צייד לילי מאת מירה רחמים הלוי

 

 

סודות.

סודות נועדו לחזקים בלבד, לחסרי הפחד.

סודות נועדו לאבנים אנושיות, ליצורי פלדה.

חלשים שמנסים להחזיק בהם, נופלים קורבן לסודות ונטרפים במהירות.

סודות הם אכזריים, ומוסתרים מסיבות טובות.

היכולת לשמור אותם מוסתרים ונעולים לנצח היא מה קובע את גורלי לחיים או למוות.

 

המחשבות המשיכו להתנגן בראשי כשקפצתי מגג רעפים שראה זמנים יפים יותר אל המרפסת הקטנה ומשם אל הקרקע, נוחתת ברכות ברחוב המרוצף אבנים אפרפרות.

חיי היו מלאים בהם, בסודות. אני עצמי הייתי סוד. ברגעים פחות מלאי ענווה, טענתי שאני אפילו אגדה- מיתוס שהתעורר רק כדי להוכיח לכולם שעוד יש הרבה יותר ממה שנראה לעין, להזכיר לכולם שאף אחד לא לגמרי מוגן, לא חשוב כמה הוא עשיר או מפורסם.

שלחתי הצצה חטופה סביבי, מוודה שאין לי צופים. כשהייתי בטוחה שהרחוב ריק- חוץ משלושה חתולי אשפתות שלא טרחו לבזבז עלי את זמנם היקר- נצמדתי לצללי הבתים והחנויות המעטות שבצדו הימני של הרחוב, משכתי את הברדס נמוך יותר על ראשי ופסעתי הלאה במהירות.

לא אהבתי את הרחובות האלה, בצד הצפוני- העשיר- של העיר. הם היו חשופים מדי, ושרצו בהם אבירים ואנשים משועממים שניצלו כל הזדמנות לדחוף את אפם האצילי אל תוך עניינים לא- להם. העדפתי את הגגות, או את הממלכות האפלוליות, הסמטאות ותעלות הניקוז שברחובות העוני, איפה שאני והדומים לי יכולנו לפשוט את הברדסים ולהתרברב בקולניות במעשינו.

שם היו קצת פחות סודות.

התנערתי ממחשבותיי והכרחתי את עצמי להתרכז במטרה- מטרה שחיכתה לי בעוד כמה מטרים במורד הרחוב…

נעצתי מבט ביקורתי בשלט הפונדק המתנדנד ברוח הקלה. זה ללא ספק היה הפונדק הנכון, לא תיארתי לעצמי שיש בעיר אחת שני פונדקים בעלי שם מטופש כזה. "גובלין הנהרות," נחרתי במורת רוח,"מי חסר המוח שהמציא את זה? גובלינים שונאים מים!"

חוץ מזה, הוספתי לעצמי כשסידרתי מחדש את הברדס, מי היה רוצה לשבת לשתות במקום עם שם כזה?

פתחתי את הדלת. צרור פעמונים קרקש מעלי בעליזות, ואני כמעט קפצתי מתוך מגפיי. טמטום מוחלט… חשבתי, ומיד תיעבתי את המקום עוד יותר. פסעתי פנימה, מניחה לדלת להיסגר מעצמה ושוב להשמיע את צלצול הפעמונים מורט העצבים שלה. הפונדק היה ריק כמעט לחלוטין- מה שהיה יכול להעיד על כך שגם אחרים חשבו ש'גובלין הנהרות' זה שם נוראי. או שזה היה מהסיבה הפשוטה שהשעה הייתה שלוש לפנות בוקר.

כך או כך, הלכתי ישר אל האח הגדולה שבערה בעוז, מניחה לכל מי שהיה עלול לצפות בי לחשוב שאני פשוט קפואה מקור ומנסה להפשיר. הרמתי את כפות ידי אל מול הלהבות ונעצתי מבט חד בצמיד הכסף חסר העיטורים שעל ידי השמאלית. רוב החדר השתקף בו כמו מראה. אוקיי, קורבנות פוטנציאליים…

פסלתי מיד את שבעת הגברים השיכורים ששעשעו את עצמם במשחק קלפים קולני כלשהו. שתי המלצריות ירדו מהרשימה גם הן וכך גם לגבי זוג נוודים פרועים למראה, שלושה אבירים בשריונות מלאים והסוחר שהתמוטט מכיסאו ממש ברגע בו הבטתי לעברו. לבסוף נתקל מבטי בדמות מוסתרת למחצה בחלק המוצל של הפונדק. חגתי לאחור ופסעתי לאט לכיוון המבטיח. למרבה המזל, היה בכך הגיון- זה היה השולחן הכי נעים להצטרף אליו. בדרך לשם הסרתי את הברדס מראשי והעברתי יד בשיערי, מנסה ככל יכולתי להסתיר את ניצבי החרבות התאומות שנחגרו על גבי.

"למישהו פה היה יום גרוע." חייכתי אל האיש בצללים והחוויתי בראשי אל הסוחר המעולף. הצלחתי עכשיו לראות את פניו, ואישרתי לעצמי שהוא אכן דומה לתיאור שניתן לי. אבל אני אעשה את זה כמו שצריך, החלטתי, ואברר עד הסוף. עיניו הכחולות של האיש היו חשדניות, אך לאחר מבט קצרצר אל הסוחר, חיוך עלה גם על פניו. "אני מניח שהעסקים עלולים להיות קשים מדי פעם." הסכים. הושטתי יד, "נייט רוברס." שיקרתי בקלילות.

"קייס רוג'." הוא לחץ את ידי.

חייכתי. זה כל המידע שהיתי צריכה.

משכתי את ידו לעברי, רגלי בעטה את הכיסא מתחתיו. הסתובבתי- אוחזת את זרועו בכוח- והטחתי את ראשו בידי הפנויה בשולחן. לפני שיספיק להתעשת, עיקמתי את זרועו אל מאחורי גבו והפלתי אותו על ברכיו בבעיטה אל אחורי רגלו. שלפתי סכין מחגורתי. עוד עבודה נקיה. ציינתי לעצמי והנפתי את הנשק בכוונה לשסף את גרונו בזריזות ולחזור כמה שיותר מהר אל ממלכת הצללים שלי.

זה לא ממש פעל כמתוכנן, בעיקר כי לקייס הארור היה כנראה ראש קשה כשל גמד גבעות והמכה לא ערפלה אותו מספיק. זה הדבר היחיד שהיה יכול להסביר את הזריזות שלו אחרי חבטה כמו זו שחטף. הוא התפתל, חצי נעמד והצליח לבעוט בירכי. לשנייה אחת איבדתי את הריכוז והיציבות, אבל זה היה מספיק…

נזרקתי אל הקיר, נוחתת במערבולת איברים על הכיסא שבו התעללתי קודם. עד שהצלחתי  להתעשת, למצוא את ידי ורגליי ולהפסיק לקלל כמו מלח שיכור- קייס כבר שעט אל מחוץ לפונדק. השתדלתי שלא לפגוש במבטיהם ההמומים של שאר יושבי הפונדק ומיהרתי אחריו.

טיפשה אחת. האשמתי את עצמי כשזינקתי במעלה הרחוב בעקבות שובל הגלימה הכחולה המתנופפת של המטרה הנמלטת שלי.

שחצנית טיפשה אחת. החזרתי את הפגיון לנדן והכרחתי את עצמי להתעלם לעת עתה מהטמטום המדהים שגיליתי ולהתרכז בתפיסת האיש המתרוצץ, שצווח לעזרה וטען שאיזו מטורפת בברדס מנסה לבתר את קרביו. זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לך. הבטחתי לו בליבי.

התחלתי להשיג יתרון אחרי כמעט חמש דקות של ריצה פרועה ברחובות הריקים. כשראיתי שקייס פונה לאזור הפחות מפואר של העיר, חייכתי בסיפוק. הגיע הזמן לגמור את המשחק הזה.

שיניתי את כיוון הריצה שלי וזינקתי בגמישות במעלה חומה בינונית שהקיפה בית מפואר כלשהו. רצתי הלאה עד שהחומה נגמרה. קפצתי, מרחפת לרגע באוויר ואז נוחתת בגלגול על גגון של חנות קטנה. גג הקש לא היה יציב במיוחד, אבל אני כבר מיהרתי הלאה, מטפסת בזינוקים תזזיתיים במעלה מרזב עקום וזורקת את עצמי אל אדן החלון של הבית שממול. משם הדרך אל הגג כבר לא הייתה ארוכה. עכשיו, בשטח שלי, ידעתי שהניצחון שייך לי.

זגזגתי בין ארובות, דילגתי מעל רעפים מנותצים שהיו יכולים לדרדר אותי לקרקע מרסקת-העצמות, קפצתי מגג לגג והעיקר- לא נעצרתי שנייה לחשוב אם אני יכולה או לא יכולה לבצע את הזינוק הבא שמחכה לי. למדתי לפני זמן רב שברגע שבו מאוחר מכדי לעצור, צריך פשוט לרוץ מהר יותר…

כל הזמן הזה, קייס היה בטווח הראייה שלי. הוא בחר ברחובות הראשיים, אבל זה היה רחוק מלהפריע לי, האזור היה בנוי כל כך בצפיפות שהיה קל למצוא דרך בין הגגות. לבסוף, קרה מה שחיכיתי לו; האיש הוביל את עצמו לרחוב ללא מוצא.

עוד לפני שתהיה לו הזדמנות לפנות לאחור ולברוח שוב, השלכתי את עצמי אל הקרקע. למרבה המזל, הבית שממנו החלטתי לנסות להתאבד לא היה כל כך גבוה, ונחתי באלגנטיות יחסית ברחוב. קייס הסתובב, על פניו הבעה שלא אמרה דבר, אך שיערו השחור הארוך היה פרוע ונשימתו כבדה, ידעתי שהתשתי אותו.

"סיימת לברוח כמו שפן?" דרשתי, מעט זעף מתגנב לקולי. הוא נחר בלגלוג, "למה? את אוהבת את הטרף שלך כשהוא עומד בשלווה ומקבל על עצמו את הדין?"

"האמת שזה היה יכול להיות שינוי מרענן."

"את מטורפת."

"ואתה איש-מת."

שלפתי את חרבותיי והסתערתי.

אלא שאני לא הייתי היחידה. קייס חסם את זוג הלהבים המעוקלים שלי בסכין ציד ארוך ופגיון שהוחבא במגפו. נרתעתי לאחור, מרגישה חיוך מתחיל לטפס על פני. "הרבה זמן לא זכיתי להשתתף בדו קרב לחיים או למוות, איזה כיף איתך." צהלתי.

התקפתי שוב, מצליפה בחרבותיי בשצף של ימין- שמאל- ימין, למעלה למטה ולאמצע. קייס הצליח להדוף את כל החבטות, וזה היה מרשים בהתחשב בכליי הנשק שלו. לא חיכיתי שהוא יתעשת והסתערתי הלאה, שתי החרבות מצליפות בו זמנית לגובה הכתף ואל המותניים ואז ממשיכות קדימה, משספות כל אחת מצד אחר בתנועות מפותלות וסבוכות שהיו אמורות לחתוך את האיש לשניים לכל הפחות. קייס זינק לאחור בדיוק בזמן, וחרבותיי שיסעו את האוויר הריק בקול אוושה חדה, בדיוק במקום בו היה לפני רגע. לפני שהצלחתי להתחיל התקפה נוספת, הוא זינק לכיווני, מתכופף מתחת לחרב הימנית שלי ומנסה לפגוע בירכי. הצלחתי להדוף את הפגיון התוקפני בחרבי השמאלית, שהייתה קרובה יותר.

צעדתי לאחור והרמתי גבה בהערכה, "כל הכבוד. ועכשיו בוא נראה כמה אתה באמת אמיץ." קייס לא חיכה שאסיים את דבריי והתקיף, מנסה להדוף ביד אחת את חרבותיי ובאחרת לפרוץ את הגנתי. זזתי לימין, ריקדתי סביב האיש, מצליפה, מתקיפה וחוסמת. הוא לא הצליח לגעת בי, אך זה היה נכון גם לגביי. הייתי מופתעת מכך, לפי הנחישות שגילה בזמן הבריחה שלו קודם, לא חשבתי שמדובר בלוחם גדול. אך כשזה הגיע לכך, הוא הצליח לגרום לי להתפעל.

לאחר סבב ארוך של חבטות- כשאף אחד מאתנו לא הצליח להשיג יתרון על האחר- נעצרנו שוב, נועצים זה בזו מבטים.

"אתה לא רע." הודיתי לבסוף.

קייס ממש חייך אלי, "גם את די בסדר."

נשמתי נשימה עמוקה, ממלאת את ריאותיי באוויר הלילה הקר והנקי. כלאתי את נשימתי לרגע, פקחתי עיניים והתנפלתי עליו בשאגה נלהבת. קייס זינק גם הוא לקראתי, נשקיו מבזיקים בדיוק מדהים יחד עם נשקיי. כשהקצב רק הלך והתגבר, קול הפלדה הפוגעת בפלדה הפך מצלצולים רכים לצווחה חדה אחת. מוחי התרכז לפס דקיק של מיקוד מוחלט. לא חשבתי מה אני עושה, איך אני עושה את זה או איך קייס עלול להגיב. פעלתי מתוך החלק העמוק ביותר בנשמתי, מתוך הצייד חסר הרחמים, מתוך היצור שמסוגל להילחם שעות שלמות בלי להתעייף.

הטעות הנוראית השנייה שלי הלילה התרחשה כשיצאתי מהטראנס כדי להתפעל מכלי הנשק המבזיקים, ולא שמתי לב אל הדברים האחרים…

קייס עצר את המכה ששלחתי לעבר פניו, מסית אותה בחבטה קטנה של צד ידו המוגנת בכפפת עור. אז בעט האיש בניצב החרב הימנית שלי, שהייתה עסוקה בניסיון לא מוצלח לדקור את צדו השמאלי. המכה המפתיעה התיזה את הנשק מידי. קיללתי. נסוגתי לאחור בגלגול, מנסה להגיע אל החרב שלי, אך קייס היה מהיר יותר. הוא השליך לעברי את סכין הציד- גורם לי לזנק הצידה וכמעט לשבור רגל כדי להתחמק מהלהב המעופף- וחטף את החרב מהקרקע. באותה תנועה, זינק אלי וכמעט הצליח לקצר אותי בראש. חסמתי את המכה במגן העור שסביב זרועי הימנית וקיללתי כשחרב שיסעה חתך בגב כף ידי- שלרוע המזל לא הייתה מוגנת מספיק. המכה הבאה נחתה עלי בהפתעה, ולא הצלחתי לעצור אותה. קת הפגיון של קייס חבטה בסנטרי מלמטה למעלה. קיללתי כשהעולם הסתחרר, וניסיתי להדוף מעלי את האיש.

"לא כל כך שחצנית עכשיו, מה?" קייס נהם לעברי. הסתובבתי ובעטתי לכיוונו. הצלחתי להרחיק אותו לרגע, אך החרב הבוגדנית שלי אפשרה לו להילחם יותר בנוחות מלפני כן, והראש שלי עוד לא היה לגמרי במקום אחרי החבטה המזעזעת שספגתי.

פישלתי בחסימת הפגיון פעם נוספת, כי הייתי טרודה בלשמור את החרב רחוקה מבטני, הקת פגעה ברקתי הפעם. הכוח שקייס השקיע במכה היה מפתיע. העולם התערפל, ולפתע מצאתי את עצמי על הקרקע.

"אם תוותרי, אולי אחוס על חייך, מתנקשת." קולו של קייס נשמע מרוחק משהיה אמור להיות. חלק כלשהו במוחי תהה אם חטפתי זעזוע מוח. החלק העיקרי חישב את הסיכויים להזדקף לעמידה. זה היה מטופש וחסר סיכוי, אך החלטתי לקום ולהתקיף שוב.

קייס בעט בחוזקה בחרב שהתקרבה לעברו והעיף את הנשק האחרון שלי אל המרצפות בקול קרקוש צורמני. מסיבה שלא הצלחתי להבין, האיש השליך את נשקיו וחיכה לראות מה אעשה. התנשפתי וניסיתי לשלוף אחד מהפגיונות שעל חגורתי. "לכל הרוחות איתך, יצור עקשן." הוא לא חיכה עוד, והסתער בנחישות. חטפתי יופי של אגרוף בלסת, וכמעט קרסתי שוב. הצלחתי להתעשת מהר יותר הפעם, נעמדתי וניסיתי להחזיר התקפה, אך קייס תפס את ידי, הסתובב חצי סיבוב לפנים, רכן קדימה והטיל אותי אחר כבוד מעל גבו לעוד קצת זמן איכות עם הרצפה.

קיללתי, זה כאב!

"אני מקווה שלמדת את הלקח סוף כל סוף." אמר. עצמתי את עיניי באנחת כאב. הרגשתי חוד חרב מלטף את גרוני ונאנחתי שוב. הבטחתי לעצמי שלא אתן למקרה כזה לקרות, אך כנראה שאצטרך להודות בתבוסה.

"אני חושבת שיש לי משהו להציע לך." מלמלתי.

קייס פלט נביחת צחוק חצי היסטרית. פקחתי עין אחת ונעצתי בו מבט זעוף, "תן לי לחיות- ואחסל את מי ששלח אותי." האיש שקל את הצעתי בדיוק שנייה, אז טלטל את ראשו. "אין סיכוי. אני יכול לתאר לעצמי מה יקרה לי ברגע שבו תצליחי לשים יד על כלי נשק כלשהו."

שפשפתי את רקתי בכאב, "סביר להניח שאתה צודק, רק שאתה שוכח משהו- אני לא רוצה למות." הוא לא ממש נראה כאילו זה מידע שמועיל לו. רטנתי לעצמי משהו על אנשים שהיו צריכים להיאכל על ידי דרקון ביום שנולדו.

"אני נותנת לך את מילתי. ניצחת אותי, אז אני מצילה לך את הראש." קייס לא נראה משוכנע באמינות שלי, אך נראה שלא ממש ידע מה עוד הוא יכול לעשות איתי- לא חשבתי שיהיה מסוגל לחסל אותי. לבסוף הוא הנהן. החרב התרחקה מצווארי והרשתי לעצמי להזדקף בזהירות.

"לא ציפיתי לקרב כזה ממישהו כמוך." הודיתי. קייס קד קידה לגלגנית, השליך את החרב לעברי והסתלק בריצה. קמתי בסרבול על רגליי, מעווה את פני ובראשי מקהלה של קולות שקיללו את יום היוולדי. התעורר בי דחף להטיל פגיון אל גבו של הקורבן המתרחק, אך במצב הנוכחי של הראש שלי, הייתי די בטוחה שאפספס. חוץ מזה, המצפון הארור שלי לא הרשה לי להפר את השבועה שנשבעתי לעצמי ביום בו הצטרפתי אל אחוות המתנקשים. נאנקתי בייאוש וכמעט בעטתי בעצמי כשחשבתי מה יהיה הצעד הבא שלי…

לאחוות נארו לייסאר- "צללי האפילה"- היו מספר גדול של חוקים נוקשים שנאכפו בקפדנות קיצונית. זה לא כל כך מפתיע בהתחשב בכך שהאחווה הייתה אחוות המתנקשים הגדולה, החשאית והמוצלחת ביותר בממלכת קאריס כולה. החוק הכי ידוע, שהעונש על הפרתו היה מוות- היה החוק שבדיוק הפרתי: 'לעולם אל תיכשל בביצוע חוזה.' היו אפשרויות להקלה בעונש, אם הלקוח- האדם ששלח את המתנקש- לא היה שווה את הטרחה שבהוצאה להורג של מתנקש טוב, או אם הוא היה פחות חשוב מהקורבן המיודע. אלו היו החלטות שרק למועצה העליונה הייתה סמכות להחליט לגביהם.

החוזה שלי, לרוע המזל, ניתן לי בידי לקוח מאוד יוצא דופן. כשצלעתי לאטי ברחובות החשוכים, מוחי העלה את הזיכרונות מחדש…

***

"נייט האנטר." קולו העמוק ומלא המשמעות של ג'ף לוריס- מנהיג האחווה המהולל, הערמומי ואוהב התככים שלי- הפתיע אותי, אך עניתי אוטומטית, "נאייטר האנט." כולם באחווה אהבו כל כך את משחק המילים הזה, אותי זה פשוט עצבן.

הסתובבתי בחשדנות, מוחה ממצחי את הזיעה שצצה על עורי במהלך הזמן שבו תרגלתי עשרות סוגי שיסופים, שיסועים, דקירות וחתכים על בובות האימונים עשויות הקש.

"יש לי חוזה בשבילך."

הרמתי גבות וחיכיתי לפרטים. ג'ף בחן בעניין את בובות האימונים המרוטשות וחייך מעט. "אני לא חושב שהוא יהווה מכשול." שילבתי ידיים ונעצתי במתנקש הבכיר מבט חודר. "הוא סתם אחד, קייס רוג'. הוא מחבב פונדק בצפון העיר שנקרא 'גובלין הנהרות'. סביר להניח שתמצאי אותו שם בכל שעה שתנסי." המשכתי לשתוק, מחכה לרצף הרגיל של מידע, החל בשמות כל בני המשפחה- כולל החתול אם היה כזה- וכלה במספר הפעמים שבהם שקורבן שבר ציפורן. ג'ף לא הראה כל רצון לעשות זאת.

זה היה מסריח.

"מי השולח, הוא רוצה הוכחה כלשהי שהעבודה נעשתה? כמה כסף הוא מוכן לשלם?" רטנתי, כשהבנתי שג'ף מתכוון להמשיך לשתוק. "זו עבודה מיוחדת." ג'ף התחמק.

ללא ספק, מסריח.

"אני לא מתכוונת לעשות את זה ככה." נהמתי והחזרתי את חרבותיי לנדנים שעל גבי. פניתי לאחור והתכוונתי לצעוד מאולם האימונים התת קרקעי.

"השולחים הם 'התשע'."

קולו של ג'ף היה עוצמתי כרגיל. נעצרתי, המומה למחצה. הסתובבתי אליו, מביטה בו באי אמון. "סדריק מיירון מת. מועצת שלושת הגדולים החליטה שאת מתאימה לתפוס את מקומו, אבל 'התשע' הגיעו אתמול והחליטו להעמיד אותך במבחן. בצעי את החוזה הזה ואת נכנסת למעגל התשע." ג'ף לא נשמע מאוד מרוצה מכך שחברי מעגל התשע- תשעת הרוצחים המצוינים ביותר באחווה- החליטו להתערב. אך ההחלטה בסופו של דבר הייתה שלהם, ועם 'התשע'- או לייתר דיוק עם השמונה הנותרים מביניהם- איש לא התווכח.

"המשימה הזו חשאית לחלוטין. את, אני והמעגל התשיעי הם היחידים ששמעו עליה."
לעזאזל זה היה מסריח. אבל חיכיתי לקידום הזה כל חיי, וקצת חשדנות מוגזמת לא תעצור בעדי עכשיו.

הנהנתי פעם אחת. ג'ף חייך ויצא מהחדר בצעד מהיר, מניח לי לבהות בקרקע המלאה בקש…

***

סודות.

סודות נועדו לחזקים ביותר, לחסרי הפחד.

סודות נועדו לאבנים אנושיות, ליצורי פלדה חסרי רגש.

חלשים שניסו להחזיק בהם, נפלו קורבן לסודות ונטרפו על ידיהם במהירות.

סודות מוסתרים מסיבות טובות.

היכולת הזו, לשמור אותם כלואים לנצח, היא מה שיקבע את  גורלי לחיים או למוות.

עכשיו יותר מתמיד.

משכתי את הברדס על ראשי ופרצתי בבעיטה את חלון חדר השינה של ג'ף, הקורבן הרביעי מתוך עשרת האנשים- כולל אותי- שהיו עלולים לגלות את הסוד שלי.

לא הייתה לי שום כוונה להניח לסוד אחד להשמיד אותי.

הייתי חזקה.

וסודות- נועדו לחזקים.