מתג החשכה מאת גפנית לסרי-קוקיא

 

חנה

קוראים לי חנה ואני בת 29. אני גרה בעיר, ברחוב 3021 מספר 500, בפינת רחוב A420 בדיוק. אני גרה בדירה מספר 1016, בקומה העליונה שבבניין.

בנייה בכל פינה היא מסממני העשור האחרון – "בפינות ולגובה", ככה קוראים לזה עכשיו. וכשאני אומרת "בכל פינה", אני מתכוונת מילולית לכל פינה ממש. הבניין שאני גרה בו נמצא במרכז העיר והוא פינתי, ולכן חלקים מהדירה שלי בנויים בו בזווית משונה.

זו דירה קטנה, אבל לא מאוד, ובעצם אפשר לומר שיש בה כל מה שאני צריכה. יש בה סלון מלבני מאורך שבקצהו שתי דלתות זכוכית. שתי הדלתות הללו נפתחות אל מרפסת סגורה שפונה אל גינה קטנה ומטופחת אשר נמצאת אי שם בתחתית הבניין. חדר השירותים שלי הוא פינתי ובנוי בצורת מעוין. יש בו אסלה, מקלחון וכיור קטן. ה"אמבטיה" שלי נמצאת בחדרון נפרד שיש בו עוד כיור קטנטן. חדר השינה שלי פינתי גם הוא, ובנוי בצורת טרפז. בנוסף, יש בדירה שלי מטבחון ירקרק עם מרפסת שירות פצפונת שמשקיפה אל הגג של הבניין השכן.

חוץ מפעם אחת, מעולם לא ראיתי את מי שגר בדירת הגג של הבניין שמולי, זו אשר נשקפת ממרפסת השירות הקטנטנה.

אני רואת-חשבון במקצועי, עיסוק מעט ארכאי בימינו, אבל בכל זאת עדיין די נדרש. אני עובדת כמנהלת הכספים של חברה טכנולוגית. "מדיר" – זה השם של החברה שאני עובדת בה. המוצר של החברה שלנו נמצא עדיין בשלבי פיתוח, כך שאנחנו עדיין לא בדיוק מוכרים, אבל העתיד נראה מאוד מבטיח. במילים פשוטות, אפשר לומר שאנחנו מפתחים מכשיר שבולע רעשים ומראות בצורה מווסתת. המונח המדויק יותר הוא "מדיר רעשים ומראות", כי זה מה שהוא טכנית עושה, הוא הודף אותם, אבל לאזרחי העיר יהיה קל יותר להסביר את המוצר הזה כמעין בולען. הוא יופעל על ידי חיישני קול ותנועה סופר-רגישים ויתגבר על כל בעיית "איטום" אפשרית, ובאופן אוטומטי לחלוטין!! הוא יינתן חינם לכל אזרח ויותקן בכל בית. מי שתשלם לנו עליו, על המכשיר שלנו,  תהיה ה"עיר". היא גם זו שמממנת את רוב תקציב הפיתוח שלנו. אז נכון לעכשיו, אולי אין לי שום בעיות גבייה, אבל אני עסוקה עד למעלה מהראש בתשלומי משכורות לעובדים, בתשלומים  לספקים, באיזון מאזנים ובעיקר במעקב אחר עמידה בתקציבים.

הנסיעה לעבודה וממנה לוקחת לי שעה וחצי לכל כיוון. בימינו זה לא נחשב הרבה, בוודאי לא בעיר שהיא לא מאוד גדולה, אבל יש בה יותר מעשרה מיליון תושבים. וכן, אפשר לומר שהחיים שלי בסך הכל די פשוטים: אני קמה בשעה שבע בבוקר, בשעה תשע אני כבר בעבודה. בשעה שלוש בצהריים אני יוצאת משם. בארבע וחצי אני בחזרה במרכז העיר. בערך בשש, אחרי סיבוב סידורים קצר וקניות, אני כבר בבית. בשעה שבע בדיוק אני מפעילה את ה"איטום". בעשר אני מדליקה את "מתגי החשכה" שברחבי הבית והולכת לישון.

בעונה הזו של השנה, עונת המעבר של הסתיו, אני אוהבת במיוחד את החזרה הביתה מהעבודה. כשאני יוצאת מהתחתית, אויר קר ומחטי מקבל את פני, שונה לחלוטין מהאוויר הלח והחם שהקביל את פני בבוקר. הגינה שמתחת לביתי, שזהרה בבוקר באור פנסי רחוב צהבהב והייתה מלאה באימהות, מטפלות, תינוקות מגרגרים וכלבלבים, טובלת בסוף היום בזוהר מנצנץ, חד, ומבקריה הם ילדים צוהלים וחבריהם. היא שמחה יותר ומבריקה. היא חיה. לפעמים, בסוף היום, מכסה אותה מעין דוק ערפילי של טל מרענן, מה שמקנה לה בוהק מסוג נוסף.

אפילו העצים והצמחים שבגינה: האדר, הצאלון, הפיטנות, הבוגנוויליות וההרדופים, שאני לא מבינה איך למרות הכל הם בכל זאת עדיין חיים, נראים זקופים וערים יותר בערב, כשאני שבה הביתה מיום עבודתי. העמידות הזו שלהם מתמיהה אותי בכל יום מחדש. כיצד יתכן, אני תוהה, שצמח, עץ נאמר, שיש לו מנגנון שהוא לשיעורין פחות מורכב משלנו, בני האדם, עומד בפני מה שמעמיד אותנו, האנשים, בסכנת חיים.

עד לא מזמן הייתה לי אמא, אבל לפני שנה וחצי היא הלכה לעולמה. את אבי לא הכרתי מעולם. הוא נאלץ להיפרד מאתנו כשהייתי עוד בבטן אמי.

-'הוא נפרד מאתנו', נהגה אמא שלי לומר לי, כשהיא מנענעת את אצבעה כמו מאיימת, 'הוא לא עזב אותנו, הוא פשוט נפרד. לא, הוא לא נפרד מאתנו – הוא בעצם נאלץ להיפרד מאתנו. לתמיד. תזכרי את זה חנה, הא?' ככה היא הייתה אומרת לי.

היא כנראה אהבה אותו מאוד, את אבא שלי. היא דיברה עליו הרבה וסיפרה עליו רק דברים טובים ובגעגוע עז. בעיקר דיברה על מי שהוא היה ועל כמה שהיה נעים. על 'למה הוא נאלץ להיפרד מאתנו', היא מעולם לא הייתה מוכנה לדבר, ואני בשלב מסוים שכחתי עוד לשאול. רוצה לשמור את זה לעצמה – שתשמור. עניין פרטי שלה.

כשאמא שלי הייתה עדיין בחיים, חיינו ביחד בדירה הזו ממש. היא נהגה לישון על הספה הנפתחת שבסלון. כשהיינו הולכות לישון והייתי מדליקה את "מתגי החשכה" שבבית, היא הייתה אומרת שזה מבלבל אותה בשעות האלה של היום, ומדליקה את האור הקטן, אצלה בסלון, בחזרה.

-'מה בדיוק מבלבל אותך אמא'?, הייתי שואלת אותה.

-'החושך הזה', היא הייתה עונה ומסרבת לפרש.

ה"איטום" דווקא לא הפריע לה. רק החושך. ככה היא הייתה אומרת לי.

עכשיו אני חיה בדירה הזו לגמרי לבדי.

אמא שלי השתייכה בזמנה ל "דור הביניים". אני שייכת כבר ל"דור החדש".

– 'למה לא קוראים לכם, המבוגרים יותר, פשוט "הדור הישן"?, שאלתי אותה פעם.

-'זה כי אנחנו "ביניים" זה למה. ה"ישן" כבר איננו. מת מזמן', היא אמרה לי, ולא הסבירה, כמו שלא טרחה להסביר לי את מרבית התשובות הסתומות שנתנה לשאלותיי המעטות.

היא הלכה לעולמה בגיל המופלג יחסית של 69 שנים.

מהדור שלה נשארו רק בודדים, ככה שלי, אין כבר את מי לשאול. היא מתה, ולקחה איתה לקבר והלאה משם, לאן שזה לא יהיה, את כל העניינים הפרטיים שלה, אלה שלא סיפרה לי עליהם אף פעם.

היא נהגה לומר לי  שהיא פשוט לא יכולה לספר.

-'לא, זה לא שאני לא יכולה לספר', היא הייתה אומרת, 'זה שאסור לי לספר. והאמת היא – שאין כל כך מה'.

ועצם האיסור הזה רמז לי שיש מאחורי השתיקה שלה איזשהו משהו לא פתור. פעם, כשהתעקשתי, היא אמרה לי שהיא נשבעה. היא אמרה שנשבעה שלא תספר, שכל ה"דור" שלה נשבע. ומה שהדהים אותי באילמות המתמדת, העיקשת הזו שלה, הייתה העובדה שכל מה ששיתק אותה ומנע ממנה לגלות היה כנראה איזשהו פחד, או ציות עיוור או אולי איזושהי אמונה בדרך.

-'לא איום בעונש, ולא איום במאסר ולא איום בכלל', ככה היא היא אמרה לי בכעס כששאלתי אותה אם מישהו איים עליה שתשמור את הפה שלה סגור.

אבל בשנים האחרונות לחייה היא סבלה מדמנציה שהלכה והחמירה עד יום מותה. ואז היא קצת דיברה. וכנראה שהיא עדיין כל כך פחדה או האמינה בצדקת שתיקתה או לא יודעת מה, עד שאפילו מתוך עמקי השיטיון שלה, כשהיה נפלט לה משהו שהיה בעיני התודעה שלה כבר מוגזם, היה מופעל בה מנגנון כלשהו שהיה מחזיר אותה לשפיות וסותם לה את הפה בחזרה.

אז בשנים האחרונות הללו של חייה, כשהייתה שוקעת לרגעים וטובעת עמוק עמוק, אחורה ומטה, אל תוך החיים האחרים שחיה, אלה שאני כלל לא הכרתי, אלה שעליהם סירבה לספר, הייתה מדברת על מה שהיא קראה לו "משמרת היום". על כמה שנלחמה לחיות בה.

– 'את אבא שלך הם לקחו ל"משמרת היום"', ככה היא אמרה לי פעם, 'אבל אותי, אותי, הם לקחו ל"משמרת השנייה". המקוללת. וכל זה למה – כל זה כי הייתי רופאה, כי היו גם אילוצים, כי תינוקת בבטן לא יוצרת משפחה. ככה הם אמרו לי'.

-'איזה אילוצים? על מה את מדברת אמא'?, ניסיתי לדובב אותה לספר לי עוד.

-'זה מה שגזר את דיני, וזה מה שגזר גם את דינך'. ככה היא ענתה לי, התעלמה במכוון, או שלא, ממה ששאלתי אותה שנייה לפני כן.

היא חזרה על העניין הזה עוד כמה פעמים.

אמא שלי הייתה רופאת ילדים, עד שיצאה לפנסיה בגיל 65. היא התמחתה בסוג מסוים של טיפול במחלת ילדים ממארת. היא עבדה מתשע בבוקר עד שלוש בצהריים בבית החולים מספר 12 שבעיר, ובעשר בלילה כבר הייתה הולכת לישון. ככה – בדיוק כמוני. כמו כולם. "מתג החשכה" בימים האלו, שבהם עוד עבדה וחזרה הביתה מותשת, לא הפריע לה. הייתה מדליקה אותו, הולכת לישון ונרדמת כמעט מיד. בערך חצי שנה מהיום שבו יצאה לפנסיה – התחיל אצלה הכל להשתבש.

יום אחד, חצי שנה בערך לפני שנפטרה, כשהמנגנונים שלה התרופפו כמעט לגמרי, עד שאפילו הזמזם הפנימי שלה כבר בקושי התריע, היא אמרה:

-'אם רק הייתי בוחרת להתמחות ברפואה אחרת – היינו עוד ביחד. היינו משפחה. אבל מה לעשות ששנינו התמחינו בדיוק באותו הטיפול? באותה הרפואה ממש? ומה לעשות שהיו רק שניים מאתנו? רק שניים. לו רק היה עוד רופא אחד כמונו – רק עוד אחד', היא נאנחה קלות, והמשיכה לדבר אל המאזין שלא היה שם, אבא שלי בוודאי.

– 'ערך עליון…..', היא הייתה מהמהמת, ' ערך עליון……חה!'.

השתגעה לגמרי.

וזהו, בחצי שנה האחרונה לחייה – היא פשוט שתקה.

כמו שאמרתי כבר קודם, את השכן שלי ממול, ראיתי רק פעם אחת. זה קרה לפני כחודש. וכלום לא היה מעורר אצלי כל חשד מיותר, אילולי ראיתי לרגע, בחטף, בטעות, את השכן הזה ממול.

הוא נראה כל כך שונה ממני. מכל מי שהכרתי אי פעם בחיי. עור הפנים שלו……הוא נראה לי….קשה לי מאוד לדייק במילה בה אבחר. המילה הכי קרובה למה שחשתי כשראיתי אותו אז, לראשונה, היא רעננות. כן – הוא נראה לי רענן, בריא, זקוף יותר, חי, גאה כמו עצי הגינה שלנו לעת ערב. הוא זהר.

אני זוכרת את היום הגורלי ההוא. השעה הייתה שבע בערב ואני שכחתי (בפעם הראשונה בחיי!) להפעיל את ה"איטום". ה"איטום" בימינו מופעל ידנית. בניגוד לשיטת ה"הדרה", שעל בסיסה יעבוד המוצר החדשני שלנו, בחברה, ה"איטום" כיום הוא פשוט מן מסך בלתי נראה שחוסם רעשים ומראות. מיושן לחלוטין. בכל מקרה, רק כשנכנסתי למטבחון שלי כדי להכין לי משהו קטן לאכול לפני "חדשות הדור הזה", ושמעתי קולות מן החוץ, הבנתי שמשהו לא בסדר. נבהלתי. בשעה כזו של היום אינני רגילה לשמוע כלום ולא לראות דבר, אבל באופן אינסטינקטיבי, כשהבטתי בעד החלון של מרפסת השירות שלי, לראות את הקולות, הבחנתי בו. אור השמש שסנוור לרגע את עיני הימם אותי אמנם, אבל לא מנע ממני לראות רק להרף את אור פניו, ממש שנייה לפני שלחצתי על כפתור ה"איטום" כך שחוץ מאור קלוש, לא חדרו עוד בעד לחלון שום מראה, ואף לא קול.

הוא נראה כמו השעה שש בערב, ביום אביב בהיר.

 

יואל

כשראיתי אותה, חשבתי שאני רואה רוח רפאים. השיער הכהה הארוך שלה, לובן פניה. אבל מיד חזרתי לעשתונותיי והבנתי שבסך הכל "זכיתי" לראות לרגע  מישהי מ"המשמרת השנייה".

זה היה נורא. וזה היה יפה.

היא הייתה יפה.

היא נראתה כמו החורף. כמו הקור.

 

חנה

אני נשבעת שכל מה שרציתי בהתחלה היה לשאול אותו באיזה סוג של "אמבטיה" הוא משתמש. כן, וברור שרציתי גם לשאול אותו איך הוא העז לצאת החוצה בשעה כזאת!

אז אזרתי אומץ (וגם המון חוצפה, אני מודה) ויום אחר כך, בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, כשחזרתי מהעבודה, צלצלתי אצלו באינטרקום. מלמטה. הוא ענה לי אחרי כמה צלצולים ולא מעט זמן.

-'כן'?, הוא נשמע כאילו שהרגע הוא קם מהשינה.

-'סליחה', כחכחתי, 'זו השכנה מהבניין שלידך, ממספר 500, מקומת הגג שממול. אני מתנצלת על ההפרעה, זה נשמע כאילו שהערתי אותך מהשינה'.

 

יואל

-'ועוד איך הערת'!, עניתי לה בנמנום רוגז ומיד הבנתי שעשיתי שטות.

 

חנה

לא הבנתי למה הוא כעס כל כך. האם זו שעה נורמאלית לישון? האם הייתי אמורה להניח שהוא כבר נרדם? נו מילא, מחלתי על כבודי והמשכתי לנדנד לו. הייתי חייבת לדעת באיזה דגם הוא משתמש.

'אני באמת מתנצלת. לא….לא תיארתי לי שתהיה ישן'.

-'לא, זה בסדר', הוא ענה לי ערני מעט יותר וביתר חביבות, 'איך אני יכול לעזור לך?'

-'לפני כמה ימים ראיתי אותך, על הגג. במקרה, כן? לגמרי בטעות. ופשוט לא יכולתי שלא להבחין בגון הפנים שלך. הוא…איך לומר…אחר. ורציתי רק לשאול, אההה…..באיזו "אמבטיה" אתה משתמש. אני מקווה שזו לא חוצפה מצדי'. וגם בעצם, 'איך זה שהיית בחוץ בשעה שבע בערב', רציתי לשאול אותו, אבל לכל חוצפה יש כמובן איזשהו גבול.

 

יואל

פשששש…. תעוזתנית קטנה, חשבתי לעצמי, ולה אמרתי:

"מלטוניןZ5001Z". ככה אמרתי לה בלי לחשוב פעמיים. איזו טעות. כבר שנים שלא משתמשים ב"אמבטיות" מלטונין. גם לא עם ילודים. אני בספק אם היא מכירה את האמבטיות האלה בכלל. אבל איך אפשר היה להאשים אותי בארבע וחצי לפנות בוקר? לא שהיא הייתה אשמה בעצמה.

היא שתקה שתיקה שאמרה כולה הלם, ובצדק.

-'אמבטיית מלטונין'?!

-סתם, צחקתי. האמת היא שאני משתמש בדגם ישן בשם DD" 4000", וכבר אין אותו בשוק', זרקתי את השקר הראשון שעלה לי לראש.

-'אני מבינה, תודה', היא ענתה לי בענייניות ואחרי רגע הוסיפה: 'וסליחה'.

בנס! בנס יצאתי מזה ללא פגע.

 

חנה

הוא היה אחד השקרנים הגרועים ביותר שהכרתי בחיי. וזה היה לזכותו. מצא חן בעיניי שלא ידע איך לשקר. זה היה מקסים וזה היה גם מסקרן – מה הוא מסתיר ממני השחמחם הזה?

בשעה שבע וחצי באותו הערב, החלטתי להסתכן שוב, לא הפעלתי את ה"איטום", והצצתי מחלון מרפסת השירות שלי. הצצתי. לא קרה לי בפעם הקודמת כלום. וגם לא לו. אז למה שיקרה לי משהו עכשיו?

הקולות שבקעו מן החוץ הפתיעו אותי שוב. מי זה מסתובב שם, בשעות כאלו?

לקח לו הפעם קצת זמן, אבל בשעה שמונה בדיוק הוא יצא אל גג ביתו כשהוא נקי, רענן ומקולח, וכוס של קפה בידו. ככה! בשמש! משוגע! עוד רגע והוא היה מתמלא בכוויות.

אבל לא קרה לו כלום. הוא אפילו לא מצמץ.

נדהמתי.

לרגע נדמה היה לי שהוא מביט לעברי, או אולי לכיווני. לחצתי על כפתור ה"איטום" ונבלעתי באפילה הדקה ובשקט המשמים של ביתי.

 

יואל

היא סקרנה אותי, אני מודה. בעיר הזו, "לדפוק" ככה לזר בדלת, זו ממש העזה! ועוד בשעות כאלה. ולשאול כזאתי שאלה?

אז בשעה שבע וחצי בערב למחרת, אחרי שחזרתי מהעבודה וביצעתי את כל ארגוני הערב שלי, התגנבתי למטה, וצלצלתי אצלה באינטרקום, למרות שידעתי שאני מסתכן ועובר על כל החוקים. שלי. שלה.

היא ענתה לי מהוססת. בחשש.

-'זה אני, השכן שלך ממול. אני בדיוק בדרך לעבודה', שיקרתי, 'וחשבתי סתם לומר לך בוקר טוב, לפני שתצאי את לעבודה שלך'.

-'בוקר', היא ענתה לי בסתמיות מעושה, אבל אני שמעתי את החיוך שבקולה.

-'בוקר'.

לומר ככה 'בוקר' בסוף היום – לא היה מטורף מזה, אף ששמתי לב שאני מתחיל לשקר קצת יותר בקלילות.

-'נשתה קפה פעם? כשלא אמהר כל כך לעבודה?', היא שאלה. היו לה "ביצים" לבחורה.

-'אני אשמח'.

איחלנו האחד לשנייה יום טוב. עליתי הביתה לישון.

 

חנה

היה היסוס בקולו. כאילו חישב כל מילה שאמר. כאילו לא רצה להתבלבל.

הנחתי לזה ויצאתי לעבודה, כמעט שפספסתי את התחתית.

 

יואל

כמה ימים אחר כך הודעתי בעבודה שאני חולה ובשעה שמונה ב"ערב" שלה התייצבתי. לארוחת ערב.

-'ואיך תגיע? ואיך תחזור'?, היא שאלה אותי בדאגה, יומיים קודם לכן, כשתיאמנו את המפגש (באמצעות האינטרקום כמובן).

-'לי אל תדאגי, אני כבר אסתדר', עניתי לה נחרצות, בטון שלא אפשר לה לשאול כל שאלה נוספת.

ארוחת ערב "על הבוקר" היא דבר קשה, רבותיי. במיוחד כשמדובר בכבד בחמאה, מלווה בתפוחי אדמה אפויים וביין אדום כהה.

 

חנה

הוא כנראה לא כל כך אהב את האוכל שלי, למרות שהשקעתי בארוחה הזו בערך חצי מהתקציב השבועי שלי לשתייה ולמזון עתיר. ומה יותר טעים ומנחם בלילה סתווי מאשר מנה של כבד עוף מדמם יחד עם כוס מלאה ביין אדום?

 

יואל

אם היה לי איזשהו ספק – הוא עבר אחרי פחות משעה במחיצתה. התאהבתי.

היא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים בלבד, אבל חכמה ממני בשנים רבות.

היה בה איזשהו תום שלא הכרתי, שנסך בה עומק רב. והחיוורון שלה הפך אותה לשברירית ודקיקה.

החלטתי שכדי לשקר היטב, כדאי יהיה לי להיצמד לכמה שיותר עובדות אמתיות. אז סיפרתי לה שאני מהנדס מתגים בכיר.

-'אנחנו עובדים עכשיו על "מתג חשכה" חכם', סיפרתי לה בגאווה, 'כזה שיווסת על ידי אור השמש. יידלק וייכבה אוטומטית'.

-'למה? מישהו העז אי פעם לעבור על החוק ולא הדליק את המתג בזמן?'.

-'לא, אבל….'.

-'אבל?!', היא נזפה בי. לא הבנתי למה.

שתקתי.

עברתי לנושא בטוח יותר. סיפרתי לה על המשפחה שלי. היא נהייתה מפויסת וספרה לי מעט על אמא שלה.

 

חנה

הוא מצא חן בעיני כמעט מיד. טוב….האמת היא שהוא מצא חן בעיני כבר מקודם. בערב ההוא, הראשון, כשראיתי אותו בחטף.

היו בו חיים שלא הכרתי, היה בו ביטחון. והייתה בו גם עדינות רבה ורוך.

המעידה היחידה שלי בארוחת הערב, הייתה כשדיברנו על האוטומטיזציה של "מתג החשכה". כעסתי. ועל כעס מהסוג הזה, אמרו כבר חכמים כלשהם ז"ל, ש"כל הפוסל במומו הוא פוסל". כשהוא דיבר, לא יכולתי שלא לחשוב בפחד, על העובדה שפעם אחת כבר שכחתי לבצע "איטום" בעצמי, ועל כך שפעם אחת – לא בצעתי אותו בכוונה בזמן. זו הייתה עבירה על החוק. זה היה אסור.

לא יכולתי להימנע מלחשוב על כך שבגלל החשש הזה בדיוק, אנחנו עובדים, בחברה שלנו, על האוטומטיזציה של כפתור "האיטום". בדיוק בגלל הפחד שאנשים יישכחו. והנה מתברר לי שגם את "מתג החשכה" עומדים למכן.

למה? מה יקרה אם אי פעם נשכח.

אני שכחתי ולא קרה לי כלום.

 

יואל

זהו. ככה התחיל הקשר בינינו. לפני כחודש. התחלנו להיפגש כל כמה ימים ואחר כך כמעט כל יום. מכיוון שהיה גבול לכמות ימי המחלה שיכולתי לקחת, הקדמתי מדי פעם את הפגישות שלנו לשעה חמש בבוקר, כמעט מיד כשהייתה מגיעה מהעבודה. הייתי יוצא מביתה בשעה שמונה (ומאשים את החוק ואת השמש בכך שאני חייב ללכת ואיני יכול להישאר לישון) וטס לעבודה.

ואז, אתמול, היא העירה לי שאני נראה עייף. נו טוב, לא ישנתי הרבה. כששאלה אותי, שוב, איך זה שאני בא והולך כמעט בכל ערב וחוזר שוב וללא פגע, בערב למחרת, אמרתי לה שעדיף שלא תדע לגבי הכל. שאיכשהו אני מחוסן. שאני מווסת את החשיפה שלי לשמש מדי כמה ימים. הנה, היא רואה בעצמה – לפעמים אני קובע איתה כבר לשעה חמש בערב, לפעמים קצת מאחר. ושהיא – שלעולם לא תנסה את זה בעצמה!

היא קנתה את זה.

 

חנה

לא קניתי את מה שהוא אמר לרגע!

כשהוא ענה לי, היה ברור לי, שוב, שהוא משקר. אבל הקפדתי לשתוק.

ידעתי שהיום שאחר-כך, יהיה טוב במיוחד למעקב. עננות כבדה הייתה צפויה להסתיר את השמש, וכך, למחרת אותו היום, בשעה שמונה בערב, כשהוא יצא לביתו – יצאתי אחריו.

למרות העננים, הסתנוורתי קשות. עצמתי ופקחתי את עיני לסירוגין, כדי שלא להשתגע. שאלתי את עצמי מה זה החיסון הזה שיש לו ואיך זה שהוא לא ניטרף כל יום מן השמש.

ואז ראיתי.

בהתחלה לא הבנתי מה זה שרואות עיני.

אחר כך כן. לפחות ויזואלית.

אלפי אנשים היו ברחובות. הם התהלכו אנה ואנה, איש לדרכו, ללא היסוס ובעיניים פקוחות לרווחה. הולכים ומביטים. כולם נראו בריאים ויפים וטבעיים. הנה, זוהי המילה! הם כולם נראו לי טבעיים. כמוהו בדיוק. לא אבעבועות ולא פצעים ולא כוויות, וגם הוא, למרבה תדהמתי, לא פנה לביתו שבמספר 498, אלא חצה את הרחוב אל הרכבת התחתית.

שוטטתי כהוזה ברחובות העיר. היא נראתה אחרת. היא הייתה אחרת. הקצב שלה, הקולות, הצבעים, האור. הכל היה חד ובהיר. זקוף ורענן.

תעיתי ברחובות, רואה ולא מבינה. לא הבנתי מה אני רואה.

והיה דבר אחד שלחלוטין לא הבנתי, שבלבל אותי לגמרי – כי היו שם החנויות, ותחנות הדלק, ובתי הקפה, והמסעדות, והמספרות והמפעלים ובתי העסק שעברתי על פניהם יום יום בדרכי לעבודה וממנה, והם תמיד היו סגורים. סגורים אך לא נטושים. והם היו שם כולם, כל המקומות האלה שתמיד תהיתי לגביהם מי מתחזק אותם, ולמה הם בעצם קיימים? כעת הם היו כולם פתוחים. פתוחים ושוקקים חיים. גם בתי הספר, והגנים, והבנקים, והמרפאות שהיו תמיד סגורים – היו כולם כעת פתוחים ומלאי חיים.

וגם בית החולים מספר 12, שמצאתי את עצמי ניצבת מולו פתאום, היה מואר ומלא ונראה היה שהוא עובד במתכונת יום, ואני לא יכולתי שלא לתהות אם אבא שלי אולי נמצא שם. לא יודעת למה חשבתי כך – אבל כן, זה מה שחשבתי.

חזרתי לביתי כעבור שעתיים בערך.

הבית הזה, שלי, כמו הבתים של כולם, היה נאטם לקולות ולמראות, על פי חוק, בשעה שבע בערב בדיוק. אני היא זו שהפעלתי את כפתור "האיטום" יום יום. בשעה שבע בדיוק.  את אור השמש המועט שעדיין הצליח איכשהו לחדור, זה שאמרו לנו שהוא לא מאוד מזיק, כיביתי כמו כולם מדי יום באמצעות "מתג החשכה" בשעה עשר. בדיוק. זה היה החוק.

נכנסתי הביתה.  את "מתג החשכה" ואת כפתור "האיטום" לא הדלקתי. קולות חיים חדרו אל הבית פנימה, וגם מראות וצללים וצבעים. ואור. אור עדין של שמש.

ולי – לי לא אירע דבר.

התעוררתי היום בבוקר.

השעה הייתה עשר בבוקר והחושך היה לתדהמתי, רק כמעט מוחלט. אור הירח העדין, פז הכוכבים, אורו הפלורוסנטי המתכתי של טור המכוניות שהשתרך לו על הכביש ואורם הצהבהב-העכור של פנסי הרחובות – כל אלה האירו את ביתי באורות קלושים.

התקלחתי והתלבשתי ויצאתי בדרכי לעבודה. איחרתי כמובן.

 

יואל

חזרתי אתמול, כרגיל, בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים מהעבודה. ידעתי שחנה בוודאי עדיין ישנה. קפצתי למיטה מיד. עשר שעות שינה טובות ציפו לי – עד המפגש שלנו למחרת, בשעה ארבע וחצי בבוקר בדיוק, באחר הצהריים שלה.

מאיזושהי סיבה, לא הצלחתי להירדם.

בשעה שמונה בערב הייתי עדיין ער. חנה, הנחתי, כבר הלכה לעבודה. ממש לפני שנרדמתי, לפני שנעצמו עיניי, צפיתי בערוץ החדשות, שידרו את מהדורת הערב של "חדשות העיר".

דיברו על כך שבקרוב ימלאו שלושים ל "תכנית ללוחמה בפיצוץ האוכלוסין".

קריין החדשות טען שכתום שלושים שנים, ניתן, לדעתו, להכתיר את התכנית כהצלחה:

'הפשע והאלימות מוגרו, התורים התקצרו משמעותית. "המשמרת השנייה" מאפשרת לנו, לכולנו, גם להם עצמם, לכל 20 מיליוני האנשים בעיר הזאת, לחיות, פשוט לחיות', ככה הוא אמר.

בראיון שנערך עם ראש אגף הפנים של העיר, הוא אמר:

'לפני שלושים שנה הבטחנו לכם עולם טוב יותר, נתנו לכם הבטחה מפורשת לעתיד אפשרי בעולם הזה.

ה"בום" הדמוגרפי חרג אז מכל תחזית שהופקה אי פעם, והעומסים על כל המערכות נהיו גדולים מידי. הכל התחיל לקרוס. הלחץ על מוסדות החינוך, מוסדות הבריאות, מוסדות המשפט, הכבישים, התורים, מקומות העבודה, מקומות הבילוי, אתרי הנופש, רשות הדואר, מערך הבנקים – הלחץ הזה, נהיה בלתי אפשרי. הכל הפך צפוף, בלתי נגיש. גם אופן חלוקת האנרגיה, הגז, החשמל והמים נפגעו. הפשע והאלימות גברו בהתאם.

היינו חייבים לנקוט באיזושהי מדיניות של וויסות.

והצענו לכם דרך: הצענו שמשמרות החיים יפוצלו לשניים –  שחלק מאתנו יעבדו, ילמדו ויתפקדו ביום ואת מנוחתם יעשו בלילה, ושעבור החלק השני יתהפכו חלקי היממה, והלילה יהיה להם ליום.

הסברנו לכם את המחיר, ואתם קיבלתם אותו. לא בקשתם הנחות, לא ערערתם על השיטה. "דור הביניים" התחייב לשתיקה. "דור ההמשך" של "משמרת היום" התחייב לסודיות ולשמירה על הכללים.

אתם הבנתם את הצורך. הבנתם שרק כך נוכל לחיות.

הבטחנו לכם שמשפחות לא תופרדנה, שהחלוקה למשמרות תתחשב קודם כל בערך העליון והחשוב ביותר לקיום האנושי: המשפחה הגרעינית. זהו הערך שעמד בבסיס השיטה. הבטחנו – וקיימנו.

רק אחר כך לקחנו בחשבון צרכים ופרמטרים אחרים: מין, גיל, עיסוק, מקום עבודה, מקום מגורים, השכלה, אורח חיים, שכר ורמת מחייה, חברויות אישיות, חברויות עסקיות, מצב בריאותי פיסי ונפשי, הרשעות ועבר פלילי. והיו גם בקשות מיוחדות ואפילו מתנדבים ל"משמרת השנייה". אנחנו אומה נהדרת. אתם אנשים יוצאים מגדר הרגיל.

אתם כולכם מילאתם את השאלונים, מחשבי ענק עיבדו את המידע ואנחנו יכולנו אז לחלק אתכם למשמרות, ואני חוזר ואומר, תוך הקפדה מוחלטת על שמירת אחדות התא המשפחתי הקטן'.

ראש אגף הפנים המשיך והמשיך לדבר ואני חשבתי לעצמי שחבל שאת כל התודות שלו, לא שומע מי שצריך לשמוע אותן באמת, שהרי האנשים שבזכותם אנחנו חיים, נמצאים בעבודה עכשיו או הלכו כבר לעולמם.

חנה. חשבתי על חנה. על כך שהיום שלה הוא הלילה שלי. על כך שאילולי דרך המקרה, אילולי תעוזתה, תום לבה ובורותה שלא מדעת, ייתכן שדרכינו בעולם הזה היו עדיין מקבילות. לעולם לא נפגשות.

חשבתי על זה שחנה חיה את חייה ולא יודעת דבר. מצייתת לחוקים ולא יודעת מדוע. אין לה מושג על איך שהעיר הזו מתנהלת על חשבונה ועל חשבון שכמותה. היא לא יודעת את מי ההפסד, הלא מודע שלה, בעצם מפרנס. אותי ואת שכמוני.

הרגשתי אשם ונזכרתי איך חינכו אותנו תמיד לדעת ולהאמין שאין כל דרך אחרת. שזוהי הדרך היחידה לחיות. ושהרי גם עלינו חלים לא מעט איסורים.

וגם שמעתי כמה סיפורים, וידעתי שהשיטה היא שעמדה ועומדת מעל לכל. השיטה. השיטה הייתה ועודנה הערך העליון האמתי.

חשבתי על הדיונים שמתחדשים כל שנה, מדי שנה, לגבי אפשרות של החדרת שתלים לגופם של אנשי הלילה. אלה שהפכו להיות קסטה נפרדת מאתנו. הם נולדים אליה. לצאת ממנה אי אפשר.

המצדדים טוענים ששתלים הם חובה, שיום אחד מישהו "מהם" יגלה והתגלית שלו תתפשט כמו מגפה. אין להם כל ספק שצריך איזשהו "גלאי".

המתנגדים מספרים לנו בכל פעם מחדש את סיפור "המדע הבדיוני" האמיתי המופרע מכולם – הסיפור על שואת היהודים. וגם על השואות שהתרחשו אצל עמים ואצל דתות אחרות אחר כך.

'ושם היו שתלים?', הם שואלים, המתנגדים. 'היה שם איום. הייתה שם הפחדה. היה חוק. הייתה שיגרת חיים. שתלים היו שם? לא היו, ועובדה שזה הספיק. עובדה שזה עבד. שתלים? – שתלים זה לסרטי מדע בדיוני. ואנחנו לא חיים בסרט!'.

ככה הם אומרים. המתנגדים. אני מתחלחל בכל פעם שאני שומע את הדברים האלה. הטלאי הצהוב, אני שואל את עצמי, הוא לא היה סוג של שתל?

הדיון הזה מחליא אותי.

בסוף הם מסכמים, הצדדים, בכל שנה, להמשיך ולהיצמד ולהסתפק בתכניות האוטומטיזציה של "האיטום" ושל "מתג החשכה". זו היא הפשרה. פשרה שהיא זן ביניים של שתל, אם תשאלו אותי.

אני פוקח את עיניי.

השעה ארבע וחצי לפנות בוקר. מישהו מצלצל באינטרקום שלי.

זאת חנה.

 

חנה

השעה ארבע וחצי אחר הצהריים, ואני מגיעה כעת אל מרכז העיר. הביתה. בעלטה. לבדי. השמיים שחורים היום. עוד שתי שעות-ערות של חשכה מצפות לי. רק אורות מלאכותיים, קרים, יאירו לי את ביתי ואת הרחובות.  אחר כך כבר תזרח השמש.

כשתגיע השעה שבע בערב לא אאטום את ביתי. השמש תחדור אליו, המראות והצלילים גם הם. כולם.

בשעה עשר בלילה, לא אדליק את "מתג החשכה". לא אדליק אותו שוב עוד לעולם.

לפני שאני נכנסת הביתה, אני מצלצלת אצל יואל, באינטרקום. מלמטה.

אני אומרת לו שאולי לא את הכל אני מבינה, עדיין, אבל שדבר אחד או שניים אני דווקא כן. מבינה.

אני אומרת לו שאני מרגישה קצת מטומטמת, שכל הזמן חשבתי שהוא מסתיר מפניי איזו פרשייה כלשהי שקשורה לחייו שלו. אליו.

אני גם מספרת לו שכל השנים חשבתי שאמא שלי הסתירה את סוד העבר שלה מפניי.

והנה היום, היום ממש, אני מבינה שהתעלומה הגדולה, זו שעלי למצוא לה פתרון, היא לא אחרת מאשר תעלומת חיי.

אני גם אומרת לו, שבפנים בפנים, אני איכשהו יודעת שהכל – היום-יום שלו, העבר של אמי, החיים שלי, אבא שלי –הם חלקים מאותה חידה אחת יחידה.

 

-'אני פותח לך את דלת הכניסה, בואי…', הוא אומר לי.

-'בואי אלי מהר', אני אומר לה. אני אפילו לא חושב על הלשנה! שתקפוץ לי השיטה.

אני מגיעה אל פתח דלתו בוכה וקצרת נשימה.

אני אוסף אותה אלי ומחבק אותה חזק.

אני יודעת שדבר לא יפריד בינינו עוד.

אני מבטיח לה ששום זמן שבעולם לא יוכל לקחת אותנו האחד מהשנייה.