בלי סודות אפשר לחיות מאת אביב רון

המטוס חג מעל מוסקבה מזה כחצי שעה וכל הנוסעים כבר החלו להתכעס. הטלטולים מכווצי הבטן, האיחור הוודאי. כולם שונאים את החורף הרוסי. גם קובי בנאי, שזו היתה הפעם הראשונה בחייו להגיע לרוסיה. כלומר לנסות להגיע אליה. מנהל אגף במשרד החקלאות, בדרכו לתערוכת מיכון בבירת המעצמה. הוא לא נוסע הרבה בעולם ודי מתעב טיסות. "שייגמר כבר", הוא חושב לעצמו, ולופת את משענת הכיסא בחוזקה עם כל טלטול. הטייס אומר משהו ברוסית ולאחר מכן חוזר על ההודעה באנגלית: "אי אפשר לנחות במוסקבה בגלל מסלולים קפואים. נעשה ניסיון לנחות בשדה התעופה של סטנוגרד. זה ייקח עוד חצי שעה עד שנגיע לשם. תודה רבה".

כשעה וחצי לאחר מכן, באורו האחרון של היום, הצליח המטוס לנחות בעיר הנידחת, הנמצאת כ-300 קילומטר דרומה למוסקבה. הנוסעים הועברו לאולם המתנה עבש בשדה התעופה המיושן. בנאי, מטלטל עמו תיק גדול, מצא לעצמו כורסא מרווחת והתיישב. "נבדוק מה אפשר לעשות ונודיע לכם", אמרה דיילת באנגלית רצוצה. "בינתיים נבקש שייפתחו את הקפיטריה בשבילכם". והלכה.

כולם היו עסוקים בשיחות טלפון עם האנשים שהמתינו להם במוסקבה. בבליל של שפות נשמעו הסברים וצעקות ולחישות. בנאי כתב הודעת טקסט למזכירתו בתל אביב וביקש ממנה לסייע. אחר כך נכנסה לאולם קבוצה של אנשים במדים ואחד מהם התחיל לדבר עם הקהל ברוסית. "אנגלית, אנגלית!" צעקו לו ממספר מקומות. הוא השתתק, שוחח לרגע עם אנשי צוותו ואז סימן בידיו למאזינים בתנועת 'המתינו'. "מיי קומנדר", אמר. "הי קאם נאו".

ברגעים הבאים היה בנאי שקוע בחילוץ מסמכי הנסיעה מתיקו ולכן לא ראה את האיש שנכנס ורק שמע אותו כשהחל לדבר. האנגלית שלו היתה טובה מאוד, אם כי דבק בה מבטא זר ולא ברור. בוודאי לא רוסי. בנאי הרים את עיניו אל הדובר ולסתו נשמטה. האיש, שהיה לבוש בבגדים אזרחיים והציג עצמו לנוסעי טיסת אירופלוט-385 כ"לואיס די סומו, מנהל הביטחון של שדה התעופה סטנוגרד ובשעה זו גם מנהלו הכללי", היה זהה לו בכל תו. כעת גם הבחין שקולו נשמע לו מוכר. מאוד.

הדובר הסביר לנוסעים כי קרוב לוודאי שלא יוכלו להמשיך למוסקבה עד למחרת בבוקר וכי חברת התעופה מחפשת עבורם בתי מלון בסביבה. בנאי, מבועת למדי, ישב בכורסתו הרחוקה ממרכז ההתרחשות וניסה להסדיר את נשימתו. "מה יקרה כשהוא יראה אותי", חשב פתאום. "אולי עדיף שאסתתר ממנו".

זה כבר היה מאוחר מדי. המנהל, שמבטו חלף על פני הקהל באיטיות, הבחין בו. ברגע שבו הצטלבו המבטים ראה בנאי כיצד גם הוא, נשימתו נעתקת ומבטו קופא. אך בתוך רגע קל המשיך זה להעביר את מבטו ימינה ושמאלה ודומה היה כי פסח על האירוע. "אולי אנחנו פשוט דומים מאוד, בשיא המקריות", חשב בנאי וטמן מבטו בניירות שבידיו. יד נגעה בכתפו והוא זקף את ראשו. זה היה המנהל. "אני לואיס די סומו", אמר הלה בקול שהסגיר התרגשות קלה. "בוא איתי. נלך לחדר צדדי".

 

▪ ▪ ▪

 

"זה פשוט בלתי אפשרי. זה לא ייתכן", פסק די סומו לבנאי, כשהיו לבדם במשרד הרחב, המוסק והמואר של מנהל שדה התעופה. "ברור שאנחנו לא דומים אלא זהים. מה הסיפור שלך בחור?"

"אני, איזה סיפור יש לי?", השיב בנאי. "אני בהלם בדיוק כמוך. אני לא תאום ואף פעם לא היה לי אח תאום. תגיד לי אתה איך זה יכול להיות".

די סומו מזג מיץ לתוך שתי כוסות גבוהות והגיש אחת מהן לבנאי. "אני בכלל מברזיל", אמר. "אשתי רוסיה ואני עובד כאן כבר חמש שנים. אבל נולדתי בסאו פאולו וגם לי לא היה תאום. רק שני אחים גדולים".

"ולי שניים קטנים", אמר בנאי. "מתי נולדת?"

"בעשרים ואחד בפברואר 1963", אמר די סומו. "ואתה"?

"גם 1963, אבל בחודש מרץ. בתשיעי במרץ. בחיפה נולדתי".

"זה לא הרבה זמן אחרי", אמר די סומו וכיווץ את גבותיו. "שבועיים הבדל. לא יאומן, מה?"

"השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה", אמר בנאי. "אני חייב להמשיך למוסקבה. אחר כך אעשה בירורים בבית ונהיה בקשר".

"גם אני אעשה בירורים", אמר די סומו. "זה פשוט לא יכול להיות".

לאחר שהחליפו מספרי טלפון וכתובות דואר, נפרדו לשלום.

 

▪ ▪ ▪

 

לקובי בנאי לא היה שום אח תאום. כך עלה ממספר שיחות טלפון ופגישות שקיים מיד לאחר שחזר לישראל. אמו כבר לא היתה בחיים ואביו, כאשר נדרש לעניין, היה חד משמעי: "אתה לא חושב שאם בהריון שלך היו תאומים הייתי יודע מזה, נכון יעקב?".

הוא ניסה להשיג מסמכים המתעדים את לידתו, בבית היולדות "כרמל" שבחיפה, ובעיקר ניסה לגלות את זהות הרופא שטיפל באמו. מאומה מזה לא הצליח. מה שידע על חייו נשאר כשהיה. שום רמז לאח תאום. כשהחליט להתייעץ עם גנטיקאי צלצל די סומו. "I found another one", אמר מצדו הרוסי של הקו.

"מה זאת אומרת עוד אחד. עוד תאום שלנו?", שאל בנאי.

"עוד זוג. אחרים. אישה מברזיל", אמר די סומו. "ראיתי באתר מקומי של העיר ויטוריה. אישה מקומית, בת ארבעים ומשהו, בעלת חנות בגדים. נכנסת אליה תיירת משבדיה והן מגלות שהן אותו אדם. בדיוק כמו אצלנו".

"אז אם אתה יודע כל העולם יודע", אמר בנאי. "זה באינטרנט".

"זה בתקשורת המקומית בברזיל", אמר די סומו. "בעוד שבוע ישכחו מזה".

"אבל אנחנו לא נשכח מזה", הציע בנאי. "בוא ניפגש איתה. לא עם האישה מברזיל, זה רחוק. עם השבדית. השם שלה מופיע באתר"?

"אני כבר אומר לך", אמר די סומו. "הנה זה כתוב. שמה ביאטה גונץ והיא מסטוקהולם. ושם הברזילאית הוא פלורנס אלמאו. היא כמובן לבנה במוצא. אני כבר שולח לך את הלינק".

התמונה שעלתה על מסך המחשב של בנאי הזכירה לו את הזעזוע הקטן שחש כאשר גילה את סודו שלו, מספר ימים קודם לכן. השתיים צולמו בתקריב זו ליד זו. מחייכות, שמחות וזהות לחלוטין. כולל צבע השיער וצורתו. הכותרות, בפורטוגזית, כללו הרבה סימני קריאה.

"אני כבר מריץ סריקה על התמונה שלה וננסה לחפש אותה", המשיך די סומו. "יש יתרון בלעבוד איפה שאני נמצא. חצי מהאנשים שלי היו בקג"ב והחצי השני – ההורים שלהם היו. אני שם על זה מישהו שתוך שעתיים מוצא אותה".

"אז נקבע איתה פגישה, זה ברור". בנאי התקשה להסתיר את התרגשותו.

"זה ברור".

 

▪ ▪ ▪

 

מכאן התרחשו האירועים בקצב מהיר. בשעות הערב התקשר די סומו שוב. הוא סיפר לבנאי כי לא רק שאיתר את גונץ אלא שכבר דיבר איתה. הוא הציג את עצמו כ"תאום זהה שמתעניין בסיפור" וביקש להיפגש איתה בסטוקהולם. "היא עוד לא אמרה לי כן או לא", מסר, "אבל אני אופטימי. היא נשמעה נחמדה. מקווה לקבל תשובה עד מחר".

למחרת היום שלח לבנאי הודעת טקסט: "היא מסכימה. קבעתי איתה ליום רביעי הזה בבית קפה בסטוקהולם. לא אמרתי לה שאני מביא מישהו. אבל אתה מגיע, נכון"?

בנאי השיב: "שלח לי את הפרטים. אני מגיע".

יומיים חלפו ובנאי שוב מצא את עצמו אורז מזוודה. לאשתו הסביר ש"הוא צריך להחליף מישהו בפגישה של המשרד בשבדיה" ולאחראי עליו מסר כי הוא "חייב לצאת לחופשה פרטית, להסדיר נושאים אישיים". כשעלה על יצועו נטל לידיו את הטאבלט וריפרף במהירות על רשימת האתרים הקבועים שלו. אחרי שסיים עם הישראלים ביקר במספר אתרים כלכליים בינלאומיים. באחד מהם הופיעה תמונה של צמד אנשים זהים, מבוגרים למראה, ומעליה הכותרת: "פגישה בלתי אפשרית בהונג קונג: טיאו דנג מגלה שיש לו אח תאום בקנדה".

שיונג טאו דנג הוא מנהל אחת מחברות ההשקעות הגדולות בסין. תאומו הוא רוברט לי, שף מקנדה. הם נפגשים במקרה בלובי של בית מלון.

הפעם היה זה בנאי שמסר את החדשה לדי סומו. הוא שלח לו את כתובת האתר ולאחר מספר דקות התקשר אליו. "ראית?", שאל בעצבנות קלה. "זה כבר מתחיל להיות מפחיד".

מעברו האחר של הקו נשמעו נשימותיו הכבדות של בן שיחו. "בוא לא ניכנס ללחץ", אמר. "יש לנו פגישה מחר עם השבדית. אני מציע שנתפצל. אתה תיסע אליה ואני אתארגן איכשהו ואסע כמה שיותר מהר להונג קונג. כי שני הסינים עדיין שם. אם כבר קורה כאן משהו גדול, בוא נתפוס אותו בידיים".

בפעם הראשונה מאז החלו האירועים מצא עצמו בנאי מזיע. גם הדופק שלו עלה. לפתע לא נראו הדברים פשוטים כל כך. זה לא רק הסיפור שלו. די סומו צודק. יש כאן משהו הרבה יותר גדול והוא, קובי בנאי, משחק בו תפקיד מרכזי. במקום לעבוד בנחת במשרדו ולהתכונן לחופשת הקיץ, המציאות הפכה לסרט של ג'יימס בונד: טיסות בהולות לאירופה, פגישות סודיות, חקירה בהונג קונג. לאדם בן חמישים, שכל חייו עברו באיזור הנעים של הצל הציבורי, אין זה דבר פשוט כלל וכלל.

אחרי שהתעשת אמר לבן שיחו: "בסדר. אני אפגש איתה לבד. ממילא התמונה ששלחת לה מתאימה למי שהיא תפגוש. וברגע שאתה מייצר קשר עם הזוג הסיני תעדכן אותי כמובן".

 

▪ ▪ ▪

 

במהלך הטיסה לסטוקהולם שקד בנאי על הכנת מסמך שאלות שאותן התכוון להציג לביאטה גונץ. לאחר שנחת שלח אותו גם לדי סומו. "כדאי שנתחיל להתייחס לעניין בצורה מדעית", כתב לו. "אם אנחנו רוצים להבין מה קורה כאן – איסוף הנתונים זה דבר קדוש". בתוך מספר דקות התקבלה תשובה: "עולה על מטוס להונג קונג. מה שכתבת מעולה. כל הכבוד. אשתמש בזה גם".

ביאטה גונץ התגלתה, כפי שסבר, כאדם חביב מאוד. בת 41, עקרת בית הנשואה לעורך דין. את החופשה האחרונה החליטה המשפחה לעשות בברזיל וכך פגשה את תאומתה. כאשר נכנס לבית הקפה, איתר אותה וניגש אל שולחנה, היא אמרה: "אתה בוודאי לואיס די סומו".

"כמעט", השיב בנאי והתיישב. "לואיס היה צריך להיות כאן אבל לא יכול היה להגיע מסיבה שתיכף אסביר לך. אני קובי בנאי, התאום שלו. מישראל".

הם החליפו מספר מילות נימוסין ואז אמר בנאי: "העניין הוא שקורה כאן משהו מיוחד ואפילו מסתורי. יש אתכן, יש אותנו ויש עוד זוג. אותו הדבר בדיוק, שגילו במקרה שיש להם תאום במקום אחר בעולם. והכל בשבוע אחד".

"עוד זוג"? שאלה גונץ בפליאה.

"כן", השיב בנאי. "שניים סינים בהונג קונג. די סומו בדרך אליהם עכשיו. אנחנו חייבים להתחיל להתרכז כדי לפתור את זה. הכנתי שאלון מפורט שכולנו ממלאים. זה יעזור לנו בהמשך. מתחילים בכל פרטי הלידה והמשפחה ויש עוד הרבה סעיפים אחרים…"

גונץ מילאה את השאלון בדקדקנות והוסיפה כי את הפרטים החסרים תשלים בהמשך. "עותק שלם צריך להגיע גם לברזילאית", אמר בנאי. "חייבים את כל הצדדים. לא שאני יודע מה אנחנו יכולים לעשות עם זה, אבל אולי מישהו ידע. נראה שאנחנו הולכים ומתרבים בזמן האחרון".

 

▪ ▪ ▪

 

בהונג קונג התקשה די סומו להגיע ליעדים שלו. ללי לא היה זכר ואילו טיאו דנג התאכסן במלון יוקרתי והיה מוקף במעגל של מאבטחים ופקידים שלא איפשרו להתקרב אליו. די סומו, שבכל זאת היה איש ביטחון מנוסה, סלל את הדרך באמצעות שורה של שיחודים, שסכומם הלך והאמיר ככל שהתקדם במעלה הפירמידה. לאחר יומיים של טלפונים ופגישות, כשבארנקו 5,000 דולר פחות, מצא את עצמו בסוויטה של מלון "גרנד אנקור", מול טיאו דנג. אדם בשנות השישים לחייו.

"נתנו לך עשר דקות לדבר איתי", אמר זה. "ואם זה בקשר לתאום שמצאתי, כדאי לך מאוד שתביא לי מידע מעניין".

"על זה באתי לדבר איתך", אמר די סומו ושלף שני צילומים. האחד שלו ושל בנאי, השני של אלמאו וגונץ. "אני בטוח שזה עונה לך על ההגדרה 'מידע חדש'".

האיש המבוגר פקח עיניים מלוכסנות למלוא הגודל האפשרי, חטף את הצילומים והביט בהם בפליאה. "מה זה הדבר הזה?", שאל. "והכל בשבוע אחד? וגם אצלכם לא ידעתם זה על זה?".

"כלום. רעם ביום בהיר", אמר די סומו. "אבל אנחנו עובדים על להבין את זה".

"איזה כוח יש לכם להבין את זה", שאל טיאו דנג בנימה שהיה בה רמז קל לזלזול. "פה צריך אירגון גדול. אולי ה-CIA  או האינטרפול יכול לפתור את זה".

"אנחנו עושים קודם כל מיפוי של מה שקרה לכל אחד", אמר די סומו. "גם נתונים אישיים וגם איך גילית את התאום, אם אתה בטוח שזה היה מקרי… נחפש רמזים. הרי לא מדובר כאן בנס אלוהי אלא במשהו מעשי ידי אדם. אתה לא חושב כך"?

טיאו פנג הנהן בראשו. "אני מסכים להשתתף בזה. וגם צריך כמובן לראיין את לי ולהכניס אותו לעניינים. אתה יודע, הוא עדיין בהונג קונג. קבענו להיפגש אחרי שכל אחד יעשה בירור לגבי הילדות שלו והמשפחה".

"בדיוק כמו אצלנו", אמר די סומו. "ואני בטוח שגם אצל השתיים בברזיל זה היה ככה".

 

▪ ▪ ▪

 

בתוך שלושה ימים התגלו עוד שני זוגות: מיליונר איטלקי בשם קלאודיו פז שפגש באפריקה את הרופא האמריקני דווין אולנבי, ומדען הודי בשם אשוק טגלאל, שמצא בקזינו בלאס וגאס את סימון קלדז – איש עסקים מכסיקני. אולנבי התגלה כבעל תושיה ובמהירות משך אליו את ניהול המבצע. את ההוצאות לנסיעות ותיאומים שילמו טיאו דנג והאיטלקי פז. "כסף זה לא בעייה", פסק פז כאשר ישב מול בנאי, די סומו ואולנבי במסעדה יקרה בטורינו. "אני נותן לזה קארט בלאנש. עשו כל מה שצריך".

אולנבי שכר סטטיסטיקאי ומתכנת והורה להם, מבלי שידעו במה מדובר, "לחלוב" את הנתונים שהיו בטפסים שבנאי חילק בהתחלה. הסטטיסטיקאי החמיא ל"מחבר השאלון" והודיע שתשובה תגיע בתוך ימים מספר. אולנבי שכר גם מידען, עליו הטיל לחקור את עמקי האינטרנט בחיפוש אחר זוגות נוספים. גם המידען לא ידע דבר מעבר לכך.

בימים הבאים לא התגלו זוגות חדשים. אבל כאשר נקבע כי תכונס אסיפה של כל הזוגות הידועים, באולם כנסים דיסקרטי ליד בריסל, שב זרם הגילויים והתחדש. עד שפורסם מועד האסיפה – בראשון במארס החל משתיים בצהריים – כבר הצטברו ב"חדר המבצעים" שהקים אולנבי עוד 11 זוגות.

בחדר זה, שהיה בבית מלון בבריסל, שמעו בנאי, די סומו ואולנבי את תוצאות הניתוח שהגיש הסטטיסטיקאי. 32 איש ב-16 זוגות, שהתפלגו בכל דרך אפשרית: כשליש היו נשים. הזוג הצעיר ביותר היה בן 38 והמבוגר ביותר בן 61. הייצוג לפי גזע היה נרחב וגם תחומי העיסוק והמצב הכלכלי התפרשו לכל כיוון. הם ניסו להבין מהעדויות כיצד חיו, עד כה, כל האנשים האלה. נתיב חקירה זה לא הניב דבר. כשפנו לניתוח השאלות העכשוויות (המשתתפים התבקשו להוסיף את המידע החדש שהצליחו להשיג), התגלה מכנה משותף: כל האנשים ברשימה יתומים מאם.

"והנה לכם העובדה הראשונה בספר", פסק אולנבי. "אצל כולם – אין את מי לשאול".

די סומו תופף באצבעותיו על מסך הסמארטפון. "אבל לרבים יש אב בחיים. וכל מי ששאל קיבל תשובה חד משמעית שרק הוא נולד מההריון".

בנאי נדרך. "זה גם נותן לנו רמז משמעותי. אתם לא מבינים? ברור שכל זוגות התאומים המופרדים גדלו ברחמים שונים. ברור שהיה כאן איזשהו סוג של השתלה. אני לא יודע ממתי עשו את הדברים האלה לנשים, אבל זה נראה לי הכיוון היחיד האפשרי".

"אתה מתכוון שלקחו ביצים מופרות כפולות והשתילו אותן לאמהות שלנו בלי שהן ידעו?", שאל אולנבי.

"מי אומר שהן לא ידעו", אמר בנאי. "זה בדיוק הקאץ' – אין לנו את מי לשאול".

אולנבי זקף את גבותיו. "בעצם, גם אם הן ידעו זה לא משנה. עשו כאן מהלך בקנה מידה מטורף. להסתובב בעולם במשך יותר מעשרים שנה ולהשתיל לנשים שונות ביציות כפולות, דבר כזה לא עושה בנאדם פרטי. אולי מדינה".

"מה שצריך לחפש זה את הרופאים שטיפלו באמהות", אמר בנאי. "הייתי בטוח, לואיס, שאתה תעלה ראשון על הנקודה הזו".

די סומו הפך את המכשיר שהחזיק בידו והצמידו לברכו. "ואתם לא מוטרדים יותר מזה שכולנו מצאנו את הבן זוג בטווח של שבועיים? איך לעזאזל מארגנים כזה דבר?".

"אולי השתילו בנו גן של דג סלמון", אמר בנאי, ובעצמו היה מופתע משרבוב מהתלה בעת כזו. "אנחנו מתוכנתים לשחות למקום מסויים בלי שאנחנו יודעים למה".

"זה מטורף", אמר די סומו. "והבעיה היא שכבר כמה גורמים שמו עלינו עיניים. אני שומע את זה מהקשרים שלי בעולם. יש לנו עוד כמה ימים של חסד לפני שכל המשטרות וארגוני הביון בעולם יעלו עלינו ואחרי זה ייכנסו בנו בכל הכוח".

"בעוד יומיים ניפגש באוליביירי", אמר אולנבי. "הכנתי סדר יום, יש שאלות ברורות. המטרה שלי היא לחלץ מתוך הקבוצה עוד אנשים שיכולים לתרום. ועכשיו תשמעו היטב את ההצעה שלי, שנוגעת לעצם כל ההתארגנות".

"מה ההצעה שלך?", שאל בנאי.

"אני חושב שאנחנו חייבים, מיד אחרי האסיפה, להיעלם. כלומר לרדת למחתרת. להמשיך לפעול, אבל למחוק את כל העקבות של ההתעסקות בדבר הזה. אומר לכם בשיא הרצינות – אני מתחיל לחשוש לחיי".

"קצת הגזמת", קטע אותו די סומו. "מה שקרה מוזר מאוד, אבל אני לא חושב שיש לך שותפים לחשש הזה".

"אני בכל זאת חושב שלטובת כולם, כדי שנוריד פרופיל למינימום", אמר אולנבי. "מי שעשה לנו את כל זה יכול להיות חזק מאוד. ואולי החיים שלנו לא ממש חשובים לו בדרך להגשמת המטרה הסודית, שאין לי שמץ של מושג מהי".

"האסיפה מחר", פסק בנאי. "אם האינפורמציה תמשיך לזרום כמו שהיה עד עכשיו, יכול להיות שאנחנו בדרך הנכונה".

 

▪ ▪ ▪

 

מחוץ לעיירה המנומנמת אוליביירי נמצאת אחוזת לורן שבבעלות מכון מקס פלאנק. קלאודיו פז, אחד התורמים העיקריים של המכון, שריין בשקט את אולם הכנסים החדיש שאליו הוזמנה האסיפה. מונית אחר מונית הגיעה משדה התעופה ופרקה אל הגנים המטופחים 16 צמדים של אנשים זהים. חלקם כבר נפגשו, ולאחרים נועדה השעה לעמוד לראשונה במבחן המסעיר. צוות מצומצם של מלצרים שירת את האורחים סביב שולחנות מלאי מזון ומשקה. גם אלה התקשו להסתיר את פליאתם לנוכח הקהל המוזר. אורח מן הצד, אם היה נקלע למקום, היה ודאי מבחין כי הקרואים שוחחו אלה עם אלה וכי רוב הזוגות לא נשארו דווקא זה לצד זה.

בקצה הגן הסב פז עם בנאי, די סומו וטיאו דנג. "אני מקווה שאולנבי יודע מה הוא עושה", אמר האיטלקי. "הוצאתי על זה הון עד עכשיו. אתם יודעים כמה עולה להטיס לפה 32 איש מכל העולם? זה הון אני אומר לכם. אבל לא אכפת לי. זה כסף קטן. וחוץ מזה שאולנבי הוא בעצם התאום שלי, אז אין לי ברירה אתם יודעים. 'לחיים' חברים". הוא הניף את כוס הסנגריה שבידו וכמוהו עשו כל השאר.

"לחיים", אמר די סומו. "עוד רבע שעה נתכנס באולם. כולם כבר כאן".

בין הזוגות שבחצר היה אחד מיוחד, שרק השותפים לו ידעו את סודם. ג'ייקוב ולסלי קופר, תאומים זהים בני 18 מאינדיאנה, היו האקרים מקצועיים שאיתרו את דבר ההתארגנות במקרה. אחד מהם יצר קשר עם אולנבי וסיפר לו כי פגש את בן דמותו הלא ידוע במקרה. את סיפור הפגישה הרחיקו האחים לקליפורניה והתיאור היה מספיק משכנע כדי להטעות את אולנבי, שלא חשד בדבר. לאסיפה הם הגיעו כ"ג'ייקוב קופר מאינדיאנה" ו"מארק תומפסון מהאוואי". עד הרגע האחרון עוד ניסה ג'ייקוב לשכנע את אחיו – הוגה הרעיון – לוותר עליו. "בוא ניסע", פסק לסלי. "איך אתה לא מזהה הזדמנות כשהיא עומדת לך מול העיניים? משלמים לך את כל ההוצאות לנסוע לאירופה. בוא ניסע, יהיה קטעים".

עוד אורח בלתי קרוא היה איב מורלן. עיתונאי צרפתי, שאחד ממכריו באינטרפול הדליף לו על "הפגישה שהתאומים החדשים הולכים אולי לקיים איפשהו בבלגיה. שווה לך לבדוק את זה". מורלן, שהיה "עיתונאי מהזן הישן" (כפי שאהב להציג את עצמו), ניחן בנחישות מספיקה כדי להתחקות אחר חלק מהזוגות ולגלות שכולם מתכנסים לאותו מקום. כשניסה להיכנס דרך השער הראשי, ללא אישור מתאים, הורו לו השומרים להסתובב על עקבותיו. כעיתונאי מהזן הישן הוא פסע עשרים מטר ימינה, טיפס על גדר האבן והמשיך משם בקלות למקום מסתור, שממנו צפה על המתרחש בגן.

בשעה שתיים צילצל פעמון כנסיה רחוק וכל הנוכחים החלו להיכנס לאולם. מול בימה קטנה סודרו 32 כיסאות ועליה עמד דווין אולנבי. תאומו התיישב מולו, בשורה הראשונה. לידו ישבו טיאו דנג ותאומו, השף מקנדה. קובי בנאי בחר להתיישב באחת השורות האחוריות. כך עשה גם לואיס די סומו. מחוץ לאולם ראה מורלן את החצר המתרוקנת וכאשר הבחין שגם צוות המלצרים נעלם, התקרב לדלת, שכבר היתה סגורה. למגע ידו היא נפתחה חרישית וכשנכנס מצא עצמו במסדרון קטן, שבסופו היה מוגף וילון. מעבר לו נשמעו היטב קולות היושבים באולם. מורלן החליט להישאר במקומו, ממנו יכול היה להקשיב לנעשה באין מפריע.

"התכנסנו כאן כדי לנסות ולגלות מה הדבר המסתורי הזה, ששינה את חיי כולנו בחודש האחרון", פתח אולנבי. "יש לנו כמה קצוות חוט שעולים מניתוח הנתונים שמסרתם. אבל אני חייב לומר לכם כבר עכשיו שמדובר בקצוות פרומים למדי. הצלחנו לקבל גם ניתוח מהיר של הדי.אן.איי של כולם והתוצאות חד משמעיות: כל הזוגות זהים, אין שום קשר בין זוג לזוג. אז אנחנו כאן כדי להעלות רעיונות ולנסות לחלץ עוד מידע, שאולי יתגלה כמועיל".

"עצרה אותי המשטרה בטוקיו כשהייתי בדרך לכאן", נשמע קול מן הקהל. האיש שהתרומם המשיך: "שמי קובי אינמארה. כמו כולם אני רוצה לדעת את האמת, אבל האם מה שאנחנו עושים כאן הוא בכלל חוקי?"

"יש לי תשובה חד משמעית לך מר אינמארה", אמר אולנבי. "אנחנו לא עושים שום פעילות בלתי חוקית אלא רק מחפשים מידע. ובכל מקרה – החלטנו שאחרי האסיפה הזו כולם חוזרים לחיים הפרטיים שלהם. אם יהיו לנו חדשות מעניינות – נודיע לכם".

בכסאו האחורי צחקק בנאי לעצמו. "עוד קובי, ועוד יפני".

 

▪ ▪ ▪

 

שקשוק ידית דלת הכניסה הפתיעה את איב מורלן, אך הוא הצליח להסתתר מאחורי מחיצה צדדית בדיוק כאשר היא נפתחה. למסדרון נכנס אדם נמוך קומה ובלא שהות הסיט את הווילון ונכנס לאולם. מורלן מיהר לצאת ממקומו ונצמד לווילון. "זה לא היה צפוי", חשב לעצמו. "יש להם אורח בלתי קרוא. הולך להיות מעניין".

בתוך האולם הופתעו גם היושבים מכניסתו הלא צפויה של אדם בודד. "מי אדוני?", שאל אולנבי, שעדיין עמד על הבימה.

"מיד אומר לכם את שמי", אמר האיש. "אם תיתן לי את רשות הדיבור, ייתכן שמה שיש לי לספר לכם יענה על עוד כמה שאלות".

בקהל עבר רחש. אולנבי סימן לאורח לעלות על הבמה, שם את המיקרופון בידיו והתיישב בכסא שהמתין לו בשורה הראשונה. האורח היטב את המשקפיים שעל עיניו ואמר: "שלום לכם. כל אדם אחר במצב שלכם היה משתגע מול גילוי כמו שאתם עברתם. ברור לנו ש…"

רעידה חזקה תחת רצפת המבנה התחלפה, בתוך חלקיק שניה, בסדרה של פיצוצים עזים בקירות האולם. אלה קרסו ברעש עצום והתקרה צנחה אחריהם. צינורות גז שנקרעו הביאו לסדרת פיצוצים נוספת, שלאחר מכן שלחה אש עזה בכל מה שנשאר.

 

▪ ▪ ▪

 

שורה ארוכה של אמבולנסים, רכבי כיבוי, חילוץ ומשטרה עמדה בשעה חמישה לשלוש בשערי אחוזת לורן. אחד מקציני המשטרה סימן לחברו: "אפשר לשלוח את כל האמבולנסים חזרה. וגם את מכבי האש. צריך להזמין טרקטורים, מנופים וקברנים. אף אחד לא שרד שם".

בשיירת האמבולנסים, שניסו בהצלחה מעטה להסתובב כדי לחזור על עקבותיהם, היה גם יוליאן בירס. עד לפני שנה מורה בתיכון מקומי וכעת, בפעם הראשונה בחייו המקצועיים כנהג אמבולנס, במשימה מבצעית. הוא שמר בנימוס על מקומו בתור וכשעמד להסתובב שמע דפיקות על החלון. כשפתח אותו שירבב את ראשו פנימה אדם שהחל לדבר צרפתית במבטא פריזאי הדוק: "אז מה מורלן, הצלחת לעקוף את כולנו ולהגיע ראשון? ידעתי שאם אני מספר לך משהו אתה כבר תשתחל לשם. ועוד תתחפש לנהג אמבולנס. ולמה בעצם באת ככה ולא הגעת קודם, לפני שחיסלו את כולם"?