68 – סיפור קצר בשלושה רבעים

מוזר,
איך שאתה פוקח עיניים אתה רואה רק עננים, וזה לא שאתה לא אוהב עננים, זה פשוט מעט מפתיע שהם נמצאים מכל צדדיך, ומה שעוד יותר מפתיע הוא שאתה עומד. רק העננים סביבך מסתובבים. אין לך כנפיים, אין לך חליפת סילון ואפילו לא מזרן יוגה, אבל אתה עדיין עומד.

זה הסוף שלך? היית מקודם? או שלא היית בכלל, שאלות שאין לך עליהן תשובה, רק עננים. עננים ו –

או שבעצם זה –
….

אתה חושב שראית משהו, אבל זה היה רק זיכרון שצף לתודעה שלך, פתאום אתה נמצא על היבשה וכל מה שסביבך זה רק חול, הגוף שלך מוכר, המחשבות גם כן ואתה הולך. מסביב שממה ורק משב רוח עדין שמלטף לך את האוזניים. המקום הזה מוכר לך, אתה חושב, ולא סתם מוכר, זה הבית. אך איך ייתכן, אין כאן כלום מלבד מרבדי חול.

אתה ממשיך ללכת ואתה כבר לא בטוח אם אתה חולם. אתה מחליט לא לעשות כלום, מתיישב ועוצם עיניים.

מוזר,
איך שאתה פוקח עיניים ואתה רואה רק עננים, וזה לא שאתה לא אוהב עננים, זה פשוט… מעט מפתיע… שהם נמצאים… מכל צדדי..ך.  "רגע אחד לעזאזל, אני כבר הייתי פה, מה קורה?" אתה אומר.
משהו נראה לך מוכר, זה כבר קרה לך וככל שאתה חושב על זה, הכול מתבהר, זה קרה לך לא פעם ולא פעמיים, נראה לך שכבר עברת את הסרט הזה עשרות פעמים.

                                                             *

לא הרחק משם, תחת עץ רענן ואוורירי, עם הרבה ענפים, עלים ופירות טעימים, יושבת לה תולעת משי קטנה שכל מה שהיא רוצה בחיים זה לנגוס באחד הפירות הטעימים שעל העץ. היא בוחנת היטב את גזע העץ, ומתכננת את מסלולה תוך חישוב כל המכשולים האפשריים העלולים לצוץ בדרכה. ואז, תוך תעוזה ונחישות רבה, היא מתחילה במסעה המפרך על העץ.

הרבה נכתב על נחישותן הרבה של תולעי המשי, אך מה שלא נכתב, וגם לא בכתבים העתיקים, הוא זה שתולעי המשי מסוגלות לראות את העתיד. וכך במסעה של תולעת המשי, (שלצורך הנוחות נקרא לה …משי) ידעה היא בדיוק רב אילו הפתעות מזמן לה הגורל. היא צפתה מראש את הציפור שעפה לעברה והצליחה להסתתר בין העלים, גם את העז שבאה לאכול מן עלי העץ היא חזתה, ולפני שזו הסתערה הצליחה משי להידחף אל בין קמטי הגזע, וגם את חוטב העצים וגרזנו החד חשה כשהתקרב ויצאה ממחבואה אל עבר הענפים הגבוהים, ואפילו את הכחדתו של הכוכב שעליו היא חיה היא צפתה מראש אבל לא היה לה שום דבר לעשות בנידון. לפחות היא הצליחה לנגוס מהפרי הטעים שניות מעטות לפני שכל פרי אחר על הפלנטה הפך לרסיסים של אבק כוכבים.

 

                                                              *

 

 

הגילוי שהאירועים האחרונים חזרו על עצמם החדיר בו חרדה עמוקה. הוא ישב כך זמן מה ללא תזוזה ורק קיווה שהסיוט הזה ייגמר והוא יוכל לחזור למסלול חייו, רק שהוא לחלוטין לא היה בטוח מה הוא    
בעצם. הוא החל לנבור במוחו אחר שביב זיכרון, תחושה כלשהיא שתשפוך אור על הווייתו. אך ללא הועיל, הוא לא הצליח. מוחו היה ריק מלבד המראות שעברו לנגד עיניו ברגעים החולפים והתחושות הקשות שמילאו את ליבו.

הוא חשב שאולי עדיף לו להישאר כך בעיניים עצומות, אך לבסוף נכנע, וכשנרגע מעט החל לפקוח את עיניו.

יש רגעים בהם הכול מחוויר ומאבד משמעות, יש רגעים בהם אין לך אחיזה בכלום והכול הופך להדים
נבובים הנמוגים בחלל. יש רגעים בהם אתה רוצה לומר הכול אבל אין לך את המילים.

הוא הרים את עפעפיו באיטיות, מבעדם אפילה חדרה לעיניו. הוא חשב תחילה שזוהי רק תופעת לוואי שנגרמה בשל הזמן הממושך שבו שהה עם עיניים עצומות. הוא שב ועצם עיניים בחוזקה, שפשף אותן בידיו ופקח את עיניו.

תחושת קלילות, חושך עוטף אותו מכל צדדיו, אין קרקע ואין שמיים רק חושך מוחלט. לאחר כמה רגעים הוא מבחין בנצנוצי כוכבים רחוקים. ההכרה שהוא נמצא בחלל החיצון חדרה למוחו. הוא לא קפא למוות ולא נחנק מהיעדר חמצן, אבל משום מה עובדות אלו לא הטרידו אותו. הוא לא זכר שהחלל החיצון עלול להיות קטלני לבני אנוש, ללא הציוד המתאים. אך הוא כן הרגיש מוזר ולא במקום, זו לא הסביבה הטבעית שלו, הוא חשב. למרות כול זה הוא חש בתחושת הקלה מסוימת. לא כול יום יוצא לך לרחף באפס משקל בריק המוחלט. תדהמה מהולה בהנאה ורוגע עטפה אותו והוא המשיך לרחף כך זמן מה.

"ברכות", המילה חדרה למוחו, ללא שום הקדמה או מחשבה מצדו בקול ערב ועמוק.
הוא לא ייחס לכך חשיבות יתרה ורק הניח שזו ההכרה המתעתעת.

"אתה כאן", שוב אותו קול וחדר למוחו, הפעם עם יותר נוכחות.

"מי אתה, מה זה?" שאל האיש. "מה לעזאזל קורה פה?"

"וואו, אתה מדבר." ה"קול" הדהד במוחו בפליאה.
                                                         
                                                         *                                               

שנים של אימונים מפרכים הכינו את "הקול" לרגעים מעין אלו, בהם יצורים חסרי ישע מובלים אל הקפסולה. כבר באקדמיה הגבוהה לאמנות החדירה התת-הכרתית שקדו הקולות הצעירים על ההוראות
המפורטות: אל תפחידו את היצור, תנו לו קצת זמן לנשום ולהירגע, הסבירו לו בפשטות ובקצרה, הפגינו חום וידידות רבה. בנוסף למדו הקולות הצעירים איך להשתמש בקולם בדרכים שונות ומגוונות, איך לחדור להכרה של ציקלופ ננסי, איך להרגיע כבשה משתוללת, איך לבלבל שפן אנדוקריני ואפילו איך ללחוש דברים אל ליבה של תולעת משי קטנה. שימושי מאוד במקרה שברצונך לדעת מה צופן לו  העתיד…
 
 אך למעשה "הקול" הזה ספציפית (שלצורך הנוחות נקרא לו קוּלי) לא היה מי יודע מה בשינון הוראות יבשות, ובזמן שקולות אחרים התאמנו במכונת הזמן, זה העדיף לחפש את הדבר האמיתי. נואשות חשק רצונו בתת הכרה הזקוקה לקול חביב, ספונטני ורגיש. הוא הביט בכוכבים, ספר עד שבע ועצר.

ה"קולות" על פי המילון הגלקטי השלם, מהדורה 200934  הינם:
"ישויות א-חומריות, המסוגלות לנוע מרחקים עצומים בכוח הרצון בלבד. בנוסף הם מצטיינים ביכולת המופלאה לחדור להכרה התת-הכרתית של כמעט כל יצור המצוי ביקום ולדבר אליו בשפתו. לא ידוע מהיכן באו וממתי הם קיימים, יש דעות הגורסות שה"קולות" נמצאים בסביבותינו כבר מיליוני שנים, ויש דעות מרחיקות לכת עוד יותר הגורסות שהם בסביבה כבר מיליארדים על מיליארדים של שנים, בשל הבעייתיות הרבה במחקר הקולות."

הבעיה העיקרית במחקר על ישויות אלו היא שהחוקר הממוצע אינו יכול לדעת בוודאות אם היצור שחווה חדירה קולית אכן חווה זאת, או שהוא פשוט יצא מדעתו, או במילים יותר עדינות דעתו יצאה ממנו. הבעיה המשנית והלא פחות חשובה היא שמי שאכן חווה חדירה קולית אורגינאלית, היה עלול לחוות תוך זמן קצר את יציאת הדעת. מה שמחזיר אותנו שוב אל הבעיה העיקרית.

                                                  *

"כן, אני מדבר, גם אתה מדבר, אני לא מדמיין את זה נכון?" הוא היה קצת נסער והמום.

"לא, אתה לא מדמיין, מה שאתה שומע זה אמיתי, אני מדבר אליך מתת ההכרה שלך, אני הצלתי אותך ממוות."

"מה, על מה אתה מדבר? איפה אני? מי אתה?" הנסערות וההלם שבו לא שקטו.

"אני מה שנקרא "קול" או לפחות ככה כתוב במילון הגלקטי השלם."

"במה?"  

"לא חשוב, מה שחשוב כרגע הוא שאתה חי, ואני יכול לדבר אל יצור שמדבר באמת, זו בטח הרגשה נפלאה."

"אהה כן, זה בסדר אני מניח. מה זה "קול"? ממה הצלת אותי בדיוק?" הנסערות וההלם עדיין לא שקטו.

"יש לך הרבה שאלות, יותר מדי שאלות. אולי זה ירגיע אותך קצת." קולו של קוּלי הדהד במוחו.

                                              ***                 

בתוך מה שהיה נראה לו כמספר שניות הופיע האיש על חוף ים שומם ומדהים ביופיו. השמיים היו כחולים ומקושטים בשתי שמשות, אחת אדומה ואחת צהובה, האוויר היה צלול ואוורירי, משב רוח עדין ליטף את אוזניו, מאחוריו היו עצים רבים, באופק לכיוון הים היו מספר צוקים המתנשאים לגובה רב.

"עכשיו יותר טוב?" קוּלי שאל.

"כן… קצת, אבל עדיין לא ענית לי." הנסערות וההלם שקטו קצת.

"אוקי, אוקי בסדר, אתה קצת נודניק אמרו לך את זה פעם? אתה לפחות יכולת להגיד תודה, הצלתי את חייך."

"אה… כן… תודה. רק אם הייתי יודע אילו חיים הצלת בדיוק וממה, זה היה מאוד עוזר לי."

"טוב בסדר הבנתי את הרמז, אתה יושב?"

היה משהו בקולו של קוּלי שנסך רוגע וחמימות בלבו של האיש, לא כל יום פוגשים בקול סימפטי ורגיש. הוא הביט סביבו, לרגע הוא שכח איפה הוא נמצא, והוא פשוט בהה בים, בהרים שבאופק. הלך מספר צעדים אל עבר העצים שעל החוף והתיישב מתחת לעץ הכי רענן ואוורירי שהיה בסביבה.

"אני יושב" אמר האיש.

"ובכן בן אנוש יקר, תחילה מספר מילים עלי. כפי שציינתי לפני כן, אני "קול", אתה יכול לקרוא לי קוּלי. אני סוג של ישות א-חומרית המסוגלת בין השאר, להיכנס אל תת-ההכרה של כמעט כל יצור חי. נקלעתי בטעות לפלנטה שלך לאחר שיצאתי לטייל ברחבי היקום, מקום נחמד דרך אגב. הרבה יצורים, היה מאוד מעניין לדלג מהכרה אחת לאחרת. טיפוסים מוזרים החברים שלך, בני אנוש אתם קוראים לעצמכם?"

אהה, אולי…"

"אה, סליחה שכחתי ששכחת, כלומר שאיבדת את הזיכרון. היו כמה שחשבו שאני איזה שהוא סוג של מלאך או משהו, היו כמה שקצת איבדו את דעתם והלכו לחפש אותה במקומות שונים ומשונים, ועזבתי אותם מהר. אני משתדל לא להיעלב ולחשוב שהבעיה הייתה אצלם ולא אצלי… אבל היו גם כמה נחמדים, הקטנים שבכם, איתם הסתדרתי הכי טוב. למען האמת אתה די בסדר בעצמך, יחסית לבן אנוש."

אה, אממ… תודה."

"לפי מה שהצלחתי לדוג מחתיכות המידע שהיו מפוזרות לך במוח, אתה פיתחת איזה שהוא מכשיר המסוגל לעקם מרחב-זמן, וכביכול אמור לאפשר ליצור המשתמש בו מעבר בין מימדים. אתה היית מאוד קרוב לפריצת דרך בתחום, מה שמזכיר לי את חבר שלי 'קוֹליטיס', הגדול ממני ב 2380 שנות אור וחצי, שתמיד אמר שבשביל ה"קולות" לעבור בין מימדים זה כמו לדבר עם השפתיים לבני אנוש."

המאורעות האחרונים השאירו את האיש קצת אפאטי. הוא בקושי הצליח לעקוב אחר שטף המילים שהתרוצצו במוחו ולא היה לו שמץ של מושג על משמעותן, גם לאחר תיאוריו של קוּלי. מימדים? מכשיר המסוגל לעקם זמן-מרחב? אני? והוא עדיין לא היה בטוח אם מה שהוא שומע זו רק הכרתו המתעתעת.
כשקוּלי השווה את הדיבור האנושי למעבר בין מימדים, הוא עצר אותו ושאל:

"אבל אתה גם מדבר, אני שומע אותך בבירור, מה ההבדל?"

"אההה זה משהו אחר לגמרי, אחר לגמרי. אתם, כלומר אתה, מסוגל ממש לחוש את המילים יוצאות מבעד לשפתיים, את המעבר של הקול מתוככי הגוף, המפגש בין הקול להכרה והרעד בשפתיים, בגרון ובכל תא ותא." ה"קולות" לא מסוגלים לחוש כל זאת. התקשורת בינינו היא על חושית."

"זה נשמע לא רע…אם רק הייתי יודע מה זה. מה קרה לי? מה קרה למקום שממנו באתי?"

"אה, כן זה, ובכן כנראה שמשהו השתבש בניסוי שלך, וקצת התבלגנו לך המימדים או בשפה המקצועית – מימדוֹמניה."

"מיממו מה?"

"מימדוֹמניה, מעין סחרור מימדים וכתוצאה מכך בין השאר גם… אבד לך הזיכרון… אבל אתה לפחות עדיין מדבר. נהדר לא?"

"…אה כן נפלא, מעולה… אה… מה… איבדתי את הזיכרון… זה קצת מסביר כמה דברים, אתה בטוח לגבי הדבר הזה עם המימדים, המידו… איך שאתה קורא לזה? ומה זאת אומרת בין השאר, יש עוד משהו? קרה לי עוד משהו?" האיש החל להיכנס להיסטריה קלה.

"ובכן.. אהה כן"

"מה?"

"אתה כנראה מסוגל לחדור להכרה של יצורים אחרים"

"מה..מה זאת אומרת לחדור להכרה של יצורים אחרים, כמוך? אני יכול גם לנוע באמצעות הרצון?"

"אהה לא… לא כמוני." הקול גיחך קלות במוחו של האיש. "לא ברור כרגע עד כמה התכונה הזו אפקטיבית אצלך, אך אתה לבטח תדע בבוא הזמן. ואשר לשאלה השנייה שלך, אתה בהחלט יכול לנוע באמצעות הרצון, אבל לא יותר ממה שכח המשיכה מאפשר לך…" הקול שוב גיחך קלות.

"מה אני אמור לעשות עכשיו? אני לא זוכר מי אני, איפה אני בכלל?" ההיסטריה הקלה צברה עוד משקל.

"מה זאת אומרת?" הקול הגיב בפליאה. "תסתכל סביבך, אתה יודע כמה יצורים היו מוכנים להתחלף איתך? ים צלול, שמיים בהירים, השמשות זורחות, עצים רעננים ואווריריים עם הרבה פירות טעימים, גן עדן ממש."

"אני לבד פה?"

"לא מה פתאום, יש איתך ידידה נאמנה שקטה וחכמה."

"באמת? איפה?" האיש חש הקלה בהיוודעו שתהיה לו חברה.

"לא הרחק ממך, כאן על העץ."

"על העץ?..כאן?" האיש הצביע על העץ שמאחוריו.

"כן… תתקרב קצת," קוּלי הנחה אותו. האיש התקרב אל העץ ובהנחייתו של קוּלי הפנה את מבטו לאחד הענפים הנמוכים."כן בדיוק זה." אמר קוּלי.

"זה? אבל זו רק תולעת, אתה צוחק איתי נכון?…" האיש החל לגחך. "שמת אותי בכוכב לכת נידח ומבודד ועם התולעת הזו אני אמור לבלות את שארית ימיי?" מה שהחל כגיחוך קל הפך לצחוק מעורב בבכי.
האיש תפש את ראשו בין שתי ידיו ונפל על ברכיו.

"היי, זו לא סתם תולעת, זו תולעת משי, הצלתי גם אותה מכוכב הלכת שבו חייתם, אתם הניצולים היחידים…"

"ניצולים? המקום שממנו באתי לא קיים עוד?"

"לא, הכול הפך לרסיסים חלולים כמו הזיכרון שלך."

"איך?"

"זה מה שאני מנסה להבין, יש לי כמה השערות, אני רק יודע שמעט זמן לפני, בני אנוש אחרים אצלכם היו מאוד לחוצים. אני אצטרך לעזוב אותך בקרוב ולחקור את העניין, אך אל דאגה אני שוב אחזור. בינתיים תוכל להתאמן על היכולת החדשה שלך."

"איך?"

"אה, זה פשוט מאוד, שב בנינוחות, עצום עיניים ודמיין עצמך בתוך הכרתה של תולעת המשי החביבה הזו."

"זה לא נשמע מעניין במיוחד, מה כבר תולעת תוכל לחדש לי?"

"תולעת משי" תיקן אותו ה"קול".

"תולעת משי" חזר אחריו האיש בזלזול. יש כאן עוד יצורים? מה אתה יודע על המקום הזה? …קוּלי?"

קולו של קוּלי לא השיב. שקט. דממה מילאה את מוחו. הוא נשכב על החול וחש רעב גדול. הוא לבטח לא אכל ולא שתה דבר זמן רב הוא חשב. האוויר הנעים והמיית הגלים נסכו בו מעט רוגע ושלווה. הוא הקשיב לרוח ולגלים והרהר בדבריו של ה"קול". לו רק היה לו דבר מה לאכול…

לרגע חלפה במוחו המחשבה שתולעת המשי עשויה להוות סוג של מזון, אך במחשבה שנייה, הוא לא רצה לאכול את מה שעלול להיות היצור היחיד מלבדו על פני הכוכב. הוא נזכר שוב במה שקוּלי אמר על תולעת המשי והחליט לנסות. הוא התיישב ליד העץ והבחין בה שוב, היא הלכה להנאתה באיטיות על גזע העץ. כשחש עצמו מוכן, עצם עיניים וניסה לדמיין עצמו בתוך הכרתה של משי. חלפו מספר רגעים ולפתע חש עצמו קל ואוורירי, הוא ראה את גזע העץ בעיני רוחו וחש רעב גדול. כנראה שגם התולעת רעבה מאוד, הוא חשב. הוא המשיך להתרכז בהכרתה של התולעת, הוא ראה את התקדמותה על הגזע, אבל זה לא הקצב הטבעי שלה, הוא שב ופקח עיניו לראות היכן היא נמצאת. היא התקדמה לאיטה לא הרחק מהיכן שהייתה לפני שעצם עיניים. היא עדיין על גזע העץ והוא החל לראות את הענפים כשישב בעיניים עצומות. הוא חזר ועצם את עיניו והתרכז. כעת הצליח להיכנס אל הכרתה של משי מייד כשרצה בכך. בעיני רוחו הוא ראה את גזע העץ, הענפים הנמוכים, עוד ענפים, העץ נראה גדול וגבוה יותר ממה שהוא חשב, עוד ועוד ענפים ועלים אדמדמים ובשרניים. כשהבחין בצמרת העץ ראה בינות העלים דבר מה הנראה כמו פרי. עגול, אדמדם, עם פסים ירוקים. הוא פקח עיניים.

אולי באמת יש פירות על העץ הזה, הוא חשב. הוא נעמד ונענע את גזע העץ. בזה אחר זה נפלו פירות אדמדמים מהעץ ונחתו על החול הרך. הוא התקרב לאחד מהם והרים אותו בידיו. הפרי היה רך ואדמדם עם פסים ירוקים כמו שראה בעיני רוחו לפני כן. הוא תהה אם כדאי לו לנסות ולטעום ממנו, אך תחושת הרעב הייתה גדולה מדי. הוא נגס חתיכה קטנה ליתר ביטחון. הפרי היה מאוד נעים ורך בפה, טעים ומתקתק. הוא לקח נגיסה נוספת, ותוך שניות מעטות הפרי כולו היה קבור עמוק בתוך קיבתו של האיש. תוך התרגשות ופליאה רבה מיכולתו החדשה ומטעמו הטוב של הפרי, הוא החל לאכול עוד פירות רבים. כששבע התיישב שוב תחת העץ וחשב על תולעת המשי. היא באמת לא סתם תולעת, היא מראה לך את העתיד, הוא חשב.

הוא עצם את עיניו שוב והתרכז בהכרתה של משי. בעיני רוחו הוא ראה את השמיים מתמלאים עננים, אור השמשות נעלם ורוחות חזקות מפלחות את האוויר. לאחר מספר רגעים טפטוף קל מתחיל לרדת  והופך תוך זמן קצר לגשם זלעפות. הטיפות נעשות גדולות יותר ויותר והחול מסביבו מתמלא אגמים גדולים.

בבהלה גדולה האיש פקח עיניים, והוקל לו מאוד כשראה שהכול נותר כפי שהיה. השמשות זרחו בצהוב ואדום, האוויר היה נעים, הים היה ים, העצים היו עצים והחול היה חול. הוא שחרר אנחת רווחה, נשכב על החול הרך, עצם את עיניו ונרדם.

טיפת מים שנחתה על פניו העירה אותו. הוא קם ופקח את עיניו. השמיים נעשו קודרים, הוא קיווה שזה יסתיים בזה ולא יתפתח למלוא החיזיון שראה לפני כן. אך לא כך היה. עננים כיסו את השמיים והסתירו את השמשות, בזו אחר זו טיפות מים נחתו על הקרקע והתגברו לגשם עז. לפתע הוא חש שצמרות העצים מתרחקות ממנו עוד ועוד, הגשם נעשה יותר חזק ויותר כבד. הוא מסתכל על עצמו ובחזרה אל העצים שמסביבו. הכול נעשה יותר גדול והוא נעשה יותר ויותר קטן. הוא רץ אל עבר העצים בתקווה למצוא מחסה, אך התנועה על החול נעשית יותר ויותר קשה, העצים נראים גבוהים יותר ויותר ומסביבו שלוליות המים הופכות צמיגות ועמוקות. עד מהרה שאריות הפירות שאכל, המפוזרות על הקרקע מגיעות לו עד הברכיים, והוא מנסה לאחוז בהן כדי לא לטבוע במה שנראה לו כאגמים קטנים. הוא מנסה לתפוס באחד העלים, אך אצבעותיו נעשות יותר ויותר קטנות והאגמים נראים כמו אגם אחד גדול ועמוק. הוא מאבד אחיזה ונסחף אל תוך מי הגשם המציפים את החוף. כל טיפה נראית כמו גל, מערבבת את המים סביבו ואותו יחד איתם. הוא כבר לא רואה את היבשה, העננים מסתירים לו כול דבר אחר מלבד מים גועשים וסוערים וטיפות ענקיות שממשיכות לרדת ללא הפסקה. הוא מנסה להילחם במים הגועשים אך ידיו הזעירות בקושי מצליחות להזיז את גופו. הוא שוקע במים ומנסה נואשות שוב לצאת מקו המים על מנת לשאוף מעט אוויר. כוחו אוזל והוא שוקע יותר ויותר עמוק בתוך המים, עד שנשימת אפו נעתקת ולבו פוסק מלפעום.