56 – משמרת לילה

זה התחיל כמו שכל דבר בחיים מתחיל, בדם. הפעם היא הייתה אומצה ענקית ומדממת, כאילו מתאווה להגיר את נוזליה מכל דקירת מזלג וחיתוך סכין. הטעם הנא עם נוזל החיים שניתז לחיכי והרווה את צמאון גרוני, היה מלא בכח, כח שנתן לשרירי העייפים ולשמורות עיני הדובאות להיעצם, עוד אנרגיה קוסמית חיונית להעביר עוד לילה בתפקיד. כשסיימתי את המנה התקנית של בשר הערב, נותרה בצלחתי רק שלולית של דם וסיבי סטייק בודדים. נאנחתי, מהרהר לעצמי אם אחרי עשרים ושמונה שנה שחלפו מאז גוייסתי, תעבור בי בכל פעם אותה תחושת חלחלה, שמתחילה מאכילת הסטייק ועד תום טקס המריחה. תחושת הקבס שעלתה בי, בזמן שטבלתי ידי בנוזל הסמיך שהיה עדיין חם, העלתה בי חיוך מריר, נזכר במילים של 'המכשיר' בכל פעם שירקנו דם והקאנו, "בכל דבר יש משהו טוב, יש גם משהו רע כמובן, אבל תמיד לצידו טוב, תזכרו את זה וכל הטקסים האלה יראו מאיימים קצת פחות". "טוב, אז כנראה יש משהו טוב בכל פעם שהסטייק מאיים לצאת לי מהגרון", הרהרתי לעצמי בעודי מורח את הדם על פני מקפיד לשפשף את העפעפיים היטב. "אולי זה מזכיר לי שאני אנושי", היד חפנה עוד מעט נוזל מערה אותו על אזור הלב ולאחר מכן מעסה אותו היטב. "ואולי זה מזכיר לי שכאשר כל זה יגמר, אני אוכל לחיות חיים נורמליים, עם אשה, בית וכל החבילה הזאת". היד טפטפה בזהירות דם על החוליות הראשונות של עמוד השדרה נותנת לו לזרום באיטיות אל עצם הזנב. "מה שבטוח כשאגיע לשם, לא עוד בשר בשבילי, אני אחיה רק על קולורבי לעזאזל". נגעתי בקצה כל בוהן, פני המגואלות בדם, מלכלכות את הרצפה בחיפושיות משה רבנו קטנות, "ואם כבר בשר הבטחתי לעצמי, אז רק וול דאן". אני תמיד נזכר בשלב הזה של הטקס בציטוט מתוך ספר היהודים: "רק חזק לבלתי אכול את הדם כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש עם הבשר", טבלתי  שתי אצבעות בפעם האחרונה בתוך שלולית הדם והכנסתי אותן לפי. אחרי שסימנתי את לשוני בפס איטי, אות הקין המזוויע, מצצתי אותן. "מעניין מה היהודים עושים במקום הטקס הזה" הרהרתי לעצמי, בעודי נלחם באומצה שנאבקה לצאת מתוך גרוני, "בטח ממלמלים את אחת התפילות שלהם". כשסיימתי הבטתי במראה , פנים ללא כל סימן לטקס שעברתי הביטו בי חזרה. מהנהן לעצמי בסיפוק קודר, ומהרהר על הקללה הזאת ששורה עלי, יודע בוודאות שכל שאר הגוף שלי יבש גם הוא.   הדם, נטמע.

כי הדם הוא הנפש.

הוא יצא מהוילה הענקית שלו ונעל אחריו את הדלת, מקודד את קוד אזעקת הבית בזמן שצל רוקן את השלפוחית שלו על שיח הורדים. הוא הסתכל, מרוצה ממראה עיניו, על גינתו זרועת הפסלים והעצים, מוודא את המיקום המאגי שלהם במבט אחד בלבד.  ליד כל פסל הוא נעצר, מעביר את ידו בתנועה שכל אחד היה מפרש כתנועה המביעה חיבה ורוך, אך מבט אחד בעיניו הרציניות והקשות היה מוחק מחשבה מטופשת זאת מייד. ליד שער הברזל הכבד היוצא מגינתו אל רחוב המגדל, הוא חיווה סדרת תנועות מורכבות בידיו, ממלמל משהו בשפה לא מוכרת. עין בלתי מזויינת הייתה רואה הבזק פתאומי של אור כחול-ירוק לשבריר שניה ולא יותר, עין מזויינת, ובכן עין מזויינת הייתה משתדלת לברוח כמה שיותר מהר מאותו מקום.
לאחר שנעל את שער הברזל מתרגל תוך כדי כך לרחשי העולם שמהם נמנע בתחום ביתו והגינה שלו, סידר מחדש  את כנפי המלאכים. הם היו שני חותמים, מוצגים בצורה הסטנדרטית (הוא ידע שהם אינם נראים כך באמת), שמנמנים עם כנפיים והילה. מלאכי הברזל היו מוטבעים על השער עוד בימים שבוס התגורר בבית הזה. המלאכים היו מכוערים כל כך בעיניו, גרוטסקיים בצורה קיצונית אפילו, אבל הוא ידע שחיווי הכנפיים שלהם יציל אותו בעתיד כמו שהציל אותו פעמים רבות בעבר. הוא הקליד שוב את המספר הסודי של האזעקה גם מחוץ לשער מלאכי הברזל וחשב לעצמו, חצי משועשע חצי ממורמר, שהיום יותר קשה למנוע דווקא מבני האדם לפרוץ אל הבית שלו. "ליצורים לפחות, יש פחד וכבוד אליך", הוא התחיל לטפוח על כיסיו מוודא נוכחותו של כל פריט מציוד הלחימה שלו, "אומנם עם שנאה יוקדת אבל עדיין כבוד, לבני האדם", הוא רטן, "לא נשאר אפילו זה".
 הוא תמיד בדק את מלאי הציוד ותקינותו רק לאחר שנעל את ביתו, זה היה מן מבחן שכזה שהיה מעביר לעצמו כל לילה מחדש. חוקי המבחן כאילו קיננו בליבו מפתים ולועגים, האם יממש את תוצאות המבחן עליהן החליט לפני שמונה עשרה שנה, או שייסוג בפחדנות מההסכם בינו לבין עצמו. החוקים שנחתמו אז בכוס משקה יחד עם רוטב מלא החיים עדיין בערו במוחו, אם יכשל ולו פעם אחת, וישכח את אחד מהפריטים בביתו, זה יהיה זמנו לפרוש לתפקיד קצת יותר מנהלי. הוא ידע שלא יעמוד בהסכם שהציב לעצמו, כיוון שזה היה  אומץ לב של שיכור, אחרי שהוא ורוטב גרמו לפאב אחד לאבד כמעט חצי ממלאי האלכוהול שלו. אך למרבה המזל מאז חתימת ההסכם, ליתר דיוק מהיום הראשון שהגיע לעיר ים, הוא עבר את המבחן בהצלחה. האיש שחזותו העידה על גבר באמצע שנות ה-20 לחייו, גיל שהיה רחוק 40 שנה מן האמת הוריד את תיק העור מעליו. הוא פתח את התיק לכמה שניות, מנערו בעדינות וסגר אותו שוב, מלפף את שרוך העור על אחד האבזמים. "לפחות ההכשרה המסוייטת הזאת שעברתי, חוסכת לי הרבה זמן בחיים", הוא גיחך לעצמו. "ויותר חשוב רוטב", הוא הרים מבטו לשמיים, "הצלחתי במבחן".

תמיד יש משהו טוב.  

הוא שרק לצל לבוא אחריו והתחיל ללכת לאיטו לכיוון הטחנה, מדליק תוך כדי הליכה את הקשר המזערי על חגורתו, ומכניס את השתל לאוזנו. הוא אמור להיפגש היום לחפיפה עם הסרן החדש, זה שבסופו של דבר כנראה יחליף אותו בתפקיד. הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם בוס שבוע שעבר בהלל, ותהה. "אין מה לעשות עץ, אתה צריך לפנות את המקום שלך מתישהו, אתה לא תגיע לתפקיד אחראי עיר ים בקצב הזה. יבוא  מישהו, תכשיר אותו חצי שנה בערך עם עוד חצי שנה חפיפה ותעבור הלאה, תשב מאחורי שולחן, עם הבלק לייבל  במגירה במקום במימיה המכוערת הזאת שלך, ותחיה חיים שקטים כמה שנים". עץ הסתכל עליו, מבטו חודר בעוצמה למרות שלפניו הייתה מונחת הכוסית החמישית שלו לאותו לילה, עיניו בצבע חום האגוז היו קשות בדיוק כשמו. הוא מצץ את הווינסטון שלו ארוכות לפני שהשיב, מגלגל תוך כדי את הנוזל החום והצלול שבתוך הכוס. הוא הרים את הכוס לפיו שומר על עשן הסיגריה בריאותיו ובצליפת כוס החליק את הוויסקי לגרונו, מתענג. הוא נשף באיטיות את העשן דרך פיו ונחיריו, כאילו מצטער על אובדנו ומיקד מבטו המקפיא הקודר בתוך עיניו הכחולות של בוס.
"שנינו יודעים", עץ פתח ואמר, "שהתפקיד של אחראי העיר הזאת הוא תפקיד של בובה על חוטים, האנשים של השטח, במיוחד האחראי על הרובעים, שזה אני להזכירך, הם בעלי הכוח והדעה. אני, בתפקיד "זוטר" לראש עיר ים, מדווח ישירות לראש כנען. תפקיד ראש ים הוא כסא נייר, אם באשמתו של האחראי ואם בעל כורחו. בוס החל לענות, "עץ" הוא אמר, "חכה שניה אצ'ינורי", קטע אותו עץ, "עוד לא סיימתי". בוס ממצמץ בעיניו בפעם הראשונה מאז החל עץ לדבר, נדרך לפתע בעקבות איזכור שם הדם שלו. בוס ידע שכאשר עץ משתמש בשם זה, הוא הולך להטיל איזו פצצה, לפחות בעיניו של עץ עצמו. בוס שילב אצבעות שני ידיו למולו מצמיד את פיו אל שני אגודליו, והביט ברצינות כמעט מושלמת בפניו של עץ שנראה עדיין חסין רגשות ואפתי. הרצינות במבט נפגמה במעט עקב ניצוץ הומור שברק בעיני בוס, אך הוא ידע שבתוך הסלע הזה שיושב מולו מתחוללת סערה. עץ, יונק שוב מהסיגריה שבפיו מסיים שליש ממנה בשאיפה אחת, ידע כבר שבוס ניחש את ההכרזה, או הבקשה ליתר דיוק שהוא עמד לשאת. הוא נשף את העשן מעט חזק מדי מעל ראשו של בוס, וקילל, "לעזאזל איתך בוס, אין לי מושג איך אתה מנחש כל פעם מחדש, אבל אני אגיד את זה בכל זאת. העמדה היחידה שאני מוכן לעבור אליה מהתפקיד הנוכחי שלי זה תפקיד בכיר מאד בחוליית הפיקוד האישית של מפקד ארבעת הקדושות. חוץ מהתפקיד הזה העיר היחידה שאני מוכן להיות אחראי עליה, זה בבית בלילהאמר וגם שמה אני אעבוד מתוך המיטה בחדר השינה שלי".
 זה היה מחזה נדיר לראות את עץ מוציא כל כך הרבה מילים בזמן קצר כל כך, לחיילים שלו זה היה בוודאי סיפור שיכול היה להחזיק את שמירות הלילה לפחות חודש. חלקם, היה רגיל לשמוע מילים ספורות ביום מפיו של עץ, רובן לא היה מופנות אליהם ישירות, וגם הן נאמרו כשעץ היה נינוח. בוס לגם מהקפוצ'ינו של הלל בפעם הראשונה באותו הערב מוציא מכיסו קופסת סיגריות כסופה, עליה חרוט הסמל של ארבעת הקדושות. עץ ראה בבירור את הקיר הקדוש של העיר שלו עומד ברקע לים, המערה והקבר. "אלף", בוס פתח ואמר, "אף אחד לא שואל אותך, איפה להציב אותך ומתי אתה יכול לפרוש", הוא הצית בנינוחות סיגר דק שהיה שווה לשני פקטים לפחות מהווינסטון של עץ. עץ לא השיב, יודע שהאיום ריק מתוכן הזה היה רק פתיחה לתגובה האמיתית, הוא סימן למלצרית שתמלא לו סיבוב נוסף. "בית, תפקיד ראש ים הוא מה שאתה תעשה ממנו ולא מה הוא יעשה ממך". בוס הוציא עשן מאפו תוך כדי דיבור, עץ נדרך, מבטא זאת בקדרות רבה יותר. "וגימל, יש תפקיד מסויים בו אתה חושק?" עץ שידע שהקלפים שלו היו פרושים מול עיניו של בוס מתחילת הערב, החליט שהטלת ההימור נראית פתטית כמעט, אבל החליט לזרוק את כל האסימונים שהיו ברשותו בכל זאת. "אני רוצה להיות סגן", זהו הוא אמר זאת, מועך תוך כדי את הסיגריה שלו במאפרה החצי מלאה. בוס הרים גבה משועשעת אל עבר עץ מתגרה בו, "אתה לא חושב שאתה צריך לסיים ללמוד ללכת לפני שאתה נהיה הסגן שלי?", עץ שהספיק להדליק סיגריה חדשה, וקיבל לידיו עוד כוסית מלאה בחציה מהמלצרית, אמר בקור הרוח הרגיל שלו חוזר לתמציתיות המאפיינת אותו בשיחותיו עם בני האדם, " אם כבר, לסיים ללמוד לעוף". עץ רוקן את הכוס בלגימה איטית יותר הפעם, מניח את הכוס בעדינות על השולחן, הוא הוסיף ואמר "אבל גם את זה, כבר סיימתי". בוס חייך עכשיו בפה מלא והתקרב מעט לעץ מדבר ברכות, עיניו נוצצות חמדניות כמעט, " זה נכון הייסרין", משתמש בפעם הראשונה בשם הדם של עץ מאז תחילת השירות שלו, "אתה כבר עף די הרבה זמן".
  
עץ החל ללכת דרומה אל עבר הטחנה, עדיין מופתע מחדש מהשימוש בשם הדם שלו על ידי בוס. טוב, הוא הירהר לעצמו, נשארה לו כנראה עוד שנה בתפקיד הזה ובוס הבטיח שהוא יראה מה הוא יוכל לעשות בנידון. עץ ידע שהכוונה, ב"מה לעשות בנידון" זה פגישה אישית עם ראש כנען. הוא ידע בנוסף שתאריך לפגישה עם ראש כנען יכול להיקבע רק לעוד כמה חודשים במקרה הטוב, ולכן זמן הכשרה יש לו בשפע. בדרך אל הטחנה הוא נזף, במבט בלבד כמובן בכמה פיקולו שהתחזו לענפי עצים, ומשכו מעל ראשי האנשים המופתעים את כובעיהם. פיקולו אחד הגדיל לעשות ומשך צעיף של בחורה מסכנה מפיל אותה על הרצפה, עץ טיפל בו אישית. הוא התבונן בערגה באנשים שהלכו בשכונה שלו, מכורבלים בתוך מעילי הצמר שלהם, פניהם תחובות בתוך הצעיף, שאננים וממהרים לדרכם. כל דאגתם הייתה לבטח, להספיק עוד זמן פלירטוט עם בן הזוג שלהם, או לשתות בנינוחות, כוס יין של חצות לפני שילכו לישון. כמה היה רוצה להיות למשל כמו זוג הנאהבים הזה שנח לו על הספסל ליד הטחנה, מתעלם מהקור ששורר סביבו, בעקבות להט פנימי,יצרי ומלא תשוקה שעטף אותם כרגע. עץ התפלא, ולא בפעם הראשונה, איך הזוג לא נבהל מהאש שעטפה אותם מאיימת לכלותם ברגע, אש שנבעה מאותו זוג עצמו. הוא נאנח, יודע שהזוג החמוד הזה, בוודאי לא שמו לב גם לשני השעירים המכוערים שישבו לידם על אותו ספסל, מחקים את הזוג בתנועות מגונות, פרצופים מזוויעים ונפיחות רמות. מה היה נותן כדי לא לראות את אותם שעירים, או את ההילות הירוקות, הנחשיות שהסתובבו לרגליהם של אותו זוג, מתאוות לאותו חום, מקנאות ושונאות בגלל הקור התמידי בו הן שורות.
 הוא הגיע אל הטחנה ונעמד לרגליה, מצדיע בליבו אל המגן מונטיפיורי שהעיז ובנה אותה. "הוא היה מגן אמיתי", הוא מילמל לעבר צל שהביט בו בשקט, "ולמוסלמים לא הייתה ברירה אלא לחזק את הטחנה בכשפים שלהם". עץ הרים מבטו אל שני הלהבים העליונים של טחנת הקמח וראה את נרד הזקן מדבר לעצמו חרש. עץ שאל בלחש, הזוג התגפף מטרים ספורים ממנו (לא שהם היו קשובים כ"כ), "נו נרד, הלהבים מכויילים?" נרד שהציג עצמו כרגע בדמות עורב, היה השד הזקן ביותר בו פגש עץ בכל זמן השירות שלו, הזקן ביותר מהמישור השני כמובן. נרד סובב ראשו באיטיות מביט לעבר עץ בזעם קשישי וענה :"תלך מפה עץ הכל בסדר, אני מבין שאתה מתחיל בעינוי השדים שלך שעה קודם, אבל אל תתחיל אותם איתי בבקשה". העורב הזקן קרא במחאה וסובב ראשו חזרה אל בין שני הלהבים, אחד מכוון אל עבר ואדי הינום ואחד לקיר הקדוש. עץ חייך בליבו לדבריו של נרד, הוא ידע שהכעס שהופנה כלפיו הוא רטנוניות  רגילה של כל ישות זקנה באשר היא, ונרד היה קשיש אמיתי.הוא ידע בנוסף כי שנאת האדם של נרד התנדפה לה מזמן, ואותה החליפה תאוות הידע הבלתי נתפשת שלו. מצידו של נרד, עץ ידע, העולם התחלק לשניים, יצורים טפשים וכאלה שקצת פחות, לא חשוב לאיזה מישור הם שייכים.
 עץ, למרות הכיול המדויק של  שני הלהבים העליונים בדק את חיווי שני הלהבים התחתונים. הוא חשב על המקומות אליהם היו מכוונים להבים אלה והתקדר עוד יותר בתוך עצמו. הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה עשר וחצי, חצי שעה לפני תחילת המשמרת. הוא אהב לצאת מוקדם יותר מביתו כדי ללכת באיטיות ברחובות שכונתו הקטנה והיפיפיה, ולתצפת מהטחנה על החומה ועל תחום הרובעים עליהם פיקד. עץ פנה ללכת קורא לצל, שרטן מצידו לעבר שדה בגוף חתולה שחורה. השדה מצידה עמדה על מכסהו של פח האשפה, מקמרת גבה ויורקת בעיניים רושפות לעבר צל. "עזוב אותה צל, אנחנו הולכים", צל נבח נביחה אחרונה ורץ, עובר את עץ ומתחיל לרדת לכיוון כביש 60. "עץ" קול צרוד קרא לעברו, "כן נרד", ענה עץ ממשיך ללכת לאיטו, עורפו מופנה לטחנה ולעורב שנח עליה. "תשמור על הראש שלך עץ, יש לך ראש טוב, חבל עליו". עץ, מופתע, הפנה מבטו באיטיות אל עבר נרד ושאל, "למה אתה מתכוון נרד?", אך נרד בקריאות עורב צרודות כבר התרחק לו משם, מעופף לכיוון הפעמון.

"זה היה בלתי צפוי", חשב לעצמו עץ, "לא מספיק שנרד לא מטיח בי האשמות כהרגלו, הוא נשמע כמעט, דואג? עד שאתה חושב שאתה לומד להבין את המישור השני, הוא מגיח בהפתעות בלתי צפויות. ומה אתה חושב על זה צל, הא?" צל שחיכה לעץ בפתח הארמני הסתכל בו בעיניו הנבונות ורטן חרש. "צודק", אמר עץ "גם בעיני זה חשוד, חשוד מאד אפילו".
עץ החל להחיש צעדיו כדי להספיק להגיע בזמן לפגישה עם הסרן החדש. ליתר דיוק הוא רצה להשאיר לעצמו כמה דק' פנויות כדי לראות אם יוכל לאתר אותו בכוחות עצמו. בוס, באותה שיחה בלתי נשכחת רמז לעץ שנכונה לו הפתעה. "אתה תגלה זאת בבוא העת", בוס כמעט צחק בפניו של עץ, "חוץ מזה, אני מצפה כמובן שתעביר לי את ההתרשמות שלך במיידית, עדיף באותו לילה אפילו".
"נו", עץ דיבר חרש אל צל, "בוא נראה מה הכינו לנו לכבוד יום ההולדת".
עץ הגיע לרחבת הקיר הקדוש, יושב בנינוחות מתחת לדגלי כנען המתנופפים ברוח העזה. הוא תר בעיניו, מקיף במהירות את מבקרי הקיר בכמה מבטים ספורים. כמובן נכחו במקום כמו תמיד השחורים, מתנענעים במהירות ספרים בידיהם, קוראים בתפילה חרישית אל אלוהיהם. בנוסף היו שם התיירים עם כיסויי הראש המצחיקים מקרטון, נושאים בידיהם מצלמות ענק, כדי להנציח באלבום התמונות האינסופי שלהם את השריד העתיק. עץ חשב בליבו על הקיר הקדוש, סלע המחלוקת ששותת דם כבר אלפי שנים. שריד זה שמשך אליו את כל תצורות החיים, שורות האבנים המרכיבות אותו אוצרות בתוכם את נוזל החיים, מפעפע וגועש. הקיר מלא הזכרונות והכח, כאילו קרא לכל המישורים, בואו טעמו ממני, הרוו גרונכם הניחר, צאו מקליפתכם המיובשת, לה אתם קוראים גוף והתקרבו אל הלב המפעם של העולם.
טוב, דקה אחת הספיקה לו והוא פנה אל הדגל האחרון, עוקף בדרכו שני זקנים ממללים וחבורת נערים צעקנית. הוא ניגש אל הדמות האחרונה שישבה מכורבלת במעיל, כובע צמר על ראשה וצעיף מלופף על חצי מפניה. "עם עוד קצת תמונות ילד", צל פנה אל הדמות, "אתה יכול לפתוח דוכן גלויות, אתה לא חושב ככה, נוצה?"
האדם איתו דיבר עץ, עצר את תקתוק המצלמה, כתפיו שחו כאילו הכריזו הפסד, אך צל, מופתע קמעא, ראה בזיק של חיוך חוצה את פניו של הנער.
"אין לי מושג איך עשית את זה צל", הדמות פנתה אל צל מחוייכת, "אבל בפרט אחד טעית".
צל, פניו חתומות לא מסגירות מאום מההלם שחש, קילל בליבו חרש, "לעזאזל, זו בחורה".

"הפתעה נאה הכנת לי בוס", חשב עץ בלבו,  "זאת כנראה הטעות הראשונה שלך, אבל עדיין הפתעה".
"שלום, נוצה" היא הציגה עצמה והושיטה את ידה אל עבר עץ, "אבל את זה אתה יודע כבר". "אכן", עץ ענה בנוקשות.
נוצה ציחקקה והחלה להשיל מעליה את הצעיף הכוזב שנכשל בתפקידו להסוותה מעיני עץ. "שתגלה לי איפה טעיתי או שאני אצטרך לנחש לבד"? עץ המהם לעצמו ואמר בקול שהזכיר את הרטינות של צל, "אפשר לסכם את הכל בהתלהבות יתר וחובבנות, המיקום שבחרת לעצמך בתור התחלה". נוצה צחקה צחוק עצבני ואמרה, "לעזאזל, זה באמת היה צפוי כ"כ?"  עץ שתק מניח לה לדבר. "טוב כנראה שהייתי צריכה להיטמע בקהל, הא עץ?", עץ הנהן והוסיף "ולהיפטר מהתחפושת המטופשת הזאת".
נוצה הזעיפה פניה וקיללה חרש, כבר שנים רבות לא חשפו אותה במהירות כזאת, אם בכלל. "כמה זמן את פה סרן?" עץ חזר לקול המפקד שלו. "חצי שעה בערך", נוצה ענתה והבינה שמבחינת מפקדה נגמרה שיחת ההיכרות ועתה הוא פונה אליה בקולו הדורש, "ממצאים?", עץ חקר. נוצה התמתחה אוטומטית לעמידת הדום המאוסה עליה, עמידה שהושרשה עוד בימי הכשרתה. בכל פעם שדרגה מעליה דיבר לכיוונה, היא נזכרה, היא  הייתה צריכה להזדקף לעמידה נוקשה ולבהות כמה סנטימטרים מעל ראשו של אותו פונה. למרות השנים הרבות בשירות, נוצה עדיין התחלחלה כשנזכרה בימים שהייתה ירוקה. כל אחד מהארגון העדיף לשכוח את שלושת שנות הסבל האלו, אך לכל אנשי הארגון בניגוד לנוצה הסתכמו הסיוטים הללו באותם נושאים. הדם הראשון אותו טעמו, המראות הראשונים של המישור השלישי ואחר כך בחזיון ההולוגרמות של הרביעי (את המישור השני הם יכלו לראות באופן מולד כמובן). זאת הייתה הירתעות אפילו מהמחשבה על הסבל הפיזי שהם עברו, התלאות, הבגידות ומרחצי הדמים בבמת הקרב. כל זאת לא הזיז לנוצה במאום, מה שהפריע לה יותר מכל היה, השפלתה. הצורך לסגוד לכל מי שרם ממנה כאילו היה  צ'רצ'יל המגן, או אם הפונה היה בעל דרגות גבוהות יותר, דוד בכבודו ובעצמו. אולם, ככל שניסתה להדחיק זאת, מצאה את עצמה מדקלמת, מתוחה כמו עמוד אבן בניגוד לאופי שמה, מסתכלת על הקיר הקדוש במבט המזוגג של מתן הדין והחשבון היומיים, מבט שאפיין כל סוף יום מזורגג מההכשרה שלה. היא ידעה שהיא יכולה להתנגד אפילו במקצת, אך נימת קולו של עץ הייתה מהממת, שווה כמעט לקולו של המכשיר הראשי. היא שנאה את עצמה על רכות עמוד השדרה שלה והחלה לדקלם מונוטונית.
 "הדבר שהכי בולט לעין", היא החלה, "הוא הידללות המעגל התמידי". עץ ונוצה הפנו מבטם אוטומטית אל המעגל המרחף באוויר, נע בין הקיר הקדוש לכיפת המוסלמים. מעגל מטורף זה, שהורכב משדים המסתובבים במהירות עצומה, סביב ציר בלתי נראה לעין, היה בין השרידים שנותרו עוד משחר האנושות. נוצה המשיכה, "כמובן ביקרתי בים בעבר, ותמיד מעגל השדים מנה כמה עשרות אלפים מהשני ומאות לפחות, מהשלישי". "עכשיו", היא ציינה בשקט, "יש כמה עשרות בודדות מהשלישי, והשני נעלם מהמעגל לחלוטין". נץ כחכח בקולו כמו אומר לנוצה, "את זה כל ילד יכול לראות, תגיעי לעיקר". נוצה הזדעפה והמשיכה, "הדם הזולג מחרכי הקיר, קולח בכמות ובמהירות רבה יותר. כמו שזה נראה עוד כשעה הוא יגיע לאדום מלא". "בכל שנה", היא ציינה, "הקיר מכריז אדום ביום חורבנו, אך מהתמונות שהראו לנו, וממה שאני יודעת, בד"כ צבעו בהיר הרבה יותר ולא כמו צבעו השנה, צבע שגובל כמעט בשחור". היא נרעדה קלות, אונסת עצמה לא להראות אף לא במקצת עד כמה מטרידה אותה עובדה זו. היא קיוותה שעץ יסביר לה משהו על ההתרחשות הזאת, אך עץ בשלו עמד דומם אל מול הקיר ובהה. נוצה משכה כתפיה ואמרה, "לרבות מעגל השדים, נוכחות המישור השני דלילה מאד בכל ים, וממשיכה להתפוגג באיטיות בכל כנען עצמה" , עץ הנהן בלי משים ואותת לנוצה להמשיך. "אנו יודעים כמובן  שרוב התיירים ברחבה הם סוכנים של הארגון, והשאר הם אנשים הזויים הסובלים מחוסר אדרנלין משווע בגופם. מידיעות שקיבלתי מפריז, ראש האומות המאוחדות, ביקש מאזרחי מדינתו להמעיט בהגעה לים בפרט ולכנען בכלל בתואנה של הסלמה בין היהודים למוסלמים, תואנה מגוחכת כיוון וההודנא קיימת כשנה כמעט. כמו כן אנשי שדות התעופה מונעים מהתיירים להגיע לכאן באופן פומבי, ואף מאיימים כי לא יקבלו היתר כניסה חזרה לארצם, אם יטוסו לכנען. אחרי שהנשיא יצא בהכרזה הצטרפו לאיסור זה כל ארצות העולם, מפחדות כמובן להישאר מאחור. למעט משלחות מסודרות של אמריקאים, אנגלים, צרפתים, סינים, יפנים וכל ארץ שמחשיבה את עצמה, כנען סגורה למבקרים באופן דיסקרטי ומופתי כ"כ, עד שלא עולה אפילו צל של חשד שמשהו קורה כאן בכלל".
נוצה הביטה בפניו של צל, מחכה לסימן הערכה או לפחות אישור ששמע את דבריה. צל בתגובה, גירד את ידיו בפיזור נפש והיא ידעה שהגירוד הזה מעיד ללא צל של ספק על מכור שנמנע כרגע ממושא תשוקתו. תשוקתו של עץ, היא ידעה זאת בעקבות למידתה הדקדקנית על עץ, התבטאה דרך אלכוהול, וויסקי בעיקר, וסיגריות, ווינסטון למיטב זכרונה. היא לעומתו העדיפה לעשן עלים מסויימים, ואם כספה התיר לה, כימי ממריץ או הלוצינטורי לפי בחירה. היא ידעה בנוסף שמה שמונע מעץ לעשן כרגע זה טקס הדם אותו ערך בוודאי לפני שהגיע לכאן. רוב חברי הארגון הצעירים נטו לוותר על הטקס המזוויע ולקחו כדורי דם במקום. אך עץ היה כנראה נאמן לחוקי הדור הישן למרות גילו הצעיר.
עץ ששם לב שנוצה לוטשת מבטה לעברו, הפסיק מיד את גירודו ואגרף את ידיו מניחן לצידי גופו. "כאן מסתיים הדיווח שלך?" הוא שאל בגערה. היא הרשיתה לעצמה חיוך קטן, שברירי, של ניצחון. שבריר שניה אחר כך היא כעסה על עצמה שוב, חושבת בלבה "איך לעזאזל אני מחשיבה את האבחנה שלי לגבי הגירוד כניצחון, כל מגן מכור למשהו, וכל אחד מגרד, אם את ידיו ואם איברים אחרים בגופו". היא החליטה להרשים את עץ בכל מחיר, "נראה מה תגיד על זה", היא הרהרה, "הכוכב העולה של ארגון המגנים". אז, היא סיפרה לעץ את המידע הסודי ביותר שברשותה, אותו קיבלה בצרפת יומיים לפני שהגיעה לתפקידה החדש בכנען.
"ארגון חדש", היא החלה, "בשם האפוקליפטיים החל לקום לפני כשנה. חברי הארגון מסתננים טיפין טיפין אל תוך כנען והקימו מועצה סודית בערבה על גבול עבר הירדן. עדיין לא מצאו את מקומה של המועצה אך אני בטוחה כי כמה מאנשיה מסתובבים ביננו, ממש עכשיו". היא בחנה היטב את פניו של עץ, אך לא ראתה שום סימן להפתעה או לחידוש בדבריה, היא החלה לחוש כי תסכולה עולה שלב. "מועצת האפוקליפטיים דוגלת בעקרון, כי אנו המגנים טועים בדרכנו והם מכנים אותנו, "ילדי האל הסוררים". כל פקודה למיגור מועצה זו עדיין לא שוגרה ואני מניחה כי פקודה זו מאחרת לבוא כיוון שעדיין אין במועצה זו איום על המגנים. האפוקליפטיים טוענים בעיתוני המחתרת שלהם, כי כל מאוויים הוא להאיר את עיניהם של המגנים ושל העולם כולו ולהחזירם למוטב". "אני מצידי חושבת" ,היא הרגישה שהיא חורגת בעקבות להט רגשותיה מעבר לדיווח הרגיל, "כי עלינו להשמיד או לפחות לעצור מועצה זו לפני שיקרה משהו גרוע יותר מדילול מעגל השדים או צביעת הקיר באדום-שחור סמיך".
עץ פנה אליה, פניו קשוחות, עיניו חודרות וגביניו מתוחות בזווית v  אימתנית. "דם וקרח", נוצה קיללה בלבה, "אם ככה הוא מביע תדהמה, לא הייתי רוצה לראות אותו כועס". עץ, בקול בריטון מלא תוכחה אמר, "אני מבין שאם הגענו להנחות בדיווח שלך וגרוע מכך לדעות אישיות, המילים "תם דיווחי" היו צריכות להיאמר  לפני מס' דקות". נוצה כבר עברה את שלב התדהמה ועתה מבחינתה, עצביה החלו להגיע לשיא הקיבולת שלהם. היא הייתה בטוחה שעץ לא יסגוד לה אחרי שתספר לו על המידע הכל-כך סודי הזה, אך היא ציפתה למילת הערכה כלשהי לפחות.
עץ המשיך, "יש לך עוד, מממ, הנחה?", הוא ביטא מילה זו בנימת בוז סמויה, "או שאני צריך להזכיר לך איך מסיימים דיווח?" נוצה התאפקה מלשלוף את חרבה ולסייף אותה לרוחב גרונו של עץ. היא הייתה ראש פריז עד לפני חודש, אשת סודו של ראש אירופה ומושא קנאתם של הדרגים מעליה ומתחתיה. היא נהנתה מכח בלתי מוגבל כמעט והייתה בעלת שאיפות גבוהות כל כך שאם ראש אירופה היה מנחש אפילו מחציתן, הוא לא היה חביב אליה כל כך, לא במיטתו ולא בסודותיו. היא הרגישה שהיא חוזרת לימי ההכשרה המזורגגים ההם. היא, נוצה, בתו של ראש אנטארטיקה, הייתה הכוכב הכי זוהר במגנים. "אולי", היא רטנה בלחש , "חוץ מהסרן המושתן הזה" . עץ מחייך קלות, פנה אליה ושאל,
"אמרת משהו סרן"?
"לא".
"אז למה לעזאזל את מחכה"?
עץ החל לגרד ידיו שוב, מבטו נוזף. נוצה הצביעה לפניה על אדם מסויים מתוך קהל השחורים ואמרה, "אני, מניחה, שהזקן העומד שם הוא אחד מהאפוקליפטיים, הוא די חשוד בעיני, תם דיווחי מפקד!". עץ הסתכל על האדם עליו הצביעה נוצה והחל לצחקק, (נוצה שידעה שהצחקוק הזה משול לצחוק פרוע אצל בני אדם אחרים, חשבה לדווח לארגון, כי עץ החל "לראות יותר מדי", מונח שאמר בקרב המגנים שעץ, במילים אחרות, השתגע). "טוב מאד נוצה" ,עץ הציץ בשעונו ובאנחת רווחה הוציא את קופסת הסיגריות מכיס מעילו, "את כמובן טועה, אבל חתמת את דיווחך באופן מבריק".

למרבה תמהונה של נוצה, עץ סימן לזקן עליו הצביעה נוצה, ונופף לו לשלום. הזקן החזיר בחיוך, שלום משלו, וסימן לעץ להמתין לו. מסביב לאותו זקן עמדו חבורה של שחורים, נראה כי הוא מספר להם דבר מה והם בתורם נדמו כאילו שותים בצמא את דבריו. נוצה לכסנה מבט לעבר עץ שמצידו עישן בלהיטות של מכור, את הסיגריה שלו. היא שמה לב בנוסף שפניו של עץ, מאז הבחין בזקן, מתרככות קמעא, היא תייקה זאת בזכרונה מיד. לאחר שטפח בחיבה על כמה שחורים צעירים התקרב הזקן אליהם, מדדה באיטיות על מקלו. עץ הציץ לעבר נוצה, וגיחך לעצמו כאשר ראה את ההבנה פושטת על פניה, וכיצד החליפה צבעים במיומנות של זיקית. את האדום של הבושה, החליף חיוורון המצוקה וכשהפכו אפורות, הבין עץ כי נוצה השלימה עם העומד להתרחש. "לעזאזל" היא אמרה, "זה המכשף!!" היא בלעה את רוקה ותהתה לעצמה אם נכונו לה עוד השפלות להערב. "למה לא אמרתי לי שהוא כאן?", שאלה נוצה את עץ בזעם, גווני פניה חוזרים לאדמומיותם. עץ ענה לה בשלווה, "חשבתי שעם כל המידע שהזרמת לי לפני כמה דק', מידע פעוט כזה ודאי יהיה ברשותך", הוא הדליק לעצמו סיגריה שניה והוסיף, "חוץ מזה, מה היית עושה אם ידע זה היה בידך מלכתחילה?"
נוצה לא ענתה לעץ וחשבה לעצמה שהיא לבטח הייתה מתכוננת  טוב יותר, לפחות נפשית, למעמד הזה. "דם וקרח", היא אמרה בלבה, "בטוח הייתי מתלבשת באופן מכובד יותר ולא ב"תחפושת המטופשת הזו" כפי שהיטיב עץ להגדיר לפני דקות אחדות". עד לרגע זה היא חשבה שתוריד את ראשו של עץ מעל כתפיו בעזרת חרבה, עתה היא הייתה מוכנה לעשות זאת בידיה החשופות בלבד. "האידיוט המנופח היה יכול לומר לי לפחות שאנו הולכים לפגוש היום אחד מהנעלים", סיננה נוצה חרש. כשהגיע אליהם הזקן לבסוף, נוצה החלה לקוד את הקידה המסורתית, אך הזקן במהירות שאינה אופיינית לגילו, נעץ את מקלו השחור בכתפה מכריח אותה להתיישר מחדש. "אף פעם אל תקודי לי נוצה", הזקן אמר נחרצות,"בטח שלא במקום הזה". לפני שנוצה הצליחה להתנצל פנה הזקן אל עץ, "ומה שלומך עץ יקירי?", עץ הנהן לעבר הזקן ואמר "טוב, אבשלום, עד כמה שאפשר להגדיר את היום הזה כטוב". נוצה זועזעה משימושו הקליל של עץ בשם הדם של המכשף, שגם שמו השני, להבה, היה נהגה בחרדת קודש  ע"י רוב חברי הארגון. להבה, שכנראה לא שם לב לכך, אמר בקול נמוך אך יציב ובוטח, "הא עץ, יש לך ראש טוב, כדאי שתשמור עליו, במיוחד הלילה". עץ הרים מבטו בחדות מסתכל על להבה במבט חוקר, להבה חזר על דבריו של נרד שנאמרו באותו ערב ממש, "מה קורה פה?" שאל עץ, חצי נוהם. צל שחש כי רגשותיו של אדונו עברו את גבול הנורמלי (וזה קרה לעיתים רחוקות מאד), החל להתקרב, מביט סביבו וחיפש אחר אויבים כלשהם. להבה, הסתכל אל תוך עיניו של עץ, נוצה ששמה לב שקורה פה משהו הרבה יותר חמור מהאפוקליפטיים, הטיבה אוזנה לשמוע. "אני מאמין שהלילה, ליתר דיוק בחצות המחושב, יתרחש המאורע לו חיכה בכיליון עיניים או לחילופין בחרדה, העולם כולו. כבר ברגעים אלה היא מתחילה, אתם יכולים לראות את דימום הקיר, כל מה שנותר לו הוא כמה אבנים ספורות. לכשיתמלא הקיר, אנו נחזה במה שחזתה העין אך ורק בהולוגרמות עד כה, או לאלו שאתרע מזלם והיו בעולם שמתחת". נוצה שבקושי מנעה מעצמה מלהיכנס  לפאניקה שאלה, "אתה בטוח להבה? כי אם היא מתחילה עוד כמה דק', למעט כמאה סוכנים מפוזרים, אמור להיות כאן בנוסף כל צבא המגנים המזור.., המזופת!". להבה חייך בחום אל נוצה, זקנו הלבן מנצנץ כמעט כמו עיניו השחורות, נוצה חשה מנוחמת קמעא בגלל חיוך זה. "מכיוון, נוצה, שכל צבא המגנים ה..נאצל, לא יכול להושיע הפעם, לא אותנו ולא את העולם כולו". נוצה ועץ הסתכלו אחד בשני, הביעות מצד אחד מול הפחד השקט מצד שני, עיניים חומות וירוקות מחפשות, נפגשות, מבקשות אחר נחמה. "אם כן חברים", להבה דיבר בקול בוטח, קול שהיווה קרקע מוצקה בשניות האלה, "בואו עמדו לצידי ונחזה במאורע עליו חונכנו והוזהרנו כל חיינו, עוד מראשית בריאה". עץ נעמד לימינו של להבה, נוצה לשמאלו, שניהם מוציאים סיגריה ובידיים רועדות, מדליקים ושואפים למלוא הריאות. עץ הוציא את הלייבל שלו, ולאחר לגימה הגונה מסרו לנוצה, היא בשלה מסרה את המימיה של עץ ללהבה, אך הוא רק צחק בקול נעים ואמר, "אין צורך ילדיי, אין צורך בכלל". הוא הסתכל בפניהם של הסרנים ואמר, "אל פחד חברים, נאמר כי הטהור וזך הלבב ישרוד את הבא עלינו בגופו ובנפשו, כל מי שהיה נאמן לעצמו ולסובבים אותו באשר הם, לא צריך לחשוש ממנה".

"לעזאזל כל העזאזלים המזורגגים", קיללה נוצה.

לפתע, נשמע קול הלמות תופים איטי ויציב, הוא נשמע כאילו נשאר רק מקל תיפוף אחד בעולם כולו, אך הוא מצידו נשאר כדי לתופף על התוף, של היקום.
בום, העולם כולו נראה נרעד לשמע התוף העמוק. בום, האנשים החלו צורחים, נמלטים לכל עבר בחושבם כי זו היא תחילתה של רעידת אדמה. בום, עץ שידר לסוכניו והם הפיצו בתורם מפה לאוזן, כי הבלתי יאומן קרה, היא אכן מגיעה ושישמור אלוהיו של כל אחד מהם, על כולנו. בום נראה שעם כל רעד תופים, המישורים מתחילים להתעוות, ראשון נטמע בשני והוא בתורו, בשלישי. עץ הטה אוזנו והתקדר, הוא שמע קול מרוחק של משק כנפיים שהלך והתקרב, קול שנשמע כמו קולו של הגשם המתחיל את טפטופו, ואט אט שוטף בקצף את העולם. נוצה הסתכלה על עץ ואמרה, "טוב, אם חשבנו שחלה הידללות, הנה היא באה למלא את המכסה בריבית דריבית". כמו גל צונאמי ענק הם הגיעו, כמו סופת הוריקן משתוללת משולחת כל רסן, כמו לשונות ארוכות של אש, הם לחשו. כך, מאז תחילתו של היקום, מחצית מתושבי המישורים האחרים החלו לסובב את מעגל השדים הנצחי,
השיגעון החל.
אנשים התמוטטו סביבם, רובם עקב ההלם שתקפם. אחרים החלו לעלות על החומה, זועקים אל השמיים ונופלים אל מותם, נסתרים מעין בתוך המעגל התמידי. השדים מהשני והשלישי, החלו לצרוח בקולות שהגיעו מהשאול, צוחקים צחוק מטורף, שיכורים מכל הדם החם שהותר להם. אך הם עדיין לא עזבו את המעגל, וטסו במהירות הולכת וגוברת, עד שנראו כפס אחד אדום בוהק, מרוח על רקיע השמיים של ים. הם החלו לשיר את השיר, שפתם האמיתית, העתיקה והארסית, בלתי מובנת, אך מחרידה כל אוזן ששמעה ולב שפעם. "עץ", קולו של בוס נשמע מהשתל באוזנו של עץ,
"…היא התחילה?….. המעגל התמידי מקים אותו?…. עץ…., ענה לי עץ…., זה….זה.. גוג?".
עץ כיבה את מכשיר הקשר שלו, לא רחוק משם, כנפי המלאכים של עץ, הסתובבו כמו שבשבת, והכנף הרביעית שזזה רק פעם אחת בעבר החלה לרטוט. טחנת הקמח של מונטיפיורי, ביצעה באופן מושלם את מחצית הסיבוב, הלהבים התחתונים מזדקרים אל על. הקיר הקדוש הפך אדום כולו. השדים החלו לצרוח מלה אחת, אך בשפתם, ניתן היה להבין רק את סופה, זה הספיק לעץ בשביל להבין, הם צרחו, פכה.
..פכה,  מתוך המעגל החלו לצוץ היצורים מהרביעי בכבודם ובעצמם.
..פכה, מתוך אותם היצורים, בלתי מזוהה עדיין,  הוא החל להתגבש…
..פכה, "כן בוס, צדקת", מלמל עץ חרש, "זה אכן גוג", להבה עיניו בורקות אמר גם הוא, "זהו, היא התחילה, סופה ותחילתה של האנושות,
המהפכה".