הניסוי מאת עמית ארד

 

 

היא התעוררה לאיטה, מחייכת בעודה שרויה בערפילי החלום. כשקלטה שאינה נמצאת בבקתה התיישבה בחדות. היא הביטה סביבה, נזכרת בבת-אחת, הבעת יאוש על פניה. קירות החדר היו חלקים ואחידים, ללא קישוטים ותמונות. החדר כולו, על הריהוט והאביזרים שבו, תוכנן כדי לספק צרכים בסיסיים בלבד. מיטה, שולחן, כסא, מערכת לימוד, וחדרון שירותים.

הדלת נפתחה לפתע. ליתר דיוק – נעלמה. ברגע הנכון חלק מהקיר היה פשוט מתפוגג וזאת היתה דלת החדר.

הוא עמד שם, מחייך, והזמין אותה בניד ראש.

"עוד לא התארגנתי. תתקדם, אצטרף אליך עוד רגע."

עננה חלפה על פניו. הוא הביט לצדדים בחשש. כמה פעמים כבר הסביר לה שהם נמצאים בכל מקום, צופים בהם בכל רגע, יודעים כל דבר.

"מהר! אני מחכה לך. אנחנו נאחר," ירה קצרות, אישוני עיניו מורחבים מפחד.

 

הם נכנסו ביחד לאולם האוכל. אין ספור שולחנות קטנים מסודרים במרחקים מדודים אחד מהשני. בכל שולחן ישבו שני אנשים, גבר ואישה או בני אותו מין. תמיד אחד מול השני, אוכלים ביחד. מדברים זה עם זה, אף פעם לא עם השכנים. האווירה היתה רגועה, איש לא נראה מפוחד או כועס. כולם היו כל כך ממושמעים. רק היא עמדה להתפוצץ מבפנים, רצתה לצעוק, להפוך שולחנות, להמריד אותם, להסתער איתם לקרב … אבל לא היה על מי. לא היו שומרים, לא היה אויב, הכל התנהל מעצמו.

השולחן שלהם עמד יתום. מנות האוכל המהבילות שלהם חיכו להם.

הוא החל לאכול בשקיקה. נראה עליו שהרגיש הקלה כשהצליח להביא אותה לכאן בשלום.

"אני מקשה עליך," אמרה לו ברכות. היא הניחה את כף ידה על גב ידו, "אני מצטערת, אתה לא אשם." היא חייכה אליו, בוחנת את תווי פניו בחיבה. היא ריחמה עליו כל כך.

"זה בסדר, תאכלי בבקשה."

"אני לא מצליחה לקלוט את זה שאתה …"

"אדם-מעבדה?"

הבעת פניו לא השתנתה כשאמר את המלים שהיא התקשתה להגות.

"אני חי כך מאז ומתמיד. כולנו כאן כאלה. זאת המציאות עבורנו. תביני, החיים שלנו הרבה יותר טובים משלכם, בשמורות."

המילה הזאת עוררה בה זעם. עד לפני מספר ימים חשבה שחייתה בעולם האמיתי.

"איך, איך יותר טובים?! אין כאן חופש! זה מטריף אותי, בא לי לבכות."

"תאכלי בינתיים. יש לנו רק חצי שעה."

"אתה רואה, אפילו לאכול צריך לפי זמן. איזה מין חיים אלו?"

"חיים בטוחים, בלי דאגות, מלאי סיפוק. עלי לבצע את המטלות שלי ובשאר הזמן אני נהנה."

"ממה?! מחוויות על חושיות שמכשיר מספק לך. תבין, זה לא אמיתי. זה לא כמו לחוות את הדברים באמת, לשחות באגם, לצחוק עם חברים, ללטף את הילדים שלך, לנצח במשחק אמיתי, לאהוב …"

מרוב התרגשות הרימה את הקול. הזוגות הסמוכים הביטו בה בתוכחה. היא התעלמה מהם, אך אילצה את עצמה להירגע.

"אהבת פעם מישהי?" שאלה ברכות, מעבירה את ציפורניה על אמת ידו.

"אני חווה ריגושים בעוצמה גבוהה בהרבה ממך. רק שאצלי הם תמיד חיוביים, אין אכזבות, אין פגיעות. זה עולם מושלם, אם לא היית כל כך נגד, היית מבינה שזה גן העדן שבני האדם חלמו עליו מאז ומתמיד."

היא נואשה ממנו והחלה לאכול מעט. האוכל היה טעים להפליא.

"איך את מסתדרת עם כל הידע החדש על העולם?"

היא הנהנה מצד לצד, אוכלת כעת במרץ, משהמזון עורר את תיאבונה. "המומה, אבל לומדת מהר."

"אני המום מקצב הלימוד שלך. הייתי בטוח שהכישורים שלי יהיו פי מאות מונים טובים משלך. את קולטת ממש מהר."

"חומד, אתה אולי ספגת יותר ידע ממני, במעבדה שלך, אבל אנחנו בשמורה, שומרים על הכישורים שלנו, וזה כנראה מה שחשוב."

"אולי זאת מטרת הניסוי. הם חושבים שיש יתרונות מסויימים בצורה בה המוח האנושי פועל, ושהוא מתפתח באופן מיטבי בתנאים מסויימים. הם משווים בין יכולות הלימוד שלנו."

"אני לא מבינה את זה. אם הם כל כך חכמים, למה הם צריכים לעשות ניסויים, לבדוק אותנו. הם יודעים לייצר בני אדם, אז הם לא מבינים איך המוח האנושי פועל? מה, חסרות להם הוראות ההפעלה?!"

"אבא אומר שלמרות כל הקידמה שלהם, יש אצלנו דברים טובים שהם איבדו."

"אני מתחננת לפניך, אל תקרא להם 'אבא' לידי. אתה לא יודע מה זה 'אבא' אמיתי."

"איך שלא תסתכלי על זה, הם ההורים שלנו. כל הידע וההיסטוריה האנושית, הזכרונות והרגשות האנושיים, הכל טבוע בהם. הם פשוט הפכו למשהו אחר והותירו אותנו …"

"די!" הרימה שוב את קולה. "אני לא יכולה לשמוע אותך מדבר עליהם בהערצה כזאת. הם היו עדר של בהמות שרץ לעבר תהום, הם פשוט התאבדו ביחד."

"זה לא נכון. גם את היית נוהגת כמוהם."

"הא! בחיים לא!"

"תחשבי על המצב הבא: אבא שלך שוחה באגם שאת כל כך אוהבת. לפתע הוא טבע. הוצאת אותו לחוף. יש לך דקה להציל אותו אם תשתילי בו שבב מוחי קטן. תעשי את זה או תתני לו למות? עזבי, דוגמא קלה יותר. יומיומית, מהחיים שלך בשמורה: את לא רואה טוב, מציעים לך משקפיים – תקחי אותם או תמשיכי לראות לא טוב?"

"ברור שאקח, מה הקשר?!"

"עכשיו במקום משקפיים לראיה למרחוק ועוד משקפיים לראיה לקרוב, ועוד משקפי שמש, מציעים לך שבב אחד משוכלל יותר. תקחי או לא?"

"בסדר, אקח את המשקפיים המשוכללות שלך, זה עדיין לא …"

"ברור שתקחי, וכך כל אחד אחר היה נוהג. אין בכך כל פסול. רק שלא אמרתי משקפיים, אלא שבב, כלומר משהו שמושתל בראשך, אינו יכול להישבר ומקנה לך יכולת לראות טוב יותר בכל מצב. וכך העניין יחזור על עצמו בהרבה מאוד מקרים, עוד ועוד שיפורים, תיקונים, פתרון בעיות או מניעתן, כשבכל החלטה כזאת, את בסך הכל משפרת את מצבך. זה מדרון חלקלק. מרגע שמתחילים לרדת בו קשה מאוד לעצור ואי אפשר לחזור אחורה."

הוא הרכין את ראשו וחזר לאכול.

היא הכירה לו טובה על כך, מבינה שלא רצה לתת לה הרגשה רעה משהוכיח את עמדתו.

מסביב החלו זוגות שסיימו לאכול לקום ולעשות דרכם החוצה מהאולם. השולחן וכל מה שעליו, של כל זוג כזה שקם והלך, נעלם מאליו.

 

בדרך לחדרים שלהם, כרכה את זרועה בזרועו והשעינה את ראשה על כתפו.

"המשפחה שלי חסרה לי, האחיות שלי, החברות. אתה החבר היחידי שלי כאן. אני מניחה שגם לך לא קל, הלבישו עליך פתאום בת-אנוש פרימיטיבית כמוני …"

זה שעשע אותה, שברגעים כאלו הוא לא מצא את המלים. עם כל הידע שהיה לו, עם האפשרות לחוות כל דבר במשדר העל-חושי, הוא מעולם לא היה באמת עם אישה.

"איכפת לך שאקרא לך ג'ק?"

"זה לא משנה לי. מספר או שם, זה היינו הך מבחינתי."

"בכל זאת לא הבנתי דבר אחד …"

"מה?"

"למה הם נהפכו? הם השתכללו והשתפרו עוד ועוד, סיגלו לעצמם כישורי חשיבה של מחשבים ויכולות של מכונות, ו… למה אני לא רואה אותם בשום מקום?"

"הם הכל ולא כלום. הרבה מאוד פריצות-דרך טכנולוגיות ומדעיות הבשילו במקביל ויצרו מערבולת אדירה. הם השיגו כוחות כמעט בלתי-מוגבלים, כולל יכולת שליטה בחומר ובאנטי-חומר, שאיפשרה להם להתנתק ממה שנראה ומורגש. אלא שתוך כדי היו מלחמות איומות שיכלו להשמיד הכל. היו ניסיונות השתלטות והשפעה. בגלל שהכל כבר היה מחובר ומקושר, ובגלל העוצמה והמהירות של כוח ההרס שהיה בידיהם, הסיכון היה אובדן הציביליזציה כולה. נקודת הסינגולריות, שלב האל-חזור, היה כשהם הבינו שהמפתח לשיווי משקל יציב ותמידי הוא להיות 'אנחנו', אבל באופן מוחלט. הם החלו להתאחד לישות-על אחת שמהווה הצטברות של הכל. האיחוד צבר עוד כח ככל שהצטרפו אליו והוא הפך למשהו אינסופי ובלתי מוגדר."

"והדבר הזה עושה איתנו ניסויים? מתעניין באיך אנחנו חושבים ופועלים?"

"כן, יש שתי שאלות עליהן גם להם אין תשובה. האחת – איך או למה הכל התחיל. ברור לגמרי איך הדברים התפתחו, אך שאלת ההתחלה נותרה לעולם חסרת תשובה."

"והשניה – איך הכל יסתיים?"

"לא. השאלה השניה היא: האם הם פעלו נכון?"

"מה?! כלומר האלוהים החדש לא יודע אם הוא צדק או לא?"

"בדיוק. זה מטריד אותם, שאולי הם טעו. כמו שאת אמרת בצורה קצת ילדותית, או אנושית, האם הם עדר שדהר לתהום והתאבד ביחד."

היא נעמדה מולו, מביטה עמוק לתוך עיניו.

הפעם הוא לא סובב את ראשו.

ידיה התרוממו כמו מאליהן, אוחזות את פניו בין ידיה. היא ליטפה את שערו, חיוך מרומז על שפתיה.

"וכל הסינגולריות העל אנושית הזאת מתעניינת בי?"

האורות במסדרון התעמעמו לפתע, התחזקו חזרה, ואז שוב התעמעמו. למעשה הכל סביבם החל לרצד ולהבהב – הקירות, הרצפה, אפילו ג'ק. היא בהתה בו, משותקת מחרדה. לראשונה מאז הכירה אותו, הוא נראה רגוע, אפילו שליו. זיק של חיוך נגע בעיניו.

"מה קורה?!" זעקה אליו, נאחזת בו בכוח, צמאה למגע, לתחושת ביטחון.

"אופס," אמר וחייך במבוכה, "הניסוי נגמר."

 

אור היום הבוהק סינוור אותה. היא התיישבה, מרגישה את הדשא מעקצץ אותה מלמטה. היא ליטפה אותו בידה, מוודאת שהוא אמיתי. עכשיו כבר ידעה שגם זה לא מבטיח דבר.

"מה שלומך?"

היא הסתובבה במהירות למקור הקול. הדבר הראשון שהבחינה היה החיוך החם בעיניו. בשערו הלבן לגמרי ופניו חרושות הקמטים הוא נראה כסבא חביב. הבעת פניו היתה נעימה והקרינה דאגה כנה לשלומה.

"את בסדר?" שאל שוב.

"כן, תודה. מי אתה?"

"את לא יודעת?!"

היא שתקה, מהססת לומר את שחשבה. "אתה זה הם."

הוא הנהן בראשו.

"אז הכל היה חלום? כל הזמן הזה הייתי כאן?"

"לא. עשינו גם ניסויים כאלה, אבל במקרה שלך זה היה אמיתי."

"אני לא בטוחה שהבנתי, על מה בכלל היה הניסוי?"

"מה אתם חושבים על מה שעשינו, האם הייתם נוהגים כמונו, האם יש דרך אחרת."

"אם פעלתם נכון. ג'ק אמר שזה מטריד אתכם."

"את מעדיפה לדבר איתו?"

היא נדה בראשה כמתלבטת, "כבר התחלתי לחבב אותו, אבל לא משנה. אם זה נגמר, למה אתה כאן?"

"לראות שהכל בסדר איתך. להיפרד."

"תודה," חייכה אליו. משראתה את השאלה במבטו הוסיפה, "אולי נשארה בכם מעט אנושיות, אחרי הכל?"

"זה לא מגיע מאותו מקום כמו אצלכם, אבל התוצאה זהה. איך גילית?"

"שג'ק זה אתם? הוא לא הגיב. אין גבר אמיתי שהיה נוהג כך."

"מעניין," הצטחק, "עשינו ניסויים דומים רק הפוכים, הגבר והאישה. הם אף פעם לא גילו את זה."

היא פרצה בצחוק משוחרר, לראשונה מזה ימים רבים. "ברור! הם בטח רק חשבו איך להכניס אותה למיטה. וכמה שהיא היתה אדישה, כך הם רצו בה יותר."

הוא הנהן בלי לומר דבר, עיניו העמוקות נעוצות בה.

היא הסבה פניה אל השמש, מתענגת על קרניה המלטפות. אני צריכה להישאר ממוקדת, חשבה. לא ללכת שולל אחרי התחושות שהוא מעורר בי. הכל מכוון אצלם.

"טוב, הגיע הזמן להיפרד," אמר בשקט.

תחושה של קור טיפסה במעלה גווה. היא מתחה את עצמה לכיוון השמש, מנסה לשאוב ממנה עוד קצת חום.

"אני חייבת למות?"

הוא הנהן בראשו מצד לצד ומשך בכתפיו. "זה בכלל לא בתכנית. אבל עצם העובדה שחשבת על כך, מלמד אותנו כמה אתם לא צפויים."

"אז מה יהיה איתי?"

הוא שוב משך בכתפיו. "תחזרי הביתה. אל המשפחה שלך, אל השבט שלך."

"ומה עם כל מה שאני יודעת? הסוד שלכם, אתה תגרום לי לשכוח עכשיו?"

הוא כבר לא היה שם. התפוגג ונעלם, אך קולו המשיך להשמע באוזניה, או במוחה, מבלי שתוכל להבחין.

"למה שאת יודעת אין שום משמעות. אף אחד לא יאמין לך. ואם יאמינו, אינכם יכולים לעשות עם זה דבר. עם הזמן כנראה שגם את תחדלי להאמין."

"ומה איתכם?" צעקה אחריו, סבורה שאם הוא נעלם הוא אמור היה להתרחק.

"נמשיך לצפות בכם מבלי שתדעו. אנחנו משהו שהיה וחלף, ועכשיו אתם ממשיכים, או אולי, יוצרים מחדש."

"בשביל מה? הרי בסוף נגיע אליכם שוב."

הוא חזר והופיע מולה. "הרצנו אין ספור סימולציות. רבות מהן הסתיימו בהשמדה או קריסה. אם האנושות שרדה, תמיד הגענו לאותה נקודת סיום."

"שגם בה למעשה האנושות לא שרדה. אז מה שאתה אומר לי שאין דרך אחרת, שהמדרון החלקלק מוביל תמיד לאותו מקום?!"

"אנחנו לא בטוחים. בשביל זה עשינו את הניסויים."

"ועכשיו החלטתם שזה כבר לא מעניין אתכם?"

הוא נעלם שוב.

"אז החלטתם שזה כבר לא מעניין אתכם?" צעקה שוב בכל הכח, קולה מהדהד חזרה מהגבעות.

הפעם שמעה את דבריו בבירור: "להפך. זה הניסוי האמיתי."