50- מלאך החיים

 

"אתה מבין"

ניסיתי להסביר לברמן  את המצב שלי.

"יש לי את העבודה הכי מחורבנת בעולם."

לקחתי את השלוק האחרון מהבירה, למה תמיד לשלוק האחרון של הבירה יש טעם של רוק של מישהו אחר?

"אני כל היום רץ ממקום למקום ומתקן טעויות של אחרים."

הוא הנהן ושאל                                  

 "עוד אחת?"

"ברור שעוד אחת, אתה מכיר עוד דרך להתמודד עם החיים האלה?"

הוא הסתובב ומזג לי את הבירה באדישות, אם הייתי מספר לו  שהוא הולך למות עוד 59 יום, 3 שעות, 54 דקות ו32 שניות, כשהוא ינסה להציץ לשכנה שלו במקלחת וייפול מהחלון, הוא לא היה נשאר אדיש.

ברגע שהבירה שלי הגיעה, קיבלתי קריאה. עוד טעות, אין לי כבר כוחות. שתיתי את הבירה בשלוק אחד והתנדנדתי לשירותים. בפעם האחרונה שהשתגרתי באמצע הפאב זה עשה הרבה בעיות.

פתחתי את הדלת של השירותים וגל ריח הכה בי. בני האדם המטומטמים האלה, אפילו להשתין לחור הם לא מסוגלים. נתתי לבחור השמן לצאת (הוא הולך למות עוד 367 ימים 5 שעות, 2 דקות ו 20 שניות, כשהוא יגלה שאשתו בוגדת בו עם האח הרזה שלו ויחטוף התקף לב).

חשבתי על הכתובת שאני צריך להשתגר אליה ובוף, ממש כמו בסרטים הופעתי בה. בהתחלה הכל קצת הסתובב, אולי הבירה האחרונה הייתה מיותרת, אבל ישר הבנתי איפה נמצאת הגופה. כי אתם, בני האדם, תמיד מתנהגים אותו דבר ליד גופות. עומדים במעגל סביבה ושומרים מרחק כאילו המוות מדבק. אתם חושבים שברגע שתתקרבו לגופה מלאך המוות יראה גם אתכם ויערוף לכם את הראש עם החרמש המפורסם שלו. תנו לי לגלות לכם משהו, זה ממש לא עובד ככה. מלאך אחד לא יכול להתמודד עם כל העסק הזה שנקרא מוות, לכן הקימו את מחלקת המוות (אף אחד לא הצליח לחשוב על שם פחות מזעזע) המונה 353 עובדים:

198 מוצאים לפועל או כמו שאתם מכירים אותם מלאכי מוות.

71 חשבים, התפקיד שלהם זה לחשב כמה זמן יש לכל אחד לחיות (זה חישוב כל כך מסובך שאני אפילו לא נכנס לזה).

71 רשמים, התפקיד שלהם זה לרשום את החישובים של החשבים ואת התוצאה.

12 מקשרים, התפקיד שלהם זה לקשר בין כולם.

ואחרון אחרון חביב, אני, מחייה המתים או מלאך החיים, נגיעה אחת שלי והמת הופך לחי.

מה מלאך החיים עושה במחלקת המוות? אני אסביר לכם איך המחלקה עובדת ואז תבינו. הרשמים מעבירים רשימת שמות למוצאים לפועל וחסרי המוח האלה רוצים לסיים את הרשימה כמה שיותר מהר, כמו פקחים שמנסים לסיים את מכסת הדוחות היומית. אז הם הורגים בלי אבחנה, גם כאלה שלא צריכים למות. אני, זה שצריך לרדוף אחריהם ולתקן את הטעויות שלהם. אם אני לא אעשה את זה, האיזון בין חיים למוות יופר והעולם ייחרב.

העולם בנוי על איזון, איזון בין חיים למוות, איזון בין טוב ורע, איזון בין יפים ומכוערים, המחלקות השונות שומרות על האיזון כדי שהעולם לא יטה לאחד הכיוונים ולאט לאט ידרדר לאבדון, עכשיו אתם מבינים את גודל האחריות שיש לי על הכנפיים?

בחזרה לגופה הטרייה, האופניים המרוסקות והנהג ההיסטרי נתנו לי תמונה ברורה של מה קרה כאן לפני חמש דקות. אני יכול לדמיין את רוכב האופניים עם אוזניות שר לעצמו בלחישה. הנהג יצא מהחנייה וחשב על היום הנוראי שהולך להיות לו בעבודה. רוכב האופניים היה שקוע בשירה ולא שם לב לרכב. הוא פגע בחלק הקדמי של המכונית ועף באוויר 4 מטרים ונחת באמצע הכביש. אנשים התקבצו סביב הגופה, שברתי את המעגל והתקרבתי אליה. יש משהו מרגיע בלהסתכל על גופה, איך היא דוממת בתוך כל ההמולה שנוצרה סביבה, מנותקת מהעולם כמו אבן בקרקעית האגם. נגעתי בגופה והרגשתי איך הלב חוזר לפעום באיטיות והגוף מתעורר לחיים כמו צמח במדבר אחרי הגשם.  

הדבר שאני הכי אוהב לעשות אחרי שאני מחזיר מישהו מהמתים זה לשתות בירה קרה. כבר יכולתי לדמיין את הנוזל הקר והמר נוזל בגרון שלי, אבל לפני שהספקתי לשאול מישהו איפה הפאב הקרוב, הייתה לי עוד קריאה. קיללתי בלב והשתגרתי לכתובת של הגופה הבאה.  

המקום היה חשוך ולא הייתה שם אף נפש חיה, החיוורון של הגופה בהק כמו בדל סיגריה שנזרק לכביש. אמרתי לעצמי בקול רם, "זה מוזר". הגופה אמורה להגיע לרמה כזאת של חיוורון רק עוד כמה שעות. התקרבתי לגופה וריח חזק של מוות הציף אותי. הגופה הייתה של אדם מבוגר, בשנות ה 50 לחייו. שתי הידיים שלו היו מונחות על בית החזה והרגליים מקופלות לכיוון הבטן. הייתי בטוח שזה התקף לב, הזזתי את הידיים של הגופה לצדדים והנחתי יד אחת על בית החזה. כלום לא קרה, הלב נשאר דומם כמו מכונית על שלט בלי סוללות. חיפשתי בעזרת היד השנייה את הדופק שוב ושוב כמו ילד שאיבד את המפתח לבית ומחפש אותו בתיק בפעם העשירית למרות שהוא כבר יודע שהוא לא ימצא אותו לעולם.   

אני חייב להבין מה קרה פה וכדי לחשוב אני צריך לשתות. נכנסתי לפאב שהיה לקראת סגירה. התיישבתי מול הברמן המנומנם. הוא הסתכל עלי במבט של מה אתה עושה פה איש זקן לך הביתה למיטה הישנה שלך ולאישה המתפוררת שלך.    

"תן לי חצי ליטר בירה."

"זה לא קצת מאוחר מדי בשבילך סבא?"

"זה אף פעם לא מאוחר מדי בשביל בירה."

הבירה שטפה את הרגשת המרמור שעטפה אותי, יכול להיות שזה מקרה מוות חריג, ניחמתי את עצמי. אולי עשיתי טעות, השתגרתי למקום הלא נכון? או שלקח לי יותר מדי זמן להגיע? לקחתי שלוק גדול מהבירה כדי לקרר את המצפון. מה מוות אחד קטן כבר יכול לעשות? עוד לפני שהספקתי להתעמק במחשבה הייתה לי קריאה נוספת. הפעם אני לא הולך לפספס. עשיתי משהו שבחיים לא עשיתי, עזבתי את הבירה באמצע והשתגרתי.

במבט ראשון, הכל נראה אותו דבר. מקום חשוך, ריח של מוות וגופה לבנה, רק חסרה בחורה שצווחת וזאת הייתה התחלה מעולה של סרט אימה גרוע. הגופה הייתה של בחור צעיר והיא הייתה מונחת בצורת עובר, הראש היה בין שתי הידיים. ניסיתי להזיז את הידיים כדי להגיע ללב, אבל הגופה הייתה נוקשה כמו סוכריית טופי שזורקים בבר מצווה. לא היה שום סימן על הגוף שמעיד על צורת המוות, הסתובבתי סביב הגופה וכשראיתי את הגב נעצרתי בהפתעה, היה צרוב עליו סמל. הסמל הופיע בפעם הראשונה במצרים העתיקה והוא נקרא "אנוק" או בשם היותר מוכר "מפתח החיים" והוא מסמל את התחדשות החיים. הגופות האלה מפוזרות בשבילי, מישהו עושה את זה כדי לפגוע בי. אני מקווה שהוא מבין שאם הוא ימשיך לעשות את זה, לא רק אני ייפגע אלא כל העולם. קריאה חדשה קטעה את קו המחשבה שלי, כנראה שהוא לא כל כך מבין.

התפאורה בכתובת החדשה הייתה דומה, ההבדל היחידי שהפעם הגופה הייתה של אישה. היא שכבה ערומה באמצע הסמטה החשוכה. כל הסצנה נראתה כמו תמונה שנלקחה מתערוכה שהנושא שלה הוא מוות. הידיים היו מנוחות לצדי הגוף, פניה היו חסרות הבעה, שיערה מפוזר על הרצפה בצורה סימטרית כמו שערות של מטאטא קש, רגליה מפוסקות קלות ובין שדיה הייתה מונחת נוצה אדומה.  

אני לא יודע מי עושה את זה, אבל הוא מתחיל לעצבן אותי. לא רק שהוא הפריע לי באמצע הבירה, הוא גם מתגרה בי בעזרת סימנים שמסמלים התחדשות על גופות שאי אפשר להחיות. הנוצה האדומה מסמלת את הפניקס או "עוף החול" שלפי האמונה חי יותר מאלף שנים. ברגע שמגיע זמנו למות, הוא מכלה את עצמו באש וקם מחדש לתחייה מן האפר. אני  חייב למצוא את מי שעושה את זה, לא רק כדי להציל את העולם. אלא גם כדי להוריד לו את העור בכפות הרגליים ולתת לו ללכת על גחלים. 

קריאה נוספת, לעזאזל, זה היום הכי מטורף שהיה לי בחיים.  השתגרתי. ושוב הייתה אותה תפאורה, שוב אותה צחנה ושוב אותו שקט שחודר לתוך המוח וממית כל מחשבה, זה מתחיל להיות משעמם. הפעם הגופה הייתה של אישה מבוגרת. היא שכבה על הבטן עם ידיים צמודות לגוף ורגליים צמודות אחת לשנייה. על הגב שלה היה צרוב משפט.

"תסתכל למעלה"

הרמתי את הראש והדבר היחיד שהספקתי לראות לפני שאיבדתי את ההכרה, זה נעל מתקרבת לפרצוף שלי.   

התעוררתי עם כאב ראש מטורף והשתוקקות עזה לבירה. הייתי ערום, הרגליים והידיים שלי היו אזוקות לקיר. בד עבה היה מלופף סביב הכנפיים שלי כדי שלא אוכל להשתגר והעיניים היו מכוסות בבד מעופש עם ריח של חדר ארונות שהיה נעול 200 שנה. מעולם לא הייתי כל כך חסר אונים, הרגשתי כמו זבוב שכלוא בכוס מפלסטיק.

"אני שמח שהתעוררת."

"ממממ.." עניתי

"אם היית ממשיך לנמנם עוד קצת, העולם היקר שלך היה נחרב"

אני מכיר את הקול הזה, אני חייב לגרום לו לדבר כדי להיזכר.

"כן, ואז לא היה לי איפה לשתות בירה."

"אני לא מבין איך בחרו אלכוהוליסט דפוק, להיות מלאך החיים."

עכשיו נזכרתי.

"כי אתה היית כל כך גרוע, שלא הצלחת לעבור את המבחנים."

לא ציינתי את זה מקודם, אבל להיות מלאך החיים זה התפקיד הכי נחשק בשמיים. כל המלאכים מתחרים עליו, אבל בדרך כלל מי שזוכה בו הוא מלאך המוות הכי ותיק. במקרה שלי זה לא היה ככה, כי מלאך המוות הכי ותיק היה כל כך מטומטם שהוא לא הצליח לעבור את המבחנים. מאז שזה קרה, הוא שונא אותי כמו שבלונדיות שונאות שורשים שחורים.

"מאיפה הייתי צריך לדעת איפה הלבלב של בני האנוש העלובים האלה?"

"אני חושב שכדאי שתשחרר אותי לפני שכל העולם הזה ייחרב, ואז לשנינו תהיה מלא עבודה בלברוא אותו מחדש."

הוא צחק, אני לא יודע אם שמעתם פעם מלאך מוות צוחק, זה נשמע כמו הקול שמנסים להתניע את הרכב כשהמצבר גמור.   

"כשהיית מחוסר הכרה, הבוס שלנו שלח סמס "ער" גם ברגעים כאלה הוא שומר על חוש הומור. העולם שהוא ברא הולך להיחרב והוא עדיין חושב שתציל את המצב"

"ואני לא…"

"אני שונא את הביטחון העצמי שלך, אני אסביר לך את המצב ואז החיוך המטומטם שלך ייעלם. הפלתי את אבן הדומינו הראשונה, ולאט לאט כל האבנים נופלות עד שלא יישאר שום דבר. אבל לך יש הזדמנות לעצור את זה. תעביר אלי את התפקיד שלך ואני אציל את המצב."

"כן, אבל אם אני יעשה את זה, אני אצטרך לוותר על הכנפיים ולהפוך לבן אנוש עלוב."

"תראה, יש עוד אופציה. שנינו יכולים להישאר כאן ולראות יחד את העולם נחרב, אפילו הבאתי בירות. אבל אז אתה תודח מהתפקיד שלך ותקבל תפקיד חדש, שמעתי שמחפשים מנקה לשירותים של השטן."

הוא איבד אותי כשהוא אמר בירות

"אתה יודע שאני לא יכול להחליט שאני פיקח, תעביר לי איזה בירה קרה."

הוא שלף בירה מצידנית כחולה ושאל

"אני לא מבין, למה אתה ממשיך לעשות את העבודה שלך אם אתה כל כך שונא אותה?"

"יש משהו אחד שמפצה על כל החרא שיש בעבודה שלי, שמפצה על כל הלילות הקרים שבהם אני צריך לחפש גופות שקבורות בחצי מטר שלג, שמפצה על זה שלא ישנתי כבר כמעט שבע מאות שנה. יש רגע  אחד שמזרים דם בעורקים החלודים שלי. הרגע שבו שמניחים את הידיים על הגופה הקרה ומרגישים איך הדם מתחדש ומפיח חיים בגוף שכל כך צמא אליהם, שמרגישים איך הקור של העור מתרכך והופך לחום שמדגדג בידיים. אי אפשר לתאר במילים את התחושה של להעניק חיים למתים ולתת להם עוד הזדמנות לנשום, לחבק, לשתות בירה. התחושה הזאת, שווה אלף שנים של סבל. אם ייקחו אותה ממני, אני אנבל ואמות."

"לא ידעתי שאתה משורר"

הוא פתח את הפקק בעזרת האצבעות הגרמיות שלו והגיש לי את הבירה. שתיתי אותה בשלוק אחד, אין ספק שזה הדבר הכי טוב שבני האדם המציאו. טוב אין לי ברירה, מלאך צריך לעשות מה שמלאך צריך לעשות.

"ניצחת, שחרר אותי."

חיוך חסר שניים צמח על הפנים הלבנות שלו. הוא פתח את האזיקים.

"אני הולך לשחרר את הכנפיים, אז בלי שטויות."

ברגע שהרגשתי את האחיזה של הסרט משתחררת מהכנפיים שלי, שברתי את בקבוק הבירה על הרצפה ובתנועה אחת חדה חתכתי אחת מהכנפיים של מלאך המוות. לקח לו שנייה להבין מה קרה ואז הוא צווח בקול צורם שנשמע כמו קטר שנוסע על לוח של כיתה. תפסתי את שתי האוזניים, הוא ניצל את ההזדמנות ודחף את האצבעות שלו לתוך העיניים שלי, יכולתי להרגיש את האצבעות נכנסות וכמעט מגיעות עד המוח. נפלתי על הרצפה מכאבים. הוא ניצל את העבודה שלא ראיתי כלום והניח את הרגל שלו על הצוואר שלי והתחיל ללחוץ. העוצמה של הלחץ הייתה עצומה כאילו אני סוחב נושאת מטוסים עם הגרוגרת שלי. למזלי אני עדיין החזקתי את השבר של בקבוק הבירה, גייסתי את כוחותיי האחרונים ונעצתי את הבקבוק ברגל שלו. הוא הזיז את הרגל במהירות כאילו הוא נעקץ על ידי דבורה. עכשיו שהלחץ ירד מהגרון יכולתי לנשום, אבל עדיין לא ראיתי כלום. שמעתי אותו קופץ על רגל אחת לכיווני, התגלגלתי במהירות לעבר הקול. הוא לא היה מוכן לזה וכשפגעתי בו הוא איבד את שיווי המשקל והתרסק על הרצפה. הנפתי את מה שנשאר מהבקבוק, חישבתי איפה נמצאת הכנף שלו והנחתי בעוצמה את השבר של הבקבוק.

אין כאב חזק יותר מלאבד את שתי הכנפיים, אבל יש הרגשה הרבה יותר נוראית. הרגע שמלאך הופך לבן האדם גרוע יותר מאלף מיתות. הסבל שלו היה כל כך מוחשי שיכולתי לגעת בו. הראיה שלי לאט לאט חזרה וראיתי אותו שוכב על הרצפה. גופו הפך לגוף אנושי, ידיו היו רפויות על הרצפה ורגליו לא נעו. הפנים שלו היו אטומות ועיניו מזוגגות, הוא נראה כמו גופה. הוא בקושי פתח את פיו והצליח למלמל רק כמה מילים

"אני אנקום בך, אני אחסל אותך!"

נעמדתי והסתכלתי על היצור מעורר הרחמים ששכב לידי ואמרתי

"יש לך עוד 1547 ימים, 8 שעות, 52 דקות ו 9 שניות לעשות את זה, כי אתה הולך למות כמו כל בן אנוש וכמו שאתה יודע, אי אפשר להתחמק מהמוות."

לקחתי את הצידנית הכחולה עם הבירות והשתגרתי משם.