21.05.13-22.05.13
באביב האחרון חזרתי מבית הספר וגיליתי שתרמיל הטיולים שלי נעלם. אבא שלי חזר מוקדם מהעבודה באותו יום, והוא עקב אחרי בזמן שהפכתי את הבית בחיפושים אחריו.
"למה אתה צריך אותו כל כך?" הוא שאל בזמן שזרקתי את כל שמיכות החורף מהארון שבמחסן.
"טיול שנתי, כבר אמרתי לך שבוע שעבר." כמובן שהוא לא זכר. "מתי אימא חוזרת מהעבודה? היא בטוח תמצא אותו."
אבא לא ענה, ואז הוא השמיע מין כחכוח מזויף ואמר, "אימא חזרה לקיבוץ." הוא חשב לרגע והמשיך, "היא כנראה לקחה את התרמיל שלה איתה."
שמטתי את ארגז הכלים שהחזקתי. קירקושים מתכתיים נשמעו. צעקתי, "ולא יכלת להגיד לי את זה לפני שהפכתי את המקום הזה למזבלה?" והלכתי משם.
"לא חשבתי על זה." הוא מילמל.
החדר שלי היה נראה אפילו יותר גרוע מהמחסן. התיישבתי על המיטה. גרביים, ספרים וסדינים היו מעורבבים בערימה עליה. הטלפון שלי רטט בכיסי. התעלמתי ממנו.
אבא שלי דפק על הדלת בהיסוס. לרגע זה פגע בי, כמה הוא חשש מהתפרצויות הזעם שלי. מגיע לו. בגללו היא הלכה.
"אל תכנס." אמרתי. "מה אתה רוצה?"
הוא נאנח. "טל, תקשיב לי. אימא פשוט צריכה קצת זמן לנוח, ואני יכול לקנות לך תרמיל חדש." הקול שלו היה שחוק, ומעומעם במעבר דרך הדלת.
התעלמתי מההצעה שלו. "פשוט תסיע אותי לקיבוץ המחורבן שלה." אם לא הייתי נכשל בטסט האחרון שלי הייתי יכול לנסוע בעצמי. זה רק הוסיף לרוגז שלי.
"טל, תשמע – " היה לו את הטון שבו הוא השתמש כשהוא התחיל נאומים. והדבר האחרון שרציתי זה להקשיב לו מברבר.
"פשוט תלך מפה." אמרתי בקול רם שגובר על שלו. הטלפון שלי רוטט בכיסי שוב. הוצאתי אותו והסתכלתי על ההודעה. זה דניאל:
אחי באלך באולינג דבר איתי
אידיוט. דניאל היה שימושי, כי הוא הוא היה מקובל בשכבה והחברות איתו הורידה ממני את סימן המטרה שהיה על הגב שלי כל החטיבה. אבל, כמו שאמרתי פעם לאימא כשהיא שאלה עליו, הוא גם היה עלוקה עם מנת משכל של בבון. עניתי לו:
סורי אחי לא היום
לקחתי ספר ויצאתי מהבית אל החצר, שם קרסתי לתוך הערסל לכמה שעות, עד שאבא שיכנע אותי לבוא לארוחת ערב. ישבנו בדממה סמיכה עד שהלכתי לחדר ונרדמתי בבגדיי על המיטה.
למחרת נתתי לאבא שלי לראות שאני מתארגן לבית הספר, אבל במקום זה יצאתי מהבית והלכתי ברגל למרכז המסחרי. שם קניתי לעצמי פלאפל והעסקתי את עצמי בלבהות בעוברים ושבים. עד שסיימתי, השעה היתה כבר תשע בבוקר וידעתי שאבא שלי כבר הלך לעבודה. קניתי עוד מנה בשביל ארוחת צהריים וחזרתי הביתה.
הבית שלנו היה אחד מכמה חורבות בודדות ברחוב מלא בניינים חדשים, כולם לבנים ובוהקים. אסתטיים ומכוערים באותו זמן, אימא שלי היתה אומרת. היא שנאה את העיר, אבל היא גם שנאה לנהוג לעבודה.
גדר שיחים לא גזוזה הסתירה מבנה חד קומתי עם גג רעפים שבתורו החביא עליית גג מטונפת להפליא. כשההורים שלי נכנסו אליו הוא היה אמנם נטוש זמן מה, אבל במצב סביר. מאז הזנחנו אותו בדביקות. אף אחד מאיתנו לא היה עילוי כשזה נגע לסדר, ניקיון או משמעת עצמית מינימלית.
עכשיו הבית היה נראה כמו קלישאה של בית-מכשפה מהאגדות. צמחים מטפסים זחלו עליו, ובלילה, המנורה שאימא שלי הבטיחה שתחליף הבהבה בדרמטיות.
פתטי.
הגעתי לבית. השקט ששרר בו היה נהדר. נכנסתי למטבח כדי לשתות משהו, וגיליתי את אבא שלי שם, יושב ליד שולחן הפורמייקה עם ספל קפה וקורא משהו בטלפון. כמעט הצלחתי לעשות פרסה, אבל הוא הרים את עיניו וגבותיו התרוממו בהפתעה מוגזמת ומזויפת. רוב ההבעות שלו היו כאלה, מוקצנות ולא אמינות.
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל. "ולמה יש לך ריח של פלאפל?"
זרקתי את השקית עם הפלאפל על השולחן. "הברזתי מבית הספר."
"אתה עושה את זה הרבה?" הוא לגם מהקפה שלו.
"לא," שיקרתי, אבל הטון שלי היה נחרץ מספיק ולא היה נראה שהוא פיקפק. הוא הינהן, ונוצר שקט כבד ולא נעים. פניתי ללכת לחדר.
"אם אתה כבר פה," הוא קרא אחרי. "אולי תעזור לי לסדר את הבית? קניתי נורה כדי להחליף את זאת שבמרפסת הקדמית, ורציתי גם לנקות את המחסן ועליית הגג. אולי יש שם עוד תרמיל בשבילך –"
"בסדר, אני אעלה להסתכל." אלוהים, הוא מדבר כל כך הרבה.
זרקתי את התיק שלי בחדר ועליתי למעלה. עליית הגג היתה מלאה בארגזים, רובם קטנים מכדי להכיל תרמיל. משהו בזווית העין שלי זז, חרק. אני מביט סביבי, עד שאני מבחין משהו מתנועע על הרצפה.
כשאני מביט מקרוב, אני רואה פיה.
22.05.13-04.08.13
בבוקר שבו רותם נעלמה הייתי במחסן. בתור פיה מהמושבה שבעליית הגג הייתי אמורה לסלוד מאלו שגרו מחוץ לבית, אבל היו לי שם ידידים שלא ראיתי זמן מה, והייתי צריכה להתאוורר. רק כשחזרתי אמרו לי שלא ראו את רותם כל היום.
"את בטוחה שהיא לא מותחת אותך?" שאלה אותי מנהיגת המושבה. "אתן כל הזמן הייתן עושות את השטויות האלה." בדבריה היה טון ברור של ביקורת.
"היא לא. אני יודעת שלא."
"איך את יודעת?" היא התעקשה.
"בבקשה תאמיני לי. זה לא סוג המתיחות שלנו."
המחשבה שבן אנוש מצא אותה לא עלתה במוחנו בהתחלה. אמנם היו שלושה אנושיים בבית שבו חיינו, אבל הם היו מבולגנים ומפוזרים. הם מעולם לא שמו לב לדברים כמו מאכלים שנעלמו מהמטבח או האבק הנוצץ השארנו בכל מקום. היו כמה פיות שאמרו שהאנושית מצאה פעם פיה, אבל הם היו מהמושבה שבמרתף ולא ראינו סיבה להאמין לקשקושים שלהם.
אחר כך ראינו שהאנושית נעדרת, ורותם עדיין לא נמצאה. פיות התחילו לעשות את הקישור. מבטי רחמים החלו להישלח אליי. כולם ידעו שאני ורותם היינו ביחד.
בהתחלה כולם הצטרפו לחיפושים. פיות מכל המושבות הצטרפו. בחודשיים שאחר כך המשלחות קטנו וקטנו, ובשיא הקיץ נשארתי רק אני. הלכתי לבתים אחרים ברחבי העיר, תחקרתי פיות אין ספור. אפילו מצאתי מושבה של אצבעונים בגן הלאומי. הם תקעו בי מבטים חשדניים בזמן שהתעופפתי ברחבי המושבה שלהם. לבסוף המנהיגה שלהם דרשה שאלך משם כי הם לא רוצים שהילדים ישאפו מהאבק שלי.
כל החברים שלי כבר הספידו את רותם מזמן, אבל אני סירבתי ללכת שבעה – מנהג של המושבה שבו אבלים לא עפו במשך שבוע. פיות החצר חשבו שאנחנו משוגעים – בזמן שידעתי שהיא חיה איפשהו.
"ואיך את יודעת?" שאלה אותי מנהיגת המושבה.
"מבחינתי היא חיה עד שמצאנו את הגופה שלה." ידעתי כמה שאני נשמעת מטופשת, אבל האמנתי בזה.
כולם הנידו בראשם בעצב. החברה שלי מתה, ועכשיו אני השתגעתי. טרגדיה כפולה במושבה. איבדתי את חוש הזהירות שלי. התעופפתי ברחבי הבית כשהאנושייים היו ערים. כולם אמרו שזה רק עניין של זמן עד שאחד האנושיים יגלה אותי.
בקיץ, האנושי הצעיר תפס אותי בסוף. כשהוא לכד אותי ברשת הפרפרים האידיוטית שלו הצלחתי לגרום לו לשמוע אותי. קשה לאנושיים לשמוע אותנו, כי הקולות שלנו גבוהים מדי לאוזניהם. ניסיתי את הבס הכי טוב שלי כדי לקלל אותו לדורותיו.
הוא רק צחק והכניס אותי לצנצנת.
22.05.13-04.08.13
זה היה לא הגיוני.
כשהתכופפתי ראיתי שהכנפיים והגפיים שלה כפותות במה שהיה נראה כחוט דנטלי. היא בבירור היתה פצועה, כי היא לא קמה. מקרוב ראיתי שהשפתיים שלה נעות, אבל לא הצלחתי לשמוע אותה. היא הניעה את כנפייה בהיסטריה, מנסה להתשחרר מהחוט הדנטלי שהצמיד אותן. אבק נוצץ אפף אותה.
לקחתי אותה בידי. היא נסתה לנוע, אבל לא היתה מסוגלת. ככל שהניעה את כנפייה יותר, כך היה יותר אבק. הלב שלי הלם, ניסיתי להסביר את מה שאני רואה. כשנשמתי, האבק חדר לראותיי.
ואז הכל היה בסדר. יכולתי במעומעם להרגיש בה נאבקת בידי, אבל זה כבר לא היה משנה. תחושה חמימה התפשטה בגופי. הכעס מבריחתה של אימי, שפעפע בי מאז אתמול, נעלם.
יכולתי לשחרר את הפיה, אבל הייתי צריך את האבק. הייתי חייב אותו.
הכנסתי את הפיה לכיסי ורצתי לחדרי, נועל את הדלת אחרי. חיפשתי כלי בשביל לכלוא את הפיה. מצאתי קלמר ישן ודחפתי אותה לתוכו. התחושה כבר התחילה להתפוגג.
"תירגע," מילמלתי. "היא בטח מייצרת את האבקה כל הזמן. תירגע."
התיישבתי ליד שולחן העבודה שלי והצבתי את הקלמר מולי. ספרתי שישים שניות ואז פתחתי את רוכסן הקלמר מעט, מספיק כדי לתת לאבקה לזרום. טילטלתי את הקלמר וגרפתי ערימה קטנה של אבקה. תלשתי חתיכת נייר מספר ואילתרתי צינורית, סידרתי את האבקה בשורה, הכנסתי את הצינורית לאפי, שאפתי בבת אחת ו-
הייתי בגן עדן. כל מחשבה ברורה נמחקה והוחלפה ברעש לבן ורגוע. לא זכרתי שום דבר, לא ידעתי כלום.
למחרת הלכתי לבית הספר. הייתי צריך להראות מספיק נוכחות כדי שבית הספר לא ייצור קשר עם אבא שלי. כל הזמן חשבתי על הפיה שבקלמר הישן, ותהיתי לעצמי כמה אידיוט הייתי שלא לקחתי אותה איתי, ושלא שמתי אותה בכלי אטום יותר.
כשחזרתי מבית הספר הפיה היתה מתה.
לא הייתי צריך להיות מופתע. אם מצבה היה מספיק טוב היא היתה מצליחה לברוח. אבל היא השאירה בקלמר כמות מכובדת של אבקה. חלק ממנה הסנפתי מיד, וחלק שמרתי למאוחר יותר.
אחרי שהשפעת האבקה ירדה והתרסקתי למציאות ניסיתי לתכנן. ייתכן שהיו עוד פיות בבית. במשך שנים ראינו שאריות נצנצים לא מוסברות במחסן. זה היה מקום מצוין לחפש.
אם יש פיות, הן בוודאי מודעות לקיומי. הן בטח זהירות. הן לא יצאו באור יום.
הלכתי לקניות. מחבט חשמלי נגד יתושים, רשת פרפרים, חטט דנטלי וצנצנות עם סגירה הרמטית. כשחזרתי, אבא שלי חיכה לי.
"טל, תשמע, אני צריך לדבר איתך על אימא."
"לא עכשיו." סגרתי את הדלת אחרי. זה היה חשוב יותר. הייתי חייב עוד מהאבקה. אימא שלי הייתה פתאום בכל מקום: שורקת ברחבי הבית, מקניטה את אבא שלי, נושאת נאומים חוצבי להבות על דברים שקרו לה בעבודה. הקול שלה דיבר באוזניי. הריח שלה, החיוך הענק. הכול הסתחרר בתוך ראשי.
שאפתי את מה שנשאר מהאבק ושקעתי לרצפת החדר.
בחודשים הבאים התעסקתי רק באבק. גיליתי כמה פיות בחצר, במחסן, אפילו בחורבה נטושה בהמשך הרחוב. הן היו שונות מהפיה הראשונה, והתחושה שנוצרה כששאפתי אותן היתה שונה. לכל פיה היה גוון שונה, ולאף אחת מהן לא היה את השקט המוחלט שעוררה האבקה מהפיה הראשונה שלכדתי. אבל זה היה מספיק קרוב.
אחרי שהלימודים נגמרו, ולא הייתי צריך לזייף יותר נורמליות בבית הספר, הקדשתי את חיי לפיות ולאבק הנהדר. אבא שלי היה נעלם תכופות מהבית, נוסע לקיבוץ לדבר עם אימא. בהתחלה רציתי לבוא איתו, אבל כשהצעתי את זה לראשונה הוא אמר שזה מסובך, ושצריך שקודם נדבר ושהוא צריך להסביר לי כמה דברים. לדבר איתו לא רציתי, כי ידעתי שזה אשמתו שהיא הלכה ולא רציתי לשמוע אותו מצדטק. הרעיון שאלך איתו התפוגג, וממילא הפיות השתיקו את המחשבות על אימא שלי רוב הזמן.
כל הזמן הזה רציתי למצוא פיה כמו הראשונה. הייתי חצי מהזמן תחת השפעת האבק ובחצי השני רדפתי באובססיביות אחרי פיות חדשות. לא הבנתי איפה הן הצליחו להתחבא. הפכתי את כל עליית הגג, עד שקלטתי שאלה פיות מזורגגות ושמן הסתם יש קסם כלשהו בעניין.
באמצע הקיץ היו לי חמש פיות שמצאתי במקומות שונים בבית. שתיים מהן היו נקבות, שלושה זכרים, והייתה כמובן הפיה המתה, שברגעי הצלילות המועטים שהיו לי תהיתי לעצמי עד כמה אני דפוק אם אני לא חש רגשות אשמה לגבי מותה. בינתיים האכלתי את הפיות האחרות פרורים, ושמרתי אותן באקווריומי פלסטיק קטנים ושקופים שקניתי במרכז המסחרי. אבא שלי היה דופק לפעמים על הדלת ומנסה לדבר איתי, ואז פשוט הייתי מחכה שימאס לו והוא היה הולך.
את הפיה השביעית מצאתי בחצר. כשהעברתי אותה מהצנצנת הקטנה לאקווריום, ראיתי שהיא כמעט זהה לפיה הראשונה. השיער שלה היה ארוך ופזור, ונראה כמו קורי עכביש. היא לבשה טוניקה ומכנסיים בצבעים חמים וכהים, שבוודאי היו הסוואה טובה בעליית הגג. ידעתי שהשכחה העמוקה והרכה שחיכיתי לה הגיעה.
04.08.13-30.08.13
הייתי אצלו קרוב לחודש. רוב הזמן הוא היה ממוטט על המיטה שלו, שקוע בחצי שינה, מזיל ריר מהפה. הוא בקושי היה אוכל. את האנושי השני, המבוגר יותר, לא ראיתי. הוא היה קול חלש ועמום מבעד לדלת. הוא תמיד דיבר על האנושית השלישית, ופעם אחת הוא איבד את כליו לגמרי, הרעיד את הדלת עם אגרופיו ואמר משהו על כך שהיא לא בקיבוץ. האנושי הצעיר לא שמע אותו, כי הוא בדיוק שאף אבק של שלוש פיות שונות והתעלף על הרצפה.
הוא היה זה שלכד את רותם. לא היה בכך ספק. הרחתי את האבק שלה באוויר שהסתנן אל הקופסא בה הוא לכד אותי. הוא היה משוגע לגמרי, שבוי בהשפעת האבק. לא ידעתי בכלל שהאבק יכול לגרום להשפעה כל כך חזקה, כי מעולם לא ראיתי אנושי שואף ממנו בכמות כל כך גדולה.
פעם אחת הוא לא סגר את הקופסא כמו שצריך אחרי שלקח את האבק שלי, ואני השתחררתי. החדר היה אטום לגמרי, והוא היה מרוח על המיטה. הדלת לא הייתה נעולה, אבל לא הייתי חזקה מספיק כדי לפתוח אותה. הוא הבחין בי.
"היי," הוא מלמל במחאה. "מה את עושה?"
"יוצאת לטיול," אמרתי. לא שהיה טעם, כי הוא לא היה אמור לשמוע אותי.
לרגע הוא נראה מבולבל. נופפתי בכנפיי מעליו. האבק נשר, והוא שאף אותו. "טיול זה נחמד." אמר לבסוף. "רק תחזרי אחר כך לאקווריום, האבקה שלך היא הכי טובה פה."
לרגע קפאתי באוויר, ואז נזכרתי לנופף בכנפיי. "בטח, רק רציתי למתוח קצת את הכנפיים שלי." איך הוא שמע אותי? אולי זה היה האבק. האבק שינה בו משהו.
"הגיוני." הוא אמר. "איך קוראים לך בכלל? יש לפיות שמות?"
"יש לנו שמות." רציתי שהוא יירדם. רציתי שהוא ישתוק. הוא היה ענק, ומסריח, והאבק היה הדבר היחיד שעניין אותו.
"אז מה השם שלך?" הוא אמר. הקול שלו היה צרוד, ויצא בקושי מגרונו.
"שיר." הכנפיים שלי היו נוקשות מהזמן בקופסא המחורבנת שלו, אבל המשכתי לנופף כדי שהאבק ימשיך לזרום אל דרכי הנשימה שלו.
"שיר," הוא חזר. "זה שם רגיל לגמרי. חשבתי שיקראו לך טינקר בל או סברינה או משהו." הוא פלט מין צחוק מיואש, דומה לנחרה יותר מכל דבר.
לא אמרתי כלום. פחדתי לעוף משם, לגרום לו לרדוף אחרי. אם הוא היה תופס אותי, הוא היה יכול בקלות למחוץ את גופי. סקרתי בעיניי את החדר וחיפשתי משהו שיעזור לי לפתוח את הדלת – החלון היה סגור הרמטית, ולא היה לי סיכוי מולו.
"הפיה הראשונה שמצאתי הייתה כמוך."
הלב שלי עצר. ידעתי את זה, אבל לקבל לכך אישור ממנו לא היה אותו דבר.
"אתה הרגת אותה." הקול שלי רעד מכעס.
הוא היה נראה מופתע. "כנראה," הוא אמר. הטון הישנוני שלו גרם לו להישמע כמעט עצוב. "אבל היא הייתה מאד פצועה עוד לפני. היא כנראה נפלה מהאחת הקורות בעליית הגג."
אני כבר לא מסוגלת לעוף, ואני נוחתת לאט על המיטה, כדי לא לגרום לו להיות חשדני.
"ואת יודעת עוד משהו," הוא התרומם קצת כדי להביט בי. "היא הייתה קשורה בחוט דנטלי. וזה רק מישהו מכם היה יכול לעשות."
אני יודעת שרק מישהו מאיתנו היה יכול לעשות את זה, כי זאת הייתה אני. אני מתחילה לבכות.
"מה קרה?" הוא שאל.
"זאת הייתה אני." הוא היה היחיד שיכולתי לספר לו את הסוד, כי גם הוא הרג אותה. קיוויתי שהקול שלי שקט מספיק כדי שלא יחדור לקופסאות של שאר הפיות. "היה לנו קטע כזה, שהיינו מותחות אחת את השנייה כל הזמן. אז הלכנו לישון ביחד על אחת הקורות, ולפנות בוקר קשרתי אותה בחוט וברחתי, בלי שהייתה לה דרך להימלט חוץ מלחכות לי שאחזור. היא כנראה התגלגלה תוך כדי שינה למטה."
שתקנו לכמה זמן, עד שהעזתי להסתכל עליו. הוא היה נראה כמעט צלול, ולפני שקלטתי, הוא תפס אותי, בעדינות המרבית לה היה יכול, והחזיר אותי לקופסא.
"אני מצטער." הוא אמר לפני שסגר את המכסה. "אני חייב את האבק שלך."
שנאתי אותו כל כך עד אז, אבל באותו יום התחלתי לשנוא את עצמי באותה המידה.
30.08.13-31.08.13
בסוף הקיץ הגיעה לבית שלנו עובדת סוציאלית. היא הציגה את עצמה בשם דבורה ואמרה שהיא צריכה לדבר איתי על אימא שלי. ישבנו בסלון שנינו, בזמן שאבא שלי ניסה קצת לסדר אותו במהירות ולשוות לו מראה שפוי יותר.
"אז, אני דבורה." היא אמרה. " ואני עובדת במכון לשיקום. טיפלתי באימא שלך."
"מזתו'מרת?" התפרצתי. "שיקום ממה? ואימא שלי בכלל בקיבוץ הישן שלה."
אבא שלי כחכח בגרונו. "טל, תשמע, ניסיתי להגיד לך –"
"שיקום ממה בכלל?" הקול שלי התרומם. "ומה זה ניסית להגיד? למה לא פשוט אמרת?"
"כשלא שיתפת פעולה, התחלתי לחשוב שאולי עדיף ככה –"
"טל, בבקשה תקשיב." קטעה דבורה את שנינו. "אימא שלך הייתה בשיקום. היא הגיעה אלינו במאי האחרון –"
"שיקום ממה?" צעקתי.
"קוקאין." פלט אבא שלי. "למרות שהיא קראה לזה אבקת פיות."
הלב שלי דפק כל כך חזק. רציתי את האבק. דמיינתי את החלקיקים הזעירים, הנוצצים.
לרגע דמיינתי את אימא שלי שואפת אותם. נזכרתי ביום שהפכתי את המחסן. כמה טיפש הייתי. כמה עיוור.
"היא מתה?" כל הסיטואציה התחילה להראות הגיונית יותר.
"טל, אני מצטער. לא תכננתי שזה ילך ככה." אמר אבא. דבורה ישבה בשקט בסלון המבולגן, נראית כאילו הדביקו אותה שם. הסתירה בין הלבוש המוקפד שלה לספה הישנה והמוכתמת שלנו נראתה לי מצחיקה.
דבורה התעשתה. "טל, אני מצטערת. אני יכולה ללכת ולתת לאבא שלך ולך זמן –"
"מה קרה לה?" שאלתי.
העיניים של אבא התחילו לדמוע. דבורה הזדקפה במקומה ואמרה, "היא פרצה אתמול בלילה לבית המרקחת שלנו ולקחה את כל מה שמצאה שם. גילינו אותה בבוקר, אני כל כך מצטערת." אני רוצה שהם יפסיקו להגיד שהם מצטערים. שישתקו שניהם. המילים הדהדו במוחי, קופצים מעלה ומטה כמו כדור פינג פונג שנלכד שם.
הלכתי לחדר שלי. הם קראו אחריי. נעלתי את הדלת והתיישבתי על המיטה. רציתי לקחת מהאבק של הפיה השביעית, אבל כל מה שראיתי זה את אימא שלי. ראיתי אותה יושבת אצלי בחדר, מסדרת שורה במיומנות, שואפת בבת אחת ומחייכת אלי את החיוך הענק שלה.
אבא דופק לי על הדלת. הדפיקות שלו מתחזקות ונהיות אלימות יותר ויותר. "טל," הוא זעק. "מה אתה עושה? תצא, בבקשה, טל, תצא." עוד דפיקה. הדלת רעדה. "תצא!"
יצאתי. הוא חיבק אותי. עמדתי קפוא זמן מה עד שלבסוף הפשרתי. בכינו ביחד זמן מה, ואז הלכנו לאכול ארוחת ערב.
בסביבות חצות יצאתי לחצר עם האקווריומים. ידעתי שברגע שההלוויה תיגמר הבית שלנו יתמלא באנשים ולא יהיה לי סיכוי לעשות את מה שרציתי לעשות. גם חששתי שברגע שיעבור מספיק זמן, והמחשבה על אימא שלי והאבק תפסיק לזעזע אותי, אני אחזור לשאוף את האבקה.
כל היום לא הסנפתי, וכשיצאתי הבחנתי בזה. הייתי צלול לחלוטין בפעם הראשונה מאז היום בו אימא שלי נעלמה. פתחתי את המכסים וסתמתי את אפי בזמן שהפיות ברחו. הפיה האחרונה נשארה שם.
"מה את עושה?" שאלתי אותה, עדיין אוחז באפי. היא נופפה בכנפיה ואבק התערבל באוויר, זורח באור קלוש שחדר ממנורות הרחוב. התרחקתי ממנה מעט.
"אני לא יכולה לחזור למושבה שלי." היא אמרה. "עכשיו כשאני יודעת בוודאות שהרגתי אותה. אני לא יודעת מה להגיד להם."
"את לא חייבת להגיד כלום."
"אני כן." היא התעקשה, ולא הסבירה.
"אז מה תעשי?" אמרתי. כבר לא הסתכלתי עליה, אלא על האבק.
"יש מושבות רחוקות יותר." היא אמרה. "שמעתי שבבני ברק יש בית נטוש עם מושבה עצומה. אני יכולה להיעלם שם."
"בסדר," פניתי משם. פחדתי ממראה האבק שלה.
בהתחלה חשבתי שהיא תגיד משהו. הייתה בי תחושת מועקה איומה. רציתי שהיא תגיד שהיא סלחה לי, שתגיד שהיא הבינה. כלאת אותה במשך חודש. איך אתה בכלל שוקל את האפשרות?
למחרת בבוקר הלכתי למטבח ומצאתי שם את אבא שלי. הוא דיבר בקול שקט בטלפון שלו. סידורי הלוויה. הכנתי לשנינו חביתה ואז אכלנו בשקט.
"אני רוצה שנעבור מפה," אמרתי. "אנחנו חייבים."
אבא שלי הנהן.
30.08.13
עפתי. סוף סוף עפתי באמת. נסקתי לגובה ונסחפתי עם הרוח. חשבתי על האנושי הצעיר. וחשבתי על רותם. הדמעות שלי ירדו על העיר כמו גשם.