62 – כתוב בדם

היה זה יום חמים ובהיר- טיפוסי לסוף חודש אוגוסט. מהחלון הפנוראמי ניתן היה לראות עד מפרץ חיפה ומתחתיו לשמוע את שאון המכוניות העוברות ושבות אך היא לא הבחינה בכל זה. היא ישבה ספונה בכיסאה ותופפה בעקבי נעליה השחורות על רצפת הגרניט הלבנה ומששה את הפלסטר שכיסה את הפצע מבדיקת הדם שלקחו ממנה לפני 10 דקות.  
אני לא מבינה למה אני כל כך לחוצה חשבה לעצמה. הרי במילא זה לא תלוי בי.
"רחל נבו?" נשמע קולה של המזכירה מפתח החדר.
"כן זאת אני." ענתה וקמה ממקומה.
"המנהל יקבל אותך עכשיו."
היא נעמדה מול דלת משרדו ויישרה בכפות ידיה את קפלי חצאיתה ואז פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. על קירות החדר היו תלויים היצירות "המוסיקה" של מאטיס ו "ליל כוכבים" של ואן גוך . הם אמנם לא הלמו את החדר אך היוקרה שבתלייתן הייתה מן הסתם חשובה יותר. המנהל עצמו ישב על כיסא מנהלים מאחורי שולחן עשוי עץ מלא.
"שבי בבקשה." אמר ופתח מגירה קטנה והוציא ממנה ערימת דפים.
"תודה." אמרה רחל והתיישבה. המנהל עלעל בערימת הדפים ואז אמר:
"תיראי רחל, ניתחנו את תוצאות הבדיקה שלך והמצב …"
רחל השפילה את עיניה. היא ידעה כבר מה יהיה המשפט הבא.
"אני מצטער. לפי הנתונים הללו לא נוכל לקבל אותך."
 "אני מבינה."
"ניסית פעם ללכת לאחת מחברות ייעוץ DNA?" שאל במבט מרחם. " אני מכיר כמה אנשים שהייעוץ מאד עזר להם בבחירת העבודה הנכונה." 
"כן, הייתי שם. הם אמרו לי בדיוק מה שאתה אמרת לי."
"אני מבין."
 "תודה שהקדשת לי מזמנך." אמרה רחל וקמה ממקומה והלכה לכיוון הדלת ויצאה מן המשרד.
היא התיישבה על ספסל בגינה הציבורית הנושקת לבניין המשרדים שממנו אך יצאה ופתחה את כפתור חולצתה העליון. על הדשא הירוק והגזוז שיחקו בכדור קבוצת  ילדים צעירים ומדי פעם עברו על שבילי האבן אמהות ועגלותיהן והיא התבוננה בהם בעצב. היא נזכרה ביום ראשון ההוא,היום שבלית ברירה הלכה לאחד ממרכזי הניתוח של ה DNA . זה היה קצר יותר ממה שחשבה שזה יהיה. תוך 10 דקות מהרגע שהאחות לקחה את הדם קראו לה לחדר קטן שבו ישב המנתח והחזיק ערימת דפים. "את רוצה שנתחיל מהחדשות הרעות או הטובות?" שאל בטון מזלזל.
 "הטובות" ענתה לו.
"החדשות הטובות הם שצפויה לך אריכות ימים ובריאות טובה. החדשות הרעות הם שיש לך רמה גבוהה מאד של "גני אלימות" .
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאת יותר נוטה להתפרץ ולכעוס ואולי אפילו במצבים מסוימים "לאבד את הראש" כמו שאומרים.
"ומה זה אומר לגבי עבודה?"
" לצערי זה אומר שאף מעסיק לא ייקח את הסיכון שבהעסקתך. "
"אף אחד?"
"תראי, זה אמנם נדיר אבל זה קורה."
"בוודאי יש משהו שאפשר לעשות."
"אני מצטער." אמר בלי להניד עפעף. היא לא ידעה מה עוד לומר. בתחושת כבידות היא קמה ממקומה ויצאה מן החדר לא לפני שהמנתח צעק לה שאת התשלום תסדיר בקבלה. מאישה שעתידה לפניה היא הפכה במחי בדיקת דם אחת למנודה. אבל אלה היו הימים. הימים שאחרי החוק. חוק קריק-ווטסון עבר לראשונה בשנת 2016 בארה"ב. החוק אפשר בפעם הראשונה לחברות ממשלתיות,מסחריות ומוסדות לימוד לקבל פרופיל DNA מקיף על המועמד ולקבל אותו על סמך פרופיל זה. זו הייתה אמורה להיות רק עוד דרך כדי לעזור ולקבוע אם המועמד מתאים. אף אחד לא ציפה שבתוך עשור זה יהיה הקריטריון היחיד. אף אחד לא ציפה איך זה ישפיע על אנשים כמו רחל.
השמש עמדה כבר באמצע השמיים ואדים עלו מן האספלט הלוהט. העיר נראתה כאילו היא עולה בלהבות. רחל ירדה מהאוטובוס והחלה לצעוד במעלה הרחוב. אחרי שני רחובות פנתה ימינה ונכנסה לסמטה צרה שבין שני בניינים שמאחוריהם הסתתרה דירתה הקטנה. היא טיפסה את שתי מדרגות הבטון החשוף והכניסה את ידה לתיקה והוציאה את המפתח ופתחה את הדלת ונכנסה פנימה.
הדירה הייתה קטנה מאד. שני חללים קטנים שביניהם הפריד מסדרון צר וקצר. הראשון שימש כסלון וכחדר השינה שלה. הייתה בו ספה מרופטת וישנה שבלחיצת כפתור הייתה נפתחת למיטה ומולו מזנון קטן עשוי עץ אורן שעליו טלפון ואגרטל עם פרחים רעננים שנקטפו היום. היא הניחה את תיקה על המזנון והלכה במסדרון ונכנסה לחדר השני. שם על מיטה לא פחות מרופטת שכבה אמה ישנה. היא פסעה על קצות אצבעותיה לכיוון השידה ואז הרימה את קופסת התרופה "טקוסיטון" ופתחה אותה.
"לא נשאר עוד. לקחתי את הכדור האחרון לפני שעתיים."
היא הסתכלה אל אמה וקימטה את הקופסא והתיישבה על המיטה לצידה.
"לא קיבלת את העבודה נכון?"
"הייתי חייבת לנסות אימא."
" חוק מטומטם. בזמני היו בוחנים אנשים על פי מה שהם עשו ולא על פי מה שזורם בעורקיהם."
"אי- אפשר להתווכח עם הסטטיסטיקה אימא. העולם מרוויח יותר."
היא סובבה את ראשה לצד השני ואמרה בעצב:
"אז זה מה שנהפכנו להיות. מכונות לעשיית כסף."
" לא הכול רע אימא. הטכנולוגיה התקדמה, מצאנו תרופות חדשות, האיידס נעלם ואת, את עדיין פה."
" כן. רציתי לדבר איתך בקשר לזה."
"למה את מתכוונת?"
"אני יודעת מה המצב רחל. הבנתי את זה עוד ביום שעברנו לחורבה הזאת ואני יודעת כמה התרופה הזו עולה."
רחל נעה באי- נוחות על המיטה. " אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת למה את מתכוונת."
אמה סובבה את ראשה ונגעה בידה ברכות.
" הגיע הזמן לוותר."
רחל משכה את ידה במהירות וקמה ממקומה. " אל תדברי ככה. אני לא רוצה לשמוע."
"את יודעת שאני צודקת."
"לא את לא." דמעות החלו למלאות את עיניה. "את הדבר היחיד שנשאר לי בעולם הזה." 
" אני לא חושבת שיש לך ברירה."
"אני לא רוצה לדבר על זה." אמרה ויצאה בסערה מן החדר והלכה במסדרון והתיישבה על הספה.
הדמעות החלו לזלוג במורד לחייה. למרות שליבה סירב לשמוע מוחה כבר החל בחישובים הקרים של המציאות. כל חסכונותיה הלכו על התרופה והכסף המועט שנשאר לה הספיק בדיוק לתשלום שכר הדירה. על הלוואה מהבנק היא לא העיזה לחשוב. הם לא יתנו לה. לאחר זמן מה היא קמה ממקומה והלכה אל המזנון והרימה את שפופרת הטלפון וחייגה לאדם היחיד שלא רצתה עוד לראות לעולם.
היא קבעה איתו במסעדה שנמצאת בקומה השנייה של מגדל הנביאים. המסעדה פנתה אל הים אך כשהתיישבה העדיפה דווקא להביט אל הרחוב. אנשים נכנסו ויצאו מחנויות ומכוניות נסעו בכיכר המזרקה. שם, באמצע הכיכר ליד המזרקה  עמד ילד והחזיק את ידה של אמו והתבונן מרותק לזרם המים העולה מעלה בצורת שושנה. בעודה מתבוננת בילד החל זיכרונה לנדוד לאותו יום ראשון ארור. היא נזכרה איך היא חזרה הביתה וסיפרה לבעלה על תוצאות האבחון. בתחילה זה לא שינה לו. אני אוהב אותך ותמיד אוהב אמר לה. השינוי קרה לאחר שלושה שבועות. הוא חזר הביתה ונכנס לחדר השינה ופתח את הארון והחל לאסוף את בגדיו לתוך מזוודה.
"מה קרה?" שאלה בבהלה.
"אני עוזב אותך."
"עוזב אותי?"
"אין לי ברירה." אמר וסגר את המזוודה.
"מה זאת אומרת אין לך ברירה!?"
"הציעו לי קידום."
הוא לא היה צריך לומר יותר מזה. היא התיישבה על המיטה הזוגית והתבוננה בו בדמעות כשהרים את המזוודה ועזב את החדר ויצא מחייה. 
"רחל." נשמע קולו וקטע את מחשבותיה. 
היא סובבה את ראשה והסתכלה לעברו. הוא לבש חליפת שלושה חלקים מהודרת ושערו השחור היה משוח בג'ל חוחבה. אמנם ניכר עליו שהזדקן אך תווי פניו היו בדיוק כמו שזכרה אותן.
"אני חייב להודות שהופתעתי מאד שהתקשרת." אמר והתיישב מולה.
"לא הייתי מתקשרת אם הייתה לי ברירה אחרת."
"מה את צריכה?"
היא הרימה את כוס המים מהשולחן ולגמה לגימה ארוכה. " היה לי מאד קשה לבוא לכאן אבל לא באתי בשבילי. אני צריכה חמישים אלף שקל."
" חמישים אלף. ואני חשבתי לתומי שהכסף שקיבלת בהסכם הגירושין היה יותר ממספיק."
" בבקשה, זה בשביל התרופות של אימא שלי. היא תמות."
" אני לא יכול. לאשתי ולי יש חשבון משותף, אני לא יכול להוציא חמישים אלף שקל סתם כך."
" זה תירוץ עלוב ואתה יודע את זה. מה קרה לך? עד היום אני לא מצליחה להבין איך ברגע אחד ויתרת על כל העתיד שלנו, על כל התוכניות שתכננו. זרקת הכול בשביל להיות סגן- מנהל.
" לא הייתה לי ברירה."
" שלא תעז להגיד את זה." אמרה בזעם ודפקה את ידה על השולחן. הסועדים בחדר סובבו את ראשיהם והוא חייך במבוכה.
" אני יודעת שזה היה בגלל שהדו"ח לא היה טוב. זאת לא סיבה לזרוק שבע שנים."
" הם היו מפטרים אותי." אמר וקם ממקומו. " וגם אם הייתי מסכים לעזוב את חושבת שמישהו היה מעסיק אותי עם דו"ח כמו שלך?" הוא תחב את ידו לכיסו והוציא את הארנק וזרק שטר של 200 שקל על השולחן. " לבחור בך הייתה  התאבדות." הוא הכניס את ארנקו לכיסו ועזב את השולחן ויצא מן המסעדה.
כשעזבה את הבניין השמש כבר החלה לשקוע ושלחה את קרניה האחרונות שצבעו את השמיים בגוונים של ורוד וסגול. היא עברה את כיכר המזרקה והמשיכה במעלה הרחוב ואז פנתה ימינה בפנייה הראשונה. אחר-כך ירדה גרם מדרגות שהוביל לבנק וניגשה למכשיר הכספומט והוציאה את ארנקה מתיקה ותחבה את כרטיס האשראי בחריץ. 1500 שקל. זה כל מה שנשאר לה. היא לחצה אישור והתבוננה בבועתה המביטה עליה מן הצג של המכשיר. שערה השחור היה מפוזר ועיניה הירוקות היו אדומות מבכי. על לחייה היו שבילים דקים של מסקרה שנזלה. המכשיר פלט את הכסף והיא לקחה אותו ושמה בארנקה ותחבה אותו חזרה לתיקה.
הנסיעה לבית העבוט שברחוב המורדים ארכה כמעט 25 דקות. כשהגיעה לשם המקום היה חשוך ורק שלט הניאון הצביע על החנות. היא נכנסה פנימה וניגשה למוכר שעמד מאחורי דלפק מסורג עם אשנב קטן.
"איך אפשר לעזור?"
"אני צריכה אקדח."
"אקדח? אני חושב שהגברת טועה. אני לא מוכר פה אקדחים."
היא הוציאה את ארנקה מתיקה והטיחה את ערמת שטרות הכסף על הדלפק. הוא הביט בשטרות ולקח אותם.
" איזה אקדח את צריכה?"
" כזה שייכנס לי לתיק."
הוא חייך ופנה לארון קטן מאחורי הדלפק ופתח אותו והוציא ממנו אקדח סמית 'וסון דגם ES430 . אז ניגש אליה חזרה והחליק לה את האקדח דרך האשנב. היא לקחה את האקדח ותחבה אותו לתיקה.
" מה עם כדורים?"
"לא. אני לא צריכה כדורים." אמרה ואז הפנתה אליו את גבה ויצאה מן החנות.
היא הבינה את המשמעות של המעשה שהיא עומדת לעשות. היא חשבה על זה הרבה. היה ברור לה עוד קודם שהסיכוי שבעלה לשעבר יעזור הוא אפסי והיא החליטה שזה מה שהיא תעשה. זה ייגמר רע בכל מקרה אבל אין לי ברירה אמרה לעצמה ונכנסה לבית המרקחת. 
היא הביטה ימינה ושמאלה וסקרה את המקום. לא היו לקוחות. הרוקח התורן עמד עם גבו אליה וסידר את ארון התרופות. היא ניגשה אל הדלפק והוא הסתובב וניגש אליה.
" כן מה בשבילך?"
" אני צריכה טוקסיטון."
" יש לך מרשם?"
"כן." ענתה והושיטה את ידה לתוך התיק ושלפה את האקדח וכיוונה אותו אליו.
"היי, היי תירגעי. אני מביא לך את הכסף רואה." הוא הלך במהירות לקופה ופתח אותה והוציא את הכסף ובידו השנייה לחץ על כפתור האזעקה השקטה שנמצא מתחתיה.
"תפסיק." אני לא רוצה את הכסף אני רוצה את התרופה.
" את התרופה?"
" כן רק את התרופה."
"אין בעיה. את הבוס, רק אל תירי." אמר והלך לארון התרופות ופתח מגירה והחל לפשפש בתוכה.
" יותר מהר." צעקה עליו.
הוא מצא את התרופה וניגש אליה והניח את הקופסא על הדלפק. היא ניגשה לדלפק. ביד אחת החזיקה את האקדח וכיונה אותו לכיוונו וביד השנייה לקחה את הקופסא שקול חזק וברור גרם לה לפתע לקפוא.
"עצרי!"
היא סובבה את ראשה לצידה וראתה שני שוטרים במדים מכוונים את אקדחיהם לכיוונה.
"תניחי את האקדח ותשכבי על הרצפה." אמר השוטר הקרוב יותר אליה.
היא סובבה את ראשה אל הרוקח ועזבה את הקופסא ולפתה בחוזקה את קת העץ. היא ציפתה שככה זה ייגמר. יותר נכון יהיה לומר שככה היא קיוותה שזה יסתיים. דמעות החלו לזלוג מעיניה ואז חייכה חיוך אחרון והסיטה את ידיה לכיוונם של השוטרים.
שלוש יריות נשמעו. שתיים בבטן ואחת בחזה. גופה צנח לאחור והוטח על רצפת השיש הלבנה. שלולית דם החלה להתפשט מאחורי גבה. השוטר הקרוב ניגש אל הגופה ובדק דופק בצווארה. השני הוציא מחגורתו מכשיר קטן ומרובע שמוט מתכת זעיר יוצא ממנו. הוא ניגש אל הגופה וטבל את המוט בדם. דקות מעטות אחר- כך הופיע על צג המכשיר שם מלא,גיל, כתובת ופרופיל DNA מלא.
"לא פלא שהיא ניסתה לבצע שוד." אמר השוטר וניגש לחברו שתיחקר את הרוקח והראה לו את המכשיר.
" זה היה כתוב בדמה."