עקרון הרצף מאת שחר אור

הייתה זו שעת בין הערביים. הצללים התארכו וכיסו כמעט את כל שטחה של רחבת בית הקפה הגדולה בקצה הצוק בסטלה מאריס. ישבנו בשולחן קטן שהתמלא ברובו בשתי כוסות הקפה שלנו וארבעת המרפקים. יעל צפתה בים, אני צפיתי ביעל.

"עוד מעט. זה ממש עוד כמה דקות." היא אמרה, ועיניה לא חדלו מלסרוק את מימי המפרץ שלמרגלותינו. "אתה לא תאמין. זה יהיה כל כך יפה, שלא תוכל לשאת את היופי הזה. תהיה מוכרח לבכות." יעל הייתה כל כך מרוכזת שאפילו לא ראתה את העווית הפנים שלי. אני לא בוכה לעתים קרובות, ודאי שלא כתגובה ליצירות אמנות. חיכיתי בסבלנות.

המוזיקה בבית הקפה השתתקה, ויעל נדרכה במקומה. "עכשיו. עכשיו זה יבוא. כשהמופע מתחיל הם משמיעים גם את המוסיקה שלו. לא יודעת למה שכחתי את זה קודם."

עשרות באי בית הקפה הסתובבו כולם לעבר הים, ובשניה שבה נעלמה לחלוטין דיסקית השמש האדומה במים הכהים, התחילה להשמע מוזיקה. מוזיקה מטרידה, קפיצות של ארבעה וחצי טונים, אקורדים בני ששה צלילים, סינקופות מרובות ומעברי סולמות מהירים, כאילו רצה המלחין להחזיק את שומעיו מתוחים וחסרי נינוח, למנוע מהם כל שקיעה בבטוח הידוע והצפוי.

השתדלתי להמנע מלסכור את אוזני בידי, שלא להעליב את יעל. יעל הסתכלה על הים ועל מופע האורות שבו, ועיניה הביעו פליאה. צפיתי גם אני בים. יכולתי לראות את ריקוד האורות. הים ריצד בגלים של ירוק לגווניו, בכחולים אדומים וצהובים, בורוד בודד מתגנב. ניסיתי לבדוק האם ניתן להבחין בתמונה. יעל סיפרה על תמונות קליידוסקופיות, על גלים שמשנים את צבעם תוך תנועה בהתאמה עם המוזיקה, על שליטה מופלאה של האמן בתנודתיות גלי המפרץ כך שהצליח ליצור תמונות ברזולוציה מרשימה בחדותה. אז כן, היו ריצודים, היו שינויים של אורות, הייתה ללא ספק תנודתיות גלים שנשלטה על ידי היוצר. אבל לא יכולתי לקרוא לזה בשום שם אחר מלבד ביולוגיה. הוא הרי השתמש במניפולציות על אוכלוסיות פלנקטון שונות כדי לגרום לאצות לנוע בהתאם לרצונו, ואת הבדלי הצבעים קיבל כפונקציה של פליטה פלורמנטית באורכי גל ספציפיים על ידי אוכלוסיות הפלנקטון והאצות. אבל איך אפשר לקרוא לזה אמנות? לא היה בזה שום סדר וארגון, סימטריה או התקדמות בזמן או במקום, שום תחושה של התעלות אצל הצופה-המאזין-החווה.

יעל המשיכה לנענע בראשה במשך כל התצוגה, אני לא אשפיל אמנות אמיתית ואקרא למה שראינו מופע. כעבור חמש דקות, משתם הסיוט, פנתה אלי. גבותיה היו עדיין מורמות.

"אני לא מבינה מה קרה." אמרה יעל "זה. המופע הזה. היה מוזר לחלוטין. בכלל לא דומה למופעים קודמים שראיתי. הוא היה." יעל השתהתה וחיפשה מלים. "הוא היה דיסוננטי לחלוטין. כשנחזור למשרד אני אחפור ואמצא לך מופע קודם. מאד מוזר מה שקורה כאן." המשיכה ומלמלה.

יצאנו מהקפה לכיוון מרכז הכרמל ברגל, הולכים ומתענגים על אוויר הלילה המתקרר ומתעבה, כשהנייד רטט. הסתכלתי במסר, ופניתי ליעל. "לקוחה שגרה כאן ממש קרוב, בהמאירי. מתאים לך לדבר איתה?"

יעל אמרה שכן, אני יכול להודיע ללקוחה שאנחנו בדרך, וכשפנינו ימינה לדרך צרפת שאלה אותי "אתה לא מפחד לשדר נואשות, כשאתה נענה בכזו מהירות ללקוחות?"

משכתי בכתפי. "אני באמת נואש. עוד שלושה ימים בלי עבודה, עם החפירות האינסופיות שלך במשרד, ואני אלך לאשפוז מרצון. חוץ מזה, מה, רחוב אביגדור המאירי. אביגדור, לא סתם שם. איך אני יכול לסרב ללקוחה בכתובת כזו?"

יעל נתנה לי אגרוף בכתף, והייתה ממשיכה את הדיון המילולי או הפיזי, אלא שהגענו ליעדנו, בית דו קומתי בודד, שנדמה כאילו ידע ימים טובים יותר.

האשה שפתחה לנו את הדלת נראתה בסוף שנות הארבעים שלה, עם מבט עייף מאד בעיניים, כתפיים מעט כפופות, סנטרה נטוי הצידה כאילו שרירי הצוואר שלה לא מספקים תמיכה מספקת להחזיק את משקל ראשה. המבואה הייתה מגובבת חפצים: אופניים וגלגל שלישי מפונצ'ר, ערימה של ספרים, מאוורר, קופסאות קרטון גדולות של מכשירי מטבח שנראו כאילו מעולם לא נפתחו.

"היי. אני לאה, אמא של אשל. סליחה על הבלגן." לאה ניסתה לפנות לנו מקום על כסאות פינת האוכל שהיו מכוסים ניירות ציור ושרידי חומרי כיור וצביעה.

"אני בן בסט." אמרתי "במה אוכל לסייע לך?"

"בעצם אני צריכה את עזרתכם במציאת אשל. הוא נעלם." גבותיה של לאה התכווצו, ושרירי הלסת שלה נעו, אבל היא לא בכתה. "הוא נעלם בתוך עצמו."

לאה המשיכה וסיפרה שבנה, אוטיסט בתפקוד גבוה, הפסיק לתקשר עם העולם לפני ארבעה ימים. ראיתי בזווית העין את יעל, ויכולתי לחוש את התרגשותה ההולכת וגדלה. ניסיתי לעצור אותה, אבל היא התפרצה.

"אשל כמו אשל צרפתי. היוצר הסביבתי?" שאלה יעל.

"כן." ענתה לאה "כמו. ממש כמו. אבל כבר לא."

"עבדתי איתו לפני שש שנים בערך, כשהוא היה שתים עשרה, בבריכה בבית הלוחם." יעל הסתכלה על לאה "הוא דיבר בצורה… הייתה לו דרך לדבר. משהו עם ציטוטים, נכון?"

לאה אישרה, וסיפרה שאשל תיקשר בעזרת ציטוטים מסרטים ומערכונים. שיש לו זכרון מופלא וקבעון על צפייה פסיבית, שהוא יכול לשבת מול סרטים שמונה שעות ביום, ולראות אותו הסרט עשרות פעמים. כשהיה בן שמונה התחיל אשל לתקשר עם המשפחה והסובבים בעזרת ציטוט קטעים מתאימים לשיחה מתוך סרטים.

יעל חייכה, וניכר היה שהיא נזכרת באשל בחיבה. "כן" אמרה "אני זוכרת פעם שהמים בבריכה היו חמים מדי, והוא התחיל להתפתל במים, להסתכל על כפות הרגליים ולצעוק בקול גבוה: 'אני נמסה, אני נמסה!' זה היה די מלחיץ עד שהסבירו לי. אבל מה קרה לו? לאשל."

"היינו היום במופע שלו, והכל היה סבבה." המשיכה יעל. גיחכתי ביני לבין עצמי. רק עכשיו קישרתי בין המופע לבין מושא החקירה שלנו. אם הוא אוטיסט, אני יכול להבין למה לא הבנתי כלום במופע.

"בואו תראו אותו." לאה קמה והובילה אותנו לחדר בקצה של מסדרון. הקירות בו היו עירומים וצבועים לבן נקי, האור רך ונטול צללים, חדר שסדר מופתי שרר בו בניגוד לשאר הבית. בפינת החדר ישב נער גבוה ודק שפניו נטולי הבעה, וחבט את אחורי ראשו בקיר בעקביות, בקצב אחיד, בלא שהדבר ישפיע עליו לכאורה. הסתכלנו עליו במשך כדקה, עד שראשי כאב מן ההזדהות, ואז יצאנו משם. תהיתי אם מאחורי החזות האטומה והקרה שראיתי מתחבאת או כלואה מודעות שכואבת את החבטות האלו בראש, והצטמררתי.

"ראיתם מה קרה לו." אמרה לאה. קולה נשבר והיא כיחכחה בגרונה. "אשל חזר הביתה לפני חמישה ימים נסער, נכנס לחדר שלו וחיבר את היצירה האחרונה, זו שחוויתם הערב, ואז הוא התנתק מהעולם. הוא יושב שם בפינה וחובט את הראש כבר ארבעה ימים. לא אוכל ולא שותה, ישן רק כשאני מרדימה אותו בהזרקה, וכשהוא מתעורר הוא חוזר לאותה התנוחה. אני לא יודעת למה. ניסיתי כל מה שאני יכולה ויודעת שעוזר לו להרגע, אבל דבר לא הועיל."

"אולי." לאה עצרה והסתכלה עלינו וקולה רעד מעט "אולי אם אדע. אם תצליחו למצוא מה הסיבה לניתוק שלו, אצליח למשות אותו מהבור השחור הזה."

הבטחתי ללאה שנעשה כמיטב יכולתנו, אבל לדעתי נוירולוג או פסיכולוג יתאימו למשימה יותר מאשר חוקר פרטי. בחוסר רצון מסוים, כי לא רציתי לקחת כסף במרמה, סיכמתי איתה על תשלום, שנקבל רק אם נצליח, ויצאנו משם.

כבר נהיה מאוחר. יעל השעינה את ראשה על כתפי, וכרכה את ידה סביב מותני. יכולתי להרגיש את שדה נמחץ אל כלוב הצלעות שלי, והתחושה נעה בין נעים לנעים-מדי למציף.

"אני לא אופטימי בקשר לאשל הזה שלך." אמרתי, בעיקר כדי להסיח את דעתי.

"אני לא יודעת. אני חושבת שבכל אוטיסט יש חלק שמייחל למגע עם האחר, ואצל אשל החלק הזה דומיננטי, עובדה שהפך לאמן יוצר ומפרסם. אנחנו נניח שמשהו הפחיד אותו, וצריך לנטרל את האיום ולפתות את החלק הנכסף למגע שיחזור."

"דומיננטי כמו הישבן שלי. הדבר הזה שקראת לו אמנות הערב היה סבל מזוקק. ומאיפה את מבינה באוטיסטים פתאום?"

"הכרתי פעם לא מעט אוטיסטים, לפני שנים כשעבדתי בבריכה, בריכה זה כמו נס לאוטיסטים. והמופע הערב לא היה מייצג. אתה מוכרח לחוות אחד המופעים האחרים שלו. אני אראה לך כשנגיע, אמא שלו נתנה לי כמה הקלטות."

אחרי שהלכנו כמעט חצי שעה הגענו למעונות. נכנסנו למשרד, ויעל הקרינה לנו אחד המופעים הישנים של אשל שקיבלה מידי לאה. שכבנו זה לצד זו על המיטה שלי, התקרה התמלאה בתנודות גלים צבעוניים והחדר בצלילים. החוויה הייתה הפעם שונה מאשר בסטלה מאריס: נוכחות של שמחה עצורה, צלילים קצרים ונשפכים זה לתוך זה כמתרגשים, אדוות קטנות וצבעוניות רודפות זו אחר זו ומתמזגות לכדי צבע ביניים שגועש ומתפתל סביב, בעוד בזוית הראייה ניתן היה לראות השתקפויות בו זמניות של הצלילצבעזרימה, בסימטריות אופקיות אנכיות וסיבוביות. היה ברור שההקלטה נעשתה בידי חובבן, תחושת תלת המימד הייתה מעוותת, הפוקוס לא עקבי, הסאונד לא נקי, אבל מעבר לכשלים הטכניים היה ברור שהמופע עצמו היה מרהיב וסוחף ועוצמתי. נו, מופע תקשורתי.

שכבתי מרותק והקשבתי בכל החושים. מרותק מספיק כדי שאמצא את עצמי במפתיע כשראשה של יעל מונח על זרועי, והוא הולך וכבד. "יעל, יאללה, לכי לישון, אל תירדמי אצלי." נזפתי בה, ואז דחפתי אותה החוצה. לא מנומס, אבל יותר בטוח. לפני עיוור לא תיתן ומי שנכווה ברותחין נזהר וכולי. ויעל הרי גרה שתי דקות הליכה מהמשרד, כך שהיא תסתדר.

אחר כך המשכתי לבהות בתקרה ולהקשיב עד שכנראה נרדמתי. בבוקר התעוררתי למשמע נקישות בדלת. בפתח עמדה המכשול והבפושרין שלי. מאד מתחשב מצידה לנקוש בדלת כשהנעילה מקודדת לטביעת האצבע שלה בנוסף לטביעת האצבע שלי.

"הזמנתי את עמיצור לאכול איתנו ארוחת בוקר. תתלבש, הוא מגיע עוד עשר דקות והאוכל יגיע עוד חמש." אמרה יעל.

נאנחתי. הלכתי לצחצח שיניים וניסיתי לחשוב על פתגם מוצלח שמקשר בין אנשים עם עודפי מרץ על הבוקר לבין מוות ביסורים. משהו מעין: שונאי מיטה דינם מיתה. לא הצלחתי לדייק את הניסוח עד הסוף כששמעתי את קולו העמוק של עמיצור מעבר לדלת המטבחת. נאנחתי שוב. עמיצור החבר הכי טוב שלי כבר עשרים שנה, ואת יעל אני מאד מחבב למרות הכל, אבל גם האנשים הכי אהובים עלי בעולם מעוררים שנאה כשהם משכימים אותי מוקדם מדי.

כשיצאתי מגולח ומצוחצח מצאתי את יעל ועמיצור יושבים ליד השולחן החשוף, ומולם צלחות גדושות מזון. ערימת החפצים שפינו מהשולחן הייתה מונחת על הרצפה ליד מיטתי: דפים, חצים, כדור ומטקה, שרשרת סיכות בטחון, שפתון, גרב לבנה עם פס של מד-מסריח ורוד. הסתכלתי על יעל במבט נוזף, רוב הדברים היו שלה.

"אני מתנצלת. הוא לא הסכים לאכול על הרצפה." הסבירה יעל.

"הוא לא הסכים לאכול כמו ברברי." הסכים עמיצור.

הצטרפתי אליהם לארוחה, ובמשך כמה דקות נשמעו רק רעשי לעיסה ומצמוץ, עד שהזדקף עמיצור, נאנח בסיפוק, ליטף את כרסו ושאל: "נו, למה הלך הזרזיר אצל העורב?"

"מה?" תמהה יעל.

"נו, למה הלך החבל אחרי הדלי? למה ביקשת שאבוא, אתם אף פעם לא מזמינים אותי לארוחות חינם." שאל עמיצור.

"אתה מוכרח לעשות סדר בפתגמים שלך." נזפתי בו "ובכלל להפסיק לצטט, זה נותן תחושה שאין לך מחשבות מקוריות משלך. ולפחות אם אתה מצטט, לבחור פתגם שמתאים."

"אבל ציטוט הוא יצירה שיתופית," אמר עמיצור "זו בעצם הצהרה על כך שאני ואתה שייכים לאותה התרבות, ולכן אתה מבין אותי מעבר למשמעות המילולית המיידית, ביכולתך לראות את הקונטקסט השפתי תרבותי המאחד אותנו."

"אתה מנסה להתחכם ולהחלץ, אבל אתה סתם פוסט מודרניסט משומש." טענתי.

"אני לא בטוח." עמיצור קימט את מצחו "אני חושב שכאשר אני נמצא בחברה של אנשים אינטיליגנטיים לכאורה," וכאן החווה עלי ועל יעל "בעלי חוש הומור סביר, הם מסוגלים לשמוע את הציטוט המקורי ולהבין את השימוש המעוות שלו, ובכך אנחנו מקבלים אירוניה, הפער בין הידיעה המוקדמת לבין השימוש הנוכחי. הלא כן?"

יעל הרימה ידיים כדי לעצור את הויכוח. "עצרו, אתם שם. לא באנו לדבר על סוגי הומור שונים הפעם. עמי, ביקשתי שתבוא כדי לדבר איתך קצת על אוטיזם. אבל אם התחלת לצטט, אז הבחור שאנחנו מדברים עליו מדבר בציטוטים, זו הדרך היחידה שלו לתקשר. כלומר, הדרך המילולית היחידה, הוא מתקשר גם בדרכים אחרות. מה זה אומר עליו, שהוא מצטט? שהוא מפגר ולא מסוגל למחשבה עצמאית?"

עמיצור חשב, לקח עוד ביס מהלחמניה, ואז הניח אותה בצלחת, הזיז כמה ירקות וסובב את הצלחת אלי ואל יעל, להראות את תבנית הפרצוף שיצר מן הלחם והירקות. "אנשים חשופים לגירויים ללא הרף" פתח. "הרוח ששורק בפניך, שריקות שאת שומעת ברחוב" תוך כדי דיבור, נגע עמיצור בעיני הפרצוף ובאוזניו. "תחושות של חום וקור ולחץ. המוח מקבל מידע מנוירוני חישה הממוקמים בעיניים, באוזניים, על גבי העור ובמפרקים, מעבד את המידע הזה, ומחליט על דרכי פעולה אפשריות."

"רוב האנשים יודעים לסנן מידע, כלומר לבחור את המידע הרלבנטי לזמן הנוכחי, על מנת שיהיו מסוגלים לקבל החלטות. אצל אוטיסטים יש בעיה בעיבוד המידע כיוון שיש להם עודף של קשרים סינפטיים, של צמתים עצביים. תהליכי תחזוקה שמתרחשים דרך קבע במוח של כל אדם כוללים יצירה של קשרים עצביים חדשים, והרס של צמתים מיותרים, ואילו אצל אנשים על הרצף האוטיסטי תהליכי התחזוקה האלו משובשים. אם אקצין מעט, דמיינו כאילו תחושת הריח מגיעה גם לעיניים, או ציוץ ציפורים שאתם שומעים נכנס למערכת השיקולים של האם המים באמבטיה חמים מדי. כך שאוטיסטים מוצפים בגירויים, והם לא מסוגלים לווסת אותם. אדם כזה מוכרח  להאטם כדי לכבות את כניסות המידע, בנסיון לווסת את עוצמת הגירויים, לדוגמה לשמוע רק פעם בשניה, במקום באופן רציף. תמונת העולם הנוצרת כך משובשת, והיא הגורם העיקרי ללקות החברתית והתקשורתית שלהם."

"ומה הקשר בין אוטיזם לציטוטים של הלקוח שלנו?" אמרה יעל, ולא יכולתי שלא להתפעל מהסבלנות וההקשבה שלה. אני כבר מזמן הוצפתי בגירויים.

"יתכן שהדיבור בציטוט עוזר בוויסות, כיוון שהוא מפחית את מספר התגובות האפשריות לכל סיטואציה, והלקוח שלכם צריך לבחור בין מספר אפשרויות תגובה סופי. אני לא בטוח בזה." ענה עמיצור. כשעמיצור אומר 'אני לא בטוח' במקום 'אינני', אני יכול לנשום לרווחה, כי זה סימן שהוא פינה את הפודיום. אני מנסה לזכור אם הוא היה כזה מרצה כבר כשהכרתי אותו בצבא, או שהפקולטה לפסיכולוגיה שאבה ממנו את הפן הזה, היעיל אבל המעצבן.

בדיוק באותו הרגע רטט הנייד. השם היה של מפקד משטרת חיפה, והקוד הצביע על דחיפות וחשיבות גבוהה.

"אני חייב לזוז. צה"ל קורא אני יוצא, אם לצטט. ביי אח שלי, תהנה מההסתערות על הטירה." אמרתי, התחלתי לנוע לכיוון הדלת, ואז נעצרתי. "יעל, תגידי." היססתי קצת "את רוצה אולי לקחת את התיק של אשל על עצמך? עד שישחררו אותי מהשטות הזו" וכאן הצבעתי על הנייד "יכול לעבור עוד הרבה זמן."

יעל הסתכלה עלי, וחיוך ענק התפשט על פניה. "באמת?" קולה של יעל היה שקט, כמעט כאילו פחדה שאחזור בי "אתה חושב שאני יכולה לבד?"

חשבתי על זה עוד קצת. יעל כבר עבדה איתי על שלושה תיקים בחודשיים שחלפו מאז שהצטרפה אלי כשותפה, עשתה עד עכשיו עבודה טובה למדי, והיה נראה שבתיק הזה היא לא תוכל לגרום נזקים, גם אם סיכויי ההצלחה בו לא היו גבוהים. "כן, את שותפה שלי ואני סומך עליך." עניתי, ומסה רכה של אשה נצמדה אלי ועטפה אותי בחיבוק.

ברחתי משם כל עוד נפשי בי, תוך שאני מזהיר את עמיצור שלא יעשה דברים שאצטער עליהם אחר כך, ומזכיר ליעל שעמיצור נשוי באושר ושלא תאמין למלה שלו, ויצאתי למטה המשטרה.

באולם שבו התכנסנו היו יותר מעשרים חוקרים פרטיים שעסקו בצריכת מזון תעשייתי מפוקפק. כמעט כולם אמרו לי שלום, אבל הצלחתי להזכר רק בשמות של מחצית מהם. אני מזדקן, פעם הייתי זוכר יותר מהשמות, ומסתכל פחות על תכולת השומן המלח והסוכר שבכיבוד חינם.

אחרי שעה ארוכה, נכנס ביטון, מפקד משטרת חיפה, בלווית בלש מהמז"פ. ביטון סימן, ומאבטחים נעלו את דלתות האולם. "ביקשתי שיסגרו את הדלתות משום שאני רוצה שתשמרו בסוד על מה שתשמעו בדקות הקרובות." גיחכתי ביני לבין עצמי. ככל שביטון ידגיש את הצורך בסודיות, ילך ויתקצר הזמן עד שהמידע המלא יעלה לרשת, כי הנוכחים יחשבו שיש להם מה להרוויח מן החשיפה.

אחר כך חשבתי שאולי זו דרכו המוזרה של ביטון לגרום למידע להשמע אמין, בכך שהוא מצהיר שמדובר בסוד.

"טרם פורסם ברבים דבר מותו של ראש העיר נדב כרמלי", הקהל דמם לשניות בודדות, ומיד הטביע רעש ההתלחשויות את המשך דבריו, כך שביטון נאלץ לבקש שקט.

"טרם פורסם ברבים דבר מותו של ראש העיר נדב כרמלי, אולם יש לנו חשש סביר שיש דברים בגו. בינתיים לא נפתחה חקירת משטרה רשמית, כיוון שהנסיבות יכולות להתפרש לכאן ולכאן, ולכן זימנתי אתכם ככוח חלוץ ראשוני, בהתאם לכתב האשרור שלכם כחוקרים במרחב חיפה, המאפשר לי לשכור את שירותיכם במצבי חירום. הזמנתי את ששון מהמז"פ לספר את עיקרי הדברים, ואני מצפה מכל אחד מכם לשיתוף פעולה מלא והתמקדות בתיק, עד שנוכיח שראש העיר מת מוות טבעי או נוכיח אחרת." ביטון עצר, כחכח בגרונו והמשיך בנימה מאיימת מעט "אני מבטיח ששיתוף הפעולה של המשטרה איתכם בעתיד יהיה בהתאמה להיענותכם במצב החירום הנוכחי."

ששון מהמז"פ נראה מבולבל ונבוך מהקהל והשקט שניתנו לו, אך התעשת כעבור מספר שניות. "טוב, ברור שכרמלי לא מת באופן טבעי, הוא יצא דרך חלון המרפסת הקדמית של הבית בלי לפתוח אותו, ונמרח על המדרכה עשר קומות מתחת לחלון. אבל מה שמעניין פה אלו הממצאים מהניתוח."

"בבדיקה שלאחר המוות קיבלנו ריכוז מאד גבוה של דופמין במוחו של הנבדק, לעומת ריכוזו בשאר הגוף. עליה קיצונית כפי שמדדנו עשויה להביא לתופעות פסיכוטיות, להזיות כמו סכיזופרניות, אולם אין עדות לכך שכרמלי נטל חומרים פסיכואקטיביים ביום האחרון לחייו, וידוע שדופמין לא עובר את מחסום דם-מוח, ובכל מקרה היינו מצפים לראות ריכוז דומה בשאר הגוף."

ששון התחיל לקפל את עצמו לכדי תזוזה, ואז הניד ביטון בראשו. "לאן אתה הולך ששון? כולם הבינו הכל? מישהו כאן לא יודע מה זה דופמין או מה זה מחסום דם-מוח?" שלוש ידיים מהוססות התרוממו. צעירים זבי חוטם.

ששון ניער את הראש, חזר למקומו הקודם והמשיך. "אה, טוב, בואו נעשה את זה מקוצר, כל המידע נמצא ברשת. דופמין הוא חומר שמווסת תהליכים התנהגויות ומצבי רוח, והמוח שלך צריך אותו במינון הנכון, אחרת הוא נדפק. ומה עוד רצית?" הסתובב אל ביטון בטרם פנה שוב לקהל החוקרים "דם-מוח. אה. מחסום דם מוח זה הפילטר בכניסה למוח שמונע מהרבה מאד רעלנים בדם להגיע אל המוח. בין היתר מדופמין. אלכוהול לעומת זאת מצליח לעבור, אחרת לא היינו מצליחים להשתכר. אבל דופמין נחסם. יכול להכנס למוח רק אל-דופה, שזה חומר ביניים ממנו המוח מייצר את הדופמין האמיתי. ובגלל זה אני לא מבין…" תוך כדי דיבור, עוצמת הקול של ששון הלכה ופחתה, והוא הסתובב וגבו אל הקהל והתחיל לצאת מהאולם, כאילו נוכחותנו נשכחה מלבו כליל.

ביטון הסתכל על ששון המתרחק ופנה אלינו "נחמד. אבל מבולבל." אמר, וזכה לציחקוקים מספר. אחר כך חילק אותנו ביטון לצוותים ומשימות. בהיותי הבכיר מבין החוקרים הפרטיים בחיפה הצלחתי להתחלק לצוות בפני עצמי, וחילקתי לי את המשימה ללכת לדבר עם האלמנה. האחרים הלכו לחפש יצרני דופמין, אישורי בניה של החלון הקדמי בביתו של כרמלי, וכיוונים בלתי מבטיחים אחרים. קבענו להפגש למחרת בבוקר עם המידע כולנו שנגלה עד אז. לכל הנוכחים הייתה מוטיבציה שהמשימה תושלם מהר ככל הניתן. ביטון היה ידוע כקמצן במשכורות שלו, ונקמן גדול במי שלא התמסר לחקירות שהטיל עליו. שיתוף פעולה בהתאמה להיענות, כפי שביטון כינה את זה.

הלכתי לדבר עם האלמנה, דליה. היא וכרמלי גרו בדירה שתפשה קומה שלמה באחד המגדלים בשינדלר בסביוני הכרמל, קומה מספיק גבוהה כך שניתן היה לראות ממנה היטב גם את מפרץ חיפה מצפון, גם את פארק קק"ל בנשר ממזרח, וגם את הים המכונה תיכון ממערב. באמצע הדירה היה חלל ענק שהזמין משחק כדורגל מקיר לקיר. הדירה שלהם הייתה מצוחצחת, יכולתי לראות את השתקפות חלונות הזכוכית הענקיים ברצפת השיש החומה המבהיקה. אני חושב שאילו הייתי מחפש, הייתי מוצא גם השתקפות של הרצפה בתוך השתקפות החלונות שבהשתקפות הרצפה, כמו לולאת פידבק, שזו הדרך שבה אנשים שאין להם מה להגיד מגבירים את עצמם. הייתה לדירה הזו תחושה של תצוגה, של דירה נטולת דיירים חיים, אני גם לא מבין למה אנשים צריכים כל כך הרבה חדרים בבית שהוא בעצם בית פרטי, והאמת היא שמעולם לא אהבתי את כרמלי, אבל עבודה זו עבודה. ישבתי והקשבתי לאלמנה.

"זה היה יום שגרתי לגמרי." דליה סיפרה, והדמעות שעל לחייה נראו כנות מאד "נדב נפגש בבוקר עם יוסי ייגר, היריב שלו, במטרה לשכנע את ייגר להסיר את עצמו מרשימת המתמודדים בבחירות. אחרי שייגר יצא, נדב נראה מרוצה, מאד שמח, הוא צחק ושר. חצי שעה אחר כך הוא איים עלי ועל הבן הקטן שלנו שאנחנו עושים לו רעשים במוח, ואז עבר דרך החלון בריצה. הכל היה פתאומי לחלוטין."

"קרה משהו בין הפגישה עם ייגר לבין הקפיצה?" שאלתי, ודליה סיפרה שכרמלי לקח את התרופות לטיפול בהפרעת הקשב שלו, תרופה שגרתית כרונית. "אתה יודע, לכל אדם חמישי יש הפרעות קשב, אבל כשמדובר בראש העיר, אתה צריך להסתיר." הסבירה.

כן, חשבתי, צריך להסתיר, במיוחד כשראש העיר שלך מתייחס לכל אזרח חריג כחלאה מוניציפלית שיש לגרש אל מחוץ לגבולות הישוב. דליה גם נתנה לי הקלטה ממצלמת אבטחה של הפגישה בין כרמלי לייגר, יריבו לבחירות. "אבל אין שם כלום, הם מתנהגים בצורה מאד מנומסת זה לזה, אפילו שותים יין שייגר הביא ומזג."

כשהזכירה את היין, נדרכתי, אולי זה רמז, אבל אז איבדתי עניין, הלא שניהם שתו אותו משקה, אי אפשר להרעיל אנשים סלקטיבית.

כשסיימתי לדבר עם דליה, התקשרתי ליעל וקבענו להפגש בקפה הקבוע שלנו במרכז הכרמל, לארוחת צהרים.

"אז מה היה קריטי כל כך שקראו לך וגייסו אותך?" שאלה יעל.

"נדב כרמלי מת מוות אלים, ורוצים שנגלה למה ומה ואיך." אמרתי "אה. כן. וזה סוד כמוס." הוספתי בחוסר אכפתיות מופגן.

"למי אכפת? ברוך שפטרנו. כרמלי ראש העיר הכי נוראי שהיה כאן אי פעם. הוא סגר חצי מהמועדוניות, פועל להמתת חסד של פגים נכים בבתי החולים העירונים, פיצל את השוק בתלפיות בין ערבים יהודים ודרוזים וביטל את העזרה הכספית למרכז הסיוע לנפגעות. מבחינתו כל מי שלא גבר יהודי אשכנזי בריא ועשיר – יכול ללכת לעיר אחרת." יעל הסתובבה הצידה, ועשתה עצמה יורקת.

"אני מסכים עם התיעוב שלך, אבל גם לזבל מותר לחיות, בדיוק מטעמי הטיעון שלך. ותזכרי שחלק לא קטן מהתושבים הצביע עבורו. הוא לא נולד באוויר."

"אבל הוא מוביל אנשים חסרי אופי, שהיו יכולים להיות אנשים טובים בלעדיו." טענה יעל.

הנהנתי בהסכמה, והוספתי "הכי מצחיק שיש לו. שהיו לו בעיות קשב ריכוז והיפראקטיביות קשות, הוא היה צריך לגרש את עצמו מהעיר כמוגבל. ואני בכלל לא יודע אם מישהו עזר לו למות, זה בדיוק מה שאני צריך לגלות."

יעל ישבה מול הפסטה שלה ושיחקה איתה במזלג, סידרה אותה בשורות ואז בערימות, ובאופן כללי לא אכלה כלום.

"על מה את חושבת?" שאלתי.

"על יש ועל אין. על פערים. כרמלי הזה, ואשל. לשניהם יש מוגבלות של רצף. אנשים עם הפרעות קשב חווים את החיים בקפיצות, זמנים של קשב וביניהם זמנים של אין-קשב, הם צריכים להשלים לעצמם סיפור על הפער, כדי להסביר את פרקי הזמן שאיבדו. ואוטיסטים חווים את החיים כרצף גירויים לא מסונן שהם לא מסוגלים לתת בו פערים, יש להם עודף מידע, וכדי לשרוד הם זורקים באופן שיטתי חלק מהמידע, הוא לא נגיש להם. קצת כמו להיות מספר טבעי בעולם שפועל על מספרים ממשיים, או יצור דו ממדי בעולם תלת. לא מפתיע שהם לא מצליחים לתקשר."

גיחכתי. לפעמים לחיות עם יעל הרגיש כמו רכבת הרים מבחינת אוסף הרעיונות והצפיפות שלהם. "את מתכוונת לישר המספרים, ולמספרים השלמים שמסודרים עליו, שהם בעצם רק חלק מזערי ממנו? בטח שם הוא מסתתר. אשל. ברווח שבין המספרים. זה המקום הכי טוב להחביא בו סודות, במקום גלוי שאף אחד לא חושב להסתכל עליו."

יעל המשיכה להסתכל על הפסטה, שהפעם הייתה משוטחת על הצלחת מסודרת שורות שורות. בדקדקנות הוציאה פסטה אחת מבין שתיים אחרות, והסתכלה על הרווח שנוצר. "לטמון סודות בפערים. להצפין לא בקיים אלא בחסר." ואז קמה בפתאומיות ויצאה מהקפה. משכתי בכתפי וביקשתי שיארזו את המנה שלה וישלחו למשרד. התרגלתי כבר, ובין כה וכה הארוחה על חשבון החברה.

כשהגעתי למשרד, היא הייתה שקועה עד צוואר בניתוחים סטטיסטיים מרובי משתנים. על התקרה יכולתי לראות את המופע בו צפינו אתמול, יעל קידמה את ההקלטה והחזירה אותה שוב ושוב, כשהיא מניעה את ידה באוויר ומצמצמת את המרווח בין אצבעותיה לשנות את יחסי הזמן-מרחב. הנחתי לה.

התחברתי וצפיתי בהקלטה של כרמלי ביחד עם יוסי ייגר, יריבו הפוליטי. כמו שדליה אמרה, לא יכולתי להבחין בשום דבר חריג. שיחה משעממת אבל ידידותית למדי. כרמלי הציע לייגר לפרוש מהמרוץ תמורת תפקיד בכיר בעיריה. מסריח, אבל כשר. גם כשהרימו כוסית הכל נראה תקין. מלבד העובדה שייגר הוא שהציע שירימו כוסית למרות שכרמלי יזם את העסקה, ושהם שתו את היין שייגר הביא ולא משקה של המארח. אבל אי אפשר להרעיל באופן בררני, רעל זה רעל, לא? ואולי לא?

חיפשתי מידע על רעלנים בררנים, האם יתכן לתפור רעל שיהיה בררני לאדם? התשובה שמצאתי הייתה שכן, אבל דרוש מידע על האדם. אלרגנים לדוגמה יהיו רעלנים לאדם אחד, ולשכנו כלל לא. לא הצלחתי למצוא רעלנים בררנים שקשורים בדופמין, אבל הרעיון נראה אפשרי.

התיישבתי בישיבה  מזרחית מול החלון הגדול עם הנוף של נחל שיח, וניסיתי לחשוב על כיווני חקירה אפשריים מבחינתי. היו מספיק עדים לכך שכרמלי קפץ עצמאית. מצד שני, הוא היה חלאה, כך שלא מעט אנשים ישמחו לראותו מת. אפילו השותפה שלי שמחה.

הסתכלתי עליה, על יעל. היא שכבה על המיטה והייתה מרוכזת כולה במשימה, שיערה השחור התפרש סביב ראשה, על מצחה נחרשו קמטים, רגליה היו מתוחות מירך ועד כף רגל ונשימתה שטוחה, כאילו הייתה על סף תגלית.

יעל הסירה את האוזניות. "תראה. שיחקתי כאן עם הפרמטרים קצת." היא הזיזה את הגל בתמונת המופע. "אתה רואה את הגל הכחול ואחריו את הגל האדום?"

הנהנתי.

"תסתכל על הרווח ביניהם. אשל יוצר ברווח שביניהם מודולציות קטנות בשני סדרי גודל לעומת הגל הגדול. קצת כמו גל רדיו נושא ומודולציות עליו. ואם אני" יעל פתחה שלוש אצבעות באוויר והתמונה התקרבה, ואז סובבה אותן ויכולתי לראות את תלת המימד מזוית שטוחה יותר "אם אני מסתכלת מהזווית הזו, אפשר לראות את המודולציות כמו קוים ונקודות. זה קוד מורס פשוט."

פקחתי עיניים. "כתוב שם משהו? אשל כתב משהו בגלים?"

"כן. עליתי על זה כי הוא חזר על המסר המון פעמים. ככה בעצם נוצרת הסימטריה במופע, כי כל הרווחים בין כל הגלים חוזרים על מסר זהה. כתוב שם: 'לסרג'יו פנית לא טעית'. אבל אני לא מבינה למה הוא מתכוון."

"הוא מצטט." אמרתי "זה משהו ישן נושן, סאטירה ישראלית ישנה. אבל זה מתאים לגמרי למידע שיש לנו על כך שאשל מתקשר בציטוטים. גם במופעים האחרים שאשל יצר רואים תופעה דומה?"

"יש לי הקלטה רק ממופע אחד נוסף, מלבד האחרון שראינו יחד." אמרה יעל "ושם כתוב 'הפוך גוטה הפוך'. אולי גם זה ציטוט?"

חייכתי. "אכן ציטוט. וואו, עבודה מרשימה. את מרשימה."

"לא, המרשים הוא אשל. כל דבר שאדם יכול לחשוב עליו, אדם אחר יוכל לפענח עם מספיק זמן ומשאבים. אבל אשל היה המקורי. הוא סופר-אינטיליגנט הבחור." ענתה יעל "אני עובדת עכשיו על פענוח המופע האחרון."

היא המשיכה למשוך ולכווץ את התמונה, וקימטה את מצחה. "אני חושבת שהמסר במופע האחרון הרבה יותר ארוך. אין חזרתיות, ולכן לא הייתה סימטריה במופע, והוא נראה ונשמע לנו כמו קקפוניה. אני לא בטוחה, בגלל שאין חזרתיות קשה לי לבדוק את עצמי, אבל אני חושבת שכתוב שם 'ברמה הלאומית זה עבד יופי, אין סיבה שזה לא יעבוד ברמה המוניציפלית'. אני חושבת שזה מה שכתוב."

הלסת שלי נשמטה ושמעתי צלצולים באוזנים.

"יעל, את יודעת מאיפה הציטוט הזה? זה קטע סאטירי שצוחק על רצח רבין, אירוע שקרה לפני יותר מארבעים שנה." אמרתי "יש לי חשש שאולי את ואני עובדים על אותה החקירה. אשל חיבר את היצירה הזו ממש כמה ימים לפני שכרמלי קפץ מהחלון ואשל מדבר על רצח ברמה המוניציפלית."

"יש שם עוד משהו." המשיכה יעל "זה כתוב במישור אחר מהכתובת הראשונה, כלומר לא המישור הרגיל שאשל יוצר בו. אני לא בטוחה. אני חושבת שכתוב 'קל הרבה יותר'." קולה של יעל נחלש, והיא סיימה את המשפט כמעט בלחישה "קל הרבה יותר לזיין בתחת."

"יו. יעל. פעם ראשונה שאני רואה אותך מסמיקה." ואז הרגשתי חום בבטן. "זה מיוסי וג'אגר. יוסי וג'אגר יוסי ייגר. זה הוא, ללא ספק אבל בלי הוכחות." ידי נקפצו, בוערות מן הצורך לפעול. "אבל איך מתחקרים את אשל, הוא כלוא בפערים הממשיים שבין המספרים הטבעיים."

"אולי ביטון יוכל לעזור לך עם ייגר." ענתה יעל. "רק תגרום לו להבטיח שהוא לא נוגע באשל. אתה יודע מה, נסח את הדברים ככה שהוא יבין שאשל מוגבל שכלית ואין טעם לנסות בכלל."

וזה באמת מה שעשינו, העברתי את המידע לביטון.

אחר כך היו לנו כמה ימים מטורפים, קיבלנו שלושה תיקים חדשים שחילקנו ביני לבין יעל, והעסיקו אותנו עד כלות הכוחות. הפעם הבאה שיצא לנו לשבת הייתה כמעט שבוע מאוחר יותר. חזרנו לקפה בסטלה מאריס בשעת השקיעה, סוג של סגירת מעגל אני מניח.

"איך נגמר בסוף הסיפור של כרמלי?" שאלה אותי יעל, עיניה החומות צבועות באור השקיעה.

"ביטון הביא את ייגר לביקור נימוסין במרתף המפורסם שלו. נדמה לי שחלק מהעצמות של ייגר עדיין שלמות, אבל אני לא בטוח. בכל אופן, ייגר זימר בשמחה. היה שם תא שלם של קושרים שלא ממש ידעו אחד על השני. חברים קרובים מטפלים ובני זוג של אנשים שכרמלי הכריז עליהם מוקצים מחמת מגבלותיהם, אנשים מוסריים נורמטיביים שהאידיוט איחד ביניהם כשאיים על שלמות הבית שלהם. ייגר אסף אותם, וכל אחד מהם תרם משהו. אחד מהם פרץ למאגר הביומטרי וגנב משם את המידע הגנטי של כרמלי. אחת אחרת השתמשה במידע כדי לבנות חומר שיחליש את מחסום דם-מוח של כרמלי באופן ייחודי. זה מה שהיה ביין, רק חומר שמחליש את המחסום, ועובד ספציפית על הקוד הגנטי של כרמלי, כדי שייגר יוכל לשתות איתו בשביל האליבי. לגבי הרעל, כרמלי עצמו הוא שלקח את הרעלן. התרופה שלו להפרעת קשב, מתילפנידאט, משחקת עם רמת הדופמין במוח. אבל אף אחד לא מצפה שכל הדופמין ייקלט, מחסום דם-מוח מסנן חלק גדול, והפעם הוא היה מנוטרל. המוח של כרמלי היה מוצף דופמין, קצת כמו אצל סכיזופרנים. אז הוא איים על האשה והילד, ואחר כך קפץ, לכי תדעי אולי הוא שמע קולות."

"ומה היה הקשר לאשל?" המשיכה יעל.

"אה. הם היו צריכים אמצעי תקשורת שלא יהיה חשוף למעקב וציתות, ומקום אכסון למידע. אחת הקושרים הייתה המרפאה בעיסוק של אשל, והיא הציעה מקום סודי ובטוח. הם השתמשו בחלקים הלכאורה בלתי פעילים של התקשורת הסינפטית של אשל, בפערים שבין המידע הדיסקרטי שאשל מצליח לסנן. בעצם הם הסתירו מידע במקום גלוי, שלאיש אין גישה אליו. כמו לוח מודעות שרק להם יש גישה אליו." עניתי.

"אבל אשל כנראה חשד במשהו." המשיכה יעל "והיה מוכרח להעביר את המידע בכל דרך שהיה יכול, ולכן חיבר את המופע. כסוג של זעקה לעזרה."

"ואז איבד את עצמו, כי ניסה להגן על החללים הרציפים שבתוכו, נתקע באינסוף אפשרויות של תקשורת עצבית ולא מצא את הדרך חזרה." סיכמתי. "מה קורה איתו, עם אשל?"

"הוא לא במצב טוב. אני מגיעה לבקר אותו פעם ביום. אולי אם אספר לו שייגר ושאר חברי התא כלואים זה יעזור במשהו. אולי הוא יפחד פחות."

"אולי." אמרתי. "זה לא כל כך פשוט להתגבר על פלישה כזו מסיבית לתוך העצמי שלך. כשמשתמשים בך כמו לוח כתיבה. לא בטוח שהוא ירצה לחזור אי פעם ולתת אמון במישהו."

הסתכלנו על הים המשחיר לאיטו, וחשבתי על הפעם הקודמת שהיינו כאן, על מתקפת החושים שהתבררה כתקשורת למרות הכל, על כמה למדתי מאז.

"אתה יודע מה הכי הורג אותי?" אמרה יעל "תחשוב על המרפאה בעיסוק של אשל. על כל חברי התא בעצם. הייתה להם תגלית מדהימה בידיים. הם הצליחו לגשת לחלקים נידחים לגמרי במוח של אשל, למקומות לא נודעים. ובמקום לנצל את זה כדי לאפשר לאשל להכיר את עצמו ולסגור את הפערים ברצף החיים שלו, הם השתמשו בידע הזה כדי לייצר רוע ומוות."

"גם נובל, כשהמציא את הדינמיט, חשב שהוא פועל לטובת האנושות, ולא ידע כמה מוות תגרור ההמצאה שלו." עניתי.

"מה אתה מנסה לומר?" שאלה יעל "שמוטב שסודות יישארו שמורים ולא יתפענחו?"

שתקתי. זו הייתה נקודה עדינה, שמוטב לא לדון בה, במיוחד כשמדובר ביעל ובפערי ההיסטוריה הסודיים שלה.

"לשמוע דיבורים בשבח המסתורין מפי אדם שעוסק למחייתו בפענוח מסתורין זו טיפה צביעות לדעתי." המשיכה יעל.

"אני לא אמרתי כלום." עניתי מיד "לא אמרתי מלה וחצי מלה. שמרתי על זכות השתיקה, ואני אמשיך לשמור על זכות השתיקה עד שייעתקו המלים מפי, עד שידומו שפתי ותדבק לשוני לחכי. לא אפתח את פי ולא אוציא מלה, אפילו לא הגה. אפילו לא שביב של הגה. אות אחת לא תצא אל חלל האוויר מבחינתי. אפילו לא במלמול או בלחישה. אפילו…"

נאום ההגנה שלי נקטע באיבו על ידי אגרוף בכתף מיעל. "טוב יאללה יאללה. שתוק קצת." אמרה, וחייכה אלי. חייכתי אליה בחזרה. אחזתי בכף ידה.

ישבנו והבטנו בים.

היה שקט.