63 – חומרים אפלים – מות הזמן

הזמן מת,
לילה אחד זה פשוט קרה ואיש לא יודע למה.
כוח מסתורי גרם לשינויים קשים בכדור-הארץ. אנשים נבהלו וניסו לברוח, חשבו שזה עניין חולף. אך הם טעו.
העולם השתנה, חזר לימי ראשיתו, למצב של תוהו ובוהו על פני האדמה.
חושך עם אור, אין יום ולא לילה. המאורות הקטנים ביחד עם הגדולים. הים עלה אל השמיים  והרקיע נראה כמו ציור אימים. גם האקלים השתנו, מזג אוויר מטורף שורר שם בחוץ. 
 אין סדר, הכול  מתפרק, מת.

נביאים צעקו ברחובות שסוף העולם מגיע, אך איש לא לקח אותם ברצינות. כולם חשבו שזה יגיע שמטאור אחד יפוצץ הכול או פצצת אטום שתמחק את כולם.
אבל לזה, אף אחד לא ציפה. אין תנועה, הכול עומד במקום
 זמן זה מושג שלא קיים יותר. הזמן מת.

 
 
טכנית לא עברה מאז אפילו שניה. כולם נשארו אותו הדבר.
 כל השעונים על פני האדמה הפכו למיותרים כשהעולם חדל מלנוע.

אנשים איבדו את שפיותם. 
 הם ניסו לחשב כמה זמן עבר, אך זה לא שינה כלום. אין שקיעות, אין זריחות.
כמעט הכול נהרס. בתים, רכוש וגופות של בעלי חיים היו בכל מקום. הם לא עמדו בשינויים הגדולים.
עם מות הזמן מתו המון דברים, מתה הזקנה, מת הגיל, מתה הציפייה.
נשים בהריון, לנצח יישארו בהריון, כי אין שום התפתחות, אין המשכיות, לא קדימה ולא אחורה.  התינוקות יישארו כמו שהם, תינוקות לנצח.
הילדים נתקעו כל אחד בגילו, הם כבר לא יזכו לחוות את גיל הטיפש עשרה ולעומתם בני הטיפש עשרה לעולם לא יזכו להפוך לאנשים בוגרים והגונים.
האנשים הבוגרים לא יזכו להגיע לגיל מבוגר ולהרוויח את ההבנה הנרכשת של אדם מבוגר. 
והמבוגרים לעולם לא יזדקנו וידעו נחת מה היא והזקנים… לא ימותו משיבה.

כולם רוצים מנהיג שיתפלל ויחזיר את הזמן. כי בלי הזמן אנחנו לא כלום. רק גוויות המהלכות מצד לצד ומחכות שמשהו ייקרה, אבל כלום לא קורה.

אנשים התחלקו לכנופיות. חלקן כנופיות פשע של אנשים שאבדו את שפיותם בגלל מה שקרה. שתי הכנופיות הגדולות הן כנופיית – "הפראים" לפי השמועות אין איש שפוי שנפגש איתם ונשאר בחיים. חבורה של ונדליסטים, אוכלי אדם, רוצחים.
מורכבת מחלאות המין האנושי שרק הלכו והתרבו אחרי מלחמת העולם השלישית. כל מוטציות שנוצרו מהפצצות אטומיות, כל הנחותים, העזובים ואלה המחפשים נקמה. הם שולטים ברחובות האפלים, אלה שאור השמש לא מגיע אליהם.
והשניה זו כנופיית האפורים- המעמד הגבוה, הפושעים עם הכסף, אנשים חשובים ואפילו פוליטיקאים. 
כל השאר נשארו בשוליים ולא בחרו בשום צד. הם ניטרליים.

 

בעיר אחת קטנה,יש בחורה, שמה הוא- ויק.
בלילה שכל העולם התהפך, ויק התעוררה וראתה את הוריה מהופנטים מול מסך הטלוויזיה. כתב חדשות דיווח שהים השתגע, עולה על גדותיו ומתחיל להתנתק מהקרקע.
הים התחיל לעלות למעלה, לשמיים.
אנשים יצאו בצרחות לרחובות וניסו לברוח. הם לא הבינו שאין לאן.
באותו רגע אבא שלה קיבל טלפון ויצא מהבית במהירות. ויק נבהלה, אך אימה הרגיעה אותה, אמרה שהוא הלך בענייני עבודה. ויק ידעה שזה מסוכן, היא התגנבה מהבית ויצאה אחריו.
 אנשים רצו בכל מקום, בכו בהיסטריה.
ויק הסתכלה אל השמיים, היה חושך, אבל היה גם אור בו זמנית, הכוכבים מעורבבים עם השמש והירח. הים צף לו אי שם למעלה. בלגאן.
מישהו שרץ מהר דחף אותה והיא נפלה על הכביש, אנשים רצו וכמעט רמסו אותה.
היא נעמדה בקושי, היא הסתכלה מצד לצד וחיפשה סימן לאבא שלה. היא התרחקה מהמהומה והלכה לסמטה צדדית. היא ניסתה להתקשר לאביה בנייד, אך בקושי הייתה קליטה, כל אנטנות הסלולרי החלו לקרוס.
שני גברים מגודלים נכנסו אחריה לסמטה וראו  אותה עם הסלולרי.
"היי את! תביאי לנו את הטלפון שלך!" אמרו בלחץ ופחד על פניהם. ויק הלכה מעט אחורה
"זה הטלפון שלי" אמרה בחשש וחשבה לרוץ משם. שני הגברים התקרבו אליה, הם היו שיכורים ונודפים אלכוהול, אחד מהם קפץ עליה ותפס אותה מאחור.
"היי אַל! תראה, היא לא יכולה לברוח עכשיו." אמר זה שתפס אותה וצחק.
ויק פחדה, לא ידעה מה הם הולכים לעשות לה. 
"יופי רוני, אידיוט, עכשיו קח לה את הנייד!" צרח עליו אל.
רוני לקח את הנייד ואל התקרב אליה והחל ללטף אותה.
"אני חושב שבא לי להשתעשע קצת, מה את אומרת?" אמר לה ורוני צחק כשהיא ניסתה להשתחרר מאחיזתו.
"עזבו אותי כלבים! אני אתלונן עליכם!" צרחה ויק והשתוללה.
אל צחק, "למי תתללוני? לא הסתכלת בחוץ לאחרונה? העולם מתהפך, זה הזמן למהפכה הבנת?  ויוה לה רסיסטנס! " צרח ואז ניסה לנשק אותה בכוח.

"עזוב אותה" נשמע קול רגוע  מאחורה, אל הסתובב וראה בחור צעיר, די גבוה ושרירי.
שיער חום ארוך מעט אחרי כתפיו. עיניים כחולות כמו הים ומבט רציני בתוכן.

"מה אמרת?!" אמר אל בכעס.
"אמרתי שתעזוב אותה" אמר שוב בשקט.

אל התעצבן והסתובב אליו.

"מה תעשה לי, הא ילדון? לך תתערב בעניינים שלך!" אמר אל ודחף את הבחור.

ויק התבוננה בפחד במתרחש.

"אני לא ילד ושמי הוא- דוֹן, אני מבקש ממך שוב, תעזוב אותה או שתתחרט" אמר דון ושמר על רוגע.

אל שוב צחק
"אני רואה שיש לך חוש הומור, אבל ההתחכמויות שלך לא מפחידות אותי, חבל על הפנים היפות שלך, לך מפה"  אמר אל ושלח את ידו אל מתחת לחולצה.
דון הבין שיש לו אקדח.

"אתה בטוח שזו התשובה הסופית שלך?" שאל דון

"בחיי שעצבנת אותי עכשיו ילד!!" אמר אל ובא לשלוף את האקדח.
דון החזיק בידו כדור קטן, הוא הסתכל על ויק ואמר-
"תעצמי עיניים!"  ויק עצמה עיניים בפחד ודון הטיח את הכדור ברצפה, הכדור התפוצץ ויצא ממנו עשן לבן והתפזר בכל הסמטה.

"אהה העיניים שלי! מה שמת שם ילד? אני ארצח אותך!" צרח אל והסתובב סביב עצמו.
רוני שחרר את ידיו, ויק השתחררה ודון גרר אותה משם. הם רצו והלכו לחפש את אבא שלה בין כל האנשים. 
רוני ואל צרחו וניסו למצוא את דרכם החוצה.

כל השאר היסטוריה עתיקה. עידן חדש החל, אין ספק בכך.      
 
 
ויק מאמינה שדון יכול להציל את כולם מהאסון שקרה. 
אף אחד לא מתייחס, כולם אומרים שהוא משוגע.
כשהזמן נעצר הוא היה בן עשרים ושבע, הוא עבד בתחנת דלק.
היה ער בלילות וישן בימים. עכשיו, הוא לא יודע מתי לישון, אז הוא כמעט ולא ישן בכלל.
הוא מסתובב עם עיגולים עייפות תחת העיניים. כולם מפחדים ממנו.
הוא גר לבד, גדל ללא הורים. יש לו דוד אחד, מדען מטורף, שסוגר את עצמו במעבדה כל היום ולא יוצא החוצה.
 
ויק היא היחידה שדון מדבר איתה.
מאז שהוא הציל את חייה באותו לילה ועזר לה למצוא את אביה, הם נפגשים המון.
לפעמים, הם נפגשים ולא מוציאים מילה, רק שותקים אחד בחברתו של השני.
דון מאמין ששתיקה זה דבר טוב, הוא בעצמו לא מרבה לדבר, ויק מדברת בשביל שניהם.

בת עשרים ושתיים הייתה ויק לפני שהזמן מת.  יפה, לא גבוהה במיוחד ומסתורית.
היא גרה עם שני הוריה , אבא שוטר ואמא עו"ד.
 

"אתה חושב שאפשר לעשות משהו?" שאלה ויק את דון כשהם שכבו על הדשא,
באזור חשוך שאליו לא הגיעה שמש.

"אני חושב שמשהו קרה, וי, מישהו אחראי לבלגאן הזה ואני לא מדבר על אלוהים." הוא אמר לה בזמן שהסתכלו על השמיים.

"מה זאת אומרת, איך אפשר לעשות דבר כזה?"  שאלה 
  
"מישהו התעסק עם היקום, את לא רואה? מישהו מאיתנו, בן אדם, רק אדם יכול היה לעולל כזה דבר. אלוהים לא היה עושה את זה, אלוהים היה פשוט מוחק את כולנו במבול חוזר, או מטאור, אבל לא ככה, לא זה." אמר

"דון, איך אדם יכול היה לעשות את זה? כישוף? צריך כוח אלוהי בכדי להפוך את העולם!" אמרה והתרוממה.
הוא קם מיד אחריה והניח את ידו על כתפה.

"וי, אני יודע שאת מפחדת, אבל אני מאמין שאפשר לשנות את זה".

הוא אמר והמשיך להביט בה בשתיקה.

לא ידוע כמה זמן זה נמשך.
יכול להיות שבעולם עם זמן, השיחה שלהם ארכה שלוש שנים והם לא שמו לב.


אי שם…
איש רץ, בתוך רחוב אפלולי.
בורח מחבורה של אנשים עם חליפות אפורות.
"תעזבו אותי שמעתם?!" 
צללים הולכים מסביבו ברחוב. הם בכל מקום שאליו הוא הולך.

"אני מציע שתעצור ותביא לנו את השַלַט לואיס, חבל על האישה היפה שלך. כל שניה שאתה פה, היא בסכנה." אמר קול אפל.

"שלא תעז לגעת בה! שמעת?! השלט שלי, אני ואחי יצרנו את זה!"
צרח לואיס מזיע כולו וקפץ לתוך סמטה צדדית. כמה עכברים קפצו בבהלה וברחו לכל הכיוונים.

"אני כבר מגיע מגי! אני כבר איתך, תחזיקי מעמד בשבילי בבקשה!" אמר לואיס והדליק מצית. דמעה עצורה זלגה על לחיו והוא הביט בשלט. הוא החזיק אותו חזק ועצם עיניים.
הוא חשב על מגי, אשתו שבאה לחפש אותו במקום הזה ,והאנשים האלה פגעו בה והוא אפילו לא יודע באיזה מצב היא. 
תוך מספר שניות נפתח שער עגול באמצע האוויר, מערבולת קטנה.  לואיס זינק פנימה בלי לחשוב פעמיים, השער נסגר ונעלם.

לאחר מכן הסמטה שבה לאפלוליותה. חמישה גברים באפור התפרצו פנימה.
 
"המטומטם הזה שוב השתמש בשלט כדי להגיע אליה. הוא פתח עוד חור תולעת, הוא יהרוס את כולנו! מה הוא חושב שהוא עושה?!" אמר אחד האפורים ל"אפור הגדול" שעמד באמצע ופניו חבויות הצללים.

"זו אהבה אַל, אהבה מטמטמת את האנשים, מעוורת אותם.
אבל בקרוב הוא יבין את הטעויות שהוא עושה, כשכבר יהיה מאוחר מדי."

אמר האפור הגדול

"אם לא נעשה משהו, אנשים ימותו מהשיגעון!
אנשים רגילים לחכות למשהו, למדוד את כל החיים שלהם על פי זמן. אנחנו נתחיל לרצוח אחד את השני אני אומר לכם, זה מה שיקרה בסוף! "

צועק אדם לבוש בסחבות, נמוך, מקריח עם משקפיים. בידו לפיד בוער  כדי להאיר את פניו. עומד בראש ערמה של מכוניות הרוסות וחלקי רכב, באחד מהרחובות האפלים. מסביבו עומדים המון אנשים, פראים. הם מקשיבים לדבריו חסרי סבלנות. מסביבם כמה מדורות שהאש הבוערת בתוכן טרם כבתה.

"תראו מה קרה לנו, תסתכלו עלינו!
מה אנחנו שווים עכשיו? אולי ניתקע ככה שנים, אבל לא נדע מזה, כי אין שנים, אין כלום.
אנחנו פראים, אין לנו כלום. בניגוד לאפורים האלה שיש להם כסף ורכוש שמפצים אותם על הזמן האבוד. הם שלחו אותנו לפה כי לא מתאים להם שנחיה בסביבתם. אני רוצה מרד!
הם נהנים מכל, אנחנו פה בחושך מחפשים שאריות. מה שנשאר לי זה שעון שקיבלתי מאבא שלי ועכשיו כבר אין לו שימוש, הספרות שם חסרות ערך, אז זרקתי אותו.
ובקרוב לא יהיה לנו כלום, כולל השעון הביולוגי שמתקתק את תקתוקיו האחרונים ואין לדעת מתי הוא ייעצר סופית.
אני בעד לצאת למלחמה נגד האפורים, לקחת פיקוד. לדרוש את מה ששלנו, לחיות באור כמו בני אדם, להעביר לצידינו את כל הניטרליים שלא הצטרפו לאף קבוצה עדיין.
מי איתי?" צעק רופוס

הפראים עמדו, זועמים, מתוסכלים דבריו של רופוס, שעד לפני המקרה הנורא, היה מנהל בית ספר תיכון מקומי. לפי המבטים, הם לא מחבבים אותו כל-כך, הם מלכתחילה לא רצו לצרף אותו לחבורת "הפראים" שלהם.

 

"מי אתה בכלל רוּפוּס?! למה אתה חושב שאתה היחיד שסובל?
מות הזמן מחלחל בכולנו.
ואלוהים כועס, הוא רוצה להשמיד אותנו בצורה האכזרית ביותר וזו בהחלט הדרך הכי נוראית שיש, לקחת לנו את הזמן, להפוך את העולם.
אבל בחיים לא נצליח לגבור על האפורים, הם חזקים ורבים מאיתנו. יש להם טכנולוגיה משוכללת. הם ייגמרו עלינו.
אתה מלא בדיבורים, אבל אני לא חושב שאתה מסוגל לבצע!"

אמר אַל  שעמד בקהל ומבט רצחני בעיניו.

"כן! אַל צודק! מה אתה יכול להציע רופוס? איך ננצח אותם בכלל?!"
 צרחו כל האנשים ביחד והחלו להתקבץ לכיוונו של רופוס המפוחד, קרוב יותר ויותר.

"אתם טיפשים? צריך לתכנן דברים כאלה, אין לכם סיבה לכעוס, זה לוקח זמן!" צרח רופוס ומיד הבין את הטעות שעשה.

האנשים מסביבו החלו לצחוק, צחקוק חלש ומפחיד.
 עיניהם נצצו לאור האש הבוערת. הם התקרבו לאט אל רופוס.
"זמן.." הם לחשו, לחישות עמומות אל תוך החושך והגיעו אל אוזניו של רופוס, לחישות גבוהות ונחשיות.

"מה אתם עושים?!" שאל רופוס ונופף עם הלפיד שבידו לכל הכיוונים,
 עיניים מלאות כעס ושנאה הביטו עליו מהקהל. גופו רעד והוא ניסה להרחיק אותם עם הלפיד.

"אמרת שצריך זמן רופוס, אבל… אין! וטוב לכולנו פה, והאמת היא שאנחנו קצת רעבים עכשיו, לבשר." אמר אל

רופוס השתנק, האימה שיתקה את גופו.

"תפסו אותו!" צרח אל, מנהיג הפראים, הברברים.

האנשים זינקו על רופוס כמו חיות טרף וקרעו מעליו את הבגדים שלו. נצנוץ המשקפיים המרוסקות שלו נראה ממרחקים וכך גם צעקתו, הרעידה את כל הרחוב השומם.

הם התחילו לאכול אותו כמו חיות טורפות.
בהתחלה, הם תלשו לו את הרגליים ואז את הידיים.
הם נגסו באיברים כמו בהמבורגר טרי וכך הם המשיכו, מגואלים בדם. הם פתחו לו את הבטן והמעיים שלו נשפכו החוצה. הם הוציאו כל חלק וחלק ואכלו בהנאה.

רופוס פרפר את פרפורי המוות האחרונים שלו, אך עוד לפני שהספיק למות, הם החלו לתלוש את חלקי פניו.
הם הוציאו לו את העיניים מחוריהן, תלשו את האוזניים וכמה מהם כרסמו את האף והלחיים.
עד מהרה לא נותר ממנו דבר.

צחוק רם ויללות נשמעו עכשיו מהרחוב האפלולי.
דון ו-ויק הלכו להם ברחוב מקביל, חשוך גם הוא.

"מה זה הרעש הזה?" שאלה ויק בפחד והחזיקה חזק בזרועו של דון.

"אלה הפראים, הם בטח עושים מסיבה עכשיו, לא כדאי להיות בקרבתם כשהם חוגגים
 בואי נתרחק מכאן, נחפש רחוב שיש בו אור." אמר דון והחזיק בידה בזמן שחיפש דרך החוצה מהרחוב הזה.

רעש של צעדים נשמע מאחוריהם. ויק קופצת.
דון מרים חתיכת מתכת שזרוקה על הרצפה ומביט לכל הכיוונים.
איש גדול עם שיער ארוך ובגדים קרועים יוצא החוצה ומחייך אליהם.

"הו, מה יש לנו כאן, עוד אוכל?" אמר הפראי המגודל.
דם מרוח לו על הפנים והידיים.

"תלך מפה פרא אדם!" צרחה ויק. דון הזיז אותה מאחוריו.

"אנחנו לא מחפשים צרות עם הפראים, אז פשוט תעזוב אותנו בשקט ותן לנו ללכת"  אמר דון.

"ללכת? בדיוק כשכל הכיף התחיל? בשום אופן לא!" אמר וריח של בשר רקוב ודם יצא מפיו.
הוא  מתקרב אליהם. ויק צורחת וזזה הצידה.

דון מנסה לתקוף את הפראי בעזרת חתיכת המתכת. הוא צוחק ומעיף לדון מכה עם היד, דון עף לאחור, מתנגש בקיר ונופל.  המכה הייתה חזקה מדי וזה כאב, אבל הוא לא דיבר. הוא ניסה לקום שוב.

"לאא, הוא יהרוג אותך!" צורחת ויק ומסתתרת.

"דון מתקרב , הפראי צוחק.

"אני רואה שלא הספיק לך.." אומר הפראי

דון מחייך וממשיך ללכת לכיוון שלו, הפראי שוב שולח את ידו לעבר דון, אך דון מתחמק הפעם,
הוא מתגלגל מתחת לרגליו של  הפראי ודוחף אותו  מאחור לעבר הקיר. הוא מתנגש בקיר ושואג בכעס.

"עכשיו עצבנת אותי!" צורח הפראי.
דון שולח את ידו לעבר תיק הצד הקטן שלגופו.
הוא מוציא משם חליל קטן מצופה בשנהב, חליל קטן ודק שנראה כמו עט.
ויק מסתכלת בתדהמה ולא מבינה מה לעזאזל דון חושב שוא עושה.
הפראי צוחק,
"מה תעשה לי? תפחיד אותי למוות בעזרת העט הקטן שלך?!" אמר.

דון מקריב אליו את החליל ומתחיל לנגן.
דממה.
המוזיקה היפיפה ביותר שנשמעה אי פעם יוצאת החוצה בזמן שדון מנגן.
הפראי נעמד דום והשתתק לצלילי המוזיקה.
לאט, לאט מתחילות לצאת מתוך החליל זרועות עשן כחול, שעוטף את הפראי, נכנס לו לתוך הנחיריים, הפראי נראה מבוהל מעט, אבל לא מצליח לדבר, הוא מתחיל להרדם.
דון מנגן, עד שהפראי נופל על הקרקע.
הנגינה נפסקת וזרועות העשן חוזרות לתוך גוף החליל. הוא הכניס אותו בחזרה לתיק הצד שלו.

ויק, המומה ממה שראתה ולא מצליחה לדבר.
קולות של צעקות וצחוק הפראים האחרים נשמע מתקרב מרחוק.

"בואי נלך עכשיו, אני אסביר לך הכול כשנהיה במקום בטוח ורחוק מפה."
הוא לקח את ידה והם רצו משם לכיוון היציאה מהעיר.


לנגד עיניהם התגלה מקום מואר,
זה נראה כמו כפר נטוש עם צמחי פרא מסביב למבנים ההרוסים.
ויק סרקה את המקום.

"מה זה המקום הזה?" שואלת.

"זה היה פעם הבית שלי" אומר ומצביע לעבר בית אבן קטן ורחוק.

"אין יום שבו אני לא חושב על זה. הכול היה ירוק, הייתי רץ פה כל היום. אמא שלי הייתה קוראת לי שעות עד שהיית נכנס הביתה. אבל היא ברחה אחרי שאבא שלי נעלם יום אחד כשהייתי בן שמונה, נשארתי לבד.
דוד שלי גידל אותי, היה לי קשה להסתדר איתו.
הוא מדען וכל יום הוא היה עושה ניסויים ואוסר עליי חצי מהדברים שהייתי רגיל אליהם. אז,
 שנאתי אותו."

ויק החזיקה את ידו, הם הלכו והתקרבו לבית האבן.

"אתה מוכן לספר לי על החליל המסתורי שלך?"

אמרה בסקרנות.

 
"כן, זה חליל שאבא שלי השאיר אחריו, אחרי שהוא נעלם.
יום אחד מצאתי אותו והתחלתי לנגן בו, המנגינה הקסומה הזו יצאה חוצה ויחד איתה זרועות העשן. אמא שלי בדיוק נכנסה לחדר וראתה אותי עם החליל. היא צרחה והשתוללה, לא הבנתי מה קרה, אני בעצמי הייתי מפוחד ממה שהחליל עשה, חשבתי שבגלל זה היא ברחה. היא לא דיברה איתי באותו ערב, שמעתי אותה בוכה כל הלילה ובבוקר היא כבר לא הייתה. כשנכנסתי אליה לחדר, המיטה הייתה ריקה. חיפשתי מכתב או רמז שיוביל אותי אליה, אבל לא היה כלום. באותו יום קיללתי את החליל וגנזתי אותו.
 
אבל כשהייתי בן עשרים, מצאתי אותו בארגזים הישנים שלי והחלטתי לנגן בו.
הבנתי שיש לו כוחות, צבע העשן משתנה לפי המטרה שלשמה אני מנגן. החליל, הנגינה שלו, משקפת את הרגשות שלי, אני משתדל שלא להשתמש בו לרעה, אבל כדי להציל חיים אני כן אשתמש בו".
 
"אני חייבת להודות שהסיפור הזה קצת הזוי, חליל קסום, אבא ואמא נעלמים והכל נקשר בחליל הזה. זה קצת מפחיד.
אבל אין דבר מספיק מפחיד שירחיק אותי ממך."
אמרה ויק וחייכה לעבר דון.

דון החזיר לה חיוך והגביר את קצב ההליכה שלו.
"אני מקווה שהאפורים לא ירחיקו…" מלמל לעצמו

"מה אמרת? אפורים?" שאלה ויק בחשד.

"הגענו! אמר דון והעביר נושא"

דלת הבית לא הייתה נעולה, הם נכנסו. דון נכנס וסחרחורת תקפה אותו.
"מה יש לך? מה קרה?" שאלה ויק בלחץ
הוא הלך בזהירות לעבר כיסא שבור שהיה שם והתיישב.

"וי, אני צריך לספר לך משהו " אמר ברעד. 

חיוכה של ויק ירד מעט והיא הסתכלה על דון בעיניים שואלות.

"חיטטתי לדוד שלי במעבדה הישנה שלו ומצאתי חומר מסווג על ניסוי מסוכן שהוא עשה,
  אני חושב שהניסוי הזה הוביל למה שקרה לנו, לכדור הארץ"

"מה? איזה ניסוי זה?" שאלה ויק נסערת

דון קם והושיט לויק יד.
הוא לקח אותה לאחד החדרים בתוך הבית והם נעמדו מחוץ לדלת.

"זה היה החדר העבודה של אבא שלי פעם."

אמר ושניהם בהו בדלת הנעולה.

"נו? איך חדר העבודה של אבא שלך עיקם את המציאות והפך את העולם על פיו?" שאלה ויק במעט ציניות.

"כמו שאמרתי,
עברתי על מסמכים של הניסוי.
תוך כדי קריאה, גיליתי שלפיטר, דוד שלי, היה שותף. המחקר עסק ביצירת חורי תולעת, חקר חורים שחורים ונסיעה בזמן.
השותף הזה, הוא אבא שלי. אחרי שגיליתי את זה, הלכתי לחדר של אמא שלי ועברתי על כל המסמכים שלה, לא האמנתי שגם אבא שלי עסק בזה, תמיד חשבתי שהוא מורה פשוט.
מסתבר שטעיתי. מצאתי מכתב, שאבא שלי השאיר לאמא שלי.

"מגי היקרה,
אנשים מאוד מסוכנים עלו על המחקר שלנו, שלי ושל פיטר. אני נאלץ להעלם לזמן לא ידוע.
החליל שלי זו הראייה היחידה שיש להם. את יודעת. תשמרי עליו טוב.
אני מבטיח שאחזור לקחת אותך ואת דון. אוהב.

נ.ב
אם לא אזכה לראות את דון מתבגר, תתני לו את החליל שלי,
 כשהזמן יהיה נכון.

לואיס"

אני זוכר את המכתב בעל-פה, קראתי אותו לפחות מאה פעמים ואני עדיין מתקשה להבין מה בדיוק קרה לו, באותו רגע, הבנתי שלא בגלל החליל אמא שלי נעלמה ומאז יש לי סיוטים, אני לא מצליח לישון וי, אני חושב שהם הגזימו עם הניסוי הזה"

אמר דון והרכין את ראשו.

"אז מה הם גילו בעצם?" שאלה והוא חזר להביט בה.

"הוא ופיטר רצו לעשות שינוי, למצוא עולם טוב יותר.
אחרי מלחמת העולם השלישית, אחרי כל ההפצות הגרעיניות ואינספור הרוגים,
הפשע נהיה מפחיד יותר מאי פעם.
אנשים התעוותו, חלק רב עברו מוטציה בגוף  ונראו ממש רע, כמו בסרטים.
כל הזוועות של העולם יצאו החוצה, הפנים המכוערות של החברה, של המעמד הנמוך והבינוני. גם כאלה העוסקים בכישוף שחור, מאגיות שונות ומשונות, כל היצורים האלה, יצאו מהמסתור שלהם.
אבא שלי ופיטר רצו לשנות את כל זה. רצו למצוא יקום מקביל ששם נוכל לחיות ללא כל הבלגאן הזה. מה שהביא אותם למחקר המטורף הזה, קשור בחליל הקסום שלי.
קראתי באחד המסמכים, מכתב שבו פיטר מזכיר לאבא שלי את הסיבה שבגללה הם מאמינים במחקר הזה עד הסוף. הסיבה היא,
כשהם היו קטנים, יום אחד, הם שיחקו בחוץ ואבא שלי, אומר שהוא רץ להביא את הכדור מהחצר האחורית וראה שם איש שהופיע משום מקום. האיש חייך אליו ואמר לו שלא ייספר על זה לאף אחד ובתמורה הוא ייתן לו מתנה שתשמש אותו בעתיד. אבא שלי שאל אותו מאיפה הוא בא, האיש אמר שהוא בא מהעתיד.
אבא שלי נבהל, חטף את החליל מהיד שלו וברח. כמובן שאחרי זה הוא סיפר לפיטר הכול.
עוד מאז, הם היו נחושים להוכיח שזה אכן קיים, חור תולעת, חור המאפשר לנוע במרחב זמן ולהגיע מנקודה אחת לנקודה אחרת, כששתי הנקודות יכולות להיות כל אחת ביקומים מקבילים אפילו, או אפילו מהשירותים לסלון.
הם עבדו על המחקר ימים ולילות, אבא שלי היה נחוש בדעתו להוציא אותנו מפה ולתת לנו חיים אחרים, טובים יותר.

אחת מהמָאפְיוֹת הגדולות ביותר שנוצרו היא המאפיה של אדם הנקרא- "האפור הגדול". הגיע לאוזניו איכשהו על המחקר שלנו, כנראה מקומות שנתנו לנו מימון , הם סיפרו לו על כך בתמורה לכסף גדול יותר.
האפור הגדול החליט שזה לא מוצא חן בעיניו, שחייבים לשים למחקר סוף.
אז הוא השבית להם את המעבדה, לקח להם את כל כספי המימון. פיטר ואבא שלי לא נכנעו והמשיכו לפתח את המחקר  בחדר העבודה של אבא שלי.
הם עבדו על זה, עד שיום אחד, פיטר הצליח, לפתוח חור תולעת קטן.
 אבא שלי תמיד היה הרפתקן, אז הוא התנדב לבדוק לאן זה מוביל.
 הוא נכנס והגיע לחדר אחר בתוך אותו הבית. זה היה מסוכן, כי באותה מידה הוא יכל לצאת בתוך חור שחור ולפי התיאוריה, אין יציאה מתוך חור שחור.
וזהו בערך, לא מצאתי עוד רישומים אחרי שהם כתבו על חור התועלת הזה, אני עדיין מנסה להבין מה קרה לאבא שלי, לאן הוא נעלם ואם זה קשור לבריחה של אמא שלי.
אבל אני משוכנע שמה שנמצא מאחורי הדלת הזו, זה הפיתרון לכל השאלות של היקום."

דון הביט בה והושיט בזהירות את ידו אל הדלת ופתח אותה.

ויק עמדה קפואה במקום והחזיקה בדון חזק.
"מה זה? דון??!!" צרחה.

לנגד עיניהם הייתה מעין מערבולת קוסמית.
 לולאה ענקית שבתוכה מלא כוכבים זוהרים. זה נראה שהיא שואבת דברים לתוכה מכל מני מקורות. אבל דון וויק לא נשאבו. הם רק עמדו שם המומים.

"אני חושב שזה סוג של חור תולעת או משהו שקשור בחור שחור, אולי כניסה לחור שחור"

אמר דון והמשיך- 

"לפי החישובים שלי, אני מאמין, שמה שקרה לנו, הוא- שאיכשהו, חור שחור נצמד אלינו, אל הכוכב שלנו ועכשיו הוא עוטף אותנו ומתחיל לבלוע אותנו לאט, לאט, אנחנו עכשיו נמצאים בתוכו לדעתי, כי הזמן נעצר, לפי התיאוריה, הזמן לא קיים בתוך חור שחור, אין בריחה של אור רק שאיבה של אור עד שבסוף יהיה פה חושך מוחלט.
 אני לא יודע איך זה קרה. אבל הכל מתחיל בניסוי הזה, שם התשובות.
 ויכול להיות  שזו הכניסה לתוך החור השחור הזה"

אמר דון והביט ב-ויק. היא שתקה מעט ואז הסתובבה אליו.

"נו? אז מה אתה חושב לעשות, לקפוץ לשם ולברר?" אמרה בלחץ.

"האמת, שזו בערך התוכנית שלי" אמר דון

ויק התרחקה מהדלת והחלה לצעוד משם. דון הלך אחריה בזריזות. היא ספגה כל-כך הרבה מידע בו זמנית, שזה היה יותר מדי.

"חכי! אנחנו צריכים לדבר על זה" אמר

"אתה רוצה להתאבד, על מה יש לדבר?" אמרה בכעס.

דון היה עצוב, אבל ניסה להסתיר את זה.

"אם אנחנו אכן נשאבים לחור שחור, זה ייבלע לתוכנו את כל הגלקסיה בסופו של דבר ומה שקרה עד עכשיו זה כלום לעומת מה שיהיה. אם אני אנסה לצאת החוצה, אולי אוכל לחזור אחורה בזמן ולנסות למנוע את מה שקרה, זה הסיכוי היחיד שלנו. את מבינה?"

"אבל מה הסיכויים שתישאר בחיים? אני קראתי קצת על חורים שחורים, אתה יכול להפוך לספגטי! זה מסוכן! הגוף שלך יכול להיקרע לגזרים!"

"אני יודע שיש בזה סיכון, כמו בכל דבר אחר בחיים אבל, זה היעוד שלי, אני צריך לעשות את זה."

"אבל דון… מה איתי?" אמרה בגמגום קל וליבה פעם בחזקה.

"וי, יש סיבה למה אני לא מדבר עם אנשים. הם לא מבינים אותי. את היחידה שהעזה להתחבר אלי בלי פחד. והדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בך,
אבל יש דברים שאת לא יודעת עלי שעדיף שיישארו בצד כרגע."

ויק הלכה לכיוון הסלון והוא הלך בעקבותיה.

"בבקשה אל תלך" אמרה בשקט ועיניה עצובות.
  
דון התקרב אליה וליטף את ראשה.
הוא הדליק אש בתוך אח קטנה שהייתה שם. היה שם סלון פעם, עכשיו הכל שבור ומלא אבק.  דון הוריד את החולצה שלו, זרועו הייתה פצועה. חתך מהתקרית עם הבריון מהפראים. ויק התקרבה אליו.

"זה עמוק?" שאלה בחשש.

דון הסתכל עליה וחייך, "זה בסדר וי, זה יעבור." הוא קרע את החולצה שלו וקשר חתיכה מהבד מסביב לפציעה. הוא התיישב ליד האש והיא התיישבה לידו.
היא הושיטה את ידה והעבירה אותה על גבו החשוף, רעד עבר בה. היה מתח באוויר.
הוא הביט בה ועיניו נצצו. הוא הרים את כף ידו וליטף את שיערה הרך ואת צווארה.
 וי חייכה ועצמה את עיניה, היא נשכבה לאחור והשמלה הקצרה שלבשה התרוממה מעט.
 דון היה מבולבל. הלב שלו דפק בפראות.
הוא ידע מה הוא צריך לעשות. לא הדבר שהוא היה רוצה לעשות.
הוא הוציא את החליל הקטן מתיק צד שלו והחל לנגן בו.
המנגינה, קסומה, חודרת, מהפנטת.
וי שקועה בקסם, עיניה עצומות והיא מרגישה את המנגינה בכל חלק של גופה.
זרועות עשן בצבע אדמדם יצאו מתוך החליל ונעו על גופה של ויק.
נכנסו מתחת לשמלה שלה והיא התפתלה מהנאה, היא נאנחה, זה היה מהפנט.
דון חייך, הוא ראה אותה שוכבת אל מולו, יפיפייה, עיניה ירוק עד, תלתלים ארוכים שחורים ורכים וגוף מושלם. הוא רצה להסתער עליה ולהפוך אותה לשלו, אבל הוא ידע שאין לו זכות.
אז הוא הסתפק בנגינת החליל ששיקפה את רגשותיו האמיתיים.
הנגינה פסקה, דון הניח את החליל בצד. ויק עדיין רעדה.
הוא נשכב לידה וחיבק אותה. היא חייכה ושקעה בשינה עמוקה, עדיין מסוחררת מנגינת החליל המהפנטת.


"תתעוררי! תתעוררי כבר!"  צרח קול מפחיד,
מים הותכו בחזקה על פרצופה של ויק והיא קפצה בבהלה, היא לא הבינה מה קורה.
הכול היה מטושטש, היא הסתכלה סביב, וראתה איש מגודל מסתכל עליה בחיוך מכוער ביותר.
"בוקר טוב נסיכה, את באה איתי עכשיו" אמר וסימן שני בריונים להחזיק אותה.
ויק ניסתה להיאבק.
" איך הגעתי לכאן? איפה דון?!" צעקה
"אנחנו לוקחים אותך אליו" אמר ודחף אותה לתוך וואן גדולה ומשוריינת.
היא הסתכלה דרך החלון וראתה מלא אנשים מפוזרים, כוכבי הלכת נראים קרובים מאוד, כאילו הם נמצאים בתוך האטמוספרה. יש יותר חושך מאור. זה מתחיל, כמו שדון אמר, זה ממש חור שחור. חשבה לעצמה.


"ויק! את בסדר, הם פגעו בך?!" צרח דון
היא התפרצה לחדר מאובטח שנראה כמו חללית.
דון עמד מאחורי תא עם סורגים, כמו אסיר. היא רצה אליו ונצמדה לסורגים.
"מה קרה? איך הם מצאו אותנו?הם ראו את החור?" שאלה ויק בפחד ודון ליטף אותה.
"הם כנראה עקבו אחרינו. אל תדאגי נעלתי את החדר ההוא והמפתח אצלי.  הם רוצים שתוציאי ממני פרטים על המחקר, אמרתי שאת לא יודעת כלום, אז תשתפי פעולה." אמר דון.
בריון מגודל משך את ויק ממנו. בריון שויק כבר מכירה מליל האסון.

"אתה! תתרחק ממני יצור!" צרחה ויק על אַל  

"נחמד לפגוש את שניכם שוב, ממש זוג יונים אתם." אמר בציניות.

ויק ירקה לו על פרצוף. אל ניגב בגועליות את הרוק והצמיד אליו את ויק.

"אם את רוצה להמשיך לראות את החבר שלך, אז כדאי שתבררי לי איפה נמצאים כל הפרטים של המחקר, אם יש מידע על מיקומים של חורי תולעת זה מצויין.
מאחר ואין לי שעון, אני הולך לאלתר,
את רואה את המוטציה הפראית הזו?"

אמר אל והצביע על איש שהשומר בדלת החזיק ביד. לאיש פרצוף מעוות ורגל אחת מעץ, הוא אחד מהפראים. 

"מהרגע שהנכה הזה מתחיל ללכת ועד הרגע שהוא מגיע לקו השחור שמתחת לרגל שלך, יש לך הזדמנות לדבר עם הפשוש שלך. אני אכנס לפה ואצפה לקבל פרטים, הבנת?!" אמר ויצא מהדלת. רק השומר השגיח עליהם. האיש הנכה התחיל ללכת, סוחב את רגל העץ שלו בקושי רב. 

דון תפס את ידה ומשך אותה אליו
"עכשיו תקשיבי, אין לנו הרבה זמן. אני צריך שתגיעי לתיק שלי.
הוא נמצא ליד הרגל של השומר מצד ימין. את יודעת מה יש בתיק ומה את צריכה לעשות.
אחרי זה תעזרי לי לצאת מפה, אני חייב לעשות את מה שדיברנו עליו." אמר והביט בה,
היא לא יכלה להסתכל עליו

"וי! זה לא הזמן להיות עצובה, את חייבת להיות חזקה" אמר והרים בידו את פניה.
 "בשבילי וי" אמר  ועיניו הכחולות נצצו.

הנכה הגיע לקו השחור. אל התפרץ לחדר.
"אוקיי, האפור הגדול יגיע בכל רגע, הוא מחכה לתשובות ממך." אמר אל, ויק הביטה בו בגועל. דון עשה לויק תנועות שתתקרב לכניסה, לתיק.

"מותק, אני פה, אל תלכי לשום מקום" אמר אל וגרר את האיש הנכה לחדר אחר שם שמעה אותו צורח עליו ומכה אותו. 
ויק התקרבה לשומר הימני וחייכה אליו. היא שלחה יד לאחד הכיסים שלה והוציאה משם כדור קטן. היא העבירה אותו מיד ליד. השומר הסתכל עליה ולא הוציא מילה מהפה.
היא הפילה בעדינות את הכדור,  בכוונת תחילה והתכופפה כדי להרים אותו. עשתה את עצמה מחפשת.
השומר הוא גבוה מדי, לכן לא הסתכל עליה הרבה. ברגע שהוא לא ראה, היא שלחה יד אל התיק ושלפה משם את החליל. היא דחפה אותו בין שני שדיה בתוך החזייה ונעמדה בזריזות.
השומר הרים גבה.

האפור הגדול נכנס לחדר בחליפה אפורה וכובע אפור רחב שוליים שהטיל צל גדול על פניו והסתיר אותם.
"אז את ויק הידועה? מקסימה כמו בסיפורים" אמר בקול נמוך ואפלולי.
"תראי, אין לי זמן, אז אני אעשה את זה קצר." אמר האפור הגדול ופרץ בצחוק חלש ומפחיד.
"זמן.. קצר..! הבנת? לא משנה.
הבטחתי למישהו יקר שלא תיפגעי. לכן תגידי לי מהר את מה  שאני רוצה לשמוע ואף אחד לא ייפגע."
 
ויק חייכה אליו בחושניות.

אף אחד לא הבין מה הולך פה. אל, השומר והאפור הגדול בהו בויק בזמן שהיא התקרבה לאפור הגדול והחלה למשש אותו מבלי לראות את פניו.

"מה את עושה?" שאל בחשד

"אוו חם פה… לא חם לך…." אמרה ונגעה בעצמה, היא שלחה יד אל החזה וכולם היו עם פה פתוח. גם דון שלא ידע איפה לקבור את עצמו.
בזריזות, היא שלפה את החליל והחלה לנגן בו. זרועות עשן סגולות יצאו ועטפו את כולם חוץ מדון שהביט בויק בהערצה.

"מהר!" הוא אמר והיא חיטטה לאל בחליפה וזרקה לדון את המפתחות.
הוא יצא והתקרב אליה בזמן שהיא נגנה בחליל. אסור היה לה להפסיק, למרות שרצתה.
דון עטף אותה מאחור ונישק את צווארה. היא לא חדלה מלנגן. עיניה היו עצומות. הוא התקרב לאזנה ולחש לה
"תני לחליל להוביל אותך אליי אם יקרה משהו" אמר נשק לה על הלחי ואז
יצא משם בריצה. לא מסתכל אחורנית. היא עמדה לפרוץ בבכי אבל החזיקה את עצמה והמשיכה לנגן. זרוע עשן בצבע אדום יצאה מהחליל ויצאה במהירות אחרי דון, היא נכנסה אל פיו, עטפה אותו ואז נעלמה.
דון חייך, הוא הרגיש את שפתיה של ויק על שפתיו. ידע שהיא איתו בנפש.
כי החליל מביע את רגשות המנגן בו.

דון התפרץ לבית, פתח את המנעול והביט פנימה.
זה הולך לקרות.
"וי.. אני אחזור" אמר בלחישה וקפץ. הדלת נסגרה מאחוריו והמפתחות נפלו על הרצפה.

ליבה של ויק החסיר פעימה, היא הרגישה שהוא קפץ, היא ידעה.
היא חדלה מלנגן ורצה משם.
היא רצה מהר, בכל כוחה. היא תמצא את דון יום אחד, היא יודעת.
היא תחכה מעט, אבל לא יותר מדי וכשתהיה מוכנה, היא תלך אחריו.
ועד אז, היא תשיב מלחמה, היא תרד למחתרת.

כשיצאה מהבניין של האפורים, היא הוציאה את הכדור הקטן שלה, ניערה אותו מעט וזרקה אותו על המבנה ורצה.

פיצוץ אדיר נשמע. ויק חייכה "אחת אפס" לחשה  והמשיכה לרוץ.


אי שם ביקום מקביל…

הומלס שוכב ליד פח זבל ברחוב החשוך.
אור גדול מסנוור את פניו ועיגול נוצר באוויר,
מתוכו יוצא בחור שנראה בשנות השלושים לחיו ונופל על הרצפה.

"שוב פעם אתם? מה אתה רוצה הפעם? אל תפגע בי!!" צעק ההומלס ונעמד על רגליו ברעד.

הבחור שהגיע משומקום נעמד על רגליו וההומלס ברח משם בבהלה.

"אבא? אני פה, אני סוף, סוף פה, יש לי משימה,
 אתה תתגאה בי"

אמר הבחור בשקט, הסתכל אל שמי הלילה הכחולים וחייך.