קטגוריות
פרס עינת 2008

60 – סוף העולם

'סוף העולם הגיע'.
זאת הייתה הכותרת בעיתון של היום בבוקר. בהתחלה חשבנו שזאת עוד הגזמה מצד העיתונאים, אך גם בחדשות הבוקר, היו המון ראיונות עם מדענים שאישרו שסוף עולמינו מתקרב.
"אין לנו תאריך מדויק בזמנים אלה," אמר דוקטור בן-כהן, אחד מהמדענים אשר גילו את המטאור, "אך לפי השערותינו, נותר לעולמינו פחות משבועיים כדי להתקיים. אנו מצפים למטאור שיפגע בכדור הארץ. הוא כרגע נמצא כפחות מחצי שנת אור, או אפילו פחות מחודש אור מאיתנו ומתקדם במהירות של כיותר מ-20,000 קילומטר לשנייה. זהו שיא במהירות המטאורים, במיוחד בגודל כזה. אין לכדור הארץ שום סיכוי לשרוד את המכה. המטאור יפגע באוקיינוס השקט, כאשר הוא בגודל של בית, משמע אלפי קילומטרים של הרס. כפי שאמרנו, זהו שיא שלא נראה, ואנחנו מחפשים דרך בכדי לפוצץ את המטאור, אך הסיכויים קטנים"                  
ואז התחילה ההיסטריה.
רוב האנשים החליטו להתאבד, בכדי שלא לסבול את הכאב הלא מודע מהמטאור, היו כאלה שבחרו להסתגר בביתם, יחד עם משפחותיהם, פשוט לחכות לנורא מכל, יש כאלה שיצאו להשתגע, הוציאו סכומי כסף ענקיים, נסעו למקומות כאלה ואחרים, פשוט נהנו מהזמן הנותר. אך היה חלק קטן, קטן מאוד, שהחליט להמשיך כרגיל. לא להתייחס לפחד הסובב אותנו, לא לחשוב על סופינו המר, לא להרגיש את הכאב של המכר שהלך לעולמו לפנינו.
אני העדפתי להמשיך כרגיל. לא רציתי לחשוב, לדעת, להרגיש. רציתי להמשיך כאילו לעולמינו יש עוד שנים להתקיים, וגם לנו.
"איך את מצליחה להישאר כל כך רגועה?" שאל אותי אור, החבר הכי טוב שלי.
 אנחנו מכירים מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, לפחות ככה זה אצלי.
"לא יודעת, אני פשוט לא חושבת על זה", אמרתי במשיכת כתפיים.
היה שקט. זה היה יום למחרת ההתאבדות של הוריו. הם פשוט השאירו לו פתק במטבח, ובו הם אמרו לו שהם אוהבים אותו, אך הם לא יוכלו להמשיך לחיות בפחד הזה, ושהם מקווים שהוא מבין אותם.
באותו זמן כבר הפסיקו לעשות הלוויות למתאבדים, זה כבר נהיה שיגרה. 
"בכל זאת… זאת אומרת, זה אמור לקרות בעוד שבוע!" הוא נלחץ.
חייכתי בעצב.
"פשוט תעצום עיניים ותנשום עמוק, זה מרגיע, זה לא תמיד עוזר, אבל בכל זאת, תנסה".
"אני ממש מפחד, את יודעת?",
"כן, גם אני… אבל מה כבר אפשר לעשות?".
————–
עוד שלושה ימים המטאור יפגע בנו, והלחץ החל להשפיע גם על מי שניסה להישאר רגוע. פשעים החלו בכל מקום, רציחות, וגנבות. כולם הסתגרו בבתיהם, מפחדים לצאת, מפחדים לחיות.
לא ידעתי מה לעשות. המחשבה על המוות פקדה אותי בכל רגע. ניסיתי להעסיק את עצמי כל הזמן, אך בסוף התייאשתי. למה זה יעזור? בכל מקרה הכול ייהרס. בסופו של דבר, לא יישאר פה כלום.
התיישבתי בסלון והדלקתי טלוויזיה. בימים האחרונים, לא שידרו כלום. כולם הלכו, ברחו, למרות שהם ידעו שבסופו של דבר, כולם יגמרו באותה צורה.
אך עכשיו, היה מבזק:
"שלום רב," אמר השדרן קול דרמטי. "ישנן חדשות טובות המגיעות הישר מאמריקה: חללית תטוס לחלל בזמן פגיעת המטאור, ותחזור לאחר פגיעתו, בכדי להבטיח את המשך קיומו של האדם על כדור הארץ. עשרה אנשים ישלחו לחלל בעוד כיום, אולי המין האנושי ישרוד את המכה."
אוקי. מה זה עוזר לנו? אנחנו עדיין נמות. ועוד לדעת שיש עשרה אנשים שימשיכו לחיות כשאנחנו לא? זה מאוד מנחם. העצבים החלו להשתלט על גופי. קמתי בכעס, חוזרת לחדרי. אימי הייתה שם, ישבה וקראה ספר לקטנים, זה שהיו קוראים לי לפני השינה כשהייתי עוד ילדה, כשעוד חשבנו שיש לנו המון זמן לחיות..
"היי אימא", אמרתי בשקט.
 היא הרימה את מבטה מהספר, ודמעות נצצו על לחייה.
"הו, אמה. לא ראיתי שנכנסת." היא משכה באפה, סוגרת את הספר.
הנהנתי בשקט, לא מסוגלת לדבר בלי לגרום לדמעות לזלוג.
"זוכרת? זה הספר שהיינו קוראים לך כשהיית קטנה."
הנהנתי, וגם למרות שלא דיברתי, הדמעות זלגו במורד לחיי.
"אני ממש מפחדת, אימא," מלמלתי.
"אני יודעת, חומד, גם אנחנו. אבל אין מה לעשות. זוהי סופה של תקופה, ואחריה העולם יראה אחרת. אנחנו ההקרבה לשינוי, ואנחנו לא יכולים לעשות דבר נגד זה".
————–
שידרו את שיגור החללית בטלוויזיה. זה היה המראה הכי עצוב שראיתי בחיי, אולי כי גם אני בכיתי, כי ידעתי שאין לי עוד סיכוי לשרוד. שעות אחרי השיגור עדיין שידרו את הנקודה בה נעלמה החללית. אף אחד לא בא לצפות בשיגור, אף אחד לא רצה לחשוב על הסוף המחכה לו מעכשיו, לא רצה לדעת שהאנשים בחללית יחזרו לפה, חיים ושלמים. אף אחד לא דיבר, אף אחד לא זז. כולם ישבו ובכו, מחכים לסוף המר, בידיעה שהוא יגיע מוקדם מדי.
————-
מחר המטאור יפגע בנו, אך השקט שלט בכל מקום בעולם. הרחובות היו ריקים, כאילו המטאור כבר פגע בנו, ואף אחד לא רצה לעשות כל דבר, רק לשבת ולחכות. זאת הייתה האופציה היחידה שנשארה לנו. לחכות. ישבתי בחדרי, יחד עם אור, לא דיברנו, פשוט ישבנו שם, חושבים, העיקר להימנע מהפחד.
"אני לא יכול," הוא אמר לבסוף. "אני לא מפסיק לחשוב על זה. אני לא יכול. מצטער."
"אוח, גם אני לא," אמרתי בעצבים.
 לקחתי את אחד הספרים שהיו לי מאז ילדותי ודפדפתי בו במהירות. היו בו תמונות עם חיות מחייכות ואנשים שמחים, ואז, כשהגעתי לסוף הסיפור, בעמוד האחרון, היה כתוב 'הסוף' בגדול, ואז, כבר לא יכולתי. הבכי פרץ מהר יותר משרציתי, למרות שידעתי שאור לא יכול לעשות דבר בעניין, שאף אחד לא יכול לעשות כלום, בכיתי כדי להתרוקן מהפחד, מהחשש, מהעצב שגדל בתוכי כבר יותר מדי זמן.
"אמה…" הוא אמר, מושיט לי יד מנחמת.
 הזזתי אותה, לא רציתי רחמים מאף אחד, לא מגיע לי רחמים מאף אחד, אני סתם עוד מישהי שתעלם, שאף אחד לא יזכור.קמתי במהירות ממטתי ויצאתי בסערה. ברחתי מביתי ושוטטתי ברחובות. הכול היה שקט, ריק.
 לא היה אף אחד בחוץ, והרוח נשבה חלושות. אפשר היה לחשוב שהמטאור כבר פגע בנו, ואני הייתי היחידה שנשארה. המחשבה הזאת העלתה חיוך נדיר על פני. חיוך חלוש, עצוב, חיוך של תקווה, של חלום שידעתי שלא יתגשם.
 למרות השמש החמה שפקדה עלי, היה לי קר. אצבעותיי כאבו כשהזזתי אותן, גורמת לדם לזרום למרות הקור. ולמרות האור שקרני השמש שלחו, הכול היה אפור, עצוב, מיואש. הדקתי את מעילי, שלא ממש חימם אותי. הלכתי כמה שיותר מהר, אבל לא רציתי לרוץ. לא רציתי להראות כמו האנשים האלה שראיתי בבוקר של ההודעה, שרצו כמו מטורפים, בורחים מהבלתי אפשרי. מקווים לחיות עוד שנייה, עוד דקה, העיקר לחיות. עצרתי. הלכתי לאיבוד. לא ראיתי את בניין העירייה הגבוה שהוקם קרוב לביתי. לא ראיתי שום בית, הייתי מוקפת בעצים, עצים עירומים, כאילו גם הם בכו את סופו של עולמינו.
התיישבתי על האדמה, מחבקת את ברכי, ומחביאה את פני מכל הנראה. לא שהיה שם איש, כולם היו בבתיהם, מחכים.
"כמה פתטי", אמרתי לעצמי. "לשבת ולחכות למוות…".
אבל גם את עשית כך, אמר לי קול אחר בראשי, גם את חיכית שהמוות יבוא וייקח אותך, גם עכשיו את מחכה.
"אוח," צעקתי, מוציאה את הכעס, יודעת שאף אחד לא שומע, שאף אחד לא מקשיב. הדמעות ברחו, יורדות במהירות במורד לחיי, כאילו מפחדות שמישהו יתפוס אותן, בדיוק כמוני. ניקיתי אותן בכעס. 'מה זה עוזר לך?!' שאלתי את עצמי בכעס. 'את נראית כמו ילדה טיפשה ומפונקת! די לבכות! לאף אחד לא אכפת ממך!' ריסנתי את עצמי.
ענן כלשהו הסתיר את השמש, ואז הכול נהיה אפור, עוד יותר מקודם. רוח קרה החלה לנשוב בחוזקה, מבלגנת את שיערי ומקררת את לחיי. חיבקתי את ברכי, מגינה על עצמי מפני הקור.
עצמתי את עיני, לא חושבת על כלום. פשוט נושמת, פנימה, החוצה, פנימה, החוצה, נושמת בלי לחשוב.
"אמה?, אמה? את פה?", שמעתי קול גברי אך ילדותי קורא בשמי.
הרמתי את ראשי, מחפשת את מקור הקול. היה חשוך, ולא ראיתי כלום. היה לי קר, והייתי רעבה. הבנתי שנרדמתי לזמן רב. הכול היה שקט, חוץ מקולו של הילד, שקרא לי, ככל הנראה.
"מי זה?" שאלתי, קולי היה צרוד, ועכשיו שמתי לב לגרוני יבש.
"אמה! את שומעת אותי?" צעק הקול.
"אני פה!", ניסיתי לצעוק חזרה, אבל לא הצלחתי. הייתי עייפה מדי, חלשה מדי… מיואשת מדי.
גשם החל לרדת, טיפות מים כבדות וקרות פגעו בעורי החשוף. כל טיפה שפגעה בי גרמה לי לצמרמורת, וגל קור חדש בכל פעם.
"אמה! אמה!" קולו של הילד הדהד בראשי, חלש יותר מרגע לרגע.
"אני פה!" ניסיתי לצעוק, חוזרת על זה שוב ושוב, אך שוב דבר לא יצא מפי, הכול סביבי נהיה מטושטש, הרגשתי את האדמה הקרה תחת ראשי, והבנתי שנפלתי לצד, מצמצתי כמה פעמים, מנסה להישאר ערה, אבל החושך עטף אותי, ואיבדתי הכ%D