מדוע מדע האסטרונומיה מת מאת ארגמן בושרי

"לאחר היחשפות ממושכת לקרינה המגיעה מהחלל, פיתחו הנבדקים יכולות פאראפסיכולוגיות בעלות פוטנציאל יוצא מן הכלל… לאחר מספר ניסויים, התברר כי אותם נבדקים מסוגלים להסתכל השמימה ולראות את הכוכבים"

מתוך  הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 3 ("פאראפסיכולוגיה")

***

קוג'ו הייתה אספנית גרוטאות, והיא מצאה את כל הגרוטאות שלה מפוזרות במדבר הסגול.

המדבר הסגול הוא הדבר האבסולוטי ביותר בעולם. הוא מקיף את העיר מכל צדדיה, ונמשך לעד. רבים מהאנשים הנמצאים בתוך העיר לעולם לא יראו את המדבר הסגול, ולעולם לא ידעו את האמיתות הכואבת של האינסוף. המדבר היה אכזרי, וכדי להתנייד בו קוג'ו נאלצה להשתמש באופנוע גדול המותאם לתנאי שטח; בנוסף לכך היו איתה בקבוקי מים, וצעיפים ארוכים ודקים שבהם כיסתה את פניה. בלי הציוד המתאים, החול יעטוף אותה ויתחולל סביבה, נכנס בכל חור בגופה עד שיקבור אותה כליל.

המדבר הסגול היה השלווה המושלמת, שהופרעה, רק במקצת, על ידי השמיים הנמתחים ממעל- גיבוב של פרסומות, הודעות, סרטים, אנימציות ושלטים;  השמיים היו משדר אינטרנט אלחוטי גדול, הממוקם מעל העיר, ושימש את כל המכשירים הניידים והמחשבים להשגת אינטרנט אלחוטי חינם. במרוצת השנים החלו להופיע תמונות, מכסות את השמיים, ולאחר מכן תמונות נעות, ולבסוף סרטים ואף הודעות חשובות לקהל הרחב.

בסופו של יום, השמיים היו עוד מסך, בהיר ומושך כמו מסך של מכשיר נייד.

אבל מה יש מאחורי המסך? חשבה קוג'ו. היא נהגה להרהר בכך הרבה. איש לא ידע מה נמצא מאחורי השמיים. היא תמיד רצתה לבדוק זאת, אבל תמיד התעוררו בעיות שהיו דחופות יותר-נגמרה הסוללה במכשיר הנייד שלה, לדוגמא, או, לחלופין, ראש כרות שמצאה במדבר.

היא מצאה אותו במרחק מה משאר הגוף שלו, נח פנים למטה על פני החול. הוא נראה מת להפליא.

"ובכן," אמרה קוג'ו כשהרימה אותו, "זה ראש מת. כדאי מאוד שלא יראה חי להפליא"

הראש מצא לנכון להסכים איתה. "ראשים כרותים בדרך כלל לא נראים חיים להפליא." הוא העיר.

קוג'ו קפאה במקומה. "אתה לא אמור להיות מת?"

"אה," אמר הראש, "נכון." הוא סגר את עיניו.

"סלח לי," היא אמרה, "אדון ראש?"

הראש ראה לנכון לפתוח חזרה את עיניו. "כן?"

"מי אתה?" שאלה קוג'ו.

"קלוד," הוא אמר, "אני חושב. אני לא זוכר כל כך טוב."

קוג'ו הניחה את קלוד על קרקעת המדבר החולית והסתכלה מסביבה. שאר הגופה של קלוד לבשה בגדים לבנים-גופיה רחבה, מכנסיים רפויים ונעלי קנבס פשוטות. על הגופיה היה כתוב בגדול "דוגמית 26". נעלי הקנבס היו מלוכלכות מבוץ ומחולו הסגול של המדבר.

הוא רץ, למרחק ארוך. על הגופה היו סימנים של מאבק-שריטות וחבורות. הגופה נפלה בכיוון כזה שנראתה כאילו הגיעה מתוך המדבר, ולא מתוך העיר.

ספר מוכתם בדם תפס את תשומת ליבה. הוא היה זרוק בצד הגופה, והושחת במקצועיות. רק הכריכה ומספר דפים נשארו. קוג'ו הצליחה לקרוא את שם הספר בקושי רב. "מדוע מדע האסטרונומיה מת?"

היא ניסתה לקרוא את הדפים שבתוך הספר. הם היו קרועים, והדם גרם לקריאה להיות בלתי אפשרית, ובכל זאת, הצליחה להבחין במשפט אחד:

***

"מדע האסטרונומיה מת כי איש אינו יכול לראות את הכוכבים"

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת?", מבוא

***

"אני זוכר," אמר קלוד,"אני זוכר שרציתי לדעת מה יש בשמיים-בשמים האמיתיים." הוא שלח מבט מהוסס למעלה, ככל שתנוחתו על רצפת המדבר הרשתה לו. "אני זוכר שבגלל זה הרגו אותי. אני זוכר שגנבתי את הספר וברחתי."

"מאיפה?" שאלה קוג'ו.

"מהמקום בו אנשים הורסים את השמיים," אמר קלוד.

"מה זה אומר?" שאלה קוג'ו.

קלוד נראה כאילו הוא מנסה בכל כוחו לנוד בראשו, תנועה בלתי אפשרית ללא כתפיים. "אני לא יודע. זה כל מה שאני זוכר."

קוג'ו הכניסה את הספר בזהירות לתוך ילקוט אוספת הגרוטאות שלה, נזהרת לא להרוס את המכשיר הנייד שלה.

"גם אני רוצה לדעת איך השמיים נראים," היא אמרה לקלוד. "רוצה לבוא איתי לברר?"

"בשמחה," אמר קלוד.

קוג'ו שלפה מילקוטה את אחד הצעיפים שלה. היא קשרה קצה אחד שלו לילקוט, ובקצה השני השתמשה כדי לקשור את קלוד בבטחה.

"קודם כל אנחנו צריכים לברר מאיפה הגיע הספר הזה, ואני מכירה רק אדם אחד שיכול להבין מאיפה מגיעות כל הגרוטאות למדבר הסגול."

 

***

"המוח שלנו אוסף מידע בעזרת החושים, ובעזרת המידע הזה מאפשר לנו לטוות את המציאות בתוך ראשינו… ניתן לחשוב על זה כמו טריק קסם שבו הקוסם מעלים מטבע-מבחינת התפיסה שלנו התחולל קסם והמטבע נעלם, כשלמעשה מדובר בתעלול מתוחכם שרק גורם לנו להאמין שהמטבע נעלם. במציאות שלנו, המטבע נעלם, במציאות מחוץ למוחנו, המטבע עדיין קיים; על אותו עיקרון ניתן לקבוע את המציאות כפי שהיא נחווית על ידי קהל גדול של בני אדם"

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 1 ("מבוא")

***

כל הגרוטאות שקוג'ו מצאה במדבר הגיעו בסופו של דבר אל האספן.

משרדו של האספן היה חדר דחוס, בראש אחד מגורדי השחקים בעיר אלפא. בסופו של החדר היה שולחן משרדי קטן עם מחשב נייד ושורה של כלי עבודה, שהיה צמוד לחלון גדול שכיסה את כל הקיר והשקיף על העיר שמתחתיו. העיר אלפא נבנתה בכמה רמות, מגורדי השחקים, לבניינים הקטנים המפוזרים סביב כבישה הלבנים, לשכונות העוני ההרוסות שנבנו מתחת לכבישים המוגבהים. מרחוק היה ניתן לראות את מבנהו הכביר של סטודיו ריאליטי לסרטים, ומאחוריו, בקו דק שכיסה את האופק, המדבר הסגול האינסופי שהקיף את העיר.

מעל לכל היו השמיים, שנפרסו ממעל, במלוא הדרם המטמטם.

היא שאלה את האספן לדעתו, והוא ענה לה שעליה להפסיק להתעסק בשאלות טיפשיות שכאלו, ולהראות לו מה היא מצאה.

היא שלפה מתיקה את הספר, והניחה אותו למול האספן, שהתחיל להתעסק בו כמעט מיד, משאיר אותה לענייניה.

קוג'ו הסתכלה בינתיים על חדרו של האספן. המקום נראה כאילו ניסו לדחוס לתוכו את תכולתו של חדר גדול בהרבה-מדפים על מדפים, עמוסים לעייפה, עומדים מול קירות מכוסים בפוסטרים ופתקים. האספן היה מעריץ גדול של סטודיו ריאליטי-אולפן הסרטים הגדול בעולם, ותאגיד שגלגל מאות מיליארדים בשנה. הוא בעיקר אהב את ראש התאגיד, הלהטוטנית מלאת הקסם הידועה בכינוייה פרסטיג'.

***

"סטודיו ריאליטי התמחה באנימציית סטופ מושן-כלומר, יצירת האשליה שחפץ פיזי נע בכוחות עצמו. באנימציית סטופ-מושן מצלמים כמות גדולה של תמונות, כשבין כל תמונה ותמונה מזיזים את החפץ רק במקצת, כך שכאשר מוקרנות התמונות במהירות אחת אחרי השנייה, נוצרת האשליה של תנועה. סטודיו ריאליטי התגאה ביכולת ליצור דגמים של נופים ומקומות שהיו מציאותיים כל כך עד שנראו כמו תמונות, ובובות כה מלאות חיים שנראו כאנשים."

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת?", פרק 2 ("סטודיו ריאליטי")

***

לאספן היו פוסטרים רבים של כל סרטי ריאליטי, סרטי תעודה וסרטים בדיוניים כאחד. היו לו גם את כל המרצ'נדייז שסטודיו ריאליטי הוציא מימיו; בובות ופסלונים קטנים שנחו על המדפים ושלטו על המקום. הם מילאו את החדר וגדשו אותו-רובן בנות בלבוש חושפני שמחזיקות נשק כלשהו. הן נעצו בקוג'ו וקלוד מבטים, רובם עליזים, עיניים מצויירות מעל חיוך קפוא. הן נראו קצת כמו צבא צבעוני שחייליו זעירים. הוא הזמין שירות ניקיון מיוחד שינקה את בובותיו כל שבוע, ודאג לכך שמדפיהן יישארו ממורקים בכל זמן נתון. האוסף היה יותר מפואר מהנוף הנשקף מהחלון.

"כמה שילמת עבור כל הבובות האלו?" שאל קלוד.

"זה לא עניינך, אמר האספן.

"עזוב," אמרה קוג'ו, "האספן נהנה להקיף את עצמו בשטויות האלו. שיעשה מה שעושה לו טוב."

"לפחות אני לא מטביע את עצמי בזבל וקורא לזה אופנה" אמר האספן.

קוג'ו קרקשה מעט כשזזה באי נוחות. כל מה שלבשה מצאה במדבר הסגול, מהמעיל הגדול עם הדינוזאור המצויר בגבו ועד לתליונים שהשתלשלו משיערה. "זה מה שאופנתי היום," אמרה בשפתיים משוחות בליפסטיק ורוד בוהק. היא אמרה לעצמה שאסור לה להיעלב מהאספן, שלבש את אותה חולצה כבר חודשיים ולא טרח להחליף מכנסיים כבר חצי שנה.

האספן לא נהג לקום מכיסאו הרבה, במיוחד לא למטרה חסרת חשיבות כהחלפת בגדים. הדבר דרש מאמץ גדול, ובדרך כלל היה זקוק לעזרה. כל זאת מכיוון שהיה מחובר למספר מכונות-מכונת נשימה שהזרימה אליו חמצן דרך מסיכה גדולה שכיסתה מחצית מפרצופו, מכונת פינוי זבל שפינתה את הצרכים שעשה, ומכונה אחת שהתחברה לראשו. ככה הוא שלט בציוד שלו: דרך כבלים ארוכים שיצאו מרקותיו, והתחברו למכונה גדולה שהונחה על השולחן, שהייתה מסוגלת לשלוף סדרה של זכוכיות מגדלת, ניירות שיוף ודבקים, והתחברה גם למחשב הנייד.

קלוד מצא את כל הסיפור מאוד מעניין, והתחיל לתחקר את האספן בסדרה של שאלות לגבי תפקודו היום יומי. האספן ענה לעיתים קרובות ברטינה, קללה, או מלמול. שניהם ביחד גילו אחד לשני את אותה כמות של טאקט של צואה שנזרקת עליך באמצע מסיבת תה מפוארת.

קוג'ו התעלמה, והפנתה את מכשירה הנייד לעבר השמיים. המכשיר מיד התחבר לאינטרנט והתחיל להוריד את כל העדכונים, החדשות והידיעות החדשות. מסך המכשיר הקטן נהפך לגרסה מוקטנת של השמיים שנפרשו מחוץ לחלון. קוג'ו מחקה כמה התראות, והמשיכה לקרוא על הסרט החדש שסטודיו ריאליטי עומד להוציא (סרט תיעודי על סין), וראתה עוד כמה פרסומות המזמינות את נוער העיר להצטרף ל-"הפתרון למשברים בכוכבים" קורס באסטרונומיה לנוער מעורער נפשית. היא התעלמה מכל ההודעות האלו, ופנתה להסתכל בהודעות הפרטיות שלה.

היו שם מספר הודעות מאמה, כמה הודעות מחברים לעבודה שרצו להיפגש, ומספר הודעות ממספר חסוי.

אלו בוודאי פרסומות, חשבה קוג'ו כשפתחה את ההודעות.

"תניחי את הראש, תסתובבי ותלכי."

"הספר אינו עניינך. זרקי אותו. שרפי אותו. התעלמי ממנו."

"אין שום דבר בשמיים. השמיים בסדר."

"אנחנו יכולים לראות אותך, קוג'ו."

"אנחנו יכולים לראות אותך, קוג'ו."

"אנחנו יכולים לראות אותך, קוג'ו." אמר קול יבש ומת לצידה.

זה היה קולו של האספן. קוג'ו סובבה את ראשה. אורות הפלורסנט בחדר החלו להבהב סביבה, והצללים נעשו מוארכים ומאיימים. "אנחנו יכולים לראות אותך, קוג'ו." אמרו הפוסטרים.

"אנחנו יכולים לראות אותך, קוג'ו." אמרו הבובות. הן החילו להינתק ממקומן, וקפצו ממדפן, קלילות כנוצה. "אנחנו יכולים לראות אותך, קוג'ו." הן אמרו, שולפות את נשקיהן.

"קוג'ו-" אמר קלוד. "אני חושב שאנחנו צריכים לצאת מכאן."

קוג'ו מעדה לאחור, נצמדת אל החלון. הבובות התקרבו אליה באיום, צועדות את צעדיהן הקטנים לעברה, מנופפות בנשקיהן.

ראשו של האספן עשה סיבוב של מאה ושמונים מעלות לאחור והסתכל בה. "אנחנו רואים אותך, קוג'ו." אמר, ועיניו אדומות זוהרות.

כמה מהבובות החלו לטפס עליה. "אנחנו רואים אותך, קוג'ו. אנחנו רואים אותך, קוג'ו." ידיהן הקטנות הרגישו כמו טפרים. קוג'ו ניסתה להדוף אותן בעזרת התיק אך ללא מוצא.

בוודאי היו מאות מהן. הבובות הקטנות החלו לדקור אותה בנשקיהן, להכות בה, לשרוט אותה. בגדיה נקרעו ותחתיהן התגלו פצעים שותתי דם.

קוג'ו הביטה אל עבר הדלת. היא הייתה כל כך רחוקה, והדרך אליה הייתה מלאה בבובות.

"קוג'ו," אמר קלוד,"יש לנו רק ברירה אחת, ואת יודעת את זה."

"אנחנו רואים אותך קוג'ו," אמר האספן, המכונות אליו היה מחובר רעדו, משמיעות רעשים מסמרי שיער.

קוג'ו תהתה האם במשך כל הזמן שהכירה אותו, האספן לא היה יותר מגוש בשר שעשה מה שהמכונות הורו לו לעשות. אך לא היה לה זמן להעמיק במחשבה. היה עליה לפעול.

היא נשמה עמוק. זה עומד לכאוב, חשבה, ואז זרקה את עצמה לעבר החלון. בתגובה החלון התנפץ, וקוג'ו הרגישה את עצמה צונחת עם קלוד, גבה כלפי מטה.

במשך כל הנפילה, היא הביטה כלפי מעלה, בוהה בשמיים. אני הולכת למות, חשבה, והשמיים יהיה הדבר האחרון שאראה. היא ניסתה ככל יכולתה לראות את השמיים שמעבר לפרסומות, מנסה לדמיין איך הם בדיוק נראים. היא צנחה מטה מטה, מתארת לעצמה את השמיים באלפי תיאורים שונים; לבסוף, הרגישה קוג'ו איך ראשה פוגע באדמה הקשה, והעולם סביבה התעמעם בהדרגה.

***

"הנבדקים גילו יכולת מדהימה לשנות את המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי אדם מסוים. ככל שהנבדקים קובצו בקבוצות יותר גדולות, כך גדל כוחם להשפיע על כמות גדולה יותר של בני אדם. בנוסף לכך החלו הנבדקים להשפיע אחד על השני. יכולת זו לשנות את תפיסת המציאות נקראה "השראה קוגנטיבית". בהמשך גילו החוקרים שניתן לתרגם השראה קוגנטיבית כך שתועבר, תעובד ותופץ דרך מכונות, וכך נולדה האבחנה בין "השראה קוגנטיבית טבעית" ל"השראה קוגנטבית מכאנית". ישנן תת קטגוריות רבות תחת שתי ההגדרות, אך זוהי ההפרדה העיקרית המשומשת כאשר אנו באים לדון בהשראה קוגנטיבית. חשוב גם לציין כי הנבדקים הראו חסינות להשראה קוגנטיבית מכאנית, אף כי אינם מסוגלים לעמוד מול השראה קוגנטיבית טבעית"

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 4 ("השראה קוגנטיבית")

***

הנער שמצא אותם היה רזה, והבגדים הישנים שלבש היו גדולים עליו בכמה מידות. הם היו גיבוב סמרטוטים בשילוב הצבעים המלהיב של אפור בטון מלוכלך, חום ישן מלוכלך, וצבע-בלתי-מזוהה-שאולי-היה-פעם-חום-מלוכלך. רגליו היו יחפות, ושיערו היה פרוע.

פרוע ולבן, העירה קוג'ו לעצמה, שיער לבן שנראה כה מוזר על גוף כה צעיר.

אך מוזרות מכל היו עיניו. הן היו שחורות לגמרי, מלבד נקודות אור זוהרות שהיו זרועות עליהן באקראיות. אפילו החלק הלבן בעיניו היה מושחר. "ככה אמורים להיראות השמיים," אמר הנער. "ככה אמורים להיראות השמיים, בלי המלחמה."

"איזו מלחמה?" שאלה קוג'ו, אך הנער לא ענה.

הנער מצא אותם ליד הכביש וגרר אותם למקום מבטחים, או, לפחות, מקום עם גג; חורבה קטנה של בניין דירות שרוף, איפה שהוא שם ברחובות התחתונים של העיר. תחת אחד הכבישים הלבנים הוא הניח אותם, וחיכה איתם עד שחזרו להכרה מלאה.

"מי אתה?" שאל קלוד.

הנער ישב מולם בשיכול רגליים, וחייך. "אני שביט," הוא אמר.

"מה אתה?" שאלה קוג'ו.

"בן אדם, כמוכם," אמר הנער, "לפחות נכון לעכשיו."

הנער הבעיר בשבילם מדורה קודם לכן, בתוך פח אשפה עשוי פלדה. האש שיחקה משחקי אור וצל בפניו, והנקודות הזוהרות שבעיניו נצצו.

"כוכבים," אמר הנער,  "לא נקודות, כוכבים."

"כוכבים לא נראים ככה," אמרה קוג'ו. "יש להם כמה פינות-"

"אלו כוכבים," אמר הנער, באותה השלווה אך בתקיפות רבה יותר. "כוכבים, כדורים בוערים וגדולים של גז במרחק אדיר מאתנו. אפשר היה לראות אותם בשמיים, אילולא המלחמה."

הוא מדבר על השמיים שמאחורי הפרסומות, הבינה קוג'ו. הוא מדבר על השמיים כפי שהם באמת.

"מה אתה יודע על השמיים?" שאלה קוג'ו.

"אני יודע שעכשיו לילה," אמר הנער.

קוג'ו הביטה מעלה, אל שלט-זמן שהיה צמוד לתחתית אחד הכבישים הלבנים. "השעה 10 וחצי בבוקר" אמר השלט באותיות אדומות זוהרות.

"הם משקרים לכם בשלט," הוא אמר, "הם משקרים לכם בכל. יום או לילה, זה לא משנה."

קוג'ו וקלוד החליפו מבט.

"אתה בסדר, ילד?" שאל קלוד.

"יותר בסדר מרוב האנשים." אמר הילד, והתרומם. הוא הלך לאחד הבניינים הסמוכים, וקרא את מה שכתוב על הכרזות. " הפתרון למשברים בכוכבים-קורס אסטרונומיה," אמר, "בואו לגלות את השמיים. תרפיה טבעית לטיפול בשיגעון ובעצבות." בתנועה אחת חלקה, תלש את הכרזה, קיפל אותה לכדור וזרק אותה לאחור.

הכרזה נפלה בדיוק לתוך פח האשפה הבוער. בלי להסתכל לאחור, הנער המשיך לכרזה הבאה, הזהה בדיוק לקודמתה.

"הם לוקחים אותנו," אמר הנער, "אותנו, שיכולים לראות את השמיים. אותנו, שיכולים לגרום לכם לחשוב דברים, לראות דברים. הם לוקחים אותנו, והם לא מחזירים." הוא הסתובב, נועץ מבט ישירות בקוג'ו. "את רוצה לראות את השמיים?"

קוג'ו הנהנה. "אתה יודע איך השמיים נראים."

"את חושבת שזה עושה אותי מטורף? השמיים, אני מתכוון."

קוג'ו חשבה על זה קצת. "כן," אמרה לבסוף.

***

"אם קבוצה גדולה של אנשים מאמינים במשהו, אז האמונה הופכת לעובדה. ככה נוצרת אמת."

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", מבוא

***

"בשבילכם," אמר הנער בעצבות, "הדבר היחידי שמייחד את השמים הוא שהם מה שנמצא שם כשאתם מסתכלים מעלה." מדרגות הופיעו לצידו של הנער, מדרגות עשויות אור זך ולבן, זוהרות בתום בתולי על פני השכונה ההרוסה שמסביבן. הוא קיפץ על הראשונה שבהן. "אתם רוצים לדעת איך נראים השמיים?" שאל, "לכו לסוף העולם." הוא דילג ממדרגה אחת של אור זוהר לאחרת, מטפס מעלה מעלה.

"העולם עגול!" צעקה קוג'ו אחריו.

"לא הוא לא, אמר הנער בין דילוג לדילוג, "לעולם יש סוף והוא נפרם בקצוות." המדרגות, הבחינה קוג'ו, לא הובילו לשום מקום, רק אל השמיים.

ובכל זאת המשיך הנער לדלג. רגליו כמעט ולא נוגעות בכל מדרגה, ולרגע נראה מרחף יותר משנראה מדלג. כשעלה על המדרגה האחרונה הסתובב לקוג'ו ונופף בידו. "לכי לסוף העולם," הוא אמר, וקפץ לאחור, אל השמיים, ונעלם.

***

 

"הנבדקים גילו שורה ארוכה של תופעות לוואי. בראשונה התגלו ההפרעות הנפשיות-הנפוצה שבהן הייתה דיכאון. כל עוד הצליחו החוקרים לשמור על הנבדקים בשליטה, הם התעלמו מהתופעות הנפשיות החוזרות ונשנות. הם החלו לגלות עניין כאשר אחד הנבדקים ניסה להרוג את עצמו-וחרף כל מאמציו החוזרים ונשנים, נכשל במשימה"

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 3 ("פאראפסיכולוגיה")

***

"איך אנחנו מגיעים לסוף העולם?" שאל קלוד כשקוג'ו קשרה אותו מחדש לילקוטה. "בהנחה שסוף העולם קיים, איפה הוא אמור להימצא-"

"בסוף המדבר הסגול," אמרה קוג'ו בהחלטיות. "סוף המדבר הוא סוף העולם." היא ניסתה להתעלם מתחושת הבטן שלה, תחושת הפחד העמוק המהול בבחילה, שהתעוררה לאור המחשבה הזו. סוף המדבר הוא סוף העולם, ואין שום דבר מעבר לכך.

לפתע, בצל הבניין השרוף, הרגישה קוג'ו מאוד בודדה.

"אנחנו נצטרך הסעה," אמר קלוד, מתנדנד במורד הצעיף שלו. הם הלכו ברחבי העיר כבר כמה שעות, והצליחו להגיע לאזור גבוה יותר-אזור תעשייתי מלא במועדונים, ברים, ושלטי ניאון בוהקים.

אבל אף שלט לא בהק כמו השמיים, חשבה. האור מהשמיים נראה לה מגעיל ומלאכותי כעת, ולפתע הבינה שאף פעם בחייה לא ראתה אור טבעי.

"נצטרך לקחת לנו אחת," אמרה קוג'ו, מחפשת כלי רכב מתאים. לא תהיה להם ברירה, היא חשבה. הם לא יכולים פשוט לחזור לאופנוע שלה, הוא קרוב מדי לאספן ולבובות המרקדות שלו. הם גם לא יכולים לחצות את המדבר הסגול ברגל.

לחצות אותו על רכב זהו רעיון מטורף מספיק.

קוג'ו בלשה בעינה אחרי כלי רכב בעל גלגלים המותאמים לנסיעת שטח, ויותר מכך, אחרי הבעלים שלו. היא מצאה אחד מהם, בריון מגודל עם מעיל שחור, עם שרירים על השרירים שלו. הוא היה מטומטם מספיק כדי לדחוף את המפתחות שלו לכיסו האחורי, וקוג'ו הייתה מטומטמת מספיק כדי לנסות לגנוב אותם.

היא עקבה אחרי הבריון, מנסה לא למשוך תשומת לב. האנשים ברחוב היו מרוכזים מדי בעצמם או במכשירים הניידים שלהם, והתעלמו ממנה. היא עקבה אחריו עד שנכנס לתוך אחד מהמועדונים הגדולים בצידי הכביש, שנשא את השם המושך "מועדון קרינה"

מועדון קרינה היה מבנה בטון גדול, חסר גג. "זה אחד ממועדוני השמיים האלו," היא הסבירה לקלוד. מועדוני שמיים היו פופולריים לאחרונה. היה מדובר במועדונים שבהם הצטופפו עשרות אנשים, מניפים את המכשירים הניידים שלהם למעלה ומתחברים בעזרת השמיים למוזיקה שמשמיע התקליטן. הם היו שומעים את המוזיקה דרך אוזניות ורוקדים כמו שדים. על קירותיו החיצונים של המועדון היו מרוחות עשרות כרזות. רובן הכריזו על הסרטים התיעודיים החדשים של סטודיו ריאליטי, והראו את דמותה של פרסטיג', ראש החברה. הדבר גרם לה להיזכר באספן, זיכרון שרק התחזק כשהסתכלה על מודעה אחרת  שהציגה כבלים חדשים שחיברו בין הראש למחשב הנייד. כרזה שלישית פרסמה את "הפתרון למשברים בכוכבים" וקוג'ו נזכרה ברעש שעשה הנער כשתלש את הכרזה ההיא.

בשקט מופתי, נכנסה קוג'ו אחר הבריון למועדון. אם לסלקטור היה אכפת מהראש הכרות שהשתלשל מאחוריה, הוא לא אמר דבר.

נערה בלבוש חושפני קיבלה את פניה בחיוך. "ברוכה הבאה למועדון קרינה!" היא אמרה. "הנה המשקפיים שלך, לחויית מועדון וירטואלית אקסטרה אמיתית!" הנערה הגישה לה משקפי שמש שחורים, פשוטים למראה.

קוג'ו לקחה אותם, ונכנסה קדימה, לתוך המועדון. היא גילתה שמלבד האור החיוור המגיע מהשמיים, המועדון היה צפוף, חנוק, וחשוך. היא חיפשה את הבריון במעיל השחור, אך לא מצאה דבר-המועדון היה חשוך מדי, ומבלבל מדי.

בלית ברירה, החליטה להרכיב את המשקפיים.

מבעד למשקפיים המועדון נראה בהיר בהרבה, אך נעשה פסיכודלי בהרבה. כל מה שראתה היה מרחב אינסופי של סרטוני אנימציה צבעוניים, שביניהם הסתובבו אנשים רוקדים, שותים ונהנים.

זו הייתה אשליה וירטואלית  מהונדסת היטב. כל המועדון הוחלף בשורה של אפקטים גרפים מרשימים: הרצפה הייתה בלוקים מהבהבים של אנימציה צבעונית, הקירות היו פרסומות בוהקות וזזות ומעל הכול היו השמיים-המסך הגדול שהקיף אותם, בלע אותם מלמעלה באלפי סרטונים ואפליקציות. האנשים נראו כל כך מכוערים ופשוטים בכל הים הוירטואלי הזה, כל כך זרים. האנשים נראו כמו גרסה ישנה של המציאות.

העולם היה שייך לטכנולוגיה, והאנשים האלו רק היו קיימים בתוכו.

קוג'ו התעלמה מתחושת הבחילה החזקה שבבטנה, והתקדמה קדימה. הבריון היה שעון על הבר, ודיבר עם איזה בלונדיני שהחזיק כוס בירה. קוג'ו התגנבה מאחוריהם, מנסה שלא להתעלף תחת העולם המרצד שסביבה. היא הושיטה את ידה אל כיסו של הבריון, והעולם נעצר סביבה. ברגע מסויים היו אלו רק היא, הבריון, והמפתחות, והאשליה הוירטואלית שסבבה אותה נמסה כליל. היא חטפה את המפתחות והתקדמה לאחור באיטיות.

היא זרקה את המשקפיים לרצפה, והמועדון חזר להיות כהה, רק השמיים שנראו ממעל מעידים על כך שהעולם הוירטואלי קיים בכלל. האנשים נראו כמו חיות מטורפות שמוחזקות ברסן, רק שבמקום רצועה היו להם אוזניות המחוברות למכשירים ניידים אותם הניפו למעלה.

קוג'ו ברחה החוצה. המפתחות היו בידיה, וזה מה שחשוב; היא עצמה את עיניה חזק, מנסה להירגע. היא הרימה את ראשה למעלה, ודרך עיניה העצומות ניסתה לדמיין את השמיים כפי שהם אמורים להיות-כהים ושחורים, עם מיליון נקודות זוהרות.

היא הקיאה כמה דקות לאחר מכן.

 

***

"החוקרים ערכו סדרה של מחקרים שמטרתה הייתה לגלות עד לאיזה גבול שורדים הנבדקים בעלי היכולות הפאראפסיכולוגיות; התוצאות הראו שאף לאחר כריתת איברים רבים (לרבות ניתוק הצוואר משאר הגוף) הנבדק שרד, כל עוד הראש נשאר שלם… מטופלים מסויימים הראו בעיות בזכרון לאחר שנותקו מגופם."

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 3 ("פאראפסיכולוגיה")

***

"אני מפחד." אמר קלוד כשנסעו ברחבי המדבר הסגול.

המכשיר הנייד של קוג'ו לא הפסיק לצפצץ מאז שעזבו את הנער. "אנחנו רואים אותך, קוג'ו." נכתב בהודעות שקיבלה.

"גם אני מפחדת." היא אמרה, אך בכל זאת, המשיכו השניים לנסוע לסוף העולם.

***

"הבעיה בהשראה קוגנטיבית שהיא אינה משנה את המציאות עצמה, כלומר, אם נרצה לגרום לאדם לחשוב שמטבע מרחף באוויר, על המטבע אכן להיות באוויר, אבל עלינו להשתמש בהשראה הקוגנטיבית כדי להסתיר את היד שמרימה אותו. לשם כך פותח הפסיכו-בוט, מכונות אשר כל מטרתן להתאים את עצמן להשראה הקוגנטיבית המכאנית המשודרת אליהן ולשנות את הסביבה בהתאם. הם פועלים בחסות ההשראה הקוגנטיבית המסתירה אותם מבני האדם, במטרה לשמור על ההשראה הקוגנטיבית בכך שתתאים בין המציאות האמתית למציאות המדומה אותה היא יוצרת."

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 7 ("המציאות")

***

פרסטיג' חיכתה להם בסוף העולם. היא עמדה מול החומה האפורה, וחייכה.

"טוב שהגעת, קוג'ו." היא אמרה. "וברוך הבא חזרה הביתה, דוגמית 26."

"קוראים לו קלוד," אמרה קוג'ו, שלא ידעה בדיוק מה קורה. היא ידעה אבל שהגיעה לסוף העולם, וידעה שמולה עומדת ראש סטודיו ריאליטי לסרטים.

העולם נגמר בחומה. חומה גבוהה, שמאחוריה לא נראה שום דבר חוץ מהשמיים-אותם השמיים הפסיכדלים שקוג'ו הכירה כל חיה. ליד החומה היו בניינים רבים, שביניהן מכונות ענק לא מזוהות.

קוג'ו ידעה שנתפסה.

"בואי איתי," אמרה פרסטיג', "ואסביר לך הכול."

***

"המלחמה הרסה את כדור הארץ… כמות ההורגים נמדדה במילארדים, אך הנזק האמיתי היה ההרס האמיתי של כוכב הלכת עצמו. רובו התפרק לחלקים קטנים ורוויי קרינה, אך נשאר ממנו חלק אחד גדול מספיק כדי להכיל אנשים, שכונה בשם "אלפא". זוהי עובדה מאוד עצובה, אך עצובה מכך העובדה שהמלחמה עדיין נמשכת, בעיקר במרחב החלל סביב אלפא. השמיים מלאים בספינות מלחמה, ומדי פעם הרוגים ופצועים צונחים מטה, אל הקרקע. אלו שמגיעים מחוץ לאטמוספרית אלפא  נשרפים בדרכם מטה, אך אלו שמגיעים מהמרחב האטמוספרי צונחים לקרקע כמות שהם, מזינים את האדמה בדם.

איש מהאנשים על אלפא אינו יודע על המלחמה."

מתוך הספר"מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 6 ("המלחמה")

***

קוג'ו וקלוד הובלו ברחבי המבנה. קלוד דמם, וקוג'ו הבינה שהוא זכר משהו שלא רצה לזכור. פרסטיג' צעדה לפניהם, ושני שומרי ראש מגודלים צעדו מאחוריהם, שומרים עליהם שלא יעשו בעיות.

"אז מה קרה לשאר העולם?" שאלה קוג'ו. "אנחנו רואים סרטים מכל העולם, סרטי תעודה, רק עכשיו יוצא סרט חדש על סין-"

"מזויפים כולם," אמרה פרסטיג', כמעט בעצב.  "זו המומחיות של סטודיו ריאליטי, לזייף מציאות. אנחנו בודים את קיומו של שאר העולם כבר הרבה זמן. את יודעת איך היו אנשים מגיבים, אם הם היו מגלים שכל העולם סביבם אינו אמיתי, שכל הסרטים והחדשות שהם רואים הם רק בובות ונופים מעשה ידי אדם, שכל העולם חוץ מהם נוצר בסטודיו ריאליטי?"

קוג'ו הייתה יכולה לתאר לעצמה.

***

"בתחילה, כאשר גוש אלפא היה מודע למלחמה המתחרשת מסביבו, החלו תופעות מדאיגות בקרב האוכלוסייה… הפשע שלט ברחובות, אנשים סבלו מתגובות נפשיות קשות, ושיעור ההתאבדויות עלה באלפי אחוזים. היה צורך לשנות את המציאות, אך לא היה ניתן לעשות זאת. אך היה ניתן לשנות את המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי בני האדם. היה צורך בהשראה קוגנטיבית בקנה מידה עצום."

מתוך הספר"מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 6 ("המלחמה")

***

הם צעדו במסדרון המפותל, שלא יכלה לראות את סופו. המסדרון היה מרווח ומואר היטב, מנורות הפלורסנט השתקפו ברצפת האלומיניום. קולה של האישה הדהד כשדיברה, ונשמע כמו ערב רב של קולות המדברים יחדיו.

"בלעדינו העולם היה מתפרק. את מבינה את זה קוג'ו, נכון? את מבינה את מה שהסברתי לך, על ההשראה הקוגנטיבית? היינו צריכים דרך לגרום לכל העולם לשכוח, לחשוב על משהו אחר, לבנות לו מציאות אחרת."

קוג'ו לא ענתה לה. לא משום שפחדה לדבר, אלא משום שפחדה שקולה לא יהדהד כמו של האישה, אלא יבלע בקירות הגבס לעד.

במסדרון היו מספר דלתות. פרסטיג' נעמדה מול אחת מהן. "כאן אנחנו בונים לכם מציאות חדשה," היא אמרה. היא פתחה את הדלת.

החדר הזכיר במידת מה את חדרו של האספן. קוג'ו העירה על כך משהו, ופרסטיג' צחקה. "האספן היה כלי שימושי. חשבנו שנוכל לתכנת אותו לעצור אתכם. טעינו, כמובן, אבל היה טוב לנסות את מכונות השליטה המוחית שלנו. נוכל עכשיו להפעיל אותן בקנה מידה גדול עוד יותר."

החדר היה חשוך, והכיל מדפים. על המדפים היו עצמים כדוריים שנחו בתוך תיקי בד. חוטים מתכתיים גדולים יצאו מתוך התיקים, והתחברו למה שנראה כמו גנרטור גדול בתקרה.

"מה זה?" שאלה קוג'ו.

"אלו כל האנשים שהם כמוני," אמר קלוד, "אלו שיוצרים את המציאות."

"ברוך השב הביתה, דוגמית 26," אמרה פרסטיג', ולחצה על כפתור בקיר. בן רגע נשלפו כל תיקי הבד, ואור חזק שטף את החדר.

קוג'ו עמדה במרכז החדר, והסתכלה על המדפים שמסביבה. עשרות ראשים נחו שם, עשרות ראשים עייפים ועצובים. חלקם נראו כאילו בכו לא מזמן, רובם נראו כאילו איבדו את הכוח לבכות. הם היו מחוברים למדפים במה שנראה כמו קולרי מתכת מלאי אורות מהבהבים.

קוג'ו רצתה להקיא. "כל אלו-אנשים-"

"הכול למען מטרה נעלה יותר." אמרה פרסטיג'. היא הלכה לאחד המדפים ושלפה את אחד הראשים. "זה מת," היא אמרה. היא זרקה אותו לעבר חור ברצפה.

"לאיפה זרקת אותו?" שאל קלוד.

"לאשפה כמובן," אמרה פרסטיג' וחייכה. "אנחנו צריכים למלא את החסר." היא סימנה משהו באצבעותיה לבריונים הגדולים, שמיד תפסו בשני צידה של קוג'ו.

קוג'ו הבינה, וקלוד הבין עוד לפניה.

"את בטוחה שהוא יתאים?" שאל אחד משומרי הראש.

"כן," אמרה פרסטיג' בזמן שהתקרבה אל קוג'ו, "ואם לא, נזרוק אותו לפח ונחליף בחדש. המציאות לא מחכה לאף אחד, ואין לנו זמן לבזבז." היא ניתקה את קלוד מהקשר שבצעיפה של קוג'ו.

קוג'ו נאבקה, מנסה להתנגד. "קלוד!" היא צרחה, "קלוד-בבקשה-רק לא את קלוד!" היא הרגישה איך שומרי הראש עוצרים בעדה, עומדים נוקשים ולא נותנים לה לזוז.

פרסטיג' התקדמה לעבר המדף, קלוד הדומם בידה. היא הניחה אותו במקום ממנו ניתקה את הראש, וחיברה כמה חוטים לרקותיו. החוטים לא השמיעו צליל כחדרו דרך גולגולתו של קלוד לתוך מוחו. "להתראות, קוג'ו," אמר.

פרסטיג' הלכה שוב לקדמת החדר, ולחצה על המתג. פרצופו של קלוד נעלם באחד מתיקי הבד, ועל החדר נפלה עלטה.

קוג'ו הרגישה את הדמעות על לחייה רגע מאוחר מכן. "מפלצת."

"מושיעה," תיקנה אותה פרסטיג'. "זו אכזריות קטנה כדי להציל את העולם מאבדון מוחלט."

"כמה עוד חדרים כאלו יש?" שאלה קוג'ו.

"מספיק," אמרה פרסטיג', ובזה סיכמה את העניין.

***

"בהמשך התגלה כי הנבדקים סובלים מתופעה של שחיקה-לאחר הפגנה אינטנסיבית של השראה קוגנטיבית הם נוטים לאבד מיכולתם ולדעוך עד למצב של מוות מוחי. אורך חייו של הנבדק תואר כ"זמן ההתכלות", וגולה כי ניתן להאריכו לאחר אימונים קוגנטיבים מסויימים. בשל כך הוקמו מחנות אימון לנבדקים… אף אל פי שתוצאות אימונים אלו היו מדהימות והאריכו את זמן ההתכלות בעשרות אחוזים, עדיין לא הומצא דרך למנוע את תהליך ההתכלות כולו"

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 3 ("פאראפסיכולוגיה")

***

קוג'ו הסתכלה על השלט הגדול בכניסה למחנה. המילים: "הפתרון למשברים בכוכבים"  נכתבו עליו באותיות גדולות וצבעוניות, שלעגו באכזריות למתרחש מתחתן.

"דוגמית 26 הוא מקרה מיוחד," אמרה, "הוא אינו מסוגל לראות את השמיים, אבל בכל זאת הוא גילה כמה וכמה יכולות שימושיות, ולקחנו אותו למחנה האימונים בכל מקרה."

מחנה האימונים היה שורה של מבנים כעורים, שגובהם לא עולה על קומה אחת. בין המבנים הסתובבו חבורות של אנשים שראשם מגולח. קוג'ו שמה לב שהם לבשו את הבגדים שגופתו של קלוד לבש כשמצאה אותו. הם גם ענדו בנוסף לכך קולרים עשויי מתכת.

"שמו היה קלוד," אמרה קוג'ו.

"הוא ברח, את מבינה, ועם אחד הספרים החשובים ביותר שלנו, לא פחות. שלחנו את אחד השומרים, כדי שינטרל אותו." היא הצביעה על גברים לבושים שחור שבחנו את מגולחי הראש בעין חמורה. מדי פעם הם לחצו על כפתור בשלט שגרם לאחד ממגולחי הראש להתעוות בכאב. "הקולרים שומרים עליהם. ומאמנים אותם."

"איך אתם מוצאים אותם?" שאלה קוג'ו.

"הם באים אלינו," הסבירה פרסטיג', "אנשים שמחפשים נחמה למראות המזוויעים שהם רואים בשמיים. הם היחידים שמתעניינים באסטרונומיה, מתעניינים לדעת למה דווקא הם רואים את השמיים כשהאחרים רואים רק עוד מסך. הם חושבים את עצמם למטורפים, ובאים לעזור לנו."

"ואתם מכניסים אותם לגיהינום," לחשה קוג'ו.

"אנחנו עוזרים להם לעשות משהו טוב עם חייהם האומללים." אמרה פרסטיג', והם המשיכו הלאה.

***

"נשאלה השאלה איך למצוא מועמדים מתאימים להפצת ההשראה הקוגנטיבית. הפתרון הגיע מן השמיים-או שואלי מוטב להגיד, הפתרון היה השמיים עצמם; ההקרנות על השמיים היו לא יותר מהשראה קוגנטיבית מכאנית, ולכן היה ניתן להסיק כי כל מי שרואה את השמיים ניחן באותן יכולות פאראפסיכולוגיות. סטודיו ריאליטי אסף את אותם האנשים ואימן אותם."

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 7 ("המציאות")

***
הם עלו במדרגות שלבסוף הובילו לדלת, שלידה ידית הפעלה המחוברת לקיר. חלון גדול הראה את החדר שמאחורי הדלת-חדר קטן עם כיסא. שומרי הראש הובילו את קוג'ו לתוך החדר, והושיבו אותה על הכיסא. פרסטיג' קשרה אותה לכיסא בעזרת רצועות עור שהיו מחוברות אליו.

קוג'ו הביטה למעלה. לחדר לא הייתה תקרה.

"השמיים הם המשדר הגדול שלכם," אמרה קוג'ו בעוד פרסטיג' ושומרי הראש שלה יצאו מהחדר. "משם אתם משדרים את המציאות לכל האנשים, ואנחנו כמו מטומטמים יושבים ונהנים מזה."

"הדבר המדהים הוא שהצלחנו לגרום לדור שלם להיות מכור למכשירים קטנים שמשדרים למוח שלו אשליות," אמרה פרסטיג', "או שבאמת חשבת שהמכשיר הנייד שלך תמים כל כך? השמיים המושחתים הם מה שמציל את השפיות של כל מה שנשאר מהעולם הזה."

"העולם הזה מטורף." ענתה לה קוג'ו.

"מטורף אומנם, אבל בכל זאת הצלחנו לשמור בסוד את כל המלחמה, ואף אחד לא רוצה לגלות איך השמיים נראים."

"אני רציתי" אמרה קוג'ו.

פרסטיג' חייכה פעם אחת אחרונה. "ותראי לאן זה הביא אותך." היא משכה בידית, והחול החל ליפול מהשמיים.

***

"כל אותו הזמן הזה, גוש אלפא מתרחק מהשמש. התרחקות זו אומנם איטית אך היא צוברת תאוצה מדי יום ויום. בקרוב תיווצר כניסה למסלול חדש, והדבר יוביל לתוצאות מחרידות-ביניהן ירידה חדה בטמפרטורות שתשמיד את כל החיים על פני גוש אלפא.

עוד לא נמצא פתרון לבעיה זו."

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 7 ("המציאות")

***

החול עטף אותה כעת. המדבר הסגול היה חסר רחמים, ידעה קוג'ו, וכעת פרסטיג' עומדת להטביע אותה בתוכו. חול נפל מפתחים גדולים בצידי קירות החדר, אבל קוג'ו התעלמה והחזיקה את ראשה גבוה, ראשה מופנה אל השמיים.

מעולם לא ראיתי אתכם כפי שאתם באמת, הבינה כשהחול החל להיכנס לתוך אפה. אני לא בטוחה שאני רוצה לראות אתכם כפי שאתם באמת.

התהייה האחרונה שלה, כשהחול כיסה את עיניה וקבר אותה כליל, הייתה דווקא על המדבר הסגול. היא תהתה מאיפה כל הגרוטאות הגיעו אליו, ותהתה למה לא חשבה על כך קודם לכן. היא תהתה האם הגרואטות הן שאריות מהמלחמה המתרחשת בשמיים. היא הגיעה למסקנה שלמדבר יש את הסודות שלו, ואם יש משהו שהיא גילתה בזמן האחרון, זה שיש סודות שעדיף לא לגלות.

החול עטף אותה כליל, וקוג'ו לא הייתה עוד.

***

"מהי מציאות?"

מתוך הספר "מדוע מדע האסטרונומיה מת", פרק 7 ("המציאות")