49 – תיקון גן

"הגננת מטונפת,
מכוערת וטורפת,
הגננת מטופשת
מגעילה ומפוברקת."

צחוק עז התגלגל בגן. הם אוהבים את החריזות הקטנות שלי. כל פעם שהגננת מתרחקת אני מנצל את ההזדמנות לשחרר שיר-זימה קטן. זה מגיע לה, לגננת. היא באמת כזאת.

מיד כשהגננת חזרה, חזר הסדר והשקט לגן, וכל החברים פנו לעיסוקיהם. נותרה עוד שעה בערך עד למפגש, וכל אחד התפנה לעשות כאוות נפשו.
עקבתי אחרי מיקי וחבורתו, שניגשו לפינת המודלים. חיפשתי בעיניי את גילית, אבל הבחנתי שהיא משחקת במקרין התלבושות. לא חיכיתי לה. התיישבתי ליד כסא המודל השלישי מימינו של מיקי, החזקתי את כדור החומר בידיי, הרכבתי את הקש-ראש והתחלתי לבנות נוף כפרי. חשבתי על בית רעפים קטן ובתוכו טחנת קמח. הטחנה תהיה מונעת באמצעות גלגל מים, שמחובר לקיר הצפוני של הבית. מאחורי הבית הקמתי אחו גדול. הכביש המוביל אל הכפר היה רב מסלולי ומפותל, כמו שאני אוהב, ושלושה גשרים חצו פלגי מים זעירים שזרמו באיטיות. הסתכלתי לעבר הכנופיה של מיקי. הוא ישב באמצע, גוני לשמאלו ורון לימינו.  הצצתי מבעד לכתפי לעבר המודל אותו הם בונים. נוף הררי מדברי, מדרגות לולייניות חצובות בסלע מטפסות, במעלה הר מחודד, לעבר מבצר גדול בעל חומות עבות וצריחים רבים. בערך באמצע גובה המדרגות ניתן היה לראות חיילים נלחמים זה בזה, בלהט וביעילות. צבעי סגול וארגמן של הצבאות הנלחמים התערבבו זה בזה. מיקי הבחין בי וחייך קלות. הוא ידע שהוא יקבל על זה סמיילי. החזרתי מבטי לעבר האחו שבניתי. הפרות החלו להופיע, אבל כנראה שלא חשבתי נכון על הצבע של האחו. הפרות געו בחולשה גוברת עד שנספגו לתוך האחו הסגלגל. שיט. כעסתי על עצמי. אם אני רוצה לזכות, אסור לי לוותר! כל סמיילי חשוב.

בדרך למטבח, הגננת באה להחליף לי חיתול. השנה זה יהיה שונה, מיקי, אמרתי לעצמי, בעודי מרגיש את השתן בורח לי לתוך החיתול.

לאחר שנת הצהריים יצאתי לחצר. החצר היתה גדולה והקיפה את הגן מכל עבריו. בגן היו שלוש חצרות , אחת גדולה ושתיים קטנות יותר וחבויות בין עצי הנוי האקזוטיים. בדרכי לחצר המרכזית, בפינה הצפונית של החצר, נזהרתי שלא לדרוך על שתילי הפרחים הטריים שהונחו על השביל. הגננת בטח תשתול אותם הלילה.    בבריכה הקטנה במרכז החצר שחו במרץ מספר ברווזים. הספסל המובחר בחצר כבר היה מאויש בגילית ואמי, שישבו ופטפטו ביניהן.
"יש מקום פנוי לידכן, גבירות נכבדות?" שאלתי בג'נטלמניות המתבקשת מגבר החודר לפרטיותן של נשים.
"אני בדיוק צריכה לגשת לשירותים" אמרה אמי, בעלת טקט כתמיד, והחלה מזדקפת לאיטה. הנהנתי לעברה בחיבה, משכתי את מכנסיי קלות וכבר הייתי בחצי סיבוב ישבן, כאשר פגע בי זרנוק המים. בנס לא נפלתי על הרצפה, הרטובה עכשיו.
"תזהר עם הצינור" אמרתי בכעס לעברו של ג'וני, קצוץ השיער וכבד הגוף. הוא לא השיב, רק המשיך להרטיב את כולנו עם צינור המים שהחזיק. תמיד חייב לעשות שטויות, ג'וני זה. מכל הכיוונים נשמעו צעקות מחאה מעושות, מלוות בצהלות שמחה וצחקוק עליז. חבורה של עשרה חברים לערך נאספו ליד ג'וני וצינורו, מתיזים מים אחד על השני. ומאיפה לעזאזל הוא בכלל השיג את הצינור?
"הי, אתם תרטיבו לי את כסא הגלגלים" צעק בוריס, שישב לא רחוק מהם וקרא ספר. הם הסתכלו עליו, ואז אחד על השני, ואז, בהסכמה כוללת, הם עשו לעברו תנועות של השפרצה מדומה. בוריס החל מאדים מרב כעס ופתח במחאת ידיים מתנפנפות באיום כעוס. בוריס כנראה נשבר ראשון "אני אלשין עליכם לגננת". הם כמובן  הפסיקו מיד, אבל אחד מהם לא התאפק, והוציא לשון לעברו. ריסקי. הגננת אמנם לא עושה שימוש בעוקבנים, אבל מילה אחת של חבר על חבר אחר – ואתה נקרא מיד לגננת לתשאול. אם היא פוסקת נגדך – צפה לעונש במידת החומרה הראויה. במקרים קשים יותר ייתכן ואף יישלל ממך סמיילי.
"יום מים, זוכר?" הזכירה לי גילית בהתנצלות. היא יודעת עד כמה אני שונא מים.
"חרא" אמרתי וויתרתי על הישיבה על הספסל. "נתראה בערב, אני חייב לדבר איתך" זרקתי לעברה בעודי מנסה לחצות את רחבת החצר המדושאת מבלי להירטב.

הנחתי את מקל ההליכה והתיישבתי על קצה מיטתי. עוד חמש דקות לכיבוי אורות. חבריי לחדר כבר סיימו את הכנת השינה. הוצאתי את התפוח שלקחתי מהמטבח. אחזתי אותו בידיי. התרכזתי בו, מנסה לרכך את התנגדותו. הבאתי אותו אל פי ונגסתי. לא הצלחתי לבקע את הקליפה הקשה. ניסיתי שוב והתייאשתי. אבוד, התותבות שלי כבר חלשות מדי, אבל אין מי שייתקן אותם.

חוק יסוד המהפכה, הקבץ "תיקון כללי", סעיף 1  – [בתוקף מיידי] כל האזרחים שמלאו להם 18 שנה ומעלה ביום המהפכה, ירוכזו ויועברו לבתי מחסה מיוחדים, שם ישהו תחת השגחה ובקרה.

קמתי עם הצלצול וניקיתי את שיניי, בעודי מאזין לנאומי הבוקר הקבועים שהתמזגו לקירות חדר האמבטיה "המהפכה היא המוצא היחיד לעתיד טוב יותר לדורות הבאים. המהפיכה היא בשבילנו ולמעננו. המהפכה…".
ביקשתי לסגור את הרדיו. לבשתי את מכנסי הפשתן הכחולים, גופיה לבנה ואת חולצת הצמר החומה. נכנסתי לתוך כפכפיי האפורים וירדתי שתי קומות, אל האזור המשותף.
סדר היום בגן קבוע ומדוקדק. בשש וחצי בבוקר נפתח מסדר הבוקר במעט תרגילי התעמלות לשחרור העצמות. אחר כך זמן להסתדר לקראת ארוחת הבוקר, שמוגשת בשבע בדיוק. לאחר מכן יש זמן חופשי, בו כל חבר יכול לעסוק בכל העולה בנפשו. בעשר בדיוק אנחנו מתכנסים שוב למפגש היומי עם הגננת. אחר כך ארוחת צהריים, ולאחריה יש פעילות משתנה – הרצאת אורח, סדנא בעניין זה או אחר או סתם פעילות מזדמנת. לאחר הפעילות יש זמן לתנומת צהריים קלה. ארוחת הערב מוגשת בשעה שש בדיוק. נותר עוד זמן חופשי בחדרים, עד לכיבוי האורות בשעה שמונה. 

בארוחת הבוקר אני ומיקי רבנו על המלחיה, אז הגננת מנעה מאיתנו את המלח של ארוחת הבוקר.
אני קיבלתי את הדין בהכנעה אבל דווקא מיקי ניסה למחות "גבירתי הגננת, אינני חושב…"
הגננת לא היססה לשנייה. נשלל ממך סמיילי אחד על התנהגות חצופה, הודיעה בקולה המתכתי. מיקי האדים מכעס והשפלה. זיהיתי אצלו היטב את רגשי האימה על אובדן סמיילי. הרגשה קשה וכואבת של ייאוש מזדחל, אחד מהרגשות העזים שאני מכיר. ידעתי, אמנם באופן תמוה, שלא כולם שותפים לתחושות אלו. למעשה, היו אף חברים שלא הראו שום סימנים לכך שהם בכלל מעוניינים לזכות, העלובים האלו. אבל מיקי? לא, לא מיקי. מיקי זה סיפור אחר לגמרי. אצל מיקי זה בגנים. תמיד מסיים עם יותר סמיילים ממני. עשרים שנה רצופות הוא זוכה בתחרות. אבל היום הוא איבד אחד, וזה טוב לי. אני מוכן לאכול הרבה בלי-מלח אם זה מקנה לי יתרון על מיקי.

בארוחת הצהריים התיישבתי על הכסא לשמאלה של גילית. הגננת עברה בין השולחנות, מחליקה על גלגליה ללא קול, מחזיקה ביד אחת את סיר המרק הלוהט, וביד השנייה את קעריות האוכל.
וידאתי כי ורה, שישבה מימין לגילית, לא מקשיבה. התכופפתי קמעה ולחשתי לגילית באוזן, המקושט בעגיל הזהב הבודד "מצאת את הכף של הטרקטור?"
"כן, אבל היא קצת שבורה" היא ענתה.
"תראי לי"
"טוב, אחרי האוכל" אמרה והיסתה אותי, פוזלת בעיניה לכיוונה של הגננת שהתקרבה לעברנו, מוזגת במהירות ובדייקנות מחרידה מרק מהסיר לקערות האישיות.
התבוננתי במרק. הצבע והמרקם היו אחידים לכולם, אבל תרכיב המזון היה אישי לחלוטין, והכיל בתוכו תרופות אישיות במינון מתאים. היו כאלו שתמיד קיבלו מנות גדולות יותר. ג'וני, לדוגמא, היה מקבל קערה מלאה עד סופה. אבל זה לא שינה מאום, כי הכמות, כמובן, מחושבת אף היא על פי תצרוכת אישית.
לאחר שחילקה את כל המרקיות, התייצבה הגננת במרכז החדר, והרעימה ברמקול. השתתקנו באחת.
"היום בשעה 16:00 נחגוג את יום הולדתה של ויונה."
ויונה הרימה את ידה בביישנות. היא חוגגת היום 59, הצעירה בגן. וכנראה גם הביישנית מכולן.
יום ההולדת עבר בניחותא. קצת שירים, קצת משחקי חברה מטופשים. עוגת יום ההולדת העשויה מחומר דמוי שוקולד שמצופה בחומר דמוי סוכריות. הנרות לפחות היו משעווה אמיתית, אם כי כמובן לא שמישים להדלקת אש אמיתית. חייכתי במידת הצורך, אך בעיקר השתעממתי. מיד כשהגננת הכריזה על סיום יום ההולדת, ליוותי את גילית לחדרה, בקומה השנייה, קומת הבנות.
הגן שלנו הוא מבנה גדול ולבן בלבו של אחו ירוק ופסטורלי. הבית בן שלוש קומות, השתיים העליונות מיועדות לשינה, הקומה השנייה למגורי הבנות ואילו השלישית למגורי הבנים. יש שלושה עשר חדרים בכל קומת שינה, שלושה או ארבעה חברים בכל חדר. התחלנו שמונים חברים בגן. מיקי הצטרף לפני עשרים שנה, ודון ואלברט נפטרו לפני שנה, כך שמספרנו הצטמק לשבעים ותשעה חברים בלבד. בקומה התחתונה יש את חדר המפגש הגדול והעגול במרכז הבניין. בקירו הצפוני יש חיבור למטבח ומארבעת פינותיו יש יציאה למסדרונות הרחבים, מרובי החדרים. החדרים מוקדשים לפעילויות שונות וחלקם פתוחים לסגל בלבד, כלומר לגננת, אלפא-מיה. למזלנו יש רק גננת אחת בגן שלנו.

כשהגענו לחדרה של גילית, היא נגעה רכות בארונית שלה, שנפתחה מיד עם אישור טביעת האצבע. היא הוציאה חבילה בינונית בגודלה, עטופה בנייר חום דהוי. לקחתי ממנה את החבילה ופרמתי בזהירות את הנייר. בתוך הנייר היתה מונחת כף של טרקטור צעצוע מפלסטיק, שהיה פעם צהוב. הגננת הוציאה בתחילת השנה את הטרקטור מפינת הנוסטלגיה, בתואנה כי הוא ישן מדי ושממילא אף אחד כבר לא משחק איתו. בדקתי את הכף מכל צדדיה. היא היתה קצת מעוקמת והסגירה של הכף היתה חלקית. הבחנתי כי החלק העליון של הכף היה משוחרר ולא ננעל היטב עם החלק התחתון. אבל זה יעשה את העבודה, אם נזדקק לה.
"תודה, את נסיכה", נשקתי לה קלות על הלחי. גילית אהבה אותי. אני חושב שגם אני אותה. אבל ליתר בטחון, לא התנשקנו פה אל פה.

חוק יסוד המהפכה, הקבץ "תיקון כללי", סעיף 2  – 'המתקן' יהיה מי שיזכה בתחרות השנתית של בתי המחסה.

בדרך למפגש הבוקר היומי משכתי לאולגה בצמתה הלבנה. היא צעקה מהפתעה, יותר מאשר מכאב, אבל הגננת לא הבחינה. היא עיוותה לעברי פרצוף כועס אבל אני רק צחקקתי. לעיתים צריך להתפרק. רק לדעת לא להגזים…

חוש ההומור של אלפא-מיה, הגננת שלנו, אינו מהמשובחים. באותה מידה, התקשורת עימה לא שוטפת. אבל מה כבר ניתן לצפות מגוף מתכת גדול, שנע על גלגלים, יש לו ידי פלדה וראש מתכתי? אלפה-מיה היא אמנם מדגם מתקדם מאוד, אבל, בכל זאת – משהו בה אינו משדר גננות. 

התרכזנו למפגש. הכסאות, כרגיל, היו מסודרים בצורת חית. אלפא-מיה כיבתה את האורות ולחצה על הכפתור. ההולו-צג התעורר לחיים, שוטף בקולות ובצבעים את הקירות שמסביבנו. התמונות המוכרות עטפו אותנו, קמות לחיים בתוך החדר. הגננת הודיעה, כמו בכל מפגש, שאנו רואים עתה שידור חוזר של טקס התיקון הכללי, האחרון שהיה, לפני עשרים שנה.
היינו ישובים על במה במרכזו של אצטדיון ענקי, גדול פי עשרה לערך מאצטדיון כדורגל סטנדרטי. זיקוקי דינור ניקדו את השמיים הכחולים. הולו-צג ענקי בצדו האחורי העליון של האצטדיון הקרין קליפים במהירות מסחררת. מוסיקה קצבית שטפה את המקום.
מתחתנו, כמו תמיד, צעדו שורות שורות של בחורים ובחורות צעירים ויפים. השורות יצאו מפתחו של מבנה שהזכיר האנגר מטוסים ענק, בבסיס הדרומי של האצטדיון האליפטי. הם התקדמו לכיוון הבמה המרכזית בקצב הליכה מתואם להפליא. כאשר חלפו על פנינו ראינו אותם מנפנפים לנו לשלום בהתלהבות ושמחה. ההולו-צג מציג עכשיו את הבמה עצמה. ועליה ניצב בגאווה מונצחת  – מיקי. שורות הצעירים המשיכו להריע בתשואות רמות ומחרישות אוזניים לכיוונו של מיקי, 'המתקן' של שנה שעברה. ושל עשרים השנים הקודמות. מייד אחזה בי הצביטה המוכרת. כמו תמיד, הסתכלתי לעבר מיקי האמיתי. מבטו, כמו תמיד, היה מסכתי למשעי. עצמתי את עיניי בחוזקה, חוזר לעצמי על המנטרה – השנה אזכה בתחרות, השנה אהיה 'המתקן', השנה אעמוד על הבמה.

בזמן האישי ראיתי כי גוני משחקת בחדר המשחקים הוירטואלים. צעדתי לאט לכיוונה והנחתי יד בטוחה על משענת הכורסא. היא החזיקה את מחוש המשחק וניסתה לחשוב על הצעד הבא. הורתי באצבעי על הכסא הפנוי שלידה, מזמין עצמי לשבת. היא הנהנה בחיוך נבוך.
התיישבתי בכסא, ולקחתי את המחוש שלי. הערתי את דמותי שהיתה עסוקה בתגבור עצמי. הורתי לה להתקדם לכיוון דמותה המדובללת של גוני.
"הדמות שלך לא נראית טוב על המסך, קצת חולה." אמרתי לה בהיסח דעת מדומה.
"כן, אני לא מצליחה לרפא אותה"
"נראה לי שאולי התעמלות תעזור"
פניה הוארו "כן, זה רעיון. איזה יופי. אני אנסה…" שמחתה הפכה מהר מאוד למבוכה וחוסר אונים.
"את צריכה עזרה? אנחנו יכולים להתאמן ביחד" הצעתי לה.
גוני, כמו מרבית החברים פה, לא ממש יודעת כיצד להשתמש בטכנולוגיות החדשות. אני דווקא שלטתי טוב בתפעול המשחקים. לפני עשרים וחמש שנה, כשהגעתי לגן, הבנתי שבשביל לזכות בתחרות הסמיילים, עליי להתגבר על פחדיי הישנים ולשלוט בטכנולוגיות החדישות של התקופה. המאמץ היה כביר, וזכורים לי לילות רבים נטולי שינה. אבל היום אני קוטף את הפירות ואת הסמיילים.
"תחשבי, גוני, תחשבי כאילו את הדמות שלך. רק כך תפעילי אותה טוב."
"אני יודעת, אני מנסה, אבל אני לא מתחברת לדמות הזו, זאת לא אני, זאת מישהי אחרת"
"טוב, לא נורא" שיקרתי. אני משוכנע שגוני היא אחת מאלו שגם לפני המהפכה, בעידן התלת מימד, לא הבינה כיצד מפעילים משחק פשוט ביותר. ברור כי לא היה לה סיכוי של ממש להבין את עידן הקוגניציה.
"הנה, הגענו לג'ים. עכשיו תחשבי על תנועות מעגליות שחוזרות על עצמן. תחשבי למשל על גלגל ענק שמסתובב" ראיתי את המאמץ על פניה.
"עכשיו תעבירי את התנועות למחוש" ראיתי את הריכוז על פניה, ובה בעת את דמותה הגמלונית מתרסקת ומתפרקת על מכשיר הקרוס-פלטפורם. 
"לא נורא. כנסי שוב. את רוצה שנעשה זאת ביחד?"
היא הנהנה. הנחתי את כף ידי על ידה שהחזיקה את המחוש והפעלתי אותו בעדינות. דמותה החלה בתנועות ריצה חלקות.
"את רואה, ככה הדמות שלך לומדת. בפעם הבאה היא כבר תעשה זאת לבד" גוני כמעט קפצה מכסאה מרב אושר לא מוסתר. אישה פשוטה, גוני. היא מעניינת אותי כמו שמעניינת אותי הקולקציה החדשה של בגדי דרקון. אבל היא מעניינת את מיקי, ולכן היא מעניינת אותי.
הרגשתי כי ההחזקה המשותפת של המחוש יצרה כימיה טובה. אולי הפעם זה יצליח.
"תגידי, גוני, אז איך מיקי ישן, עם כזאת תפארת על הגב?"
 "אני לא מבינה מה…" ניסתה התחמקות ראשונה. כל פעם שהייתי מנסה לעלות את הנושא, גוני, בחכמת רחוב מרשימה, הצליחה לשנות את הנושא או להתעלם לחלוטין מהשאלה.
"נו, את יודעת, גוני, איך הוא ישן, כלומר, בפרטים הקטנים. ספרי לי, טוב?"
"אני מאמינה שהוא ישן בסדר, כן, אני חושבת." היא היתה מרוכזת במשחק. קירבתי את דמותה לעבר מכשיר המשקולות והחלתי בפעילות אינטנסיבית. הייתי חייב לנסות ישירות, אין לי כבר זמן להתקשקשויות "כן, אבל איך הוא בדיוק ישן? על הגב, על הבטן, ישן טוב, לא טוב?"
היא זרקה לעברי מבט תוהה. הזזתי עימה את המחוש. דמותה קמה מהכשירים והתקדמה לכיוון המראה. דמותה נראתה כעת זקופה יותר, והיא אף החלה עושה פוזות של שרירנית לכיוון המראה. גוני התמוגגה.
"את יודעת, ככה סתם מסקרנות" אמרתי והוספתי חיוך ידידותי.
נראתה כאילו היא נזכרת במשהו
"הא, מיקי" הוקל לה שהצליחה להיזכר בחוט מחשבותיה "הוא מצחיק. עושה קצת תרגילי התעמלות משונים לפני השינה, מסדר היטב את הסדין, ונכנס לישון. תמיד על הגב, כאילו הוא מביט בכוכבים" היא צחקקה בילדותיות כנזכרת בדבר מה "הוא ישן טוב, כמו תינוק. ובבוקר קשה לו להתעורר, הוא ממש לא במיטבו". שוב הוסיפה צחקוק של הערצה גלויה "ממש צריך לנער אותו. ואז הוא מתיישב וחושב. אתה יודע, פעם אחת אפילו הגננת באה לבדוק למה…."
"הא, איזה יופי" קטעתי את דבריה. קמתי ואמרתי "אני חייב לרוץ. שיהיה לך המשך בוקר טוב". הצלחתי.  השגתי את מבוקשי. גוני, מבחינתי, יכולה להמשיך בסגידה המטופשת שלה למיקי. חייכתי לעצמי, בחושבי כיצד ייראה חיוכה כשתראה אותי ניצב על במת האצטדיון…
חוק יסוד המהפכה, הקבץ "תיקון כללי", סעיף 3  – טקס תיקון כללי יתבצע מיידית עם היבחרו של 'מתקן' חדש

היום הגיע רשמית החורף. העצים בחצרה של הגננת זזו ברוח כמפרשי אנייה בלב סערה.
והחורף, כפי שהוא נוהג בעשרים שנה האחרונות, הביא עימו את הסיני. איש צעיר וזחוח שקרא לי פעם אחת סבא (פעם אחת ויחידה! לאחר גערתי השקטה, הוא לא העז יותר).
כצפוי, הוזמנו, מיקי ואני לחדר האחרון במסדרון המזרחי, חדר שהיה שמור לאירוע השנתי הזה. הוא ישב מאחורי שולחן משרדי מהודר.
"לך יש 375 סמיילים." הנהן לעברי. ונראה לך שאני לא יודע בעצמי? אמרתי לעצמי. "ולך, מיקי, יש 382". גם את זה אני יודע, רטנתי בתוכי.
"וזה אומר, שכמו בכל שנה, שבוע לפני סוף התחרות, שניכם מובילים בתחרות השנתית של כל הגנים". הוא התבונן ארוכות על שנינו "בהצלחה לשניכם" הוסיף וקם. לא אהבתי את נימת דיבורו. נראה היה לי ששמעתי גיחוך. האם הוא רומז שאני לא מסוגל לזכות במקום הראשון? רציתי להכותו בכל כוחי. אבל רק חזרתי בליבי על המנטרה שלי ויצאתי החוצה.

עצרתי את גילית בדרכה למטבח, משכתי בזרועה לכיוון קצה המסדרון, סמוך לחדר האוכל. מזגנו לעצמנו שתי כוסות והתיישבנו על כסאות ליד הוילון הכחול.
סיפרתי לה על המפגש. היתה שתיקת מבוכה של מספר שניות. לבסוף זרקתי לעברה
"איכס, אני מתעב את המשקה הזה. הייתי נותן הכל בשביל להיות שוב במרפסת שלי, עם כוס קפה טוב ביד."
היא חייכה בעצב של זיכרון חמקמק ותקווה שלעולם לא תתממש
שוב נוצרה שתיקה. הקשתי באצבעותיי על השולחן.
"אני צריך דקה לבד במחסן המטבח" הפרתי את הדממה המאיימת להשתלט.
היא נבהלה. "אבל איך אתה מציע לעשות זאת?" שאלה, "הגננת מסתכלת כל הזמן. אתה לא…"
"אני חייב. אין לי ברירה" הוספתי בכנות.
היא השתתקה. חיוך עצוב ומר הפציעה על פניה. מזמן איבדה את שיניה ושפתיה השתרבבו מעל חניכיים חשופים, פוערים חיוך צפרדעי, שלמדתי להתרגל ואף לאהוב אותו.
"עד כמה אתה רוצה זאת, אהובי?"
עצמתי את עיניי, עניתי מתוך הלב "אני חייב לזכות השנה. אני חייב להיות 'המתקן'" קולי הצטרד מעצמו "לפני שאמות."
היא חייכה לעצמה כמבינה את הטמון בליבי. "אני יודעת איך ניתן לעשות זאת, אבל אתה חייב שלא לשאול".
הבטחתי.

חוק יסוד המהפכה, הקבץ "תיקון כללי", סעיף 4 –. ברגע תיקון כללי, כל אזרח ישתתף בטקס התיקון הכללי הקרוב למקום מגוריו.

התעוררתי מזיע מחלום בלהות. היום בחצות, עם צלצולו של השעון הקובע, תגמר התחרות השנתית.
לא ידעתי מזור לנפשי הכואבת. כמו בעשרים השנים האחרונות, מיקי מוביל. למיקי היו חמישה סמיילים יותר ממני, יתרון בלתי עביר במונחי יממה. אבל יש עוד אפשרות אחת. זה אפשרי, אבל ידעתי כי אני תלוי רבות בגילית וביכולתה לפתוח בפניי את מחסן המטבח.
נזכרתי בבואו של מיקי לגן. אלפה-מיה הציגה אותו ואמרה שכולנו צריכים להרגיש כבוד גדול על כך שאיש חשוב כמו מיקי מצטרף לגן שלנו. 'המתקן' בכבודו ובעצמו (זאת היתה השנה הראשונה בה זכה בתואר). אז עוד הערכתי אותו, אפילו היינו ביחסי ידידות. אבל עם השנים ועם הזכיות, החלה בינינו יריבות מושבעת. הוא לא אומר דבר, ולא מנסה להתגרות בי. אבל אני יודע שאי שם בתוכו, הוא לועג לי.   
ניגשתי אל המטבח. גילית עמדה באמצע החדר, במבט שונה מהרגיל, כאילו ציפתה לבואי. היא חייכה אליי באהבה וקרצה לי לכיוון מחסן המטבח הפתוח שמאחוריה. התכוונתי לגשת אליה, לברר איך אני יכול להכנס לשם בלי שיראו, כאשר, לפתע, החלה לשיר בקול צרוד ושבור מזקנה וחוסר שימוש –
" הגננת מטונפת,
מכוערת וטורפת,
הגננת מטופשת
מגעילה ומפוברקת ".
היינו בהלם. שקט עז השתרר בגן. החברים שהיו קרובים למקום עמידתה של גילית החלו לזוז לאיטם לכיוון הקירות, משאירים את גילית לבדה במרכז החדר. אסור לשיר היום, ביום התיקון. זה החוק. היא התבוננה בי בעצב ודמעה הופיעה בזווית עינה. רציתי לרוץ אליה, לנשק אותה. הוי, אהובתי, מה עשית? כולם הביטו בחשש ויראה כאשר אלפה-מיה הגיעה. לא נאמרה מילה. אלפה-מיה שלפה יד פלדה לכיוונה של גילית. אזיקוני הברזל שהיו אצבעותיה, התלפפו, כקפיץ גמיש וחזק כפלדה, על גבי פרק ידה של גילית. גילית הביטה לעברי ומבטנו נפגשו. היא רמזה בגבותיה לכיוון המחסן וחייכה חיוך של אהבה. לא היה מקום להתנגדות פיזית לאלפא-מיה, שכעת הובילה את גילית אחריה, לעבר דלת הכניסה הראשית. שם הם נעצרו ואלפא-מיה החלה קוראת לגילית את פשעה וגזר הדין, בעוד כל חברי הגן מתקבצים סביבה. העונש גלוי וברור – הרחקה מהגן לצמיתות. דמעה חבויה ירדה מעיני. רציתי לרוץ אליה, לחבק אותה, אבל הבנתי שעליי לפעול מהר ובהחלטיות.
וידאתי שאף אחד לא מביט בי וגלשתי בחשאיות דרך דלת מחסן המטבח. החדר היה מרוהט לכל אורך קירותיו בארונות מתכת ירקרקים. ידעתי בדיוק היכן מוסתרת הקופסא. הנחתי כסא על כסא וטיפסתי ביעילות. האימונים אכן עזרו, וברכיי עמדו במעמסה. פתחתי את הארון העליון, וגיששתי. כשנתקלתי בחפץ, סגרתי עליו את ידיי והורדתי אותו למטה בעדינות. החפץ התגלה ככדור מתכת כבד מאוד. לחצתי על מתג הפתיחה. הכדור נפתח לצדדים ובפנים נצצו בזוהר צהבהב סוללות האלקטרו-לייזר החילופיות, ששימשו לתפעול ההולו-צג.
סגרתי את הכדור והחזרתי הכל למקום. הודאתי לאל על כך שאלפה-מיה לא משתמשת בעוקבנים. כשהכדור מתחת לחולצתי, עליתי לחדרי, נעלתי את הדלת והחלתי להרכיב את החכה.
קשרתי היטב את כף הטרקטור למקל ההליכה שלי, העשוי מעץ מהגוני. הוצאתי את הסוללות מהכדור והנחתי אותן בעדינות רבה בתוך החלק התחתון של כף הטקרטור. חיברתי חוט תפירה חזק, שהשגתי מפינת היצירה, אל החלק העליון, המשוחרר, של כף הטקרטור.

שכבתי על מיטתי, מנסה להעביר זמן עד לשעה המיוחלת. הסתכלתי על התקרה הלבנה והנוצצת של חדר השינה. אם אהיה 'המתקן', אבקש לישון, ולו לילה אחד, בשדה פתוח, קרוב לטבע. בעת ששיננתי במוחי שוב ושוב את סדר הפעולות, נזכרתי בגילית, בסיפוריה על בית הקיץ שהיה להוריה לפני המהפכה. איך היא ואחיה בוני היו רצים יחפים כל היום על החוף, אפילו שהוא היה טיפה לא סטרילי. דמיינתי כיצד אני וגילית הולכים חבוקים יחדיו על קו החוף. יכולתי להריח מבעד לגלים את ריח הסטייק בן הקילו ומאתיים גרם שהזמנתי ליום הולדתי ה 18, יום הולדת החופשי האחרון. שלושה עשר צעדים צפונה, שניים עשר מזרחה, שלושה דרומה, להסתובב 270 מעלות. כולם היו שם לחגוג את הצטרפותי לאקדמיה, אבי ואמי, ואחיותי הקטנות. זכרונות נוספים, רבים מאי פעם, עירסלו את גופי על ענני צמר גפן השטים לאיטם תחת שמיים לבנים……
 
בשעה רבע לחצות קמתי ממיטתי. אפלה גמורה שרתה במסדרונות ונחירות הרעישו אל תוך הלילה. החושך היה מוחלט ולא ראיתי כלום. ביצעתי את צעדיי, המתוכננים היטב ומשוננים לאלפיהם. שלושה עשר צעדים צפונה, שניים עשר מזרחה, שלושה דרומה, להסתובב 270 מעלות ולעצור. המתנתי. לא נשמע קול בחדר. הרמתי את החכה המאולתרת, כשכף הטרקטור משתלשלת מקצה החוט. החזקתי את המקל בגובה כתפיים ובמרחק של מטר ממני. הורדתי את החכה לאט, סנטימטר אחר סנטימטר. לאחר מספר שניות, הרגשתי כי כף הטרקטור פוגעת במשהו רך. מיקי תמיד ישן על הגב. תמיד, כך אמרה לי גוני. משכתי בהחלטיות את חוט התפירה הנוסף שחיברתי אל החלק הרופף של כף הטרקטור. המשיכה גרמה לחלק העליון לנקוש בחלק התחתון. מעגל חשמלי נסגר. הסוללה שבתוך הכף החלה פועמת בעוצמה של אלפי מגה-וולט, ישר אל ליבו של מיקי. מיקי פקח את עיניו בהפתעה מוחלטת. פיו ניסה להגיד דבר מה ועיניו לכדו את מבטי. ידיי, כבעלות חיות משלהם, הרפו מהחוט והסוללה נדמה באחת. התבוננתי במיקי מהפונט. דם ירד מפיו וכל גופו כאב. בשארית כוחותיו העלה על פניו משהו שנראה כמו חיוך. "ברכותיי" אמר וסגר את עיניו בהשלמה וקבלת הדין. נותרתי המום. לאחר מספר שניות התעשתי ומשכתי בחוזקה בחוט התפירה. המעגל נסגר בשנית, וגופו של מיקי התפתל, ליבו מפרפר בתוכו. לאחר כעשר שניות גופו דמם ללא ניע ונשמה.

לקחתי את החכה ויצאתי מהחדר, מחשבותיי טרופות עליי. כל הארוע נמשך לא יותר מדקה, ובשקט מופתי.
הרהורי נמשכו עת שחזרתי אל חדרי – מה הוא רצה להגיד לי? אבל זה לא משנה עכשיו. עכשיו נשארתי רק אני במרוץ. כן, מיקי, אני אהיה המתקן. ואתה מת, ולא תוכל לעשות שום דבר בנידון.
הספקתי לחזור לחדרי ולסדר את כל הדברים במקומם. בדיוק בחצות, השעון צלצל בקולו המתכתי, וכל אורות המסדרון נדלקו באחת. אלפה-מיה, מלווה בשלושה צעירים עם עניבות, ניגשו אליי. אלפה-מיה, בקולה המתכתי ונטול הרגש, הודיעה לי כי זכיתי ברגע זה בתחרות הסמיילים השנתית.
לא יכולתי עוד לכלוא את גאוותי ושמחתי. בעת שאלפה-מיה לקחה ממני דגימת דם לאימות זהות, צעקתי לאוויר "זכיתי, זכיתי, אני המתקן". אלפה-מיה החלה חובשת את זרועי, בעוד אני ממשיך בצעקות הניצחון, מפזר את גאוותי לעבר כתלי המסדרונות, לחדרים, לחצרות. החברים החלו מתעוררים וקמים לפשר הצרחות, חלקם בהלם מוחלט. חלקם התלוננו והעלובים אף לא הבינו על מה פשר המהומה. אבל לי לא היה אכפת מאיש. אחרי עשרים שנה – סופסוף אני הוא הזוכה. תודה, גילית אהובתי, הקרבתך לא היתה לשווא. אני המתקן!.

בבוקר למחרת, רחפת עירונית פרטית באה לאסוף אותי. בתוכה ישבו ארבעה צעירים. אחד מהם היה הסיני שפגשתי בגן. כולם היו חמורי סבר ורשמיים, ולא נאמרה מילה במהלך נסיעתנו, שארכה כשעתיים.
אצטדיון המהפכה התגלה לעיננו באופק. חנינו לצד במת האבן גדולה, אותה הכרתי היטב מההולו-צג בגן.
ירדנו מהרחפת, שהמשיכה לדרכה. הבמה היתה בולטת מעט מעל החלק האמצעי של האצטדיון ומיקומה אפשר מבט פנורמי על האצטדיון הענק. לא היו כסאות על הבמה, ונשענתי על מקלי.
המוסיקה, זיקוקי הדינור והאווירה היו מחשמלים. הבטתי למטה, למשטח הדשא.
שורות שורות הצעירים עמדו בסדר מופתי מתחת לבמה. הם התבוננו בנו בשתיקה ויראה.
הסיני נופף אל הקהל והכריז למיק-אוויר "אנחנו שמחים לפתוח את טקס התיקון הכללי" לאחר שמחיאות הכפיים שככו, הוא הרים את ידו והשורות החלו לנוע צפונה, לעבר פתחו של האנגר ענק בפתחו הצפוני של האצטדיון. אפלה מוחלטת בקעה מתוכו.
הוא פנה אליי "אתה בטח מעוניין לדעת למה זכית בתואר 'המתקן?"
מעט הופתעתי. האיש נראה לי חכם מדי לשאלה שכזו. "כן, כי זכיתי בסמיילים המרביים, הייתי האיש הטוב ביותר." עניתי בבטחה.
"לא" המשיך, "בגלל הגנים"
"גן? מה הקשר לגן? זכיתי בתחרות הסמיילים ו…"
הוא המשיך כאילו לא שמע את דבריי כלל וכלל "לאחר המהפיכה, החלנו בתכנית השיבוח הכללית. בשנתיים הראשונות הצלחנו לברור את כל הגנים הנחוצים לנו, כל הגנים שיבטיחו המשך השתבחות של גזע האדם."
הוא הצביע למטה, לשורות הצעירים "האנשים שאתה רואה כאן לפנייך, הם תוצאה של טובי המהנדסים הגנטיים. כבר לפני שלושים שנה, שנתיים לאחר המהפיכה, הגענו לשלמות", הוא השתתק לרגע, מחזיר עיניו למגרש, "כמעט" הוסיף.
בינתיים שורות הצעירים כולם נעלמו לתוך האנגר הצפוני, ונוצרה דממה עת האצטדיון התפנה מאנשים.
הוא סובב את גופו לעברי, ניצב מולי פנים אל פנים "חסר היה לנו רק גן אחד, חמקני, שלא הצלחנו לייצר במעבדה. הבנו כי יש צורך בזמן על מנת לתת לו לנבוט. ובשביל זה היינו צריכים להמשיך ולהחזיק את בתי המחסה, 'גנים', כפי שאתם קוראים להם. היינו מחויבים לחכות בסבלנות שלושים שנה, עד להופעתו של מוטציית הגן האקספרוטנציולרי".
אז בזה מדובר? חשבתי לעצמי ואמרתי בקול צנוע כמיטב יכולתי, "והמוטציה הזאת גורמת לי להיות שונה? להיות המנצח בתחרות? מה שאתם מחפשים זה את האיש בעל הגנים המנצחים, האיש שיוכל לזכות בתחרות הסמיילים השנתית?" גאווה אמיתית החלה גואה בי.
"כן, איש שיעשה הכל על מנת להיות 'המתקן'" הוא השתתק לשנייה ואז הביט בי ישירות, עיניו חודרות כסכין "רוצח. זה מה שחיפשנו"
נאלמתי דום. רגליי פקו ובטני התכווצה. הם יודעים על הרצח? לא, גודל הטרור הכה בי מבפנים – הם לא רק יודעים – הם חיכו לרצח.
"ידענו כי לוקח זמן רב לאדם ללא פסיכוטיות מובנית להביא עצמו לביצוע רצח בדם קר. רק לא לקחנו בחשבון שזה ייקח שלושים שנה. לבסוף, השתמשנו בפתיון" ("ברכותיי" אמר לי מיקי לפני מותו). "כל שנה ערכנו טקס תיקון מדומה… כבר לא האמנו שנצליח. עד השנה"
נשענתי על מקל ההליכה שלי והרגשתי כבד. רגליי פקו והחלתי צונח כאשר שני הצעירים מאחוריי תמכו בי מתחת לזרועותי. בעודי מנסה להתגבר על רעידותיי, שאלתי "מתי תשתמשו במוטציה שלי?"
הוא הפנה יד רחבה לעבר ההאנגר הדרומי, שממנו התחילו לצאת שוב שורות מסודרות של צעירים בני אותו גיל, בני אותו מראה. "זה קורה עכשיו. זה התיקון הכללי".
הוא המשיך, בעודו מנופף לעבר השורות הקרבות לעבר הבמה "אנחנו לא לוקחים צ'אנסים. משבטים עותק מיידי. אותם מחשבות, אותם רצונות, אותם חלומות. עותק מושלם, אחד לאחד. מלבד הבדל אחד – הגן שלך הוצא מהם. מבחינתם, הם חיו חיים מלאים והוזמנו היום לטקס תיקון שמתחיל עכשיו. הם לא יודעים על קודמיהם, כמו שקודמיהם לא ידעו על ממשיכיהם. זהו מהות טקס התיקון."
הסיני החזיר מבטו לקהל, כאילו לא הייתי שם יותר. השורה הראשונה בגל החדש הגיעה למרכז, מתחת לבמה, אנשיה מנפנפים לעברנו בשמחה.
"ומה קורה אם אלו הקודמים, בלי הגן? לאן הם הולכים? מה עושים איתם?"
הדממה שהשתררה היכתה בי. אלוהים, מה עשיתי?
"אני רוצה לחזור לגן" ביקשתי ודמעות בעיניי.
מבלי שהזיז את ראשו, הוא המשיך בקולו היבש "אין יותר גן".
"אני רוצה את גילית" בכיתי מייאוש ומצער, מחזיק את ראשי בידי.
לאחר שתיקת הבהרה נוספת המשיך "אתה בטח רוצה לדעת מה יקרה איתך כעת?"
צמרמורת עברה בכל גופי, כאשר ללא הבעה על פניו, הושיט את ידו והצביע על האנגר הצפוני
"נשאר רק התיקון האישי" אמר לקונית.
ירדתי מהבמה. כושל, מועד, מושפל ומלא בושה שרכתי את רגליי לעבר האנגר החשוך. החלתי מפזם לעצמי, משכנע, מדחיק –  " השנה אזכה בתחרות, השנה אהיה 'המתקן', השנה אעמוד על הבמה ".

חוק יסוד המהפכה, הקבץ "תיקון כללי", סעיף 5 [סודי] – במהלך טקס התיקון הכללי, יוחלפו האזרחים בשיבוטיהם נושאי התיקון. כל התנגדות להחלפה תגרור מוות מיידי