכיוון שהשלושרים העלימו את הימים." לחשה באוזנם טיקי.
"העלימו, עכשיו את מספרת לנו את האגדה העתיקה הזאת?! " לגלגו השניים.
"אתם יכולים לגחך וללגלג כמה שתרצו חברים, אבל הם עשו זאת. משטחי הקרח הענקיים, שאתם כל כך אוהבים להחליק עליהם, זה האוקיאנוסים שלכם." השיבה בנימת ניצחון. הם לא האמינו לה.
"את מתווכחת כמו תגרנית בשוק הדגים טיקי. מוטב שתשגיחי על הספינה."
"אדוני רב החובל, המפקד, אולי אני מעט חצופה, אבל אני גם מאוד ותיקה. מאוד מאוד וותיקה. " טיקי נעלבה עמוקות.
רובין צחקק בקול נהנה הנאה גדולה מחילופי הדברים.
"כדאי שתשתיקו את האפרוח זב החוטם הזה." נזפה בהם וכדי להראות את כוחה, נעה קדימה במהירות הבזק וכמעט ונתקעה בהר געש שהחל פולט גושי סלעים ולבה רותחת.
"טיקי!" קרא רובין והיא מיד תיקנה עצמה והתנצלה.
 "זו הסופה הקשה ביותר שאני ראיתי " הבטיח רובין לצעיר המלחים החיוור,   "הקשב לחלילו של השטן, זכור את המנגינה, כשהוא מנגן כך, לספינות ולאנשים אבדה כל תקווה. "  הצעיר התנשם בכבדות ואצבעותיה לפתו בחוזקה את המוט. |אבא שלי נבלע בים הסוער של דיונר." לחש ברעדה.
נפלה שתיקה עמוקה.
כולם זכרו את המלחמה הנוראה שנפלה עליהם בלי שהיו מוכנים לה ואלפים נהרגו.
"ארורים הטירנים ובני בריתם." לחשה טיקי, "איך אתה זוכר ילד, המלחמה הארורה התחוללה לפני… נלקחת מהבנק ." סיימה ושוב נפלה דממה ורק קול המנועים הכבירים נשמע כהלמות לבבות ענקיים.
"טיקי, הסופה האיומה האחרונה, כמה ימים השתוללה עד שנרגעה כליל? " טיקי נאנחה בתשובה.
"כל כך גרוע . עם מי את מנהלת שיחות? " סקרנות וחשד עלו בו בערבוביה.
"עם הדולפינים . אתה תינוק לעומתם יקירי . הסופה התקדמה לעבר ערי החוף וכבר הספיקה להרוג אלפי אנשים . מה שנעשה שם. וונדליזם מוחלט. אפילו ב…
לא היו מקרים שכאלה ."
רובין הקשיב וחרט את דבריה בליבו.
התום המשמרת ניגש אל בירד ועמד מתוח מולו.
"כן רובין." התנער בירד משרעפיו, "תמה המשמרת, עשית עבודה נהדרת. " אבל רובין המשיך לעמוד מתוח .
"עבור לנוח ." ביקש בחיוך מהיר והרים את ראשו, "משהו נוסף? "
"כן המפקד." השיב רובין וכרע מולו, "עלה בי רעיון ."
בירד הביט לתוך עיניו התרומם מכיסאו ומיד התרומם רובין ועמד מולו.
"אני שומע דממה בלבד. טיקי, מדוע דוממת מנועים?! "
"לא דוממתי מנועים, אני לא אחת כזאת כמו המטורף מהאודיסיאה, הסערה חלפה, היא גוססת אי שם הרחק מהים. היית כה שקוע בעצמך עד שלא הייתה לי ברירה אלא, לשתוק, אדוני."
"טוב מאוד טיקי. שמרי על שתיקה. תודה. "  המפקד ורובין החליפו מבטים.
בירד הביט בעיניו של הצעיר.
הוא הכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלו. משפחה מורדת.
"ההוריקן אדוני, הסופה הרסה ערים ואלפי בני אדם נהרגו." בירד הנהן ובעיניו חלף גץ שובבות ונעלם.
"טיקי, ההפרזה בדבר ההרוגים היא שלך, אני מניח ."
"לא המפקד. אלו ההודעות מטעם הממשלות השולטות בעולם זה. "
"תודה טיקי ." ושוב חלף הגץ בעיניו ונעלם במהירות הבזק, "אפשר לשמוע, בבקשה, תודה ."
שדרנים נרגשים וחרדים כמעט צעקו מתוך אולפנים אטומים מתנדנדים במשבי הרוח האימתניים, "אלפי הרוגים, שכונות שלמות נהרסו. הממשלות בפאניקה, הצבא ממריא, כדי לשמור מביזה ובינתיים, הסופה מתגברת… מחריד! " עיניהם ריצדו .
"אכן מחריד ביותר. איך זה שהריבון הכל יכול מסכים לכך? " שאל רובין בתמימות.
"לי אין תשובה ."
"תשובות המפקד, תסלח לי שאני מתפרצת בדלת פתוחה." טיקי דיברה אך ורק אל המקום בו הם מצויים.
"התפרצת כבר, דברי." השיב המפקד בקול מתרה.
"יש גישה לריבון הכל יכול . רגע, אני יודעת שהוא נסתר מעין, נפש חיה  איננה מסוגלת לחזות בו או לשומעו ." טיקי נאנחה, "זה בעצם הכל." כשטיקי דיברה עיניהם נצצו בחדווה פראית.
היא כבר תטפל בדרכים שלה, טיקי הנאמנה, חשבו שניהם.
"אדוני, אנו עולים לשטח. המחזות שתראו מזעזעים." התריעה טיקי .
"תודה." והם קדו בראשם ופנו איש לעמדתו והמפקד קרץ אליו.

הים רגש עדיין כשעלו .
ספינתו של הוק התנדנדה קשות ואחיו נבהל.
"טיקי, מה קורה עם  הספינה שם? "
"טיקה מדווחת לי, שבטעות הם חלפו ליד הר געש תת ימי שהתפרץ. היא עסוקה מאוד בתיקון הנזקים … "
"הוק, מה קורה? אתם יכולים להמריא? " שאל בירד בקול מתוח.
"אני לא מבין מה פשר התקלה. הספינה נוטה את צידה. אני חושש שיהיה צורך לנטוש עד שטיקה תתגבר על הבעיות. יש מקום לעוד אנשים על הסיפון?"
רובין ומפקדו החליפו מבטים, הם הבינו.
בספינתו של התאום נמצא בוגד. הם אינם אמורים להגיע אל היעד המצופה.
"הספינה שלנו עמוסה למדי. אבל אשמח לקבל אותך, אדוני." השיב אחיו.
זה היה נהיר וברור, אחיו יודע על המחבל הבוגד, ואולי אפילו יודע מי הוא זה.
רובין שאל ללא קול, "מה קרה עם הבוגד? "
בירד משך בכתפיו ונענע בראשו.

אלחוטן מיהר אליו, "אדוני, מברק בהול."
"תודה."
"שמענו על הסערה הנוראה ועל הנזקים, שובו הביתה. בפקודה." על החתום, המפקד העליון.
מהספינה הפגועה נשלחה סירת גומי מהירה שריחפה מעל המים . שני אנשים היו בה. תאומו של בירד, הוק, ואיש רחב כתפיים שעמד בסמוך אליו, סמוך מאוד.
"המפקד." בירד נד בראשו ורובין זז את הפינה ושלף בסתר את אקדחו.
רובין היה צלף מעולה.
"טיקי," לחש ללא קול כמעט, "שמרי עלי. "
חבל מדרגות נזרק והוק נצמד אל דופן הספינה ותפס בחבל והחל לעלות בעוד האיש הגדול נצמד אף הוא לדופן סירת הגומי.
בירד עקב אחרי ידיו במתח. הוא לא ראה כלי נשק. במבט מהיר הוא חיפש מרצח נוסף ומיד ראה אותו. המרצח לא הסתתר. כל כך בטוחים היו ביכולתם לבצע את הפשע.
רובין ירה פעמיים.
שני אנשים נפלו אל המים ושקעו לאיטם. המים האדימו והגלים ערסלו את הדם ומשכו אותם, הלאה.

הוק עלה בחיוך רחב, והאחים התחבקו.
"מרגע זה אנחנו בניי מוות." לחש לאחיו וקד לרובין קידה עמוקה.
רובין מיהר אליהם נרגש מאוד, "אנחנו בעין הסערה."
טיקי לחשה לו, "אדוני, תודה לך. ולאות תודה, טיקה אומרת, הריבון מנוטרל."
השלושה לחצו ידיים והתאפקו מלהריע.

"טיקה, מי לצידנו? "
"כל הטבעות החיצוניות, אדוני. " הודיעה בחגיגיות.
"האם להמשיך במסע כמתוכנן או לשוב ולעמוד בראש? "
"התייעצנו עם הזקנים, סעו למטרתכם. הניצחון מובטח. חיזרו בשלום."
"שניתן לאחרים לשלם בדמם! לא במשפחה שלנו! " קרא רובין.
"רגע בבקשה." קראה טיקה, יש לי הודעה נוספת לאדונים הנכבדים, בתי הסוהר נפתחו. האסירים שולחו לחופשי. גם מהמכרות העמוקים, גם בקצוות הטבעות, הסוהרים האכזריים הוטלו לחלל, הם משייטים שם. הנקמה המתוקה. האדונים המושחתים ניסו להימלט בכלי טיס שהכינו מבעוד מועד, אבל אנשינו קרקעו אותם. הם יובאו למשפטי צדק. נבחרי העם יעמדו בראש העם.
רבותיי, אני מכריזה בזאת על הנצחת הרגע המופלא מכל, הבית בידנו! "
מכל עבר עלו קריאות גיל וברכות.

"זה מזכיר לי משהו שקראתי מההיסטוריה הקדומה מאוד." מלמל רובין שקוע במחשבות, "נדמה לי, שמהפכה חברתית עמוקה כבר הייתה בעולם הזה, הרבה לפני שחלקם נמלטו אל מעבר לחלל. משהו כמו שלושת אלפים שנה? אדוני, האם זכורה לך התקוממות נגד משטר עוין לתושבים? "
הוק כיווץ את גביניו, "כן. קרה משהו בצרפת, אני חושב, גם באמריקה, אמריקה הגדולה, לפני שהתחלקה לאמריקות. "
"בדיוק." התלהב הצעיר, " המהפכה הצרפתית! אבל ההיא הייתה שטופת דמים.
אצלנו זו מרד למען הצדק! " השלושה הניפו אגרופים, "למען הצדק בצדק! "
"רבותיי." הודיעה טיקי בקולה הרגוע, "שלוש ספינות מלחמה של הילידים מתקרבות אלינו. שתי צוללות מתחתינו."
"הוק? " האחים החליפו מבטים.
"טיקה. מה קורה יקירתי? " שאל הוק והיה בקולו איכות קטיפתית מהפנטת.
בזב נבדלו האחים הזהים, בקולם.
"בעוד שלוש שניות אדוני, אפשר יהיה להמריא."
"יפה. תודה." וכולם מיהרו למקומות.
"הבוגדים שלחו מסר לאוניות המלחמה האלו." סבר הוק כשהרצועות נכרכו סביבם
והמנועים הגבירו תאוצתם.
"להם זיכרונות קשים גם." השיב אחיו והם כבר ניתקו מהים ונעלמו מהעין.