אפר מאת אביעד טל

 

"מר. רייס, אם תוכל בבקשה?"
רייס הנהן והדליק את הצג. על המרקע נראתה תמונה קפואה בשחור לבן של רחוב בשעות הלילה. לאחר מספר שניות החל הסרט לזוז. דמות נשית אחוזת בהלה ברחה מאחת הסמטאות. היא לבשה גופייה צמודה וחצאית קצרה במיוחד, לאחר כמה צעדים מהירים עקביה הכשילו אותה והיא מעדה. מתוך הסמטה זינק עליה גבר בעודה מנסה לקום והפיל אותה על הקרקע. את פניו של הגבר המצלמה עיוותה לחלוטין, נראה שהפרעה סטטית רדפה אחרי ראשו, מסתירה אותו מהעדשה.
הגבר הצמיד את ראשו לצווארה של הבחורה, תחילה נראה שהיא בפאניקה, אך לאחר מספר שניות הפנים הלחוצות התחלפו בחיוך אקסטזי. דקה שלמה עברה עד שלבסוף הגבר קם ורץ בפראות חייתית על ארבע גפיים בחזרה לתוך הסמטה. האישה נשארה מחוייכת וחיוורת, מסתכלת בעיניים ריקות לכיוון המצלמה.
הסרט נעצר.
"כמו שאתה מבין, לא סתם קראנו לך לכאן."
הם היו בקומה העליונה של בניין משרדים במרכז בוסטון, השעה הייתה מאוחרת, ומהחלון נשקפה עיר מוארת ניאון. הם ישבו בחדר הדיונים. בראש השולחן ישב בחור בהיר וחיוור, נשען עם פניו על ידו שעמדה על השולחן באגרוף. עיניו היו קטנות וחומות, שיערו חום כהה וקצוץ, מצחו חרוש קמטים דקים וארוכים. הוא לבש חליפת ארמני שנתפרה למידותיו. הוא סימן עם ידו ורייס כיבה את הצג.
"זה צולם מכספומט" האיש אמר.
"מארק-"
"זה אדון מארק בשבילך, או שגם את מקומך שכחת יחד עם כל החוקים שלנו?" הוא תקף בחזרה.
"אדוני" האיש מהסרטון קד בהתנצלות. הוא היה גבוה ומוצק, עיניו כחולות ושיערו חום ארוך, פרוע ומלוכלך. זיפים עיטרו את פניו החושדות, למרות מצבו הוא עמד זקוף, כמעט נשען קדימה. הוא לבש ג'ינס ומעיל עור מרופט, מגפיו היו מרוחות בבוץ שהשאיר סימנים על רצפת הפרקט בחדר הישיבות. הוא נראה לחוץ.
מארק קם ממקומו, נעמד ליד החלון והביט בעיר שמתחתיו, "אסור להם לדעת. זה החוק הראשון אנדרסון. אתה יודע את זה היטב, אתה לא חדש."
"אני לא התכוונתי להתגלות. זו הייתה טעות תמימה! הייתי רעב ואיבדתי את זה. לא שלטתי בעצמי!"
"אין לי סבלנות לטעויות של מתחילים מאנשים שכבר מזמן לא כאלה" מארק הרים את ידו בסימון.
מייקל רייס, אדם כהה עור, שני מטרים ועשרים של שריר לבוש חליפת מאבטח נעלם בהבזק מצד אחד של החדר והופיע בצד השני, ליד אנדרסון המבוהל. אנדרסון שלח יד קדימה בזריזות ותפס בידו של הענק. רייס חייך. שנייה לאחר מכן הענק אחז בלפיטה את אנדרסון שניסה להיאבק בכל כוחו על חייו. רייס הידק את האחיזה עם יד אחת ובאמצעות ידו השנייה שלף חרב קצרה והצמידה לצווארו של אנדרסון.
"בוס?" רייס שאל באדישות.
"אתה מואשם בחשיפה של המין שלנו לבני האדם, העונש שלך הוא מוות סופי", מארק אמר. רייס חתך את ראשו של אנדרסון במשיכה אחת. שניה לאחר מכן הראש והגוף הפכו לערימת אפר.
"תדאג שזה יעלם" מארק אמר ועזב את המשרד.
כשהיה בן-תמותה מארק לא היה יכול לפגוע בזבוב, במותו הוא ידוע בתור השליט הקשוח ביותר שידעה בוסטון. זה הלם אותו להיות קשוח, אנשים לא עושים לו בעיות ככה. לפחות מי שרוצה את הראש מחובר לכתפיים.
מחוץ למשרד עמדה נערה אדמונית, לבושה בשמלת ערב שחורה וצמודה שהחמיאה לקימוריה, היא נשענה על הקיר ועישנה סיגריה.
"מה גזר הדין?" היא זרקה לעברו, עשן אפור יצא מפיה.
"הוא איננו" מארק ענה והביט על הסיגריה בחוסר שביעות רצון, "אסור לעשן כאן."
"אחרת? תערוף גם לי את הראש?" היא חייכה וכיבתה את הסיגריה.
"אני לא צריך להצדיק את עצמי בפנייך ג'ינה." הוא אמר, מעט כעס התגנב לקולו.
החיוך שעיטר את פניה התחלף במבט חסר הבעה, "אני הייתי צריכה את אנדרסון ואתה יודע את זה. ובכל זאת הרגת אותו."
"את אוהבת לשחק באש ג'ינה. במלוא מובן המילה. בהתחשב בזה שאת דליקה אולי שווה לך להיות יותר זהירה."
"כאב לך לחכות יומיים?"
"יומיים והוא כבר היה במקסיקו."
"אתה בלתי אפשרי לפעמים."
"זו לא הפעם ראשונה שאני שומע את זה. הלילה."
היא חזרה ללבוש את החיוך שלה, "ובכל זאת אתה לא לומד? נו טוב. אני בטוחה שתמצא דרך לפצות אותי."
ג'ינה החלה את דרכה במורד המסדרון לכיוון המעלית, מארק הביט בה וחש את הרגש היחיד שעדיין נותר בו גם לאחר המוות – זעם. הוא הרגיש אותו בוער בפנים כמו להבה, מאיים להתפרץ ולכלות אותו. זעם לא עשה הרבה טוב לאנדרסון. הוא החל להרגע. ג'ינה תמיד מצליחה להוציא ממנו את זה, היא ידעה שהיא חשובה מדי ושהוא לא יכול לעשות לה כלום, לצערו באמת אין לה תחליף. אין אישה עם יותר קשרים ממנה בכל מסצ'וסטס.

במרחק כמה רחובות משם, במבנה ישן במרכז העיר, ממש מעל ה-"טמפל מקסיקן גריל" שהפיץ ארומה מעוררת בחילה של פלפלים ושמן משומש, הייתה לה דירת סטודיו קטנה, דחוסה ומרופטת. היא הייתה בקומה הרביעית, ועם הנוף לסמטה – מספיק קרוב כדי לקבל את עשן הבישול ישר לתוך המרפסת. בדירה ישבה בחורה צעירה על כיסא ברזל מול קנבס. חרוצת לשון היא שלחה את ידה לעבר עיפרון 6B, מאזנת את עצמה על הכיסא הרופף בעוד ידה מטיילת על רצפת החדר המעופש. מכשמצאה אותו חזרה לעבוד בריכוז מוחלט. מן הקנבס הביט ילד אפריקאי עם מבט פרוע ותמים. בלי שיער. בינתיים.
היא הייתה נשארת שם עוד מספר שעות מבלי לזוז לולא נשמעה דפיקה בדלת. היא כבר זיהתה אותו לפי הצורה שבה דפק, עדין אך החלטי. ולמרות שזו כבר לא הפעם הראשונה או השנייה שהוא בא, היא עדיין מחסירה פעימה כל פעם שהיא שומעת את הדפיקה הזאת בדלת. היא קמה בזריזות מהכיסא ודילגה בין ערימות של ציורים, רהיטי עץ ישנים ומגש פיצה אחד אל עבר הדלת. לאחר מכן היא נעמדה מולה, סידרה את שיערה בחטף ופתחה אותה.
"את יודעת? אתה חושב שתתרגל לריח הזה מתישהו, אבל השלב הזה פשוט לא מגיע" מולה עמד מארק, לבוש בחליפה הרגילה שלו. יקרה מדי לשכונה הזאת – בשעה הזאת. ובכל זאת, למרות שלא היה גבוה ומאיים במראה, אנשים לא התעסקו איתו.
"כבר חשבתי שלא תגיע" היא חייכה. מישל הייתה צעירה, בתחילת העשור השלישי לחייה. פניה היו מלאות נמשים שהעניקו לה מראה חינני. היא הייתה דקה וארוכה, רק מעט יותר נמוכה ממארק. עיניה היו כחולות וגדולות, ושיערה חום קצר ומתולתל. ניכר כי היא התקלחה לא מזמן לפי שיערה הרטוב, אך חולצת הטי שלה כבר הספיק להתלכלך במספר כתמים לא מזוהים.
"לילה ארוך… היו לי כמה מקרים לטפל בהם יותר מוקדם הערב" הוא אמר, עושה את דרכו בין הלכלוך והאבק לעבר הספה.
"בדרך כלל זה השלב שאני מציעה לאורח לשתות אבל כמו שאתה יודע, אני קצת אנמית" מישל צחקקה והתיישבה לידו עם כוס מים כבר-לא-כל-כך קרים שלקחה לעצמה קודם. "מעוניין לספר לי על המקרים האלה שלך?" היא אמרה ועשתה חיווי של מרכאות עם ידיה.
"אני חושב שאוותר." הוא סרב בנימוס, "נו? איך מתקדם?" הוא החווה עם עיניו לכיוון הציור של הילד העומד על הקן.
"תגיד לי אתה."
"אמממ… זה… מאוד מדויק." הוא אמר בחיוך מאולץ. זה בעייתי להעריך אמנות בצורה כנה בתור בן לילה. אתה פשוט לא מרגיש את זה. אפשר להעריך את הטכניקה, את העובדה שזה מקורי כי זה לא משהו שראית אף פעם, אולי אפילו לנסות למצוא סיפור מאחור, אבל המבט הזה לא עורר את מה שמארק ידע שהוא צריך.
"תודה" היא נישקה אותו על הלחי.
"היית שם פעם?"
"באפריקה?" היא אמרה ונשענה אחורה על הספה, "פעם אחת. בקונגו." פניה נצבעו במעט עצב. "זה היה בטיול שבו אימא שלי נשדדה ונהרגה."
"אני מצטער." הוא אמר וניסה ללבוש ארשת מנחמת.
"זה בעבר. אני משתדלת לא לחשוב עליו יותר מדי. הציור הזה מבוסס על תמונה שהיא צילמה שם. איבדתי אותה אבל אני עדיין זוכרת את הפנים שלו… היה בהם משהו לא שייך."
גם היא לא כל כך שייכת, חשב לעצמו. עשרות דפי תשלומים שתוקפם פג על השולחן, פלא שעדיין יש אור בדירה. היא בדרך כלל מסרבת כשהוא מציע לשלם אותם בשבילה, לפעמים הוא משלם בכל זאת. היא לא ממש מחוברת עם שתי רגליה על הקרקע, זה עולמם של אמנים, כך תמיד חשב. זה העולם שלה למען האמת – הוא ככה בעיקר באשמתו. הוא לא הרגיש אשם, הוא ידע שהוא צריך להיות.
בדרך כלל קשה לתפוס אותו בהפתעה, אבל בעודו שקוע במחשבות העבר דעתו הייתה מוסחת. היא תיפסה עליו בזריזות תפסה את פניו ונישקה אותו. לבקבוקי השתייה החצי ריקים, אוסף העיתונים מן השבוע האחרון ומגש הפיצה המקולקלת שקישטו יחדיו את רצפת הדירה הצטרפו תוך מספר דקות מקטורן, זוג חולצות, שתי זוגות מכנסיים וכמה בגדים תחתונים.

הלילה למחרת התחיל בצלצול הטלפון בביתו של מארק.
"בוס?" בצד השני נשמע קולו של רייס. הוא כמעט אף פעם לא מתקשר. כשהוא כן זה מבשר שקרה משהו.
"כן, רייס, דבר" מארק ענה.
"אני בדרך אליך. מישהו הרג את רודריגז לפני שעה, אני לא מצליח ליצור קשר עם עוד שניים מהאנשים שלי. אם זה בסדר אעדיף ללוות אותך בעצמי עד שהעניינים יתבהרו" הוא אמר באפטיות הרגילה שלו.
כעבור עשרים דקות ג'יפ שחור עצר מחוץ לאחוזה, מתוכו יצא רייס חמוש יותר מהרגיל. מארק יצא מהדלת הראשית לעברו.
"אתה מוכן להסביר לי למה קציני האבטחה שלך נופלים כמו זבובים?" מארק שאל את רייס בכעס.
"עדיף שנדבר ברכב הממוגן" הוא אמר והצביע, מארק נכנס למושב לידו, הרכב התניע והחל בנסיעה.
"רודריגז מת, כמו שאמרתי. פישר לא עונה, אני מניח שגם הוא מת כי הוא מסודר, עונה תמיד. בלייק התקשר אליי פעמיים במהלך היום, הוא יודע שאני לא יכול לענות בשעות האלה אבל אני חושב ש.."
"-הבנתי" מארק חתך את דבריו "איפה ג'ינה?"
"בדרך למשרד" הוא ציין והמשיך בנהיגה, "ביקשתי ממנה להגיע מיד אחרי שהתקשרתי אליך."
"עבודה טובה. יש לך קצת מידע על המוות של רודריגז?"
"המשטרה מצאה את הגופה שלו בפארק קולומבוס. אחד השוטרים כנראה ראה אותו כמה דקות לאחר המוות. אמרו שהוא נדקר. הם התחילו במרדף אחרי חשוד אך זה נמלט מהם. הם תיארו אותו גבוה, שיער ארוך, זיפים, מעיל עור, ג'ינס ומגפיים, זה לא נשמע כמו צירוף מקרים בוס."
איך זה יכול להיות? הוא היה ממש שם כשזה קרה. הוא צפה בגופה הופכת לאפר ובכל זאת… מה קורה כאן? מארק הביט בשעון, שמונה וחצי. ג'ינה בטח כבר שם, עם קצת מזל לה יהיו תשובות.
הם הגיעו לבניין ונכנסו לחניון, לאחר דקה שבה רייס יצא לוודא שהחניון מאובטח הם עלו במעלית לקומה העליונה. בחדר הישיבות חיכתה ג'ינה. רייס נכנס ראשון, אחריו נכנס מארק.
"אולי את תוכלי לשפוך קצת אור על האירוע?" מארק אמר.
"אם הדביל המגודל היה מעדכן אותי אולי גם הייתי יודעת במה מדובר." היא ענתה בעוקצנות. רייס לא הגיב.
"אנדרסון בחיים."
ניכר בפניה שהיא הייתה מופתעת. היא שלפה מהתיק שלה חפיסת סיגריות ומצת והניחה אותם על השולחן. מארק הרגיע את כעסו, "יש לך רעיון?"
"פּוּלְוֶרֵם" היא אמרה והפעילה את המצת, להבה אדומה קיפצה ממנו והזדקפה.
"זה ההסבר הכי טוב שהצלחת לחשוב עליו?"
"איך אחרת הוא הפך לאפר ולא הפסיק להתקיים?"
"היכולת הזאת היא בגדר מיתוס."
"גם אנחנו מיתוס. ואם זה נכון, הדרך היחידה להרוג אותו היא לשרוף אותו." היא אמרה והביטה במצת, העבירה סיגריה מעליו וסגרה אותו, "עוד לא פגשתי בן לילה ששורד אש."
"בשביל זה אני קודם צריך למצוא את החלאה."
"אני חושבת שאני יכולה לעזור גם עם זה." ג'ינה אמרה, "בכל זאת, מה אנחנו לא עושים בשביל השליט המכובד?"
"אני אדאג שזה ישתלם לך."
"הו כן, אתה יודע איך לקנות אותי." היא חייכה ושאפה מהסיגריה המעשנת.
"מספיק עם המשחקים. תמצאי אותו." מארק אמר בפקודה.
ג'ינה נשפה הבל עשן מפיה, "כבר מצאתי, החברה שלו שמה מכשיר איתור בכל הטנדרים והמשאיות שלה. אתה יודע, למקרה של גנבה. את זה אני יודעת אבל אנדרסון כנראה לא, תן לי דקה." היא אמרה ויצאה החוצה לעשות שיחת טלפון. כעבור שלוש דקות היא חזרה, חיוך זחוח של הצלחה מרוח על פניה, "הטנדר שלו עשה היום עצירה בפארק קולומבוס, אחר כך הוא נסע ועצר במרכז העיר, הוא כבר שעה וחצי עומד ברחוב טמפל."

את ריח הדם הוא הצליח לזהות כבר מהקומה הראשונה. אפילו הגריל המקסיקני לא הצליח להסתיר אותו מפניו. הוא פרץ את דלת העץ והריח מילא את החדר. מולו, על קן עץ, עמדה סקיצה של אישה עירומה מלאה בחתכים מדממים ללא עיניים. הציור היה אדום כולו – דם על קנבס. לפני שהספיק לחשב האם חוסר בכמות כזו של דם תביא למוות של אישה בגודל שלה נשמע צלצול מהטלפון.
"נו מה אתה אומר? זו אמנות אמיתית לא?" קולו של אנדרסון נשמע מהצד השני.
"איפה היא?!" מארק צעק, הוא הרגיש את הזעם מתגבר.
"מארק, די, תרגע. אנחנו לא רוצים שתעשה טעויות של מתחילים, נכון? חוץ מזה, אני בכלל עושה לה טובה. לא שמעת? אמנים תמיד שווים יותר אחרי המוות. אולי מישהו סופסוף יקנה את הציורים שלה" הוא צחק.
"כדאי שתכין את עצמך אנדרסון. אני לא מפספס פעמיים." מארק אמר וטרק את השפופרת. מהמסדרון נשמעו צעדים זהירים, ואז דפיקות על הדלת, "הכל בסדר שם?!" נשמע קול לא מוכר. כמה לא זהיר, לא אחראי. לצעוק ככה בטלפון. הוא חייב לתקן את זה עכשיו. הוא התקדם לכיוון הדלת ופתח אותה, מולו עמד בחור מבוגר מעט.
"שמעתי צעקות" הוא אמר, מנסה להגניב מבט לתוך הדירה, "איפה גברת סטון?"
"הכל בסדר אדוני. הצעקות היו ריב בין זוג בקומה למטה. אני לא הייתי כאן. אתה תחזור עכשיו לבית שלך, תרגיע את כולם ותספר להם שהגברת סטון בסדר גמור, כי זו האמת. הבנת?"
"כן אדוני." הוא אמר והלך משם בלי לשאול דבר.
"אתה יודע שעד מחר הוא יזכור את הכל נכון?" הוא שמע את הקול של ג'ינה מאחוריו. היא ורייס הצליחו להשלים את הפער, "בכל זאת, יש גבול לעוצמה של אוֹבְסֶקְוִיאֵם."
"אני אמצא לזה פתרון עד מחר." הוא אמר, זה לא מה שטרד את מחשבותיו כרגע.
"מיהרת מאוד כששמעת את שם הרחוב. מעוניין לספר לנו מי גר כאן?" ג'ינה אמרה.
"אנדרסון בא מוכן לפגישה אתמול," הוא החליף נושא, "והוא גם ידע על האיתור בטנדר." מארק אמר וניסה לסגור את הדלת. שבורה. הוא היה צריך לחשוב על זה קודם. הוא הרים את הדלת וניסה להניח אותה במקומה, אולי אף אחד לא ישים לב עד שהוא יצליח להחזיר אותה. לא, זה לא יעבוד.
"הוא יותר ערמומי ממה שהוא משדר," ג'ינה אמרה בזחיחות, "מעניין אם הוא גם חשב על זה שלבבון שלך יש כישרון לעקוב אחרי ריח של דם למרחק של עשרות קילומטרים? אני בטוחה שנשאר לפחות קצת על הבגדים שלו." ג'ינה אמרה בלעג, "אני אדאג לעניינים פה. אתם לכו למצוא את האידיוט" היא אמרה והם החלו ללכת. "עוד משהו מארק" הוא הפנה את ראשו לכיוונה, היא זרקה לעברו את המצת שלה, "חסר לך שתשכח אותי אחרי זה."

"הריח מוביל לכאן."
הם נעצרו. השעה הייתה 02:00 לפנות בוקר והם עצרו את הג'יפ ליד אזור המחסנים של פלז'ור ביי. לפניהם גדר המפרידה בינהם לבין אלפי מכולות ועשרות משאיות. היו גם מספר מחסני פח גדולים שכנראה הכילו משרדים.
"יש לנו תגבורת?" מארק שאל.
"כן. הם חוסמים את כל היציאות שלו. הוא יצטרך לשחות כדי לא להיתקל בנו." רייס אמר.
"תדאג גם לכמה סירות סיור רק למקרה שהוא ינסה."
"כן בוס." הוא אמר והוציא את המכשיר מהרכב והחל לשלוח פקודות לאנשים בצד השני. מארק הביט בעגורני המתכת העצומים, אותם עגורנים שבשעות היום העבירו את המכולות מהספינות לנמל ובחזרה, כרגע אלה רק היו מוארים בנורות בוהקות לאורכם. מארק עצם עיניים לרגע והתרכז, כשפקח אותן העולם סביבו הפך לגוונים של כחול וסגול, מלבד אורות הרחוב שבהקו בכתום, גם מכסה המנוע של הג'יפ הראה גוונים כתומים ואדומים.
הוא הביט שוב במחסנים, הכל כחול.
"אנחנו צריכים להיכנס, זה רחוק מדי בשביל הראייה התרמית." מארק אמר.
הם נכנסו בזהירות, רייס מצא עץ צמוד לגדר והם השתמשו בו כדי לקפוץ מעליה, רייס הלך כמה מטרים לפני מארק, אחוז ברובה סער. מארק אחז באקדח הרמינגטון שלו. ברקע לא נשמע דבר מלבד קול הגלים המתנפצים.
הם החלו בתנועה קדימה, בצמוד למכולות, מתקרבים בזהירות לכיוון המחסנים, מתחמקים מכל מקור אור בדרך. המחסן המרכזי היה מבנה עצום בגודלו, הם התקרבו לעברו עד שלפתע רייס נעצר, הוא הצביע קדימה.
"בחלון" רייס דיבר בשקט. מארק קלט דמות שחורה נשענת על אדן אחד החלונות של המחסן, בידיה רובה.
"תן לי רגע," מארק אמר והתרכז. מתוך המחסן הוא ראה כמה דמויות אדם בגוונים אדומים ולבנים. "חמישה בני תמותה וכמות לא ידועה של בני לילה, אותם אי אפשר לראות תרמית." הוא הצליח לראות דמות נוספת, בקומה העליונה של המחסן, אישה.
"שלושה, כולל אנדרסון" רייס ענה מיד, "אני מזהה את הריח שלהם מכאן. זו הקבוצה הרגילה שלו", מארק נזכר בהם, זוג בריונים רפי שכל. לא מפתיע שהם בוגדים.
"אנחנו יכולים להוריד את השומר הזה לפני שהאחרים ישימו לב." רייס לחש לאחר מספר שניות.
"רייס, תקשיב. הריח של הדם. זה לא מישהו מת, הוא חי, היא. היא כנראה קשורה לכיסא בקומה העליונה. חשוב לי שהיא תצא בחיים."
"כן בוס."
"אני אטפס מלמעלה ואתגנב לחדר שהיא נמצאת בו, כמה זמן עד שהחבר'ה שלך מגיעים?"
"כל רגע."
"כשהם מגיעים תתחילו להפיל אותם, אני אדאג לשאר." רייס הביט בו במבט חושד ולבסוף הנהן.
מארק עשה סיבוב והגיח מהצד השני של המכולה, הוא צעד בזהירות, מתקדם בקלילות בין החריצים, מנצל כל טיפה של חושך שהוא רק יכול. כשהגיע למכולה הקרובה ביותר למחסן הוא נעצר והמתין. הוא הבחין בשומר החמוש, אם היה יוצא אין ספק שהשומר היה מבחין בו. מארק חיכה שם כמה שניות, ממתין לרגע של חוסר תשומת לב. השומר הסיט את מבטו לשניה, זה כל מה שהיה דרוש.
בפנים ניצבו עשרות שורות ארוכות של מדפי מתכת עם קופסאות קרטון עליהן, המקום היה מלא אבק וחשוך ברובו. בצידי המחסן עמדו מסדרונות עיליים מברזל שהשקיפו מלמעלה על המתרחש, מחוברים לקרקע באמצעות גרם מדרגות שהוביל גם לקומה העליונה. השומרים ניצבו על המסדרונות העיליים, מביטים דרך החלונות כלפי חוץ. אף אחד לא הסתכל פנימה. מארק בדיוק החל לטפס במדרגות כשנשמע מטח של יריות, אחד המאבטחים נפל מעבר למעקה כשהמטח פגע בגופו, האחרים צעקו ונדרכו. נראה שאחד מהם שם לב אליו. רייס ירה מוקדם מדי.
מארק החל לרוץ במהירות במעלה המדרגות, מיהר ככל שרגליו אפשרו לו בכדי להספיק להגיע לקומה העליונה, מחוץ לחלל המחסן. רעש חזק של יריות וקליעים מקפצים פילח את האוויר סביבו. מארק חש כאב עז בעוד מספר קליעים חדר את כתפו השמאלית. הוא המשיך לרוץ בכל כוחו והגיע לקומה העליונה.
החדר שנכנס אליו היה עצום בגודלו, הוא תפס את כל אורכו ורוחבו של המחסן. נראה שפירקו את כל המחיצות בין המשרדים במטרה לעצב מחדש, בינתיים נראה המקום כמו אתר בנייה.
"הו! מארק! כמה נחמד שיכולת להצטרף אלינו בלילה יפה שכזה!" קולו של אנדרסון נשמע מאחוריו. הוא הסתובב וראה אותו עומד, אקדח בידו, מכוון אליו. לידו ישבה מישל, על כיסא עץ. היא נראתה כועסת, אבל המבט הכעוס היה מופנה כלפיו. למה היא לא קשורה?
"אני חייב להודות שלא ציפיתי שתגיעו כל כך מהר" אנדרסון המשיך, "אם הייתי יודע שתגיעו אולי הייתי מארח קצת יותר טוב. אגב, סיפרתי למישל הכל. מקווה שזה לא מפריע לך. כשהיא שמעה את מה שהיה לי להגיד הייתה לה פתאום מוזה לא מוסברת לצייר בדם של עצמה. אני באמת לא יודע מאיפה היא קיבלה את הרעיון הזה." הוא עיקל את פיו לחיוך, " אבל כל זה לא באמת משנה מכיוון שאתה לא הולך לשרוד את הלילה."
"גם אתה לא."
"אני חייב לדעת. אתה באמת חושב שכשאתה עושה את זה, כשאתה מספר לה בצורה מפורשת מה אנחנו ומי אתה זה לגיטימי? אבל כשאני עושה משהו בטעות העונש שלי זה מוות? אתה השליט הנאור! אתה אמור לתת דוגמה איך אנחנו צריכים להתנהג. והנה נפלת על הדברים שאתה מטיף להם."
"אתה עדיין עיוור למה שהתרחש, אתה מפלצת אנדרסון. אתה נותן לכעס שלך לשלוט בך. מאכיל אותו עד שאתה רק נשאר לצפות מהצד בגוף שלך עובד לבדו, משמיד והורס כל מה שנקרה לדרכו. החשיפה של המין שלנו לא הייתה הסיבה היחידה לעונש שלך. אתה רוצח. אתה כבר לא זוכר איך זה להיות בן אדם."
"ובכל זאת אתה לא נענשת כשעשית את אותו הדבר בדיוק לאימה של מישל."
מארק נלחם בכעס שבתוכו. הוא נלחם בו מתחילת הערב. הוא ידע שאסור לו לאבד את זה.
"אין לילה שעובר בו אני לא מכריח את עצמי לזכור מה התוצאות של איבוד שליטה." מארק אמר, מנסה ללא הצלחה להסתיר את הבעתו הכעוסה.
"מכריח זו מילת המפתח. אתה לא מתייסר באובדן, המצפון לא צורם לך. אין לך כזה. אתה לא בן אדם יותר. הגיע הזמן שתבין שאתה לא צריך להתחזות לאחד."
"אתה לעולם לא לומד."
"מארק," אנדרסון אמר והופיע ישירות מאחוריו, האקדח מוצמד לראשו. "אתה מואשם בחשיפה של המין שלנו לבני האדם ובניסיון חיסול שלי. ובצביעות. העונש שלך הוא מוות סופי. מילים אחרונות?"
"תקפא במקומך."
"מצחיק מאו-" הוא החל לדבר עד שקלט שגופו לא יכול לזוז. שריריו ננעלו. מארק הסתובב להביט באנדרסון הקפוא.
"אוֹבְסֶקְוִיאֵם לא עובד עלינו!" הוא סינן בעצבים. ניכר בעיניו שהוא נאבק בכל כוחו לצאת מהכלא שהוא הגוף שלו.
"אתה חושב שאתה היחיד שיש לו תכסיסים בשרוול?" מארק אמר וקירב את פניו לאלה של אנדרסון, "לא היית צריך לחזור" הוא אמר והביט ישר אל תוך עיניו במבט זועם, הוא הביט בהן בעודן נסגרות כשהשחיל יתד עץ אל תוך ליבו. גופו קרס על הרצפה והפך לערמה של אפר. מארק שלף את המצת מהכיס. "לא עובדים עליי פעמיים עם אותו התרגיל", האפר עלה בלהבות במהירות, נדמה היה ששרף דלק. תוך עשר שניות לא נותר ממנו זכר. מארק סגר את המצת והכניס אותו לכיס.
מהכיסא מאחוריו הוא שמע קול בכי, הוא שמע אותו גם קודם אך לא הקשיב. משנשרף הדלק כל מה שנותר היה הצלילים המטייפחים. פניה היו אדומות ומלאות דמעות.
"זה נגמר." הוא אמר בהחלטיות, "בואי, הולכים." הוא התקרב לעברה והושיט יד לתפוס את ידה, היא הרחיקה אותה, קמה וסטרה לו.
"אני לא מקבלת פקודות ממך!" היא צעקה, כעס משלה התווסף לדמעות, "אתה! כמה פעמים השתמשת ביכולת הזאת שלך עליי כדי שאני לא אזכור? אני זוכרת הכל עכשיו! אני זוכרת את הלילה בו הרגת את אימא שלי! אני זוכרת את הפנים שלך כשעשית את זה! ואז כשחזרת לעצמך פתאום הרגשת רע? אז לקחת אותי ושיחקת לי במוח? גרמת לי לחשוב שהיא מתה שם בקונגו כי מישהו שדד אותה?!"
היו מספר שניות של שקט. הדמעות שלה זלגו והתרסקו על הרצפה. מארק לא הגיב, הוא הבין את המילים שלה, אבל לא מצא איך להתמודד איתן.
"הרגשת רע, מטומטמת שכמותי" היא המשיכה, "אתם לא מרגישים כלום. הקיום שלכם הוא קללה, גם לכם וגם לי… היית צריך להרוג אותי באותו הערב מארק…"
"אני עשיתי טעות. הייתי מעדיף שזה לא היה קורה. אין לי מילים של צער לתת לך כי אני לא מרגיש צער. אין לי חמלה. הקיום שלי הוא קללה, פה את צודקת. אבל גם את העצב שבדבר אני לא מרגיש. אני פשוט קיים." מארק אמר, מביט בעיניה ללא הבעה. היא שתקה, "בואי נלך." הוא חזר ואמר. הוא הסתובב והחל ללכת, היא החלה ללכת אחריו. הוא לא הסתכל אחורה, הוא ידע שהיא צריכה זמן לעצמה. כשיגיעו הביתה, חשב לעצמו, הוא ינקה לה שוב את הזיכרון. היא לא צריכה את הכאב הזה בראשה, לפעמים עדיף לא לדעת. לא לזכור זו ברכה. אז מה אם צריך לחדש את הברכה כל ערב? אז מה אם כל זה לא אמיתי? היא לא מסוגלת להתמודד עם האמת.
רעש של ירייה פילח את האוויר. מאחוריו עמדה מישל, עם האקדח של אנדרסון בידיה.
בשניות האחרונות שלו הוא נזכר בהלוויה של אביו. היא נחקקה מספיק חזק בזכרונו בכדי שיוכל לנחש איך היא בטח מרגישה עכשיו. הוא זכר את הבכי. הוא זכר את הכומר מתפלל. הוא זכר את השמיים הקודרים, את העורבים על העצים ואת המצבה האפורה.
לא. הוא לא זכר. הוא הרגיש.
ואז הוא הפך לאפר.