72 – מהפכות

באולם שרר חושך מוחלט, אור הפנסים שלנו נבלע בתוכו כאילו כמעט ולא היה קיים. הצלחנו לפלס את דרכינו בין הפסלים שהוצבו על המדרכה העתיקה רק בקושי רב. מדי פעם מעדתי מעט ונתקלתי בעצם לא מזוהה – באבן קטנה או אולי במכרסם גדול למדי…
לא הייתה דממה. ממש לא.
רעש קטן וחלש צרצר במוחי כמו שעון מעורר מרגיז שמנסה להעיר אותך מתוך חלום כלשהו, ובדרך עלול לדרדר אותך לשיגעון חושים. ניסיתי לזמזם בתוכי מוסיקה שקטה, ניסיתי להתעלם, אבל הרעש סירב לנטוש אותנו.
פחדתי, אני חייב להודות. לא סתם פחד אלא חרדה מטורפת שרק התגברה בכל רגע שעבר. לא הבנתי בכלל מה אני עושה שם, מעולם לא התעניינתי בסודות האלים, אלו היו העניינים הבלעדיים שלהם ותו לא. כך שהרעיון שאני חופר קבר של אל רק נראה לי מטופש יותר מרגע לרגע.
Xxx
הכל התחיל שבועיים קודם, שני ניגשה אלי בסוף אחד מהשיעורים המורחבים באוניברסיטה ודחפה אותי לצד לפינה שקטה יחסית, ליד ארונות הספרים.
רעדתי, שנים חשבתי עליה בתור בחורה בלתי מושגת: עיניה הדובשניות תמיד לחשו לי שאין לי סיכוי איתה. וככה פתאום, בתוך שניות, ללא אזהרה מוקדמת, הייתי צמוד לארון מאובק, כשהיא נשענת עלי בגסות שנראתה לא אופיינית לגופה העדין.
– "הם מתחילים לאט לאט בדרך להפיכה. הם מתחילים להחרים את הספרים: הצנזורה מתחילה." היא לחשה לי באוזני.
-"תגיד לי שאתה מבין, שאתה לא עיוור כמו כולם" היא  המשיכה בדבריה ההזויים. קירבתי אותה אלי עוד יותר ונשקתי את שפתיה הקרות.
-"אני לא ממש מבין בפוליטיקה" לחשתי לה מחייך בחוסר הבנה בין לבין נשיקה לנשיקה. פתאום הרגשתי קצת מטופש, גם מתשובתי וגם מהנשיקה המהירה, קיוויתי שהיא ציפתה לזה בדיוק כמוני.
היא עצרה אותי, לא בטוחה כל כך בעצמה כמו קודם. מתוך עצבים, אני חושב, היא פנתה ללכת. אבל אני המשכתי לאחוז בה והיא- כאילו שינתה את דעתה, היא חזרה ונצמדה אלי.
-"אסור שמישהו ישמע, הם יודעים הכל, לאט לאט הם משתלטים על הנכס החשוב ביותר שקיים לנו בני האנוש, המחשבה. ברגע שהם יצליחו בזה, נהיה רק צל, מופעלים כמו בובות סמרטוטים על ידי החושך והאור.
הם כבר התחילו לחדור גם למערכת האוניברסיטה, לסגל הבכיר ביותר. מערכת הלימודים התחילה להשתנות לפני דרישותיהם, בפריסות חומר הלימוד, ועכשיו מתחילה העבודה האמיתית שלהם: צנזורה בספרים."
-"הם?"
-"אתה יודע עליהם יותר טוב מאיתנו, מהעבודה שלך עם פרופסור רוזנטל, אנחנו צריכים לדעת מה שאתה יודע. אתה תוכל לדעת היכן בדיוק קבור האל."
ידעתי היטב על מה היא דיברה. עבודתי העיקרית בתואר הסתמכה, לדאבוני הרב, על מחקרו של הפרופסור הקשיש. המחקר התבסס על מגילה עתיקה, שהתגלתה בחורבות עיר כנענית, המתארת את חורבן העולם  שלא על ידי כוחות הטבע הידועים, מטאור ענק או התחממות גלובלית, ולא על ידי מעצמות חמדניות בעלות עוצמה כזו או אחרת, אלא רק על ידי המחשבה. מהפכה חברתית ענקית, שבה האלים הגדולים ישנו את כל הסדרים החברתיים חזרה אחורה או שמע קדימה בסולם ההתפתחות. כך יחזירו את האדם לאט לאט אחורה בסולם הקדמה, עד שיחזור ויהיה כנמלה קטנה וחסרת כל אינטליגנציה.
כמובן שברורה לכם עכשיו הסיבה למשיכתו של הפרופסור שלי אל הסיפור המופלא והעתיק הזה, שמזכיר מעט את תיאוריית האבולוציה שנכתבה כ-3000 שנים לאחר מכן. אבל דווקא התאריך שבו נחזתה שם תחילת המהפכה, היא זאת שעוררה בראשו הקשיש סערת נפש גדולה כל כך.
המהפכה כבר כאן.
כמובן שההיסטוריונים סטרו אותו מיידית ועמיתיו התיאולוגים צחקו בפניו בהרצאות. אפילו הפרופסורים למדעי המדינה והפילוסופיה לא התרשמו מרעיונותיו. היחידים שתמכו בתיאוריה שלו, בליווי של טעם מר בפה והמון ספקות, היו הארכיאולוגים, שאישרו את התיארוך של המגילות לתקופה המשוערת הנכונה. הפרופסור שלי איבד את קסמו. וכך, יום קודם לתקרית עם שני, הוא פנה אלי וביקש ממני לעבור למחקר אחר. "אין עתיד לזה" הוא אמר בקול שבור. ואני האמנתי לו אז.
שתקנו כמה דקות. רציתי לצחוק, להגיד אמירה צינית, אבל היא נראתה מאוד בטוחה בעצמה ומאוד רצינית.
-"תגיד שאתה איתנו" היא שיחררה קצת את האחיזה שלה וליטפה את שערי בעדינות שרק נשים כמוה יכולות להשתמש בה. ההשפעה שלה עלי הייתה ניקרת. "תגיד לי שהם עוד לא השתלטו עליך".
-"ברור, רק תגידי לי מה לעשות" עניתי בעוד נשימותיי הפכו לכבדות ולארוכות יותר.
-"תבוא לדוכן הפיצה בתחנה מרכזית מחר בצהריים, תביא איתך את עבודת המחקר של הפרופסור. תבוא לבד."
"ברור", לא האמנתי שהצלחתי להוציא מתוכי את המילה הקצרה הזאת. בלעתי את הרוק בפי.
היא נענעה את ראשה לעברי בהסכמה ובהבנה וקירבה את שפתיה הקרות, נגעה בשפתיי לשנייה או שתיים. פעימות ליבי התגברו אפילו יותר מקודם, והיא פשוט שיחררה את ידה מידי והסתלקה מהכיתה, מבלי להעיף מבט לאחור.
Xxx
-"אור, בוא תעזור" דחף אותי קדימה האיש המגודל שפגשתי באותו יום בקניון לראשונה. עקבתי אחריו בזהירות ובזריזות ככל יכולתי, משתדל להיות שימושי עד כמה שאפשר, אבל החושך הטעה אותי לא מעט פעמים. הוא התקרב אלי והושיט לידי אט כבדה למדי, מסמן לי להתחיל לחפור. ניסיתי לנעוץ את האט בכוח כמה פעמים, מנסה לפלס את השכבה הראשונה של האבנים מעל האדמה הקדושה. הידיים שלי התחילו לרעוד לאחר כמה דקות של חפירה מאומצת והזיעה החמה הצליחה טיפה להתגבר על הקור של אותו לילה נטול עננים.
הנפתי את האט למעלה אולי בפעם החמישים, מכה באדמה בכוחותיי האחרונים. צליל מתכתי שבר לרגע את הצרצור החרישי, וחששתי שהאט הענק ניזוק או התעקם. פגעתי באבן חזקה מאוד הפעם, בטח אותה אחת מאבני הצור הענקיות שמרכיבות את מרבית האזור הארכיאולוגי הזה. העיניים שלי עוד לא הספיקו להתרגל לחושך האין סופי הזה, והלילה פשוט מיאן להיגמר.
-"אתה בטוח שזה המקום הנכון?" ראיתי את שחר מנסה לבחון את אחד הסרטוטים שהגנבתי מעבודת המחקר כמה ימים קודם לכן, בעזרת פנס הכיס הקטן שלה. עיניה נצצו באור החלש.
-"את יכולה בבקשה לעזור לי במקום לטעון שאני טיפש בעל חוש ניווט גרוע במיוחד?!"
שחר חייכה לעברי, היא הכירה אותי הכי טוב שאפשר, כל החיים שלי בערך. ולכן היא באמת ידעה כמה באמת לוקה בחסר חוש הניווט המפוקפק שלי. אבל הבעיה שנבעה מהבדיחה על חשבוני הייתה, שאם למישהו היה חוש כיוון גרוע משלי, זה וודאי היה היא. אמור לי מי חברך ואומר לי מי אתה, אומר הפתגם המפורסם, אני לא יודע כמה המשפט צודק בנוגע לכלל, אבל לפחות במקרה שלנו הוא עובד מצוין. היינו צוות טוב אני והיא, השלמנו את המגרעות אחד של השני והיינו אחד בשביל השני- תמיד. גם כשהייתי צריך לשמור סוד גדול של יפיפייה מהממת, היא הגיעה איתי, לפגוש את אותו איש מגודל שהוביל אותנו.
הבחור הגדול עמד לידנו, חשתי את הנוכחות המוזרה שלו בעיקר בגלל נשימותיו הכבדות. מהרגע הראשון, מאז שחמקנו דרך השער הצדדי לתוך האתר, הוא לא הפסיק להביט לכל הצדדים בחשדנות ובחוסר נוחות. כשהגענו לאזור הקבורה יכולתי לשמוע אותו טוען את נשקו כשהוא מנסה ללא הצלחה להחביאו מתחת למעיל הארוך שלו.
XXX
-"בוריס" הוא אמר לי שקוראים לו בפעם הראשונה שפגשנו אותו בתחנה מרכזית. הוא ניגש אלינו עם מגש חצי ריק של פיצה משפחתית והתיישב בשולחן שלנו, בלי לשאול אפילו לשמנו. 
– "אתה אור"  הוא קבע. "היית צריך לבוא לבד".
הוא הגיש לי ולשחר משולשי פיצה מהמגש שלו.
-"היא בסדר, אתה יכול להיות בטוח בזה".
הפנים שלו היו כל כך אטומות כך שקשה היה לי להבין אם זה בכלל מפריע לו, או שהוא סתם מנסה להרתיע אותי בחוסר הבעה. כתגובה לתהייה שלי, הוא שלף את משולש הפיצה האחרון ולקח ממנו ביס גדול.
-"איפה שני?" שאלתי.
-"במקום בטוח יותר בשביל כולנו", השיב.
נגסתי מהפיצה בניסיון נואש להראות אדישות ובמידה מסוימת להסתיר את הלחץ שלי, אבל חתיכת הבצק כמעט ונתקעה לי בגרון.
-"אז אתה יכול להגיד לנו איפה קבור האל?" הוא זרק אלי את השאלה בכל כך פשטות, כאילו שאל היכן אכלתי צהרים אתמול.
-"לפי הכתבים זה צריך להיות מאוד ברור. הכל כתוב כאן…" הוצאתי דף מסוכם של כל המידע שרציתי מהעבודה של הפרופסור.
-"לא כאן!" הוא דפק על השולחן בעצבנות פתאומית, רגש שלא הבחנתי שקיים בו בכלל, עד לאותו הרגע.                                                                                                                                          -"אנחנו סומכים עליך" הוא אמר כמעט בפייסנות, למרות שהבעת פניו בכלל לא השתנתה. "אנחנו ניסע לאתר הארכיאולוגי עוד שבועיים בשעות הלילה. אנחנו נצטרך אותך מוכן".
-"אבל האתר נעול" הרמתי את קולי בחשש קטן. מעולם לא ביקרתי באותו אתר ארכיאולוגי, כבר מאז שהתחלתי לעבוד אצל הפרופסור הוא היה סגור לכניסת קהל.
-"לא אם יש לנו את המפתח" הוא קרץ לעברי.                                                                          עד היום אני לא מצליח להבין כיצד הוא הצליח להשיג את אותו מפתח, שהיה קיים רק אצל שני אנשים במדינה, הפרופסור שלי ואיש התחזוקה של רשות העתיקות.
XXX
"בוא אני אחליף אותך" בוריס נכנס לבור הקטן שחפרתי כבר, שלף מידי את האט והגיש לי את האקדח שלו.
קפצתי מהבור, מנסה להתרגל להרגשה המוזרה של הנשק בידיים שלי. שנים שלא הכרתי את ההרגשה הזאת, הרגשה של שליטה מלאה.
בוריס לא חיכה לרגע והתחיל לחפור במהירות כפולה בערך משלי.
"מה נראה לך שנמצא שם?" שחר שאלה אותי, כשאני שומע אותה מתנדנדת על רגליה מצד לצד.
"זאת שאלה קשה. אני לא ממש יודע".
היא לא הייתה בחורה ריאלית כל כך, היא בטח דמיינה בראשה שדים, חפצים מכושפים או אולי אפילו טבעות קסומות. אבל אני, מה לי ולדמיון. לי פשוט לא היה מושג. בהתחלה הלכתי אחרי בחורה יפה ובלתי מושגת, ולאחר מכן אחרי בחורה בעלת דמיון מטורף וסקרנות שלא נגמרת, ואיש בגיל העמידה שהשרירים שלו כפולים משלי.
XXX
לפתע, אור חזק סנוור אותנו מהכניסה. סובבנו את ראשנו לאחור, מנסים להימנע ממנו ככל האפשר, אבל לפני שהיה לנו זמן להתעשת שמעתי קול מוכר.
-"מה אתם עושים פה לעזאזל, האתר סגור!" זה היה הפרופסור שלי. "אור, זה אתה?" הוא לא היה מופתע יותר מדי.
-"אנחנו חייבים לעשות את זה" צעקתי לעברו, כמעט בלי קול "הם כבר התחילו להשתלט על הכול, העולם כבר לא מה שהיה, הם מפיצים את ההפיכה, כאן תהיה התשובה. אנחנו עדיין יכולים לעצור את כל זה…"
-"לא, אל תעשה את זה!" יכולתי לראות את הפרופסור שלי מתקרב במהירות לעברי, כשהתחלתי להתרגל לאור הפנס הגדול שלו. "אל תפתח את הקבר!".
-"הם כבר הגיעו אליו, הם לקחו גם אותו." בוריס הזדקף מאחורי, ומזווית עיני יכולתי לראות אותו מרים חפץ גדול למדי.
-"זה נכון פרופסור?! אחרי כל העבודה שלך, אתה חייב להיות חזק יותר, להאמין, אנחנו נפתור את זה ביחד." ידי רעדו על ההדק.
-"אור, תירגע." שחר הניחה את ידה בעדינות על כתפיי, ואני רק רעדתי יותר.
"אור, אני טעיתי, המהפכה צודקת" הוא אמר, מצדיק את דבריו של בוריס בכל מילה ומילה.
"החבילה אצלי, בוא נסיים את זה ונלך" אמר בוריס באדישות.
באותו רגע, ראיתי את הפרופסור מתקרב אלי בריצה. איש מבוגר,שנע לו באיטיות בדרך כלל, בשנייה אחת הפך להיות קל כצבי…
"תתרחק" צעקתי, ולפני שיכולתי בכלל לחשוב הייתי שרוע על הרצפה. רגע אחד שמעתי את שחר מנסה להרגיע, ברגע השני פיצוץ וצעקה עצומה. צרחה חזקה וכואבת כמו המוות עצמו. זה הרגיש כאילו שעבר נצח. ולנצח לא אשכח את אותה השנייה. 
קמתי מהר, גבי כואב, הבטתי לרצפה, על הגופה ששכבה שם ללא כל רוח חיים.
-"מה עשינו?" שחר בכתה.
בהיתי בפרופסור, איש שהיה כמעט הכול בשבילי בשנה האחרונה. איש חזק שעמד ונלחם באנשים שלעגו לו, שצחקו עליו, שלא האמינו בו כל כך הרבה זמן. איש שכאב וראה את חלומותיו נופלים, אך נשאר לעמוד בשביל העקרונות שלו והדברים שהוא האמין בהם. חשבתי לעצמי, איך הוא חי חיים כל כך מלאים ויפים, ומת כמו פגר בשנייה אחת, בתוך החלום שלו, על ידי שותפו וחברו.
-"הולכים מכאן עכשיו", דחף אותי בוריס.
פנינו להתקדם, אבל שחר פשוט נשארה ובהתה בגופה ובפנס המאיר, לא מפסיקה לחזור על עצמה. "מה עשינו?" לחשה. דמעות זולגות מעיניה. חיבקתי אותה, ויחד סחבנו אותה אני ובוריס לרכב המסחרי שלו.
-"איפה החבילה?" שאלתי את בוריס כשהגענו לאוטו
-"השארתי אותה שם, החוקרים האחרים כבר ימצאו אותה עוד כמה ימים. זה כבר לא תלוי בנו".
-"והפרופסור?" שאלתי, לא בטוח בעצמי.
-"אל תדאג, אנחנו כבר נטפל בזה כבר.                                                                                                תזכור, אתה לעולם לא היית כאן, גם לא הילדה". הוא לקח את האקדח שעדיין היה מונח בידי והניח אותו בתא המטען.
-"בואו ניסע מכאן" לחשתי.
XXX
בימים שלאחר מכן, עשיתי הכול כדי לשכוח את אותו הלילה. בהיתי בסרטים שעות, במשחקי מחשב. אני ושחר היינו נפגשים ומחייכים חצי חיוך, מחפשים משהו אחר לדבר עליו, בדרך כלל ללא כל הצלחה. חיפשתי כל דבר שיעזור לי לשכוח את אותו יום, אבל ברגע שהתחלתי לחוש הקלה ומעט שכחה, הרסה התקשורת את כל תוכניותיי.
החדשות סיפרו על הפרופסור האמיץ, איש משכיל ובעל ניסיון רב בתחום, שנרצח בדם קר בזמן שהבריח שודדי קברים באתר הארכיאולוגי אותו חקר במשך שנים רבות.                                    לא עבר זמן רב והמחקר שלו ומסקנותיו עלו גם הם לכותרות הראשיות. עותקים של אותו מחקר הפכו נמכרו כלחמיות טריות בחנויות המקומיות.
"האם סוף העולם הגיע?" זעקו הכותרות של העיתונים.
אחרי שבוע, הותר לפרסום שה"שודדים" השאירו את אחד המסמכים אותם חיפש הפרופסור זה זמן רב.
"האם במותו ציווה לנו חיים?" שאלו כותרות עיתון אחרות.
פרופסורים, שהזדהו כחבריו למחקר, הכריזו שבמסמכים אלו יש את ההוראות המדויקות להצלת העולם האנושי. יומיים בלבד לאחר מכן התקבלה הודעה שאישרה את אמיתות אותם מסמכים ופרופסור צעיר ורודף פרסום סיפר בטלוויזיה כיצד תוארכו הכתבים לתקופה הנכונה.
כבר באותו הערב יצאו אלפי מפגינים בספונטניות מול משרדי הממשלה, והפגינו נגד המהפכה. יום ולילה נמשכה ההפגנה, עד שחברי הממשלה נכנעו ויצאו להצהרה לתקשורת, בה הבטיחה שתפעל לפי המגילה, תמנע צנזורה ותשמר את המצב שהיה קיים לפני תחילת ההפיכה.
-"אנחנו נשמור על הסטאטוס קוו. לא ניתן לאיש לעשות שינויים קיצוניים, לכל חברה בארץ יהיה גוף מבקר שימנע תזוזות קיצוניות בנהלים".
XXX
שמחתי שהתקשורת הציגה כך את הפרופסור הקשיש, שהוא ייזכר לעד כגיבור.
-"אני יודע שזה לא יעזור למשפחה שלו" שברתי את קשר השתיקה שלי עם שחר "אבל לפחות המצב יישאר כמו שהוא ולא ידרדר".
-"אולי אתה צריך לבקר אותם? לתמוך בהם קצת?"
-"אני לא מסוגל, עדיין לא."
-"תקשיב אור," היא לחשה פתאום "יש לי חלומות רעים בלילה. אתה בטוח שעשינו את הדבר הנכון?"
-"הוא התנפל עלינו ואני נכנסתי לפאניקה…" רעדתי שוב.
-"לא זה, אני מדברת על כך שנתנו להם את המגילות בקלות כזאת- גם את תוכנן וגם את מיקומן."
-"ברור שאני בטוח" עניתי לה במהירות, לא בטוח בעצמי כלל.
XXX
רק כחודש לאחר מכן הייתי מסוגל לגרום לעצמי לחזור לאוניברסיטה. צעדתי במסדרונות המסועפים שלה כאילו אני צועד בתוך מבוך של הגהנום, או בחזרה אליו.
בכל מקום ראיתי את הפנים שלו.
ביום השלישי ניגשה אלי שני,מלווה בשתי חברות. היא רצה אלי וקפצה אל זרועותיי, מנשקת אותי, הפעם נשיקה ארוכה ורטובה. עצמתי את עיני חזק, אך הנשיקה הרגישה כמו אש בוערת, אש שורפת. רציתי להרחיק אותה ממני. הסטתי את ראשי הצידה, אך נראה היה שהיא לא שמה לב.
-"תודה, הצלת את חיי כולנו" היא לחשה, ואני בהיתי בה ללא כל תגובה.
-"אבל אורצ'יק, אנחנו לא נוכל להתראות בקרוב, בגלל כל מה שקרה" חייכתי אליה בחזרה, לא מתאמץ אפילו להסתיר את החיוך שעלה על שפתיי.
נשעתי שנייה על הספסל מאחור וחשבתי קצת, עד שהגעתי לאותה מסקנה כבר מספר פעמים. פשוט הייתי בובה.
XXX
ידעתי מה אני צריך לעשות.
התקשרתי אל שחר ואחרי כשלוש שעות כבר עמדנו בכניסה לבית של הפרופסור. שחר כבר ביקר בבית בשבעה, נראה שהיא הצליחה להתגבר על הכאב טיפה טוב יותר ממני.
-"אני משתתף בצערך, לחצתי את ידה של אשתו. "הוא כל כך חסר".
-"אני מצטער שלא באתי קודם, זה היה כל כך קשה ומסובך…" קולי כמו נזרק באוויר.
-"אני מבינה" ומשהו בעיניים שלה נראה כאילו היא יודעת הכול וסולחת.
מהר מאוד היא הגישה לנו לחמניות מעשה ידיה שלה. הפרופסור תמיד תיאר אותה כבשלנית מעולה, והוא אכן צדק בזה.
-"הוא כתב כמה דברים" היא אמרה לי, כשפניתי לצאת מביתה. "אני חושבת שהוא היה רוצה שהם יהיו שלך, ובכל מקרה יהיה חבל אם הם סתם יעלו אבק בארון.
היא הלכה בזריזות, וכשהיא חזרה עם מחברת דקה, הייתי כמעט ובטוח שהיא בכתה קצת בחדר השני.
XXX
כשיצאנו משם ליוויתי את שחר הביתה, כשהשתיקה מלווה את שנינו.
-"תפתח את המחברת?" היא שאלה.
ואני פשוט נעצרתי באמצע הרחוב, נשענתי על ספסל, פתחתי בעמוד האחרון והגשתי לה לקרוא. היא קראה כמה פעמים כל מילה ומילה ופניה הפכו לבנים כסיד..
"אני טעיתי. לפעמים מהפכות מגיעות בכדי להציל אותנו, לא בכדי למוטט את החברה. נלחמתי במהפכה הזאת כל כך הרבה, עד שהייתי עיוור לאותו פרט קטן. המהפכה הזאת היא לא רק קללה, אלא מתנה ששלחו לנו האלים כדי להצילנו מאותו מצב חברתי רעוע שאנחנו נמצאים בו, מאותה שיגרה של טעויות חברתיות, שתדרדר אותנו בסופו של יום לאפר.היום אני מודה בטעותי האחת, ידידי היקרים, ולכן אני מסיים את המחקר וכמו שפעם תלמיד אחד שלי אמר, אני משאיר את סודות האלים עמוק בתוך האדמה. שם הוא מקומם האמיתי".
-"מה עשינו?" שאלה שחר, ואני פשוט בהיתי על ריצפת הרחוב הריקה, ובכיתי.