מר וויט מאת בר וינטר

-הסוף-

-לא! אתם לא מבינים! זה לא מה שקרה! אני מתחנן תתנו לי רגע להסביר! זה לא הוגן!

הוא ניסה לקרב את הרגליים יותר כדי לבלום אותם אבל הם גררו אותו כמו נוצה במסדרון הארוך. דלת הדירה עוד הייתה פתוחה והשכנה ממול הציצה עם בעלה בחלוקים ביתיים על המתרחש במסדרון. הם נכנסו למעלית והצמידו אותו לקיר שהוא חצי תלוי באוויר . הוא לא הוריד את העיניים שלו ממנה, ממה שהצליח עוד לקלוט, כפות רגליה חסרות החיים היו שם, ליד דלת הכניסה לדירה. דלת המעלית עמדה להיסגר

-בבקשה, רק עוד כמה רגעים, אני אסביר הכל, זה לא צריך להיות ככה. אני מבקש!!

בשארית כוחות ההתנגדות האחרונים ניסה להדוף אותם מעליו. יד גדולה נשלחה לכיוון ביטנו וראייתו התערפלה במהירות

-בבקשה.. גמגם, ונפל לתרדמת.

-האמצע-

-היי ! רוצה לשמוע סוד, תראה, לא לקחתי את הכדורים שלי. הוא סובב את הראש וראה איש משונה בחולצה לבנה פותח את פיו לרווחה וכדור אחד בצבע כחול ואחד בצבע צהוב דבוקים ללשונו. עיניו הגדולות והמשונות , פניו החייכנים, הוא נראה יותר מגוחך מאשר מפחיד

– כל הכבוד , באמת, כל הכבוד. הוא החווה לעברו וקירב את הכוס עם הכדורים לפה

-לא לא אדוני, לא כדאי לך לקחת את הכדורים האלה. באמת, אני חושב שמוטב לך בלעדיהם. תסתכל מסביבך, תראה את כולם פה, הם נראים לך שפויים?

גם אתה לא נראה לי שפוי במיוחד חשב לעצמו

–          אני מניח שלא… רגע מי אתה בכלל

–          חבר, אני חבר. קרא לי וולנד.

–          אוקיי וולנד, אני וויט.

–          וויט, אל תגלה להם שאני לא לוקח את הכדורים, הם מחפשים פה את כולם, אם הם יידעו..

–          זה בסדר וולנד תירגע, אני גם לא סומך עליהם פה.

–          זה יהיה הסוד שלנו מר וויט. ושוב, אני ממליץ לך…

–          לא לקחת את הכדורים, כן שמעתי אותך בפעם הראשונה.

הוא בחן את פניו העגלגלות של מר וולנד . נראה כאילו כל הזמן עומד משהו על לשונו והוא עומד לדבר, עושה רושם שרוב מה שיוצא לאדם הזה מהפה הוא רצף של שטויות ומחשבות לא מסוננות, וויט החליט לקחת אותו בערבון מוגבל.

 

מר ווייט לא אהב את המקום הזה. לא את הקירות הלבנים מדיי , לא את התקרה עמוסת הפלורסנטים. הוא לא אהב שהכול סימטרי וישר, כאילו הכל עוצב כדי לא לעורר חמת זעם , שמא אחד הדיירים יתקומם שמשהו לא מסתדר לו, הרי אנשים פה כועסים על כמעט כל דבר.

הוא לא אהב את הצורה שבה העובדים במקום התייחסו אליו, בעצם, לכל מי שנמצא במקום המסריח הזה. יותר מדי נחמדים, מדברים לאט כאילו אנחנו ילדים קטנים ומטומטמים הוא חשב לעצמו.

למר וויט לא היו הרבה חברים, הוא לא הרבה להשתתף במשחקי החצר הקבוצתיים, לא היה לו כל עניין בערבי ההווי, היו מכריחים אותו לשבת שם, כי לא יכל פשוט לשבת בחדר . נדמה היה לו שהימים עוברים ללא מספרים, ללא שעות. הכמות לא הייתה משנה כמו שלא הייתה משמעות לשום יום .  וככה חלפו להם שבועות וחודשים. עד אותו יום שגילה אותו וולנד בחדר האוכל. אז משהו השתנה. מר וויט החל לצפות לחברתו של האיש המוזר. הוא ראה אותו מדי פעם במגרש הכדורסל, צופה במשחק מהצד השני. הוא היה רואה אותו במקלחות שר לעצמו , לפעמים היה קולט אותו בולע " בכאילו" את הכדורים שהטילו עליהם לבלוע. משהו בעיניים של מר וולנד היה שונה , הוא לא היה כבוי כמו שאר האנשים האחרים, הוא תמיד חיפש אם מישהו מסביב מסתכל עליו, הוא תמיד נראה דרוך. לא דרוך ומאיים, הייתה לו מן גישה חייכנית וילדותית, כאילו מתנצלת במבטים שלו. בפעמים הראשונות שעיניהם היו נפגשות הם היו קדים אחד לשני, כחברים לסוד. אחר כך היה וולנד מגיע אל וויט ושואל אותו לשלומו בקצרה. לא היה מרחיב יותר מדי.  זמן מה לאחר מכן מר וויט היה מתחיל לגשת מיוזמתו אל וולנד.  ימים עברו עליו בלי להוציא מילה אחת מהפה, לפעמים היה מודד כמה זמן היה נודר את שתיקתו, הנדר הזה שיגע אותו, ולדבר עם המשוגעים מסביבו, לא בטוח שהיה עוזר לו. לכן החליט לפנות אל האדם היחיד שראה בעיניים שלו משהו מהעולם הקודם, היותר שפוי. משהו אנושי. הם היו יושבים ומדברים על גברת באום המרחפת שרוקדת בחדר האוכל בארוחת הערב. על האיש המוזר עם המבט המובס, גם על העובדים במקום הם היו צוחקים. וויט גילה שיש לו הרבה מן המשותף עם וולנד,  הם היו קובעים להיפגש בחדר אוכל , בדיוק בשעה שחילקו את התרופות, על הספסל הכחול. אחרי זמן נטילת התרופות הייתה להם שעה וחצי פנויות לפני החזרה למנוחת הצהריים בחדרים. שניהם היו יושבים כשותפים לפשע, בולעים בכאילו, רואים את כולם מסביבם נמסים לאיטם אל תוך העולמות המעורפלים של תעתועי המחשבה , ובפינת השקט השפויה שנוצרה, היו מדברים על הא ועל דא.

-על מה אתה פה בעצם, אף פעם לא שאלתי אותך

– אני לא רוצה לדבר על זה.

-למען האמת, אצלי זה בהתנדבות.

-על מה אתה מדבר, אתה רוצה לאמר לי שאתה הכנסת את עצמך לכאן? מה עבר לך בראש?

-חיפשתי אותך מר וויט.

-אותי?! זיעה קרה החלה יורדת בכל גופו של מר וויט.-על מה לעזאזל אתה מדבר?

– וויט, אני מבקש ממך, אינך מזהה אותי?

-וולנד ! גיחך מר וויט – אבל ראיתי אותך מחביא את הכדורים, מה עובר עלייך?

-אני פה כי הגיע הזמן לחזור ידידי. השתעשעת מספיק בעולמם. אינך שייך לכאן.

-עוד מילה אחת וולנד ואני מוריד לך אחת לאף. תפסיק עם השטויות האלה ותחזור לעצמך, לעזאזל, אתה התקווה היחידה שלי במקום הזה

-נכון, ובשביל זה אני פה. וזו הטובה האחרונה והראשונה שאני עושה למענך.

-על מה לעזאזל אתה מדבר.

וולנד הכניס את ידו לאחד הכיסים במכנסיו ושלף ארבעה כדורים. שניים כחולים ושניים צהובים.

-אתה זוכר את הסוד שלנו מר וויט?

-אתה לא, אתה לא מתכוון שנפר אותו עכשיו, נכון?

-לא לא … צחק וולנד.

-לא… רק אתה מר וויט.

הוא הושיט לו את הכדורים. מר וויט רק בהה בהם. וולנד לקח את ידו של מר וויט וטחב לשם את ארבעת הכדורים.

-ועכשיו, לבלוע!

-לא, בחיים לא אבלע…

מר וויט לא הספיק לסיים את המשפט ו-וולנד גרר את ידו בכוח לא אנושי ישר לתוך הפה. הוא הרגיש את הכדורים נכנסים לו בושת בלי התנגדות בכלל. לפני שהספיק לעקל את פני הדברים תחושת כבדות אפפה אותו, עיניו נהיו כבדות. והוא עצם את עיניו.

 

-התחלה-

סיפורנו מתחיל על החוף , גיבורנו מהלך ברגליים יחפות על החול הטובעני ונעליו הקשורות מוטלות על כתפו השמאלית. פניו פונים לכיוון הים ועיניו עוקבות אחרי השמש השוקעת. ברוב התפעלות מפלאי הטבע בכל פעם מחדש, נשימתו מתארכת והוא פולט אוויר חמים החוצה אל האוויר הקריר שמתלווה אל החשיכה שתופסת לה פינות בשמיים. מחשבותיו על פלא הבריאה, הנה היא השמש, השקיעה, מגוון הצבעים המרשים שנוצר מהחלפת המשמרות בין השמש ללבנה, כל המחשבות האלו מורידות עליו מן שלווה שכזאת, שלמות רוחנית נקרא לה, שגורמת לו להסתכל על כל כישלונותיו והצלחותיו כמקשה אחת- חלק כל- כך קטן וחסר חשיבות בסרגל הזמן. מהו זמן בכלל? הוא חושב, אם לא המצאה של בני האדם לשלוט ,על מה שתחום המדע, שגם אותו הם המציאו, על הבלתי נודע, הבלתי מוסבר. מן מכשיר מעקב על רוח, פעימות העולם, הזדקנות של דברים, חפצים וחיים כאחד. והנה השקיעה, אותה שקיעה מלפני אותו זמן שבו נברא העולם, ושום דבר לא באמת השתנה, או זז, או התרחש. רק נוצר ונהרס, חודש והתקדם, אבל לעולם אותו הדבר בראייה כללית, כי השמש ממשיכה לשקוע ולעלות בחזרה, והגלים ממשיכים לגלות ולהסתיר אותה כל פעם מחדש. והצבעים, הינם . לפעמים סגולים יותר, לפעמים כתומים או צהבהבים, אבל הינם. והחושך, החושך תמיד היה. גם לפני השקיעה והזריחה, החושך בעצם יותר גדול מהזמן, כי ברגע שנברא הזמן, נבקע החושך. ואולי ההיפך?

מחשבות אלו ואחרות נקטעו בפתאומיות על ידי הגיבור השני שאולי עדיף שנקרא לו הנבל  בסיפורנו החביב ,שצץ מולו, גם הוא פניו אל השמש וידיו שלובות מאחור. חיוך ממזרי על פניו וקרני שמש אחרונות שינו את צבעם החום של עיניו לצבע האש .

–          לעולם איננו נפגשים שאתה עצוב.  אמר זה עם הנעליים הקשורות לרעו.

–          כנראה, אתה חושב שאני אדם עצוב?

–          אינני מרבה לחשוב עלייך

–          אני דווקא כן!  בכל פעם שאני שמח , דרכינו נפגשות .

–          אני לא רוצה לדעת מה שימח אותך הפעם, האמן לי

–          למה לא? בסופו של דבר, נכון לומר שזה קשור אלייך באיזו שהיא דרך.

–          אני לא רוצה להיות קשור לכך.

שני האלמונים שתקו ארוכות ובהו בשמש נעלמת הרחק מעבר לגלים הרחוקים ביותר שהצליחה עינם לתפוס. החושך כיסה אף יותר את הרקיע והצבעים קיבלו ארשת פנים שקטה יותר, כל הצבעים הרועשים דעכו להם וניצוץ ראשון של כוכבים התגלה על שכבת צבעים סגולה כחולה.

-אנחנו שנינו כמו זוג הנעליים האלה התלויות לך על הכתף ידידי, תרצה או לא, החוט הזה קיים בשנינו והוא עובר דרכנו , קושר אותנו . התנחם בעובדה שאנחנו רק זוג. גיחך האלמוני עם הידיים השלובות.

-ואם נגיד יום אחד, נעל אחת תתבלה ותקרע? אז הקשר ייפרם?

-כשזה ייקרה ידידי, הזמן ייתן אותותיו גם על הנעל השנייה, וגם היא לא תהיה מבריקה וחדשה כמו שהייתה . ומזה, אתה כל-כך מפחד.

– לעיתים נדמה לי שאולי הפחד מתגמד, וצריך לעשות שינוי . אתה צודק, אני כרגע מפחד

-האמן לי , גם אני מפחד. מי לא מפחד?! זה אנושי לפחד !

הצבעים שקטו. השמיים נבלעו בחשיכה. ניצוצות הכוכבים דלקו בשחור הגדול ואורה הבוהק של הלבנה האיר על קצף הגלים שהתגלגלו לחוף בעדינות, קו המים עלה והמים גם הם שקטו. האלמונים נשארו כמה דקות נוספות על קו המים והחליפו ביניהם כמה מילים נוספות ואז כל אחד פנה לכיוון אחר והלך, כמו שבא.

הנבל היה הראשון ללכת . הוא צעד על קו המים  ונעלם הרחק הרחק.   גיבורנו נעל את נעליו ועשה את דרכו למשימתו הבאה. הוא הלך באיטיות לאורך הרחובות מלאים באורות המכוניות, קולות האנשים החוגגים את החיים. כמה שרצה להתעקב כמה רגעים ולהרים כוסית עם אחד מהחוגגים , להאיר קצת את החושך. אבל משימתו דחקה בו להמשיך ולהתקדם. הוא עבר על פני רחובות ובתים רבים.

הוא נשאר עומד ומשתהה מול בניין רב קומות, שבעים ושבע מספרן. ה- בניין. כאן ייגמר הערב בעבורו. מי מסתתר בבניין חשב, מי גורלו נחרץ הערב. הוא נכנס לבניין . בדלפק ישב השוער ודיבר בטלפון , הוא שמע את רחשי השיחה

-כן! דירה 462, אני חושב שזה מקרה אמת הפעם .

חושיו אמרו לו להיכנס למעלית . הוא גישש במקשי הקומות ובכל נגיעה שמע את קולות דירייה. הוא שמע תינוק בוכה ואישה צוחקת בטלפון, הוא שמע גבר מתרגש ממשחק שמשודר בטלויזיה ואישה זקנה בוכה במרפסת. ידו נחה על קומה 75. הוא לחץ על הקומה והמעלית החלה לעשות קולות עדינים ומכאנים. מחשבותיו נדדו. הוא כבר עמד להיפרד מבריאתו, מיצירתו. הוא פטר את שליחיו בערב מיוחד זה של השנה החדשה, כדי לראות איך נראה העולם בשנת 2014. לראות את היצורים החיים על פני הבריאה. כל אחד מהם חלקיק של יצירה. והנה עכשיו, הוא אוסף את הנשמה של אחד החלקיקים, מחזיר לידיו עוד חומר גלם.

קול פעמון והמעלית נעצרה. הדלתות נפתחו באיטיות והמסדרון היה ריק ושקט , בניגוד מוחלט לרחובות הסואנים והצוהלים. הוא נע לפי חושיו והתקרב לדלת מספר 462. הוא פתח את הדלת לרווחה  ונכנס באיטיות אל הדירה המהודרת. כל האורות בבית היו דלוקים, ובאמצע הסלון שכבה דוממת גופתה של אישה צעירה ויפהיפיה . בשולחן הזכוכית שלידה נשאר מכתב הפרידה ומספר כדורים שינה מפוזרים שנשארו.

יופיה לא יכל להשאיר אותו אדיש אליה. הוא רכן ובחן את פניה הלבנים וחסרי החיים. שפתיה האדומות עוד הראו סימני חיים קלושים, גוועים. פלא היצירה חשב לעצמו, איך נפש כזו עדינה ויפה שמה קץ לחייה. הוא ידע שהריטואל שהוא הולך לבצע צריך להיות קר ומהיר. אין כאן שום מקום להיסוס או התעקבות. אבל משהו, משהו במראה שלה, משהו בשקיעה המדהימה שחזה לא מזמן, משהו בקולות ההמון גרם לו כן להתעקב. הוא היה חייב לגעת בה, בעור פניה. להרגיש את מה שנאסר עליו להרגיש ולדעת. הוא ידע את הסיכון שהוא לוקח, התעקבות כזו יכולה לגרום לשינויים הרי אסון. אם ייתעקב אחרי חצות הוא עלול להישאר בצלם יצירתו, מספיק בעבר היה קרוב למקרה כזה, כאשר יצר אותם, ועכשיו …

עכשיו הפיתוי היה גדול מתמיד. דווקא שם, דווקא באותו רגע. הוא ליטף את ראשה בעדינות. זאת שבצלמו נבראה. ולכמה שניות פגה בדידותו הנצחית, והוא הרגיש.

קולות צעדים נשמעו מעבר לדלת

קול גברי נשמע מהמסדרון

הוא קפא על מקומו. מבטו חזר אליה.

"היי! תעצור!" שני גברים לבושים בלבן וכפפות על ידיהן עמדו בפתח הדלת.

הוא לא ידע מה לאמר, מה לעשות איך להגיב. הוא היה רגיל לראות אותם כבר מתים , לעולם לא יצר קשר אנושי, הוא לא ידע לדבר בשפתם המשונה . הוא ניסה להתקרב, לדבר אליהם. אבל מהר מאוד הבין שהוא כבר לא מה שהיה, ישותו נעלמה ממנו. והוא לכוד בעולמם שלהם. בלי יכולת לתקשר, בלי היכולת להגן על עצמו.