49- פריים טיים

1

הבטתי על הדף הממשי שמולי, על האמיתות הכתובות בו, אלה שהגיתי אני ברגעים בהם החושים רוויים כבר לחלוטין וכל גירוי נוסף לא משנה דבר, כמו ההשפעה של הפעלת הפלאש על גלאי האור אם העדשה מכוונת אל השמש, כמו משב רוח קל הנושב בחוץ כשאנחנו על רכבת הרים משתוללת. איני יודע כיצד קרה שכשכתבתי אותו, לפני עשר שנים כמעט, ניסחתי משפטים שעד היום אינני מוכן לקבל אותם במלואם, אך מעט מעט אני נשבה בקסמם, מוכן להזדהות עם רוח הסערה העולה מהם.

אנו חיים יותר ויותר בין איים, כתבתי אז, פחות ופחות על אדמה פתוחה לפנים. תיארתי שמורות טבע, בהן בלבד קיים מרחב המחייה הדרוש לנו, וטענתי שאנחנו, שהיינו משוכנעים זמן רב כל כך שאנו האנשים המקצים את השמורות לאלה ולאלה, שמבינינו יוצאים שומרי היערות והפקחים, דווקא אנחנו לא הרגשנו בסכנה המתקרבת, לא ידענו להישמר. אנשים קראו אז את הדברים, הם התפרסמו, כמו כל שטות שנכתבת, על גבי ניירות עיתונים המחולקים חינם בתחנות דרכים. וגם בעמודי האינטרנט הופיעו המילים, דחוקות מצידיהן ומעליהן ומתחתיהן למין צורת גרב מדובללת על ידי פרסומות וחידות והצעות מרמה.

איש אחד, עולה ותיק מהודו, עורך דין בשם פנדיט מהדי, איתר אותי חדשים אחר כך ויזם כמה פגישות. נפגשנו בבתי קפה שטופי אור שמש, בין לגימה ללגימה הילל את המילים הסתומות בהתרגשות דתית כמעט. ההערצה של אדם בודד משפיעה אולי יותר מהערצת ההמונים, יש לו שם וכתובת ורגשות מכוונים. ואפרת, שבחדרה רחב הידיים ישבתי ושקעתי בכורסה אדמדמה מפוארת בסגנון הבארוק, הייתה המעריצה השנייה שלי. משגילתה את שמי החתום על המילים מצאה אותי והדפיסה בהתלהבות רבה המוני עותקים של אותו מאמר ופיזרה אותם לכל עבר ברחבי העולם המוכר לי ולה. וכמה מהם השאירה לעצמה בחדרה, ואחד מאלה קראתי על אותה כורסה.

אם באמת יש איים שביניהם אנו חיים, הרי שחדרה של אפרת הוא אי שכזה, ואם יש אוקיאנוס גדול שתוחם אותו, הרי שהוא לוחץ מכל עבר. ישנה התחושה שאם תשאיר את הדלת או את החלונות פתוחים לזמן רב מדי יישטף הכל ויישחק, כמו בהילוך מהיר של תהליך ההתפוררות הנשרך של הסלעים. וכך יעלם ניחוח הקטורת המאפיין, הדהוד הקולות בין קורות העץ והקירות הצבועים קרמל, החמימות של הקן שטרם ננטש.


2

מלבדי היו שלושה בחדר. שאול ואפרת עמדו ליד החלון הגבוה בצורת חצי האליפסה הפונה לים, ושאול הסביר על מערכות הכוכבים והפלנטות. אפרת, בחוסר היוזמה הזה שלה, הגובל בטמטום, רק הנהנה בראשה ומפעם לפעם הצביעה לאותו מקום עליו הצביע שאול. אך כשעשתה זאת לא היה זה בנסיון כן להבין משהו, לא בכדי לשאול אם החגורה של אוריון נמצאת שם או שם, למשל. היא רק נופפה בידה בתנועות מגושמות של ילד המנסה לשוא להראות דבר מה נסתר. והוא היה יכול לספר לה כל דבר, שאול, במצב שנוצר.

אוסנת ישבה עם הלפטופ על ברכיה והעבירה בזו אחר זו תמונות של אפרת שחזרה מכף התקווה הטובה. היא העבירה אותן לאט, כל כך לאט, בצורה מכעיסה ממש. שבריר נוצץ של רגע הניח לי לדמיין איך אני לוקח את המכשיר ממול עיניה המגומגמות ומרסק אותו על רצפת השיש, וכל מיני אותיות מקלדת מתפזרות לכל עבר, ועשן שר באויר וצרחות, איזה מבט חלול וודאי היה עולה ממנה. מדי פעם היא פלטה קריאות פליאה, מתוכננות, קפדניות, מתוזמנות היטב, מלוות באיזו הערה בנוגע לאחת התמונות.

חוץ מזה שכבה כלבה לבנה מצונפת על פסנתר הכנף הלבן הגדול ליד דלת הכניסה לחדר, ולא הוטרדה מכל זה. החלל היה שטוף בקולות שיצאו ממערכת הגברה נעלמת, גרסה נאמנה למקור בסגנון צ'יל-אאוט של פטר והזאב. היה גם השטיח העגול הלבן ליד המיטה. ויטרינה רחבה עמדה צמוד לקיר שמולי, ריקה כולה פרט לפסלו של ליצן על אחד המדפים, מחווה בידיו בתום הופעה, מחכה וודאי כבר אלף שנים ארוכות לתשואות שמן הסתם מגיעות לו. נברשת בצורת הגלקסיה הקרויה אנדרומדה האירה את החדר כולו באור כחול אדמדם, עוד לפני שפגשתי את שאול שמעתי מאפרת שהוא הביא לה את הנברשת, ושסיפר שהספקטרום של מאות הנורות הקטנות דומה לזה של הגלקסיה. שאלתי אז אם היא מבינה מה זה אומר. מה זה משנה בכלל, היא השיבה. ואולי גם זה טבעם של האיים באשר הם, שגם אם אינם קולעים לטעמך ממש, עדיין יש ים טובעני שסוגר סביבם.

קמתי והפכתי מבלי משים את אחד משעוני החול המונחים על השידה הצמודה למיטה של אפרת. אני מכיר את השעונים האלה. לצערי היא השתמשה איתי תמיד בזה הקטן שכתוב עליו חפוז, אף פעם לא בבינוני או בגדול, זה שכתוב עליו כולל משחק מקדים, וודאי שלא בזה שמוסתר בתוך השידה ששמור לאירועים מיוחדים. מספרים שלא פחות משלוש שעות נמשכים האירועים המיוחדים אצלה.

כבר הבנתי שאין לי סיכוי כאן הפעם. לא אם אוסנת נשארת, גם שאול יודע שאין לו סיכוי, אולי הוא מקווה שבזכות כל ההשקעה שלו על מערכות הכוכבים והכל יתנו לו לפחות להסתכל. כבר עמדתי להמשיך הלאה, יש עוד בחורות כמו אפרת עם חדרים כמו זה. אני מכיר גם את כל המקומות והאנשים הנכונים כדי למצוא אותן. יש את רות עם השעון הדיגיטלי, שרק מחליפה תוכניות של טיימר, ולפעמים גם עובדת על סטופר, ויש אצלה שיאים שמורים כמו במשחקי וידיאו, וגם נועה עם שעוני האורלוגין על הקיר, שמכוונים לצלצל בקול גדול כשנגמר הזמן, ואז היא פשוט קמה, ולא משנה לה בכלל מה קורה. ויש אחת, לאה נדמה לי, שמתקשרת לשירות ההשכמה של בזק ומחכה לצלצול.

עמדתי לצאת אך השתהיתי, לא משום סיבה. התיישבתי שוב והגנבתי מבטים אל מסך הלפטופ, תמונה של אפרת בביקיני ורוד צהוב עם משקפי שמש גדולים, מחבקת כושי גדול על החוף. תמונה של אפרת והכושי לאור נרות על מיטה גדולה, שתי הדמויות מרוחות. תמונה של אפרת מנערת את שיערה הרטוב ואלף רסיסי מים עפים ממנו לכל הכיוונים ומנצנצים באור השמש. ואז החזרתי מבטי אל הדף, מי שמניח את דעתו באמונה הנפוצה שמגמות מתהפכות יתבדה, כתבתי אז, אין מי שיניע את המעצורים הדרושים, אין מי שישחרר את הביקורת.

גל המעריצים השלישי שלי הגיע למעשה בזכות אפרת. אחרי שהדפיסה את אותו רצף מחשבתי קטוע ופיזרה אותו לכל עבר, זכה לעדנה, הפכתי לדמות ידועה בתוך האיים שלנו, אותם אזורי מחיה. כמות הידע בנוגע לי גדלה והלכה, גם בקרב אלה שניסו בכל כוחם להימנע מידע, היה זה בגדר חזרה לאחור. כבר זמן מה שאני מתכחש למילים בכל תוקף, כמעט מבחירה שכחתי אותן, והנה עכשיו לקחתי אותן שוב בין ידי, להתייחד.


3

הילת השחרית התגנבה מאחורינו ונראתה משתקפת על הים מעט מעבר לגלים המתנפצים מתחתינו, לרגלי המצוקים השחורים. הכוכבים נמחקו מהשמים וצבע ורוד עתיק מילא את החוץ וחדר פנימה מבעד לזכוכיות הגדולות. בקרוב יתחילו לצלם, יישמע הקול העתידני של כל גלאי האור ורכיבי עיבוד התמונה והעדשות הנדלקים, מתפקסים ומתכווננים בכל מקום באותו הרגע.

בפעם הראשונה שהפעילו את המערכת, שש שנים כבר עברו מאז, קצת יותר, הרגשתי שהעולם שמולי השתנה, לא למראית עין, אלא בפרטים ממש, המרחק בין שטיח וספה, בין שולחן וכסא. לא ידעתי לאן אלך, שום מקום לא מרגיש מוכר כשכל כך הרבה אנשים יכולים להביט בו באותו הרגע, אפילו לא הבית, המיטה. ועם הזמן המקומות הפכו כולם בליל של עובדות מוגמרות, ללא כל משמעות אישית. גם האנשים שהכרתי הפכו מוכרים פחות משיכולתי להביט במעשיהם בכל רגע ורגע, תחומי העניין התפזרו בחלל האויר כמו אבק דרכים. כבר אז, באותו מסמך שפורסם לפני עשור, כתבתי בכאב רב שהפתרון המיידי לאובדן האפשרות לפרטיות הוא אובדן הפרטים, הויתור על יכולת האבחנה.

וכצפוי היו המעטים, ואני ביניהם, שלמרות שחתמו ככולם על הטפסים המאשרים לחשוף את חייהם בערוצים הפתוחים ששידרו לא הפסקה ובאתרי האינטרנט בהם היית יכול להכניס שם רחוב ומספר בית ולקבל תמונה רצה, חשו שזכותם המלאה לפרטיות קיימת עדיין. צצו כל מיני מכונים שמצאו שטחים מתים במערכת. אם אכן, כפי שנכתב אז, ישנם עבורנו אזורי מחיה, הרי שהם נמצאים באותם שטחים מתים. חדרה של אפרת נמצא באזור מחיה כזה, מקום מסתור עבור כל מה שלא נרצה שיראו. ולמרות היותו כזה, ולמרות השעה, ניגשתי להיפרד לשלום.

נותרו אנשים באוקיאנוס שבחוץ, אנשים שהכרתי משכבר. לא היו סודות, הם כמובן הבחינו בכך שאני נעדר מהמערכת, ושמעו כבר שאבודים כמוני קיימים. נפגשתי עם אחד מאותם אנשים לפני כמה ימים, קשה לקבוע בדיוק מתי. שאלתי אותו במפגיע עבור מה הוא חי, מה נותר לו שם. הוא השיב שהוא חי בשביל להיראות, בשביל לעניין, שהוא מרגיש חלק מיצירה שלמה, מקהילה, מהרמוניה. ולא חסר לו כלום, ואינו מוצא את הטעם בלא להיראות, אין לו דבר להסתיר. שאלתי אם אינו מתגעגע כלל לפשטות, לחיים שאינם הצהרה, וחברי אמר שמה בכך אם הוא מתגעגע, הלא החיים קשורים קשר הדוק למציאות שסביב, והרי חיי שלי הם הצהרה חזקה הרבה יותר משלו, וודאי שהם פשוטים פחות.

שאול ואפרת שתקו והביטו ביום המתהווה.

אתה לא יכול ללכת עכשיו, הם יפעילו את המצלמות בכל רגע. היה זה שאול שדיבר, בקולו השקט והוודאי, מגובה של ראש וחצי מעלי, בתנועות מדודות של שפתיו הרחבות על רקע עור הפנים הכהה והראש המגולח. אחזור אם יתחילו לפעול, אמרתי. לא, זה מסוכן מדי. אם רצית ללכת היית צריך לחשוב על זה קודם, וחוץ מזה, לאן תלך עכשיו, שאל. מה זה משנה בכלל, רציתי לענות, אבל שתקתי.

הוא בעצם מין חיית מדבר, שאול, שמוצאת לה כוך ושוכבת בו בלי סוף, עד שיבוא הגשם, או רעב בלתי נסבל. והוא שורד כיוון שהוא מקבל את המצב כקיים, בגלל שהוא לא שואל שאלות כמו למה מדבר. והשקט שלו ממכר, מי שנמצא לידו רוצה גם. זה עזר לי להתגבר על יצר ההרס שתקף אותי, הרי רציתי לצאת בלי לומר מילה דרך הדלת, בלי להקשיב לשום הסבר הגיוני, לעמוד מול כל העדשות ולצרוח עד שיבואו לקחת אותי, ואז יגלו את הבית באיזור המחיה בשטח המת וימקמו עוד מצלמות ועוד אי שלנו יתכסה ובערב יראו את הכל במהדורת החדשות, בפריים טיים.

זה קרה כבר בעבר, שהציבו מצלמות והרגו לנו שטחים מתים. איים שקעו ואחר כך עוד תבעו את הטובעים. היועץ המשפטי של רשויות התיעוד, המוציא לפועל של הרדיפה הזו, היה לא אחר מאשר אותו פנדיט מהדי, שהיה המעריץ הנלהב הראשון של אותן מילים מתוקות. כנראה שכמו שקורה לאנשים לעיתים קרובות הוא לא הבין כלל את ההקשר, ואפילו לא חשד בכך.

נשארתי בחדר.

והוספתי לקרוא את המילים שמה שאהבתי בהן באותו רגע יותר מכל הוא שהיו נשכחות, ושניתן להיזכר בהן מחדש. ובשורות האחרונות שכתבתי אז מצאתי את הקביעה שאם ישאלו יום אחד את כל האריות והצבועים והקרנפים והפילים שחיים להם אי שם באפריקה החמה, במרחבים הנתונים תחת סכנת טיהור, התחומים בין גדרות, המצטמקים, אם ישאלו אותם איך נראה העתיד בעיניהם, יאמרו וודאי אנחנו חיים כחיות, את הרגע בלבד, איננו עורכים תכניות לעתיד ואיננו עוסקים בתקוות.