48- מגדלים

 

ארץ החורף הנצחי הייתה תחת מצור מתמשך. מזה שנים שלא היו יוצאים או נכנסים, לא אנשים ולא מסחר. לא כלום. התושבים החלו כבר מזמן לרעוב ללחם, לסבול מעוני וממחסור במשאבים חיוניים. המזון העיקרי, והיחיד כמעט, היה הייצור החקלאי שרובו הגיע מן הצפון, דרך ארוכה ללכת כדי להשיג את המזון, שהיה מעט מדי ויקר מדי. מהצד הדרום-מזרחי של הארץ נח לו הים הסוער, רוחות החורף הנצחי לא איפשרו לשום כלי שיט לצאת מבעד למיצרים המסוכנים, ומהצד המערבי היו ההרים המושלגים שמעבר בהם היה שווה ערך להתאבדות. המקום היחיד שדרכו היה אפשר לצאת, או להיכנס, לארץ שכוחת אל זו – היה המעבר בין ההרים. מקום צר ביחס לרכס ההרים אך עם זאת רחב מספיק כדי להכיל בתוכו את חמשת האדונים. אה, כן… האדונים.

האדונים תפסו את מקומם במעבר החיוני הזה. הסיבה הייתה ידועה רק להם. יש אומרים שהם עשו זאת בגלל המרחק מהמולת התושבים ויש אומרים שהם עשו זאת בגלל השטח הרחב עבורם ועבור המגדלים שלהם, אך הגרסה הרווחת היא – ללא ספק, שהם תפסו את המעבר החשוב הזה כדי להשיג לעצמם את השליטה על הארץ, שלא לדבר על גורלם של התושבים. בקצרה, האדונים היו בעלי הכוח. כולם ידעו שאסור להכנס לשטחם (אלה שלא ידעו, לא חזרו כדי להזהיר את אלה שכבר ידעו). היו חמישה אדונים, והם שלטו על ארץ החורף הנצחי כבר כמה שנים, ככל הנראה מאז שהם קיבלו את כוחם. איש אינו יודע כיצד בדיוק הם רכשו את הכוח שלהם, או מהו, רק יודעים שאדם רגיל לא יוכל לעמוד מולם, וזאת גם הסיבה שאיש לא ניסה לעשות זאת. והארץ המשיכה להזדקן מיום ליום…

ואני? אני לא גיבור ולא מושיע… ותסלחו לי על הקרירות אבל כל העובדות הללו הן כלל לא המטרה שלי, מצדי שכולם שם יגוועו ברעב, כל עוד אני אשיג את המטרה שלי. אני כאן בשבילי ובשביל עצמי בלבד. וכשאני אומר "כאן" אני מתכוון כמובן לשטחם של האדונים. למעשה, כבר עברתי בהצלחה שלושה מהאדונים, בדרכי לעבר הרביעי.

שטחו של האדון הרביעי לא היה גדול כשל האחרים. למעשה, הוא היה יחסית קטן בתור שטח בכלל. אבל דבר אחד ידעתי לגבי האנשים הללו, אתם לא רוצים להמעיט בערכם – גם במקרה שלי, ששלושה מהם כבר היו מאחוריי. התקדמתי לעבר הכניסה. שער ישן, נראה עייף אך בכל זאת עומד על משמרו, היה פתוח מולי. גם המגדל עצמו לא נראה מרשים כפי שאמור היה להראות. מבנה קטן באמצע החורבה הגדולה הזאת שנקראה המעבר בין ההרים. במקום הנוכחי לא היו עצים כלל, רק מישור יבש, והשמים של השקיעה האדימו כאילו הזדהו עם מצב הרוח של הארץ. עיניי שוטטו ימינה ושמאלה כדי לאתר כל חפץ או עניין שעלול להסגיר מידע נחוץ לגבי האדון הרביעי. רציתי להמשיך פנימה, לעבר דלת הכניסה, אך נעצרתי לפתע כאשר האיש הופיע מולי. הוא ציפה לבואי.

"אתה נראה צעיר משחשבתי" אמר בחיוך מסתורי "מעניין…"

בהיתי בו מבלי להראות שום רגש. הוא היה איש רגיל, לא גבוה מדי, די רזה למעשה, אבל נוכחותו לא הייתה מוטלת בספק. הוא היה האדון הרביעי. עיניו הביטו בי וידו, להפתעתי, הושטה לעברי.

לחצתי אותה מבלי להסס כלל, למרות שידעתי שמעשה שכזה אינו מן הראוי לאדון במעמדו. כמובן ששאלתי את עצמי מדוע הוא עשה זאת, אבל המשכתי לדבוק בתכנית שלי.

"מדוע אני זוכה לכבוד הזה?" שאלתי.

האדון סקר אותי בעיניו "הגעת עד לכאן, אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו נכנס לשטח הזה" הוא השקיף לעבר האופק "עובדה זו לבדה מזכה אותך בכבוד הזה"

"אנשים מפחדים מדי כדי לבוא הנה" החלטתי.

"ועם כל זאת… הנה אתה כאן"

"אכן" עניתי. לא הרגשתי שום דבר ממנו, לא פחד, לא חשש, כאילו שכלל לא היה סקרן לגביי, עם כל השאלות שהיו אמורות לצוץ במחשבותיו. ניחשתי שאותה תחושה מתגבשת גם אצלו בראש.

"בבקשה, הכנס" אמר וסימן בידו. נכנסתי, הוא נכנס אחריי. לא חששתי שמא יעשה משהו מאחורי גבי, הנחתי לעניינים להתנהל לבדם.

המקום נראה אפילו קטן יותר מבפנים. חלונות חצי פתוחים נתנו לרוח להכנס בחפשיות פנימה, ריהוט שלא העיד על מטרה נסתרת נח ברחבי המקום ולבסוף, בפינה שקטה אחת, שכב לו כלב זקן. זקן מדי, חשבתי לעצמי. עוד עניין שיש להעמיק בו בזמן שאשוחח עם האדון העומד מולי. בינתיים האדון הרביעי התיישב לו בנוח על כסאו שבפינה, מניח את ידו על כלבו הנאמן יתר על המידה.

"אני מרגיש שאני חייב לשאול…" אמר, מהורהר מעט "כיצד עברת את שאר האדונים? כיצד הגעת עד אלי?"

"אתה מניח, ואני מבין אותך בעשותך כך" אמרתי "ששלושת האדונים שאצלם ביקרתי בדרכי לא היו נותנים לי לעבור סתם כך…"

"נכון, הנחתי כך… לא לשווא אנשים נמנעים מלהכנס למקום הזה, אתה יודע, אנחנו… האדונים לא ידועים בגלל הכנסת האורחים שלהם"

כמובן, כולם ידעו את זה.

"ובכן?" האיץ בי האדון. הוא כן התעניין, לבסוף "מהו סודך?" שאל. מיד הבנתי את המסר הסמוי שבדבריו. זוהי אינה הכנסת אורחים כלל, זהו עימות, והוא כבר החל…

תשובתי הייתה קצרה ומחושבת מראש "הבסתי אותם"

עיניו נפתחו במעט "האמנם?"

"הו, כן" חייכתי.

"מסקרן ביותר" התרשם האדון. הוא שילב את ידיו ונשען לאחור "למרות כוחם?"

"אני יכול להסביר לך בדיוק כיצד גברתי עליהם, על כל השלושה" ידעתי שהוא לא יוכל לעמוד בפיתוי, הוא ירצה לדעת כיצד עשיתי זאת.

"בבקשה" אמר ונתן לי את הסימן. התיישבתי, מחייך לעצמי.

"ובכן" התחלתי את סיפורי "הגעתי מן המיצרים עם השחר, באתי עד לכניסת המעבר – שם התוודעתי למקומו של האדון הראשון…"

"רגע, אתה אומר שהגעת מן המיצרים?" הופתע האדון "בלתי אפשרי, אף אחד לא יכול לעבור שם… וכיצד הגעת עד הנה במהירות שכזו?"

"אל דאגה, אסביר את הכל" אמרתי. ידעתי שזה יסקרן אותו. מבחינתו, אם מישהו מצליח לעבור במיצרים המסוכנים סימן שאחרים גם יכולים לעבור – במילים אחרות, אפשר לצאת מן הארץ. ולשאלתו השנייה, נראה שהוא פשוט רצה לדעת על כוחי.

"כמובן" המשכתי "לא באתי דרך הים הגועש, אלא מהאוויר"

האדון רכן קדימה "מ… האוויר?"

הנהנתי לעברו "אה, האם לא הזכרתי זאת עדיין? אני מתנצל, אם כן, אני שולט על האוויר"

ברגע זה פרץ האדון הרביעי בצחוק, צחוק אמיתי.

"מה שאומר שאתה לא מהארץ הזאת" אמר כאשר צחוקו נרגע "אני יכול לנחש שאתה מגיע מהארץ השכנה, במזרח"

"נכון" הסכמתי.

"אז השמועה נכונה, אכן יש שם חמישה אדונים לחמשת היסודות"

"כן, כל אחד מהאדונים בארצי שולט על אחד מחמשת היסודות" חייכתי "ואני שולט על האוויר"

"כמה נוח" אמר. הוא לא הראה שום סימן שהעיד על פחד או חשש, אפילו מאז ששמע על כוחי "וכך הגעת הנה במהירות הזאת, עכשיו אני מבין, בבקשה המשך…"

שמתי לב לכך שהוא לא שאל על סיבת בואי, או על העובדה שכרגע גיליתי לו את יכולתי. לדעתי, פשוט לא היה לו איכפת.

"כמו שאמרתי" המשכתי "הגעתי למקומו של האדון הראשון, או שעלי לומר – האדונית הראשונה"

"סינטיה" אמר האדון הרביעי. זה היה שמה.

"היא צפתה בי ממרומי המגדל שלה, כאשר נכנסתי לשטחה – היה לה חלון גדול שהשקיף על כל האיזור, כך ראיתי שעה שצעדתי פנימה. איש לא היה שם מלבדה, אני הייתי היחיד. ציפור קטנה התעופפה מעליי כל הדרך, לאחר מכן התוודע לי שהאדונית שלחה אותה, כדי להדריך אותי עד אליה. כאשר נכנסתי לאולם הגדול, הציפור נכנסה לכלוב שלה והאדונית הופיעה מולי, יושבת על כסאה המכובד. באולם שבו היינו שנינו לא היו חלונות, אלא שורות של לפידים משני הצדדים. ידעתי שאני מתמודד עם אישה שאין להמעיט בערכה, לכן מיהרתי להסביר את עצמי, על סיבת בואי ועל המטרה שלי – בעוד היא יושבת ושואלת שאלות בודדות מדי פעם. סיפרתי לה את הסיפור שלי, כפי שאני עושה עכשיו לך…"

"האם סיפרת לה שבאת אליה כדי להביס אותה?" שאל האדון הרביעי.

"לא אמרתי זאת במפורש" הודיתי "אך האדונית הבינה זאת מדבריי העקיפים"

"אה… ומה בדיוק היא עשתה בעניין? כזכור לי, סינטיה לא נתנה לאיש לפגוש אותה פעמיים, אם אתה יורד לסוף דעתי"

"היא עשתה" המשכתי "מה שאני הייתי עושה במקומה – היא השתמשה בכח שלה, כמובן, וכפי שהבנתי באותו רגע, כבר הייתי תחת השפעתו"

האדון חייך, אך לא אמר מילה נוספת.

"הכח שלה הוא…" אמרתי "שכל מה שעיניה תופסות במבטן – נתון לשליטתה, כלומר, שכל עוד אני עומד מולה, והיא מסוגלת לראות אותי, גופי יבצע את כל פקודותיה – היא גילתה לי את זה רק מכיוון שכבר נחשפתי לעיניה"

"כבר מן ההתחלה" הוסיף האדון.

"כמובן, לכן החלון הגדול שמשקיף על כל האיזור, איש אינו מסוגל לעבור בשטחה מבלי שיחשף למבטה… ואני עמדתי שם, מולה, לא יכולתי לזוז, רק מחכה שהיא תבצע את הפעולה הבאה שלה"

"והיא?"

"כמו שאמרת, לא לתת לי את האפשרות לצאת משם – היא שלפה מיד את הפגיון שלה והחלה מתקדמת לעברי בצעדים איטיים, בעוד אני לא מסוגל להזיז שריר, אבל ראשי לא הפסיק לעבוד לרגע. ידעתי שכוחי עדיין נמצא בשליטתי ומיד התחלתי לנסות למצוא פתרון – לא היו חלונות באולם, מה שמנע ממני לפרוץ את המקום ברוח סערה, אך עם זאת ידעתי את דרכי למן ההתחלה וקראתי לרוח שתכנס משער הכניסה…"

"קראת לרוח?" שאל.

"אני שולט על האוויר" עניתי "אך עליי לבקש ממנו לעזור לי, בטרם אשתמש בו לרצוני… אם כן, קראתי לרוח והיא חדרה למגדל ופרצה את דרכה מדלת לדלת, עד שהגיעה לאולם שבו היינו שנינו. הרגשתי מיד שעוצמתה של הרוח נחלשה מהדרך המפותלת והארוכה, ולא היה בכוחה להכות את האדונית ארצה, אולם עוצמתה כן הייתה מספקת עבור דבר אחר – כיבוי הלפידים!"

"וכך האדונית לא יכלה לראות אותך" השלים האדון "וכוחה פסק מלהשפיע, נהדר!"

"בדיוק, ברגע שהלפידים כבו, ואפילה מוחלטת נפלה עלינו – כוחה פסק, השתמשתי ברוח כדי לגלות את מיקומה המדוייק באפילה, וכך הבסתי את האדונית"

"אני חייב להודות שאני מופתע" אמר בחיוך "יש לך שכל, יחסית לגילך הצעיר… ואומץ"

הנהנתי כאות תודה, אך לא מעבר לזה.

"האם באת לכאן ביודעין שתאלץ להתמודד עם חמישה אדונים? האין זה מעט יהיר מצידך?"

"יש לי את ההחלטות שלי" התגוננתי.

"אז תן לי לחדש לך משהו" אמר "רק בגלל האומץ הזה שלך – האדון החמישי, זה שנמצא מעבר לשטח שלי, אתה יכול לשכוח ממנו"

"הממ?" מלמלתי.

"מה ששמעת… אם זכרוני אינו מטעה אותי – הזקן השוטה הזה כבר אינו מסוגל לצאת מהמגדל שלו בכוחות עצמו, ואם תגיע לשם, תוכל להביס אותו בהינף יד"

"מה אתה יודע עליו?" שאלתי, כמתעניין.

"כמו שאמרתי, הוא זקן – ושוטה" ענה האדון "אני חושב שכבר הבחנת שאנו, האדונים, לא מזדקנים כל עוד אנו שומרים על כוחנו, ולכן עלי להניח שהאדון החמישי נתן לעצמו להזדקן מתוך שיגעון… אין לי הסבר אחר למעשיו"

"כך הבנתי, אם האדון לא ישתמש בכוח שלו הוא יניח לגופו להזדקן מהר יותר מאדם רגיל, ולכן עלינו להשתמש בו תמיד, האין זה כך?"

"אכן זה כך, זוהי הברכה שלנו ועם זאת הקללה שלנו" סיכם האדון את העניין.

"איש אינו יכול לבקש את השלמות" הוספתי, כלאחר יד "בכל מקרה, ברשותך, אמשיך את הסיפור"

"כמובן"

"ובכן, לאחר שהבסתי את האדונית המשכתי לעבר האדון השני, ראיתי את המגדל הגבוה שלו ממרחק רב"

"אדוארד" אמר האדון "הוא תמיד רצה להיות הגבוה מבין האדונים"

"לכן גם המגדל שלו היה הגדול מבין המגדלים, ולא רק מבחוץ, גם מבפנים היה האולם שלו גדול כפי שמעולם לא ראיתי – כאילו תוכנן עבור אדם גדול מימדים"

האדון גחך לעצמו בנחת.

"נכנסתי בנוחות דרך השער הענק לתוך המגדל, היישר לעבר מקומו של האדון השני" המשכתי "גם הוא, כמו כולם, ידע שבאתי עוד לפני שראה אותי – הוא הופיע לפניי כשהוא יושב על כסאו העצום… עלי להוסיף שמיד הבחנתי בתיבות הנגינה שנחו להן בכל פינה, מנגנות צלילים נעימים לאוזן"

"אך לא בגלל שהוא חובב מוזיקה…"

"כך הבנתי מאוחר יותר" אמרתי "אך לפני שמישהו מאיתנו חשף את כוונותיו, החלטתי לשתף את האדון השני בסיפור שלי, בדרך שעשיתי עד הנה – והוא הקשיב לכל מילה"

"וכשסיימת לספר את עלילותיך?" שאל האדון.

"כאשר תמה סבלנותו של האדון השני, כשלא נותר לי דבר להוסיף, הוא התקיף – גופו החל לפתע לגדול, עוד ועוד עם כל רגע שחולף, הוא לא תכנן להניח לי ללכת"

"עם זאת, איני רואה שום סימן על גופך המעיד כי נפגעת מהתקפותיו החזקות"

"אה…" חייכתי "אכן התקפותיו היו מלאות עוצמה – לא הנחתי אחרת, מאחר שגופו של האדון גדל למימדים עצומים, הבנתי מיד שהמגדל העצום שלו נבנה במיוחד עבור הכוח הזה, מכיוון שבאותו זמן גופו של האדון וגודלו של האולם התאימו זה לזה… אבל אני לא נשארתי חייב – האדון התקיף מיד עם ידיו העצומות בנסיון לפגוע בי, אך לרוע מזלו, יכולתי להעזר ברוח כדי לנוע מהר מצד לצד ולהתחמק בזריזות מכל התקפותיו… למזלי, למרות גודלו של האדון, עדיין נשאר מספיק מקום באולם לקרב הזה"

"ו… אני בספק אם הרוח שלך יכלה כנגד הענק הזה" העיר האדון הרביעי.

"אתה צודק, היא לא הייתה חזקה מספיק, עם כל הפתחים שהיו שם" המשכתי "במצבים שכאלה אני מנסה למצוא את נקודת התורפה של האויב, ומצאתי אותה כאשר התקרבתי לתיבות הנגינה שבפינות – שמתי לב שכאשר אני קרוב אליהן, האדון עוצר את עצמו מלהתקיף, כאילו שהוא חושש שיפגע בהן"

"וכך הבנת שזהו המפתח לכוחו…"

"נכון, ניחשתי שהמוזיקה המתנגנת ברקע היא מקור הכוח שלו – שכל עוד הוא שומע את המוזיקה שמנגנות תיבות הנגינה, הוא יכול להשתמש בכוחו, אבל לקחו לי כמה רגעים כדי למצוא את הטקטיקה הנכונה, היות והתיבות היו מחוברות היטב והרוח לא יכלה לשבור אותן… לבסוף מצאתי את הפיתרון"

"והוא?"

"החלונות" עניתי "בעודי מתחמק מהתקפותיו הבלתי פוסקות של האדון, נעזרתי ברוח כדי לסגור את כל החלונות עד לכדי חריץ קטן – ואז גרמתי לאוויר להכנס בעוצמה דרך כל הפתחים הקטנים שבחלונות כך שכל מה שנשמע היה השריקה הצורמת של הרוח"

"נפלא!" התלהב האדון.

"וכך האדון לא שמע את המוזיקה שלו – וכמו שכבר הנחתי – כוחו פסק מיד מלהשפיע, וגופו חזר לקדמותו… ואז יכולתי להביס אותו" סיימתי.

באותו רגע, האדון הרביעי כחכח בגרונו, ובכלל, נראה מעט מעורער פתאום. הוא חיפש תנוחה נוחה יותר על כיסאו, ממשיך ללטף את כלבו הזקן. האור האדמדם מבחוץ רמז לי שהשמש כבר שקעה.

"הכל בסדר?" שאלתי, מבטו המשוטט של האדון חזר אליי.

"כמובן" חייך "בסך הכל חשבתי לעצמי, זה הכל… חשבתי מי יקח את השליטה על המגדלים הריקים, עכשיו שהאדונים שלהם אינם, אתה יודע, היות ואיננו מסוגלים להביא צאצאים שירשו אותנו"

"בגלל הכוח" אמרתי "הכוח הביא עמו הרבה מגבלות, זהו גורלם של האדונים"

"אולי" הרהר האדון הרביעי "אבל אחד מאיתנו הצליח בכל זאת להשאיר לעצמו יורש, ילד"

"אתה?" שאלתי מיד.

האדון צחק "לא, לא… לא אני, האדון החמישי דווקא, אני לא יודע איך – אבל לפני כמה שנים הוא שבר את הכללים של הכוחות והביא ילד לעולם"

עיניו של האדון הבחינו מיד בהסתייגותי מהמשפט האחרון שלו. הוא חייך.

"אל תדאג" אמר "אתה לא תאלץ להתמודד עם ייסורי המצפון של הבסת האדון החמישי לעייני בנו – כבר טיפלנו בעניין הזה"

"טיפלתם…?"

"כן, לא יכולנו להשאיר לו יורש, זה היה מבטל את כל יחסי הכוחות בין כולם, זה לא היה אמור לקרות ולכן דאגנו 'לטפל' בעניין הילד… עכשיו כולם שווים"

"איזו קרירות" אמרתי. כמו כן האווירה בחדר הפכה קרירה יותר.

"זה היה מזמן" ביטל האדון את דבריי "וחוץ מזה, שמעתי שהיחסים בין האדון החמישי לבנו היו כה רעועים – שהם אפילו לא דיברו זה עם זה מעולם" הוסיף וכחכח בגרונו שוב "בכל מקרה, אנא המשך".

"מ… כן, כמובן" אמרתי, בהיסח הדעת, משום מה "איפה הייתי? אה, כן – האדון השלישי"

"הנטור" קרא האדון הרביעי בשמו. הנהנתי לעברו.

"רכבתי על הרוח במעלה ההר עד שהגעתי למגדל שלו"

"אם באת מהאוויר, אז בטח זה היה מחזה שלא רואים כל יום, נכון?"

"בהחלט" אמרתי "כל חלקת ההר העליונה הייתה מכוסה בשכבה יפהפיה של פרחים מכל הסוגים, לרגע אחד שכחתי הכל ורק הבטתי בזה, אבל לאחר מכן המשכתי קדימה, אל תוך הפתח שהיה ממוקם בחלקו העליון של המגדל – שם חכה לי האדון השלישי…" נעצרתי. עיניו של האדון הרביעי לא היו ממוקדות לרגע, ונראה היה שהוא מביט על משהו שמעבר לשדה הראייה.

הוא התנער מזה כשהבין שקולי פסק "כן, אני מקשיב" אמר.

"ובכן" המשכתי "המקום שבו היה האדון השלישי, כמו ההר עצמו, היה מלא בפרחים ריחניים, כמו כן היו גם סוגים של קטורת ומקומות עם נוזלים בצבעים שונים – כל המקום הריח נפלא… אבל לא הסחתי דעתי מהאדון, שישב מולי – החלטתי לא לחרוג ממנהגי ולספר לו על כל מעלליי"

"בדיוק כמו שאתה עושה כאן, איתי" העיר האדון.

"אכן" הסכמתי "בסופו של דבר הקרב היה בלתי נמנע, והיה זה האדון שהתחיל להתקיף – הוא החל לרוץ היישר אלי, שולף את חרבו מנדנה. אני נעזרתי ברוח כדי לרחף מעליו, אך כיוון שהמקום לא היה גדול במיוחד הוא עדיין יכל להגיע אליי עם חרבו – ולכן הייתי חייב לזוז ממקום למקום במהירות, זה לא היה קל… כאשר קיבלתי מרווח מספיק כדי להתקיף, קראתי לרוח בעוצמה מן החלונות ומן הפתח והטחתי את האדון אל הקיר, כיוון שגופו היה קל עבור הרוח – האדון נפל על הרצפה לאחר מכן"

"אבל ידעת שזה לא יהיה קל כל כך"

הנהנתי "זה בהחלט היה חשוד שהוא לא השתמש בכוחו – ואכן מיד לאחר מכן קם האדון על רגליו ללא פגע, ובעודי מנסה להסתגל למצב החדש, הוא הסביר לי שגופו הפך בלתי פגיע – ושלא משנה כמה פעמים אפגע בו וכמה אנסה, לעולם לא אצליח לחדור את גופו, הקשה כיהלום… לאחר מכן התקפותיו הפכו מהירות יותר וקשה היה להתחמק מהן, לכן היה עליי למצוא דרך לנצח כמה שיותר מהר. באותו זמן כבר ניחשתי שכוחו קשור לריחות הנישאים באוויר, הרי האדונים הקודמים תפסו את כוחות הראייה והשמיעה, ולא היה קשה לפספס את מטרת הפרחים והניחוחות של האדון השלישי"

"אז הבנת שכוחותינו הם חמשת החושים" אמר האדון בחיוך "כמו ששלכם הם חמשת היסודות"

"כך בדיוק הבנתי" אמרתי, מחייך גם "בכל מקרה, עדיין היה לי היתרון של הרוח, אבל לא יכולתי לפזר את הריחות מכיוון שגם בחוץ היו הריחות זהים, עם כל הפרחים שכיסו את ההר, וכל רוח שאכניס פנימה רק תביא עמה עוד ניחוחות… אך לפתע עלה בראשי רעיון, ידעתי שריחות טובים חשובים לכוחו של האדון השלישי, כמו שצלילים טובים היו חשובים לאדון השני, ולכן האדון יעשה הכל כדי להסתיר ממנו ריחות שאינם טובים – רק יכולתי להניח שבחלוף השנים במגדל האדון לא יכול היה להמנע מריחות שאינם טובים, שהרי פסולת כזו או אחרת היא בלתי נמנעת, ומערכת השפכים נמצאת במקום כלשהו במגדל או בקרבתו"

"ואיך יכולת למצוא אותה?" שאל האדון, משום מה הוא נראה חיוור פתאום.

"השתמשתי ברוח, בעודי נלחם עם האדון, שלחתי אותה לחפש את אותו מקום שריכז בתוכו את כל השפכים והריחות הרעים. הרוח נעה בצינורות ובסדקים שבקירות עד שמצאה את המקום, מרחק הליכה מן המגדל – ואז נעזרתי ברוח כדי להביא אלינו את כל הריחות הללו, שימלאו את איזור הקרב, ויבטלו את כל הריחות הטובים… זה לא היה נעים, אבל זה עבד, כי הריחות הרעים היו חזקים יותר ומיד הפסיקו את כוחו של האדון השני, וכך ניצחתי גם אותו"

האדון הרביעי מכא כפיים באיטיות וחייך לעברי "כל הכבוד, אדם צעיר שכמוך שניצח שלושה אדונים, בהחלט מכובד… ועכשיו…"

"ועכשיו אני כאן" אמרתי, מחכה לתגובתו של האדון.

"אתה יכול לנחש את כוחי?" שאל.

"אני חושב שאתה שולט על המגע" עניתי ישירות.

"ואיך אתה יודע שאני לא שולט על הדיבור?"

"כי לחצת את ידי כבר מההתחלה" עניתי "כדי לשלוט עליי עם הכוח שלך, האם אני צודק?"

האדון צחק "אתה צודק, אבל הבנת את זה מאוחר מדי, עליי להוסיף" הוא השתעל, אך לא התייחס לכך "עכשיו, לאחר שנגעתי בך, אני יכול למנוע ממך מלהשתמש בכוח שלך, ולמשך כל השיחה הזאת – למן הרגע שאמרת לי ששליטתך היא ברוח, צוויתי על גופף שלא יוכל להשתמש ביכולת הזאת… אתה מוזמן לנסות, אם אתה לא מאמין לי"

הוא הביט בי בעיניים מנצחות. בינתיים אני שלחתי מבטים ימינה ושמאלה, לעבר החלונות, אך לא קרה דבר. השבתי את מבטי אליו.

"בדיוק" אמר בשלווה "אני יכול לגרום לך לא לנשום, אני יכול לגרום לך ללכת מכאן ולגווע ברעב, אני יכול לצוות עליך כל דבר ודבר"

"ממש כמו שאתה מצווה על כלבך שלא למות" אמרתי.

האדון הנהן. ידעתי. כבר מן ההתחלה חשבתי שהכלב הזה נראה זקן מדי – וברגע שהאדון אמר לי את יכולתו, ידעתי שהוא מונע מכלבו את המוות, מכיוון שהוא חייב להשאיר אותו בחיים – כדי שיוכל להשתמש ביכולת שלו כל הזמן. כמו כל האדונים, שחייבים להשתמש בכוחם תמיד, שמא יזדקנו מהר. האדונית הראשונה השתמשה בציפור, הנתונה לשליטתה, האדון השני נשאר כל הזמן בקרבת הצלילים הנעימים והאדון השלישי מילא את המגדל שלו בריחות טובים. האדון הרביעי היה חייב משהו חי לידו שיהיה נתון לשליטתו, ורק כך יכל להשתמש בכוחו (הרי איש לא נכנס לשטחם של האדונים כבר הרבה זמן). והכלב, שמספר שנותיו כבר עברו מזמן, נשאר בחיים לפקודתו של האדון. אכן יכולת ייחודית. בנוסף לכך, כיוון שהוא שולט על המגע, היה ברור מדוע הוא בחר לגור במקום קטן שכזה, שיוכל לגעת בכל מי שיכנס לכאן.

בינתיים, האדון שמולי החל להשתעל שוב, ונראה חיוור מתמיד.

"טוב…" אמר מיד "אני חושב שצריך לסיים את השיחה שלנו, היה שלום… מי שלא תהיה" ואז הוא פשוט הביט בי וחיכה…

וחיכה…

וחיכה…

ושום דבר לא קרה. בהיתי בו בזמן שהוא השתעל שוב, מחייך לעצמי בנחת.

"אני מניח שאתה מנסה להרוג אותי עכשיו" אמרתי "אבל זה לא יעבוד, עכשיו כבר מאוחר מדי"

"מה… כוונתך… מאוחר מדי?" אמר ונשימותיו הפכו כבדות ואיטיות. הוא קם על רגליו.

"כוונתי – שהכוח שלי כבר השפיע עליך יותר מדי, ואין דרך חזרה"

"הכח שלך?!" הזדעזע האדון, הוא איבד משלוותו "האוויר זה הכוח שלך!"

"זה אולי מה שסיפרתי לך" אמרתי "אבל האוויר אינו הכוח שלי"

"אז… מה… מי אתה בכלל?!" בשלב זה הוא כבר איבד את עמידתו ונפל לאחור.

"אני מבין מדוע אתה לא מזהה אותי, אבל… אתה אמור להכיר אותי"

"מעולם לא ראיתי אותך!" צעק.

"ראית אותי ועוד איך" אמרתי "במגדל של האדון החמישי"

האדון פער את עיניו בהפתעה "לא… לא יכול להיות… הבן? אבל ראיתי אותך מת! הרגנו אותך!"

"שוב טעות בידך" ניענעתי בראשי "אני לא הבן של האדון החמישי – אני הוא האדון החמישי!"

אדון בהה בי כלא מאמין "אתה? אתה אמור להיות זקן…"

"אכן הייתי זקן – אבל האם שאלתם את עצמכם פעם מדוע? מדוע בחרתי מרצוני להיות זקן כל כך? האם עלה בדעתכם שהייתה לי מטרה בכל זה?"

האדון גנח בכאב והניח את ידו על חזהו "ה… הבן שלך?" ניסה.

"הפעם אתה צודק" אמרתי "זה נכון שהאדונים לא יכולים להביא ילדים לעולם, אבל זה בתנאי שהם משתמשים בכוח שלהם – כל עוד הם משתמשים בו הם לא מזדקנים ולא מסוגלים להשאיר צאצאים, אך אם האדון לא ישתמש בכוח שלו לאורך זמן ממושך – הוא יזדקן מהר יותר מאדם רגיל, ובנוסף לזה, יוכל להביא ילד לעולם! ואני עליתי על הפירצה הזאת והשתמשתי בה – הלכתי לעיר שעליה אנחנו שולטים והתחזתי לאדם פשוט, התחתנתי, הבאתי ילד לעולם והזדקנתי ואחרי כל העבודה הקשה הזאת – אתם באתם ורצחתם אותו! רצחתם אותו כי קינאתם בי על מה שהצלחתי לעשות!"

האדון הביט בי באימה ולא אמר דבר.

"הכוח שלי…" הוספתי לאחר כמה רגעים של שתיקה "הוא הדיבור… כל מי שאני מדבר אליו והוא שומע את הקול שלי, כוח החיים שלו עובר אליי – כלומר שהוא יתחלש, ולבסוף ימות, ואני אזכה בכוח חיים חדש, אהפוך לצעיר יותר ויותר עם כל מילה שיוצאת מפי… אז אתה מבין? אתה יודע כמה קשה היה לי להתחתן עם אישה שלא יכולתי לדבר עימה? אתה מתאר לעצמך כמה מצער זה היה כשנולד לי בן שלא יכולתי לומר לו אפילו מילה אחת? ואז, בזקנתי, אימו של הילד לא האריכה ימים, כנראה בגלל שהיא הולידה ילד שלא היה אמור לבוא לעולם – והילד ההוא היה כל מה שנשאר לי, הוא היה היורש שלי – ואני ככל הנראה גם לא הייתי מאריך ימים, אלא שבאותו יום אתם באתם ועשיתם את המעשה הזה, חשבתם שאדם זקן כמוני לא ישיב מלחמה… אבל טעיתם"

"אז…" השתעל האדון "כל מה ש… סיפרת לי… היה שקר?"

"הרוב, כנראה" אמרתי "כשהתעוררתי היום בבוקר עוד הייתי זקן, כשבאתי לאדונים האחרים לא ניצחתי אותם עם הרוח, אלא דיברתי אליהם בנחת – לקחתי להם לאט לאט את כוח החיים שלהם כמו שעשיתי לך, כשסיפרתי לך את הסיפור שלי… ודרך אגב, הדבר הראשון שאיבדתם היה הכוח שלכם, אם תהית מדוע הכוח שלך לא השפיע עליי"

האדון הרביעי שכב דומם על הרצפה של המגדל שלו, אך עוד הייתה בו טיפת חיים. הבטתי על הכלב שלו, שכבר זמן מה שכב ללא רוח חיים, ללא שליטתו של האדון.

"אני יכול להרגיש מתי טיפת חייך האחרונה תעבור אליי, ולכן אקצר את דבריי – כי אני רוצה לומר לך דבר נוסף לפני הסוף… עכשיו כשאני צעיר שוב, אעמיד לי יורש נוסף שיקח את השליטה על השטח הזה, ועכשיו כשאתם לא תהיו כאן, אני יודע שאצליח לעשות זאת… בנוסף לכך, כשהייתי למטה בעיר, כמתחזה לאדם רגיל, ראיתי את מצבה הקשה של הארץ ואת סבלם של התושבים – לא אסתיר זאת, אני יודע שכל זה קרה בגללנו, גם בגללי, כי כשאנחנו משתמשים בכוח שלנו – הוא מסתיר מאיתנו את מצוקתם של אחרים ורק נותן לנו תאוות כוח, הבנתי את זה כשהפסקתי להשתמש בכוח שלי… בכל מקרה, עכשיו כשאתם לא תהיו כאן, המעבר בין ההרים יפתח והמצור רב השנים שהטלנו על התושבים האומללים יסתיים, ואולי, כמו שהגוף שלי יכול להתחדש שוב ושוב, אולי ארץ החורף הנצחי תוכל להתחדש גם היא…"

לאחר מכן פניתי לכיוון היציאה ועזבתי את המגדל השומם, בדרכי מטה, לעבר העיר…