65 – לשקר יש רגליים

בעיירה קטנה של האלים החשובים ביותר גר לו שדון קטן. לשדון קראו וילבו והוא גר בתוך מערה  קטנה. במערה היו מיטה, ארון ,שולחן כתיבה ,ספריה ,מקרר וכל מה ששדון צריך בביתו.
אבל לוילבו לא היתה עבודה או תפקיד ולכן הוא פרסם מודעה בעיתון:

" שדון מחפש עבודה, שכר מינימום לשעה, נא לפנות לוילבו
   פרטים בטלפון 5642357."

וילבו חיכה כיום שלם עד הטלפון צלצל, על קו הטלפון הייתה אלת האדמה. היא ביקשה שיעשה כמה עבודות  בשבילה כשהיא בסידורים. היא נתנה לוילבו את הכתובת ואמרה לו לבוא בשעה חמש.
וילבו רשם את הכתובת על דף, הוא כתב: "רחוב אדמה, בניין 3 דירה 76 קומה 38 ."
וילבו חשב שהקומה מוגזמת והסיק מכך שהבניין צריך להיות בניין מודרני.
וילבו הלך לביתה של האלה, ראה את הבניין וחשב שהוא נראה כמו גוש בוץ ענקי עם חלונות ומרפסות.
הוא נכנס לבנין ומבפנים הוא נראה מפואר ביותר: היו רצפות חומות, מנורות בצורת מלאכים ותמונות של הבניין. לוח מודעות בצבע חום, כמובן. וילבו עלה לקומה 38, דפק על דלת מפוארת במיוחד עם מקוש זכוכית בצבע חום. וילבו נקש כמה נקישות  וקול של אישה זקנה מתוך הבית קרא לו להיכנס. וילבו נכנס פנימה וראה בית מפואר בו כל הרהיטים בצבע חום. משונה אפילו המקרר והכיור היו בצבע חום. הכול היה בצבע חום!

מפיו של וילבו נשמעה נאקת הפתעה. האישה חייכה  ואמרה: " כן אני יודעת. את כל זה אני יצרתי."
 היא באה לקראת וילבו. היא הייתה אישה זקנה, דקיקה, צבע עורה היה חום  ושערה היה שחור מתולתל אסוף בגומייה. היא לבשה שמלה ארוכה  בצבע שחור והייתה מאופרת ומוכנה ליציאה.  היא אמרה שקוראים לה דימונה על שם סבתא רבא שלה. היא הסבירה  לוילבו  שהוא צריך לעבוד עם האדמה.  היא נתנה לו חלק מהכוחות שלה ואמרה לו שיש כמה מקומות שצריכים רעידות אדמה ומקומות אחרים שצריכים אדמה פורייה. היא לימדה אותו איך  לעשות זאת. היא סיפרה לו ששכני הבניין הם אנשי בוץ קטנים שהיא יצרה  ושלפעמים, כשהם צריכים משהו, הם פונים לדירה הזאת ומתחילים לזרוק בוץ אחד על השני. וילבו לקח את העבודה כל יום בין חמש לשבע. הוא התרגל להשתמש בכוחות של האלה.
יום אחד, אחד מאנשי הבוץ דפק על הדלת בחוזקה וילבו כמובן רץ לפתוח. בכניסה לבית עמדו אנשי בוץ קטנטנים אפילו מוילבו שהיה שדון קטן. אנשי הבוץ  נראו כמו עוגיות שוקולד קטנות עם  עיניים צהובות מפחידות . הם נראו כועסים מאוד כשאמרו בצורה איטית ומאיימת: "אתה לא מטפל בנו, אתה לא מטפל בנו". וילבו נבהל, טרק  את הדלת ורץ להתקשר לדימונה. רק כשלא ענתה לו נזכר שהייתה בוועדת האלים החשובה ביותר בשנה ושהיא כיבתה את הטלפון.
וילבו החליט לבדוק בספריה איך להתגבר על היצורים. הוא לקח ספר אפילו בלי לבדוק את הכותרת ובעמוד הראשון היו כל מיני כשפים. וילבו קרא בעמוד על כישוף של שיתוק נגד המון זועף. הוא חשב שזה בסדר. בספר היה רשום שצריך לעמוד ליד ההמון ולומר את מילות הקסם:"סילנסיוס נשיוס".
 וילבו פתח את הדלת ובמהירות  אמר את מילות הקסם.  נישמע קול נפץ גדול. אנשי הבוץ הקטנטנים התפוצצו והלובי התמלא ערמות בוץ! וילבו ההמום רץ אל הספר וגילה
לתדהמתו  שהקסם הזה מתאים רק להמון זוהם ולא לאנשי בוץ קטנים.

הוא דפדף עוד בספר וראה סימניה מניר עיתון. הוא פתח בעמוד 126 והיה רשום שם על מכונת השקרים המושלמים ואיך להכין אותה.  היה כתוב שצריך לפחות שלושה כוחות אלוהיים כדי ליצור את העוצמה של המכונה.  בלי לחשוב וילבו קרע את הדף מהספר  ודחף אותו לכיסו. כאשר הגיע דימונה וראתה את ערמות הבוץ היא עשתה פרצוף נורא מוזר וצעקה: "אתה מפוטר! שלא תעז לחזור לבניין הזה!"
וילבו ברח ורק כשחזר לביתו נזכר שהיא שכחה לקחת את כוחותיה  בחזרה.

וילבו חשב שאין לו מה לעשות עם הכוח הזה  הוא אמר לעצמו שמוטב לו להמשיך לבצע עבודות. הוא פרסם שוב את מודעתו.

ביום למחרת וילבו קיבל טלפון מאל הים. הוא ביקש ממנו שישמור על הגלים שלו. וילבו כתב את הכתובת "האי אטלנטיס, רחוב תמנון לבקן, בית מספר 57".  וילבו המסכן היה צריך לשחות כדי להגיע לאטלנטיס.  וילבו שחה ושחה עד שהגיע ספוג כולו במים ובאיחור.

בביתו של אל הים מצא פתק בתוך מעטפה כחולה וילבו פתח את המעטפה והוציא מתוכה תמונה קטנה עם הפנים של אל הים. התמונה התחילה לדבר אליו: " קוראים לי סידרוס  אני הוא אל הים.  השארתי את התמונה הזאת כי אתה מאחר. אני חייב לתת לך חלק מהכוחות שלי, כדי שתוכל להגיע אלי. כדי לקבל את כוחותיי עליך  לומר את מילות הקסם: "אלדריוס מיסנזיוס " ותופיע על ראשך קסדת אויר שתעזור לך לצלול אלי. כשתגיע אני אסביר לך מה לעשות.
וילבו אמר את מלות הקסם והופיע קסדה משונה על ראשו. הקסדה הייתה שקופה ומעליה הייתה  מעין מדוזה שסיפקה לו חמצן.

וילבו צלל אל סידרוס וראה אותו מדבר עם דגים  שדאגו שהכריש יבוא לאכול אותם. סידרוס ראה את וילבו וקרא לו לבא אליו. הוא אמר לדגים שלא ידאגו מהכריש ושאם הוא יציק להם הוא ירתק אותו לשבוע שלם במערת. הדגים הפריחו בועות ושחו למקום אחר.

סידרוס קרא לוילבו. וילבו שחה אליו וראה יצור מוזר  כמו איש בתוך שריון של צב ים.
וילבו חיבב אותו. הוא נראה לו יצור מעניין. סידרוס לימד את וילבו  איך לדאוג שהגלים יהיו בגובה ובצורה נכונים והעביר לוילבו מעט מכוחותיו. סידרוס אמר לוילבו לעלות ולהשגיח על הגלים. בדרכו למעלה הזהיר אותו סידרוס מהסירנות אך וילבו לא שמע מה הוא אמר.

 

וילבו הגיע לאי אטלנטיס, טיפל בגלים ופתאום צצה סירנה (בתולת ים). היא ישבה על החוף  והתחילה לשיר. וילבו הקשיב לשירתה של בתולת הים עד שנירדם. לפתע מצא את עצמו על סירה קטנה. וילבו חיפש את האי וכבר חשב שהסירה השיטה  אותו רחוק מאטלנטיס. פתאום הופיע סידרוס בפנים זעופות. הוא אמר לוילבו שהסירנות הטביעו את אטלנטיס  ואין שום סיכוי להחזיר אותה. הוא צעק על וילבו המסכן שהוא מפוטר ושלא יחשוב לבא לרחוץ בים אחרת הוא יגרום לצונאמי! אבל הוא שכח לקחת את כוחותיו בחזרה.

וילבו החליט להמשיך בחייו ולכן המשיך לחפש עבודה. ביום למחרת התקשר מישהו ואמר שהוא רוצה את וילבו לרחוב עננים וסופות, בית מספר 8, בשעה אחת וחצי. וילבו הגיע לבית. הבית היה בצבע לבן ובגינה היו עצי ורדים לבנים ושבילים לבנים.

וילבו הגיע לדלת, נקש פעם אחת  ובא אל הרוח. הוא היה  דקיק ובעל שיער לבן. וילבו חשב שזה מחומצן. הוא לא היה זקן, להערכת וילבו הוא נראה כבן 35 .
"אל תישאר כך בחוץ היכנס" הוא אמר. "נעים מאוד. שמי הוא ברימד ואני הוא אל הרוח" וילבו נכנס לביתו של ברימד.
צורתו של הבית הייתה עגולה כמו צורה של מערה אבל בצבע לבן. וילבו התרשם מביתו המפואר של ברימד. הדלת הייתה לבנה עם ידית זכוכית שנראית כמו יהלום. בכניסה לבית עמדה שידה לבנה עם שלוש מגירות ועיטורים מגולפים עליה. מאחורי הדלת היה מתלה מעילים  בצבע לבן. הספות היו בצבע לבן הכול היה בצבע לבן עד שוילבו בקושי הבחין בין הרהיטים.

ברימד אמר לוילבו שהוא צריך לצאת לסידורים והוא ושהוא יחליף אותו בעבודה  עם הרוח. בגלל העונה צריך היה להשיר את העלים.  ברימד נתן לוילבו חלק מכוחותיו. וילבו התחיל את העבודה ללא תקלות. וילבו עבד בעבודה הזאת כאחד עשר ימים.

יום אחד, כאשר ברימד נעדר מביתו, בזמן שוילבו הטיל כשפים בכוחו של ברימד, נשמע קול נפץ גדול בגינה. וילבו רץ לראות מה קרה כשהגיעו לעברו שמונה רוחות שחורות. הן התקרבו לוילבו באיום והוא הרגיש שהוא נחנק. וילבו ניסה להתחמק מהן, אך הן סגרו עליו בעיגול. הוא ניסה להטיל קסם שכבר ביצע בעבר על אנשי הבוץ הקטנים: הוא אמר "סילנסיוס נשיוס" ולרוחות לא קרה כלום. לפתע צץ לו רעיון: הוא ישתמש בכוחות שהאלים השאירו אצלו. וילבו התחיל להטיל קסמים על הרוחות אבל רק הרס את הגינה. לפתע הרוחות ברחו. וילבו הסתכל מסביב וראה את ברימד מתקרב מרחוק. הגינה נשארה הרוסה. כשהגיע ברימד הוא לא האמין למראה עיניו. הוא צעק על וילבו המסכן ואמר לו שהוא מפוטר.

לוילבו נימאס שמפטרים אותו. הוא קרע את המודעה לחתיכות  ואמר לעצמו בפעם הבאה אני רוצה להיות עצמאי! ככה אף אחד לא ייפטר אותי. וילבו החליט שבעיר הזאת לא תהיה לו  עבודה לכן החליט לעבור לעיר אחרת! וילבו ארז חפציו ונסע.

יום אחד כשלבש וילבו מכנסיים נקים הוא הרגיש משהו בכיס וגילה דף נייר מקופל. היה זה דף הנייר אותו תלש מהספר של אלת האדמה: אותו דף בו כתוב על מכונת השקרים.

וילבו חשב שאם יצליח לבנות את מכונת השקרים המושלמים יכירו בו כממציא גדול אבל הוא לא ידע מה הם שקרים לכן היה סקרן יותר לדעת מה זה. הוא החל לבנות במרץ את המכונה. כעבור שבוע הייתה מכונת השקרים מוכנה. כל מה שנותר היה לשפוך את המתכון העשוי משלושת הכוחות האלוהיים. וילבו ערבב את שלושת הכוחות שנשארו אצלו ושפך את התערובת אל המכונה.

גאה במעשה ידיו, החליט  וילבו להציג את המכונה בפני הציבור.
הוא העמיד אותה בכיכר המרכזית וקרא לקהל לפגוש את השקרים המושלמים. כשראה שהגיעו המונים ונעמדו סביבו במעגל, הוא הפעיל את המכונה. לאחר מספר רגעים יצא מימנה סרטן כחול עם שש עיניים ירוקות. וילבו הרים את היצור בידיו ופתאום היצור נעלם: הוא פשוט ניבלע לתוך ידו של וילבו. וילבו הרגיש תחושה רעה על כל הדברים הרעים שעשה בימי חייו. הוא הרגיש כיצד פתאום נהיה צבעו  כחול ועיניו קבלו מבט ירוק. העולם הסתחרר סביבו והוא התחיל להגיד דברים לא יפים אל היצורים המשונים  שעמדו סביבו. כמעט לכל אחד מהם היה לו משהו לספר:
 לגמד קטן וילבו אמר שהשדון שלידו אמר עליו שהוא מכוער, ולמכשפה הוא סיפר שהגמד הפיץ שמועה שהיא ילדותית. כך גרם לקהל לרגוז זה על זה. מהר מאוד כולם החלו לריב.

בלי לדעת שהוא נשלט על ידי היצור שבתוכו, וילבו שיחרר עוד ועוד שקרים מהמכונה והיצורים הסרטניים הצמיחו רגלים והתחילו לרדוף אחרי כולם. גם אלו שניסו לברוח, לא הצליחו להימלט מהם. פתאום צעק סרטן אחד גדול: "קדימה שקרים לתקוף אל תישכחו שלשקר יש רגלים"
וילבו, שהרגיש כבר רע מאוד עם עצמו,  הבין  שהשקר ניכנס לגופו. תוך כדי שמישש את עצמו וילבו לחץ על המצח ופתאום השקר התחיל לנזול על הרצפה. בבת אחת הוא הרגיש שחזר לעצמו. כשהבין מה עשה,  וילבו צעק לכולם: "תילחצו על המצח, מהר, תלחצו על המצח".
כששמעו האחרים את הבהילות שבקולו הם עשו כדבריו ומהר מאוד נקוו על הרצפה  שלוליות כחולות.  וילבו רץ לסגור את המכונה וכולם הריעו לו על כך שהציל אותם.
הם כל כך הודו לו, שאפילו לא העלו על דעתם שהוא זה שהביא עליהם את הצרה.
אחרי הכול,  כולם הבינו ששקרים זה דבר רע.

היום וילבו עובד  במשרד וחי לו חיים שלווים.