אלכס ורני נגד השיממון מאת נמרוד לוטם

 

רני פגש את אלכס על יד הבאר הקרובה למקום עבודתו. הוא שלח לה כשעתיים לפני כן ציפור אדומה קטנה. הציפור החזיקה חולצה אפורה ועליה הכיתוב "תפגשי אותי על יד הבאר בהפסקה," ובאותיות קטנות למטה "אל תראי את החולצה לאף אחד."

"מה רצית?" שאלה אלכס כשנפגשו.

"את רוצה להיפגש מתישהו?"

"באמת? בשביל זה שלחת ציפור?"

"כן," אמר רני והתקרב אליה עד שנצמד אליה. הוא הוציא פתק מכיסו והכניס אותו לכיס מכנסיה.

"אוקי," היא אמרה, "לא היה יותר פשוט לשלוח את הפתק עם הציפור במקום החולצה?"

רני, שלא באמת רצה להודות בכך, עשה פרצוף עצוב באופן מוגזם ואמר "כן, לא משנה, תקראי את זה כשתוכלי, ביי," הוא הסתובב והלך.

כשלא ניתן כבר היה לראות את רני באזור, הוציאה אלכס את הפתק מכיסה וקראה אותו.

באותו ערב דפקה על דלת ביתו של רני. זה היה בית עץ קטן, בפנים היו שני חדרים ומעל גג רעפים צבוע בלבן. רני פתח את הדלת ונראה היה מופתע, "מה את עושה כאן?"

"באמת?" שאלה אלכס.

"לא. קראת את הפתק?"

"כן."

"ומה את אומרת?"

"אני עוד לא יודעת. אולי אם תסביר  קצת יותר."

"את יכולה לשמור את החולצה. ואני מניח שגם את הפתק," אמר רני.

"בפעם האחרונה שקיבלתי ממך חולצה.."

"תיכנסי," קטע אותה רני וזז מפתח הדלת.

כשהיו בפנים אמר לה רני "בעצם אולי כדאי שתלכי, זה לא היה רעיון כזה טוב, את לא באמת קשורה לזה."

אלכס פנתה ללכת ורני אמר "בעצם תישארי."

"החלטי כמו תמיד, אולי תגיד לי מה אנחנו עושים?"

"אני לא יודע," הוא ענה, "זאת אומרת, אנחנו צריכים לפגוש מישהו בקרוב."

"בסדר," אמרה אלכס והתיישבה על כורסא מרופטת בצבע סגול שעמדה באמצע אחד משני החדרים, זה בו לא הייתה מיטה. הכורסא הייתה מעוטרת בדרקונים קטנים הנמצאים במעגל, כל דרקון תופס בפיו את הרגל של הדרקון שעל ידו. על יד הכורסא הייתה תיבה חומה גדולה עם מנעול. "מה יש כאן?" שאלה אלכס.

נשמעה דפיקה בדלת.

"אל תזוזי," אמר רני בשקט, "אולי הם ילכו."

"מי אלה?" לחשה אלכס.

"רגע."

.

..

"אני חושב שהם הלכו," אמר רני בקול ואז שוב נשמעה דפיקה בדלת.

"אתה רוצה לחזור ללחוש?" שאלה אלכס וקמה לכיוון הדלת.

"חכי!" צעק רני וקם גם הוא. היא פתחה את הדלת.

עמדו שם שני גמדים. שניהם לבשו קסדות מתכת בצורת חדק של פיל, שריון שרשראות וכל אחד מהם החזיק גרזן גדול. הגרזנים לא היו זהים אבל זה לא באמת משנה איך הם נראים.

"בשביל מה עירבת אותה בכל זה?" שאל הגמד שעמד מצד ימין.

"חשבת שאף אחד לא יגלה את זה?" שאל הגמד שעמד מצד שמאל.

"אני…" התחיל רני לענות אך לא הספיק, הגמדים החליפו מקומות ובילבלו אותו לחלוטין.

"אל תתן למיקום שלנו לבלבל אותך," אמר הגמד שעמד כעת מצד שמאל.

"אנחנו עדיין מחכים לתשובה," אמר הגמד שעמד כעת מצד ימין.

"או בעצם…" אמרו שניהם ביחד, "חכה כאן ונקרא לאחראי."

הם הסתובבו והלכו בשביל הפונה שמאלה מביתו של רני.

"איך הם יודעים על זה כל כך מהר? סיפרת כבר לעוד אנשים?"

"לא, מה פתאום," רני נראה מודאג ועמד כך שאלכס לא תראה את פניו, "אני לא יודע בכלל איך זה הגיע אליהם."

אלכס בחנה אותו למרות שלא יכלה לראות את פניו, "אתה יודע בדיוק איך זה הגיע אליהם."

"אני לא יודע, אני מצטער."

הם חיכו. אלכס ישבה על הכורסא, רני ישב על המיטה בחדר השני. כשנשמעה דפיקה בדלת, שניהם לא נראו מופתעים, רק מיואשים. נשמעה דפיקה שנייה בדלת ורני קם.

בדלת עמדו שוב שני הגמדים.

"איפה האחראי?" שאל רני.

"הוא…" התחיל להגיד הגמד שעמד בצד ימין.

"…עסוק," סיים הגמד שעמד בצד שמאל.

"הוא יקרא לך בקרוב, אל תתרחק יותר מידי," אמרו שניהם ביחד, הסתובבו והלכו.

רני סגר את הדלת והביט באלכס.

 

רני ואלכס ישבו לצד שולחן עץ במרכזו של פאב גדול מלא אנשים. בצידו השני של השולחן ישב אדם בעל זקן עבות ג'ינג'י ועיניים צהובות. הוא לבש חליפה חומה ומרופטת, בצידה השמאלי מלפנים היה כתם שחור שעדיין הדיף ריח של זפת. הוא ענד חפתים מזהב בצורת כלבי באסט האונד, אלכס בהתה בהם.

"הם מריחים הכל," האיש המזוקן אמר, "אל תחשבי על זה יותר מידי."

"אני לא," היא אמרה והזיזה את מבטה הצידה.

"קוג'ו," פנה רני לאדם המזוקן, "איך האחראי גילה?"

"הציפורים שלך," אמר קוג'ו," הציפורים שלך והחולצות שלך וכל החצר שלך מודיעים הכל לכולם, כל הזמן."

רני הסתובב והסתכל לצדדים, "לא כולם צריכים לדעת על החולצות שלי."

"אף אחד לא צריך לדעת עליהן, הן לא צריכות להיות קיימות בכלל," אמר קוג'ו ברוגז ופנה לאלכס, "מה כתוב בפתק?"

"רני מצא דרך לצאת מכאן."

קוג'ו הרים גבה והסתכל על רני, "באמת? מצאת את המפתח?"

רני כיחכח בגרונו והסתכל הצידה, "לא, אבל מצאתי את התיבה."

"אז מה אתם עושים פה?"

"אין לנו את המפתח לתיבה."

"תשברו את המנעול."

"זה לא מנעול כזה," אמר רני.

"אני יודע איפה נמצאים שניים מהמפתחות, בתקווה שאחד מהם הוא המפתח הנכון," אמר קוג'ו, "אבל אתה מכיר את הסיפור אם מצאת את התיבה."

"כן."

"חכו רגע," קוג'ו התרומם מכיסאו, הלך לבר, הזמין כוס גדולה מלאה בנוזל כלשהו וחזר לשבת,"הנה מה שאתם צריכים לעשות:"

 

הם מצאו את המפתח הראשון במעבה היער בתוך עץ מסומן, בעזרת הוראות שקיבלו מקוג'ו.  העץ אותו חיפשו ומצאו עמד צמוד לגדר החשמלית שהקיפה את העיר. רני כל כך שמח כשהוא מצא את המפתח שהוא בטעות זרק אותו לשמיים כשהניף את ידיו במספר תנועות נצחון שונות. לאחר כשעה של חיפושים אלכס מצאה את המפתח והחליטה שהיא מחזיקה אותו אצלה עד שיצטרכו להשתמש בו, רני לא הביע התנגדות מלבד מלמול קצר ושקט של "מה את יודעת בכלל." אלכס שמעה אותו אך החליטה להתעלםבדרכה שלה.

"החולצה שלך טיפשית," היא אמרה.

"גם הפרצוף שלך," הוא ענה

"מה זה אומר בכלל?"

על החולצה שרני לבש היה כתוב: 'יום אחד תראה שדה של בלונים' ועל גב החולצה ציור של צפרדע מחזיקה בלון סגול.

"זו לא אחת מהחולצות שאתה מכין?"היא שאלה.

"לא, קיבלתי אותה מאחותי, לפני שהיא נתפסה."

הם אספו את עצמם והמשיכו ללכת אל עבר המפתח השני. ההוראות של קוג'ו לא היו יותר מידי ברורות.

את מחצית הדרך הם עברו תוך שעתיים ללא תקלות  מלבד ההבנה שהיו צריכים לקחת איתם יותר מים, דבר שמהר מאוד החל להפוך למכשול. הם סימנו את מיקומם בעזרת סלעים ושברי עץ גדולים שמצאו לפני שירדו מהשביל בכדי למצוא מים. הם ידעו שלא אמורים להיות באזור מקורות מים טבעיים ולכן ניסו למצוא בתים של אנשים, כאלה שהחליטו לחיות הרחק מהעיר ככל הניתן, כמה שיותר קרוב לגדר.  אלכס ורני מעולם לא הכירו אנשים שחיו קרוב לגדר.

המים נגמרו לחלוטין. ככל שהמשיכו ללכת כך גברה מודעותם לסביבה. הם לא נתקלו בבני אדם או ביצורים הדומים להם. נראה היה שהיער כולו היה מלא אך ורק בחרקים. הם ציפו להתקל בשלב זה או אחר בבית כלשהו, גם אם נטוש, אך לאחר מספר שעות נוספות של הליכה מיובשת הם התחילו להבין שאולי ההוראות והדברים ששמעו במהלך חייהם בעצם לא היו מדויקים. אולי לא רק מקורות מים לא היו קיימים בסמוך לגדר.

הם עצרו תחת עץ אקראי לנוח. המנוחה כללה ישיבה על האדמה, השענות על העץ והמתנה לרגליים, שיחזרו לתפקד קצת יותר. הם לא דיברו אחד עם השנייה במשך שעות ולא נראה היה שנשאר להם כוח לכך. הם כבר היו מיואשים. ובכל זאת:

"לפחות המזג אוויר לא מקשה עלינו עוד יותר," אמרה אלכס.

כל מה שרני הצליח להגיד היה "כן."

רני החל לשחק באבנים קטנות ששכבו לצידו. לאחר שהרים כמה מהן החלו לעלות על פני האדמה עשרות חיפושיות מסוגים שונים. הן התפזרו לכל עבר וחלקן עלו על רני. הוא התרומם לאט וניער אותן מעליו. וחזר להתיישב על חלק מהן. הוא פתח את פיו בכדי להגיד דבר מה, אך מיד ראה שאלכס נרדמה וויתר.

הוא המשיך לשחק באבנים וגילה עוד ועוד חיפושיות. הן המשיכו לעלות עליו והוא המשיך להוריד אותן. הוא ניסה לעשות זאת בעדינות ולא לפגוע בהן, אך לפעמים מחץ כמה מהן מבלי לשים לב. הוא ראה ענף גדול ששכב לצידו והרים אותו. לא יצאו מתחתיו יצורים יוצאי דופן אך הענף עצמו היה מלא בעכבישים שטיילו עליו. הוא הצמיד את כף ידו השמאלית לענף עד שאחד העכבישים טיפס עליו. רני החזיר את הענף למקומו ובהה בעכביש. הוא הרים עוד ענף קטן מאוד, הצמיד אותו לכיף ידו וחיכה שהעכביש יטפס עליו. במקום, העכביש נכנס אל מתחת לשרוולו של רני שבתגובה הפשיל את השרוול עד שמצא את העכביש. הוא שם את הענף בצמוד לזרועו, צמוד למיקומו של העכביש. הפעם העכביש כן טיפס על הענף ולאחר מכן רני הניח את הענף על הענף הגדול לצידו.

רני הסתכל על אלכס וראה שגם עליה טיפסו חיפושיות. הוא תפס בקצות אצבעותיו את הקצה התחתון של חולצתה וניסה לנער אותה בעדינות, מספיק חזק כדי לנער מעליה את החיפושיות ומספיק חלש כדי לא להעיר אותה. זה עבד וראשה של אלכס נפל הצידה על כתפו. רני נאנח, "אולי זה לא היה רעיון כזה טוב להביא אותך לפה."

 

כשהתעוררו כמה שעות לאחר מכן, ראו את האחראי יושב על כיסא עץ לצידם. הוא לבש גלימה סגולה ארוכה עשויה משי, על ראשו קסדת מתכת מצופה כסף בעלת קרניים ועל עיניו משקפי שמש רחבים. בידו החזיק מקל עץ שלא נראה בעל ייחוד כלשהו. כשהפנה אליהם את מבטו, ניתן היה לראות את החולצה אותה לבש מתחת לגלימה: חולצה לבנה ועליה ציורים של בלונים בכל מיני צבעים. שני הגמדים עמדו כעשרים מטרים מהם.

"רני," אמר האחראי, "תפסיק לברוח ממני."

"אני לא," רני ענה.

"אתה כן," אמר האחראי.

"אני לא," אמר שוב רני.

"אתה כן," אמרה אלכס. רני כנראה לא נראה מעולם כל כך מופתע כמו באותו רגע, אלכס הסתכלה עליו לרגע במבט מלא רחמים שהשתנה מהר מאוד לזעם, "תפסיק לעשות את זה," היא אמרה ופנתה לאחראי "למה אתם כאן?"

"אנחנו?" שאל האחראי והפנה מבטו אל הגמדים, "אה, כן."

הוא הפנה את מבטו בחזרה אליהם, "החיים נעימים, החיים טובים."

"אתה מצטט או אומר?" שאלה אלכס.

"האדם הרגיל אוהב לאכול, לישון," המשיך האחראי, "הוא אוהב לשאוף את האוויר הצח, הוא לא מייצר חולצות טיפשיות שמטרתן ליצור התרסה."

"אנחנו לא חופשיים," אמרה אלכס.

"בדיוק."

"היא כאן רק בגללי," אמר רני, "היא לא קשורה לזה."

האחראי הזדקף, משתומם למשמע אוזניו, אלכס הופתעה גם היא.

"מה?" שאל רני כשראה את פניה.

"אנחנו נדהר יחדיו," היא אמרה, "אל שפת העולם."

"אוקי, זה מספיק," אמר האחראי והתרומם בכבדות. הוא הושיט את מקל העץ לכיוונם וניצוצות קפצו ממנו, "בואו נחזור לעיר, בבקשה."

"אני לא הולך איתך לשום מקום, אנחנו ממשיכים," אמר רני.

"אנחנו ממשיכים," אמרה אלכס.

"טוב, תמשיכו," אמר האחראי, "אבל אני אומר אותך לאמא ואבא."

"לא, את לא!" צעק רני.

"אתה לא תגיד לי מה לעשות!"

"את לא תגידי אותי לאמא ואבא! אני אגיד אותך!"

רני התחיל ללכת לכיוון העיר.

"רני! מה אתה עושה?" אלכס רצה אחריו.

"נמאס לי ממנה, מאז שאני זוכר את עצמי היא עושה מה שהיא רוצה ואני לא."

"על מי אתה מדבר?" שאלה אלכס.

"עליה," אמר רני והצביע על האחראי. הוא המשיך ללכת ואלכס נשארה במקומה.

"אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה?" פנתה אלכס לאחראי.

"מה לא ברור?" שאל האחראי, "אני הפכתי למה שרציתי והוא לא."

 

רני ואלכס ישבו מחוץ לביתו של רני. אלכס החזיקה בכף ידה ציפור אדומה קטנה. בשמיים נראו זיקוקים אך לא נשמע שום קול נפץ. "זה כבר אמור להיות מוכן," אמר רני ונכנס פנימה לביתו.

אלכס ליטפה עם אגודלה את ראשה של הציפור. רני חזר ובידו חולצה בצבע תכלת. הוא התיישב על יד אלכס והראה לה את החולצה, היה כתוב עליה באותיות גדולות בחלקה העליון "אני מצטער". הוא סובב את החולצה, על החלק האחורי מצוירים דרקונים קטנים הנמצאים במעגל, כל דרקון תופס בפיו את הרגל של הדרקון שעל ידו."כבר ראיתי את זה איפשהו," אמרה אלכס.

"זה הסמל המשפחתי שלנו," אמר רני.

רני זרק את החולצה באוויר וצעק "אל ויקטוריה," הציפור זינקה מידה של אלכס וברק צבעוני יצא מתוכה ופילח את השמיים. חציים הפך תכלת וחציים הפך סגול. הציפור עפה עם החולצה הרחק לכיוון ממנו הגיעו קודם לכן הזיקוקים. ככל שהציפור התרחקה יותר, כך השמיים דהו יותר, עד שלבסוף חזרו לצבעם המקורי, אפור.

"אני רואה חולצה," אמרה אלכס, "עומדת מעלי. היא רועדת ונתלית בלולאה של אור."

"אני רואה את החיפושית," אמר רני, "היא סגולה, אני רואה. עכשיו, בואי נחקור."

 

רני עמד על יד הגדר החשמלית, אלכס עמדה על ידו.

"נגד מה אתה רוכב?" היא שאלה.

"נגד חנית של משהו."

רני הוריד את כל הבגדים אותם לבש מלבד חולצה סגולה ועליה ציור של בלון אדום. הוא נגע בגדר בידו.

"כלום לא קורה," הוא אמר, "זו לא אמורה להיות גדר חשמלית?"

"זה מה שאמרו לנו כל השנים האלה," ענתה אלכס.

"איזו הפתעה," אמר רני בשקט ולבש בחזרה את בגדיו. הוא ניסה לטפס על הגדר, אך התקשה למצוא שקעים בהם יכול היה להיאחז. זו הייתה גדר עץ גבוהה שנראתה יותר כמו חומה.

"אתה לא חושב שזה קצת מוזר שאמרו לנו כל הזמן הזה שזו גדר חשמלית ולא פיקפקנו בזה אפילו לרגע?" שאלה אלכס, "אני מתכוונת, למה הם בכלל צריכים גדר חשמלית? הקסמים שלהם הרבה יותר חזקים גם ככה."

רני ניסה עוד פעם לטפס על הגדר בחוסר הצלחה.

"וגם זו גדר עץ," המשיכה אלכס, "הם בעצמם לימדו אותנו שעץ מבודד חשמל. אין בזה שום היגיון. אז מה אנחנו אמורים לפתוח עם המפתח?"

"איזה מפתח?" שאל רני.

"המפתח של התיבה. מה היינו אמורים למצוא בתוך התיבה?"

"עוד מפתח."

"בשביל מה עוד מפתח?"

"אמור להיות פה שער איפשהו והמפתח הנכון אמור לפתוח אותו. אבל בכל הדרך שעברנו, פעמיים, לא ראינו שום שער. היינו צריכים לחשוב יותר, הייתי כבר יכול מזמן להיות במקום אחר."

אלכס לא אמרה כלום ובהתה ברני.

"מה?" הוא שאל ואלכס הסתובבה והלכה.

רני הסתכל עליה ולא אמר כלום. הוא נשען על הגדר עם מרפקו. הוא דמיין שוב, כמו שדמיין אינספור פעמים לפני כן על מקום אחר, שונה לחלוטין מהעיר אותה הכיר. עיר בלי שומרים עם חדק של פיל על הראש. עיר בלי יצורים כוחניים שקרובים אליו יותר ממה שהיה רוצה. עיר בלי גדר. עיר שלא כולאת אותו בתוכה וגם כשהוא כבר מוצא את הדרך החוצה, היא שולחת משהו שיחזיק אותו בתוכה כנגד כל היגיון. רני המשיך להישען על הגדר ולבסוף נבלע לתוכה ונעלם.