5- אנשי זנב הסוס

זיק ידע שהפעם הנס ירדוף אחרי הזנב שלו. הוא שמע בעבר על מרדפים שכאלו, אבל מעולם זה לא קרה לו. ברגע שעיניו נחו על הנס, ידע, כי הוא זה שעומד בראש שודדי הזנבות. משהו בעיניים הכחולות הקפואות שלו שידר את המנהיגות הבלתי מעורערת שנתנו לו חבריו.

השיטה הייתה פשוטה למדי: הם היו רודפים אחרי בעל זנב הסוס, שניים תופסים אותו בחוזקה והשלישי מפשיל את מכנסי התפוס וגוזר בבת אחת את הזנב. הזנבות היו נמכרים בשוק השחור ביוקר רב ולעיתים, ערכם היה עולה על זה של הזהב. זנבות מהסוג היקר ביותר היו שייכים לרוב, למנהיגי אנשי זנב הסוס ששמם תמיד הלך לפניהם. אבות אבותיו של זיק היו חלק מהנהגה זו, וגם זיק היה בעל תכונות של מנהיג וכך ציפו ממנו להתנהג בחברה בה גדל.

בני מינו של זיק נרדפו כבר מאות שנים. הם היו רגילים להיות המוקצים, המיעוט הטורדני בתוך אומה זרה. לאן שלא נדדו, נרדפו. משהו בצורתם עורר את קנאת היריב. אולי זה העור בצבע מוקה שלהם, שמצד אחד היה כהה ומצד שני זהר בלובן ערפילי כהילה של כוכבים. אולי היו אלו העיניים המלוכסנות אך הרחבות בעלי אישוני הדבש. תמיד אישוני דבש. אולי היה זה שערם הארוך שגידלו כמיטב המסורת של בני ארצם, אולי כל אלו יחד גרמו לצרות שהמשיכו לרדוף אותם. אבל יותר מכל, ידעו שאת האשמה, יש להטיל על זנבם. זנב הסוס הארוך, האצילי, היפיפה, שגידלו בגאווה גדולה, צבעו כצבע עיניהם, תמיד אחריהם נע מצד לצד בראוותנות שאין בה שובע. עם השנים השתכללו ולמדו להסתיר את הזנב בתוך מכנסיהם בצורה כזו, כך שהיה גולש לצד אחד בלבד של המכנס. לרוב לבשו ג'ינס. לתקופה מסוימת זה אכן עבד, אבל הנס וחברותו, כבר עלו על תרגילי ההסוואה הבסיסיים שלהם:

"איש זנב הסוס לרוב גבוה, שחום, מתהלך בג'ינס וגופייה לבנה, סניקרס, ושערו אסוף בגומי. יש להקפיד לבדוק טוב את העיניים המפחידות שלהם". כך תדרך הנס את חבורתו, ערב ערב לפני שהיו יוצאים לחפש זנב חדש. התיאור היה מדויק. ולמרות שזיק ובני מינו ידעו על כך, משהו בצורך להסוות את עצמם ללא הפסקה, נשבר והם העדיפו את המרדפים מאשר לחיות בסתר.

בני דורו של זיק מרדו במסורת ארוכת השנים שליוותה אותם בעניין הזה. הזקנים, למרות אי הנחת שהפגינו מן ההסדרים החדשים והמתריסים שקבעו הנערים הצעירים, הבינו לליבם. אנשי זנב הסוס מעולם לא טרדו עצמם במחשבה מדוע הם נרדפו. זה היה מצב נתון אליו הסתגלו במהלך הדורות. אף אחד לא הכיר או זכר ימים אחרים.

וכך קרה שביום בו נחו עיניו של הנס על זיק, החליט זיק שהפעם לא יברח. הוא עמד עם חבריו בפארק העירוני – הפארק היחיד בשכונה שלהם, זה שנבנה בהתנדבות באחד הפרויקטים של שיפוץ השכונות שהקימה העירייה. כמו תמיד, הם ניהלו שיחה הנוגעת, איך לא, לרדיפות האחרונות ששמעו עליהן. לפתע קפא ויקה במקומו, הנמיך קולו ואמר:" זיק, הנס והחבורה שלו חוצים עכשיו את הפארק. אנחנו חייבים ללכת מפה, מבלי לעורר חשד". "מאיפה אתה יודע שזה הם?" שאל זיק. ויקה ענה ורעד חלף בקולו: "הם ממש מאחורינו, זה הם, אני יודע שזה הם, בן דוד שלי סיפר לי על העיניים האלה. בואו נזוז מפה..בבקשה". זיק הציץ במהירות מעבר לכתפו ותחושת צמרמורת עלתה מזנבו לאורך עמוד השדרה שלו. זנבו נע בעצבנות קלה בתוך הג'ינס. "אני לא הולך" הדהים זיק את חבריו. ויקה בניסיון נואש אחרון אמר: " זיק בוא נעוף מפה כבר, די עם השטויות שלך, אני הולך". איים אך לא זז ממקומו, רגליו כמו התאבנו בקרקע. "תלך, אני אשאר כאן, לכו, זה בסדר, אני מבין", חייך זיק חיוך אמיץ.  "אז מה?" הפתיע אותו הנס בקול מקפיא, "קר הלילה בפארק לא חבר'ה?" זיק הסתובב ובחן את הנס מכף רגל ועד ראש. "קר" ענה ביובש והרגיש כיצד בתוך הג'ינס מתחילות טיפות זיעה לרדת במורד הזנב. הנס, שלא עניין אותו לשחק משחק מקדים ניגש ישר ולעניין, "אנחנו יכולים לעשות את זה בדרך הקלה או בדרך הקשה, מה אתם בוחרים?" זיק לא ענה, מבטו המשיך לחדור לעיניו של הנס, מה שעצבן אותו עוד יותר. שריר לא זע בפניו. "יספיק לנו רק אחד הלילה, אני מרגיש נדיב היום. יש מתנדבים?"

בבת אחת, מבלי שתכננו, נגע ויקה בכתפו של זיק כאות למנוסה, זיק לא זז. ויקה שהיה המום מכל הסיטואציה, זינק בבת אחת אחורנית וברח. שאר החבורה התאיידה שניות לאחר מכן.

רק זיק, רגליו איתנות בדשא הירוק והלח המשיך במבטו החודר. "אז אני מבין שאתה הוא זה שמשאיל לנו היום את הזנב שלו מה?", "משאיל?" הפטיר זיק, "יש לך דרך מיוחדת לניסוח, הייתי אומר". "אל תגיד. למה? חבל על המילים. תן לנו לגזור לך את הזנב ונעוף מהעניים שלך כמה שיותר מהר". זיק לא ענה, רק המשיך להסתכל במבט חודר.

הנס הוציא מספריים גדולות כמו מזמרה מתיק הגב שלו. "קדימה! תתפשט". זיק פתח את כפתור מכנסיו לאט. "יותר מהר, אין לי את כל הלילה בשבילך". זיק הגיע לכפתור השני שלפתע פתאום זינק והתחיל לרוץ. הנס קילל, ירק וצעק "אתה שלי! אתה שומע? עכשיו אתה שלי!". במהירות פנה הנס לחבריו מאחור ופקד עליהם לרדוף גם אחרי החברים של זיק שבטח מתחבאים איפשהו בפארק. זה היה ידוע שאנשי זנב הסוס, לא מפקירים את חבריהם בשטח לחלוטין. בשנייה שסיים את דבריו, התחיל הנס לדלוק אחרי זיק. הוא כמעט ותפס אותו מתחת לרשת הטיפוס והיה נדמה לרגע כי זיק נלכד בתוכה, אך ברגע האחרון הצליח בזכות גמישותו להשתחרר ולברוח.

הנס רץ לכיוון הביתן של מרכז הנוער , שהיה נטוש כבר כמה שנים טובות. הוא החל לסייר בחדרים, אבל לפתע פתאום נכנס לשם המדריך עם ילדי הגן שלו. הנס לא הבין מה יש לילדי הגן לעשות בשעה כזו של הלילה בפארק, אבל כדי שהמדריך לא יזעיק את המשטרה, הסתלק מן המרכז וסקר אותו מבחוץ.

המרכז היה בנוי בצורה מוזרה. הוא היה בעצם משושה ובכל צלע היו חלונות הניבטים לחדרים חלולים וריקים. פעם היו הרבה פעילויות נערכות במרכז, אבל משום מה, ואף אחד לא ידע את הסיבה האמיתית, המרכז עומד נטוש כבר כמה שנים. מתחת לכל חלון, היה קיר מחורר. דרך החורים ניתן היה להשקיף על מה שקורה בחדר. הנס, עבר צלע, צלע ללא הצלחה. בתוך המשושה, קרא המדריך לילדי הגן לשבת במעגל ולשיר את שיר הלילה. בדיוק כשהחלו ילדי הגן לפרוש את מזרניהם על הרצפה, סיים הנס להקיף את המשושה וכבר נמלך בדעתו להמשיך בחיפושיו הלאה. בדיוק אז, נתקלו רגליו בשקית נייר. הוא הרים את השקית והצחיק אותו לראות את ציור הברבי מקדימה, מסביבה מצויר לב ורוד ענקי. הוא תיאר לעצמו שאולי אחת מילדות הגן שכחה את זה בחוץ אבל לפתע נתקלו עיניו בתוכן השקית והוא גילה שם את בגדיו של זיק, מקופלים להם יפה, יפה. הוא נעצר וחזר למשושה. העניין היה חשוד בעיניו. הוא לא הבין איך הגיעו הבגדים של זיק לשקית של ילדה. הוא המשיך לחפש.

זיק כלא את נשימתו וישב כשידיו מחבקות את רגליו המקופלות ולא זז. הוא עדיין הריח את הנס בסביבה ולא יכול היה להאמין שילדה בת ארבע, היא זו שעזרה לו. היא ראתה אותו בתוך ארון המטבח הישן. איך היא ידעה שהוא שם? זאת זיק לעולם לא יידע. כשהמדריך נכנס יחד עם הילדים למשושה, היא נפרדה מהקבוצה, עשתה סיור בחדרים ופשוט פתחה את הארון. כשגילתה שם את זיק, למרבה הפלא, לא נבהלה. היא סגרה את הדלת וחזרה כעבור מספר דקות עם פיג'מה שהייתה למידותיו. את הבגדים שהיו לגופו של זיק היא הניחה בשקית הברבי שלה והחביאה בחצר של המשושה. "לילה טוב, לחשה לו כשסגרה את הדלת בפעם השנייה. זיק לא ענה לה, רק חייך בעיניו הזוהרות ומוקירות התודה. כשכבר הרגיש בטוח לצאת משם, הריח שוב את הנס בסביבה. הוא הציץ דרך החורים בארון המטבח. הארון בו ישב היה צמוד לקיר החורים החיצוני, אבל היה מלא בספוגים שכנראה שמו שם נגד נמלים או כל מיני מזיקים אחרים.

זיק כמעט שנרדם שלפתע הקיצה אותו משנתו רעש של שקית נייר מרשרשת. כעת היה בטוח שהנס עדיין כאן. לפתע פתאום, בעודו נצמד לקיר העץ הפנימי של הארון, קלט זיק תזוזה, הוא לא הבין מה קורה עד שקרן אור של ירח חדרה מבעד לאחד החורים. הנס הכניס באצבעו, את חתיכות הספוגים פנימה. אחרי כל ספוג, הציצה עינו הכחולה בחור שנפער. זיק, בידיים רועדות, החזיר חזרה בהתחמקות ובהתפתלות של נחש, כל ספוג למקומו. לפתע, נגעה אצבע באצבע. "תפסתי אותך" לחש הנס בקול מאיים. ולרגע אחד של שתיקה, לרגע אחד של קיפאון, לרגע אחד בו פסק העולם מלנוע ודממת מוות השתררה בכל נשמע קול עמום "ילדים, מישהו ראה את הפיג'מה שלי?" זיק החליט לנצל את הרגע שהקול יצר וזינק החוצה מן הארון. הוא הצליח לדלג מעל ראשיהם של הילדים המנסים להירדם בקלילות, לא מתעכב על מבטו המופתע של המדריך, בפתח הכניסה קלט את הנס נעמד מולו, בהטעיה מכוונת, הוא הצליח להתחמק ממנו ורץ קדימה כל עוד נפשו בו.

הוא לא הפסיק לרוץ עד אור הבוקר הראשון. חולף על פני שכונתו, דוהר ברחובות בהם גדל, מתחמק מעוברים ושבים שנדמו כי אינם שייכים לעיר בשעת דמדומים זו, וחוצה את העיר הגדולה והמתועשת בה חי מקצה לקצה. למרות שיצא מן השכונה ועבר את קו הסכנה, ולמרות שלא ידע אם הנס ממשיך לדלוק אחריו, המשיך לרוץ כאחוז דיבוק ברחבי העיר מבלי לדעת להיכן נושאות אותו רגליו. למרות המשכיותה, ריצתו הייתה קלילה ומהירה וללא ספק מוזרה בנוף עירוני מפויח זה.

ללא החלטה מושכלת מצא את עצמו רץ אל עבר דירת החדר הקטנה של חברתו שגרה בשכונה אחרת, בבית רכבת, בקומה השנייה, בשכונה שהיא ללא ספק מהבטוחות בעיר. הוא הגיע אליה מתנשף, מזיע, סחוט מן הריצה שעברה עליו. תוהה, כיצד תקבל את פניו. היא פתחה את הדלת מופתעת, אבל ברגע שראתה אותו, ידעה שהוא היה הראשון. הוא היה הראשון אי פעם שהצליח להימלט משודד זנבות.

שקט אחז בו כשסגרה אחריהם את הדלת.