74 – עמק השלווה

הענקים היו הראשונים שהגיעו אל עמק השלווה. (כך קרה, בפעם הראשונה מזה מאות שנים, שהקנטאורים הגיעו למקום מושבה של המועצה, וגילו שהענקים כבר תפסו את כל המקומות הטובים מקדימה. לא נשארה להם הרבה ברירה, והם נאלצו לתפוס את המקומות הטובים ברמה שניה בלבד, לפני שיגיעו האלפים בהמוניהם ויתפסו גם את המקומות האלה.) למען האמת, הם היו הראשונים שדרשו את ההתייעצות הדחופה של המועצה המרכזית הכלל עולמית. אף על פי שכבר עברו אלפי שנות חול מאז ייסוד המועצה, ושכלולים טכנולוגיים חדרו מעולמם של בני האדם, הודעות נמסרו לכולם בשיטת ההעברה הישנה, מפה לאוזן. הגריפין טרח לקום מרבצו ולעוף מן ההרים אל השפלה, ומשם העבירו את הידיעה חיות השדה הקטנות, הציפורים וחדי הקרן. בסופו של דבר, תוך שבועיים (שבוע, אם לא מחשיבים את כל הויכוחים בנוגע למי יעביר את ההודעה למי) כולם ידעו שבהקדם האפשרי תתכנס המועצה המרכזית הכלל עולמית, והנוכחות חובה, לא רק על הנציגים, אלא על כולם, כפי שטרח ינשוף גאה אחד להדגיש בפני המכשפות מן המערב, וכמעט שסיים את חייו כינשוף כדי להתחיל אותם בתור קרפדה ירוקה ועסיסית.

מכל רחבי העולם הגיעו העמים השונים. האלפים האפלים (שכבר לפני מאתיים שנה השלימו עם בני דודיהם הבהירים), עלו על פני הקרקע, בפעם הראשונה מאז ההסכם הגדול שנחתם בשנת שלושת אלפים שמונה מאות ושש עשרה לספירה ההאלוגנית. האלפים הבהירים נדדו דרומה בהמוניהם, מאה שנה אחרי חוזה עמק-השלווה, באלף תשע מאות ושמונה. (מי שאי פעם טרח לחשב, גילה שמדובר למעשה באותו הסכם, אבל שנת האלוגן שווה לחצי שנת שמש. אחד הדברים שלא השתנה, גם לאחר המשא ומתן הממושך, היה ספירת השנים. סעיף מיוחד שקיבל אישור נוטריוני של עורכי דין ממשלתיים משני הצדדים הודיע רשמית, כי שוכני הקרקע ימשיכו לספור את שנותיהם על פי השמש, בעוד שוכני העולמות התת-קרקעיים יספרו את שנותיהם על פי ההאלוגן. אם ייווצר מצב בו יהיה צורך בתיאום פגישה בין שני הצדדים, ישתמשו בתאריך העל, על פי שעון החול.)

רגע קשה במיוחד התרחש עם הגעת הסוהרסנים לעמק. הקור והכפור כיסו במשך רגעים ארוכים את כל השטח, האגם ובני הים שכבר הגיעו קפאו לחלוטין והדובים והמומינים כמעט שקעו בתרדמת חורף, עד שכמה דאימונים חכמים במיוחד הציעו שהם והפטרונוסים יעמדו מסביב למקפיאים ויחזירו את החום לשאר האזור. (זו התבררה כהצעה מועילה במיוחד, מה גם שהדאימונים היו אחראים על הכיבוד, ולאור העובדה שאף אחד לא ידע כמה זמן תיקח ישיבת המועצת המרכזית הכלל עולמית, בהחלט היה כדאי לשמור על טריות מאגרי המזון הגדולים.)

לבסוף, אחרי מספר שבועות של המתנה לכולם ותקרית כמעט דיפלומטית נוספת שכללה שלושה גמדים זקנים, חמישה שמנטפים, ארנב לבן (ולחוץ) אחד ושני גובלינים, כל הנוכחים מצאו מקומות, וראשי העמים רבצו, ריחפו, עמדו וישבו על מקומותיהם שעל במת הזהב המרחפת (בסיוע אבקת פיות), במרכז המבנה שהזכיר את האקרופוליס (אבל למעשה היה המקור ממנו הועתק המקדש העתיק, בערך בשנת ארבעים וחמש לספירת שעון החול).

"חברים יקרים," פתח את הישיבה זקן המועצה, שנח על כן מיוחד שבתחתיתו קערה לאיסוף אפר, "אני גאה ונרגש לפתוח את ישיבת המועצה המרכזית הכלל עולמית השלושים ושמונה, בשנת שמונת אלפים שלושים ושתיים לספירת שעון החול. רשות הדיבור נתונה למאגנוס, ראש הענקים, שביקש את התכנסות המועצה המרכזית הכלל עולמית הזו." כשסיים לדבר, נשרה אל הכן נוצה מזנבו הזהוב.

"כבוד זקן המועצה, עמיתי, חברי המועצה, עמים נכבדים," פתח מאגנוס. (הוא לא נעמד לשאת נאום, כי אז הנמצאים על הקרקע לא היו רואים את קצה ראשו, שהרי הוא ראש הענקים, ולפיכך הרי הוא הכביר מכולם, כמובן.)  "מזה שנים רבות מתקיים קשר בין עולמנו לבין עולמם של בני האדם. הם משתמשים בדמויותינו, ככלל, לסיפור סיפורים. בנוסף לכך, חודרת טכנולוגיה שלהם לתוך עולמנו, והופכת אותנו לעצלנים ולטיפשים כמותם.

"אילו היה זה הכל, מילא; שרדנו כך מעל שמונת אלפים שנות חול, יכולים אנו להמשיך לשרוד. אולם כנציג הענקים, מוחה אני על השימוש בדמויותינו באופן שאינו מכבד אותנו ואינו מציג אותנו באור האמת הראוי. באגדותיהם אנו מופיעים כרעים ורשעים, ורק לעתים רחוקות מופיע ענק 'טוב' על פי הגדרתם. אולם זה אלף שנה שכבר איננו רשעים וצמאי דם, כי אם פועלים מוכשרים התורמים לפיתוח עולמנו בכל התחומים. ולפיכך, אנו מוחים על העוול שנעשה לנו בידי בני האדם.

"חברים נכבדים," סיכם מאגנוס את דבריו, "אם מסכימים אתם עמנו, הענקים, וחושבים שיש לנקוט בפעולה, עלינו לעשות זאת בהקדם! מי יודע אם אחר כך לא יהיה מאוחר מדי."

שקט השתרר בעמק. עוף החול הזקן סקר במבטו את נציגי המועצה המרכזית העולמית. "האם יש ביניכם, חברי, אי מי הרוצה להגיב על הדברים?" שאל.

"אני רוצה," נענה נציג האורקים. "לא די בכך שאנו, עם מכובד ועתיק, מוצגים כרעים ומתועבים, אלא אף כיצורי אופל שאינם מסוגלים לאף התנהגות אחרת! זהו פשע נוראי, בל יכופר! והלא אין אנו אלא נאמנים למולדתנו, ומתנדבים לעבודות הקשות ביותר שאין אחר הרוצה להתנדב אליהן! כלום בגלל אורק אחד או אפילו שניים, מאבות אבותינו הקדומים, שנראו בטעות על ידי בני האדם, חייבים אנו לסבול מדימוי מכוער זה לאורך כל הדורות?!"

הנציג התיישב. מן הקהל עלו תרועות ההסכמה של האורקים, שאליהן הצטרפו גם הגובלדגים (שהעדיפו לא לשלוח נציג למועצה המרכזית העולמית אבל תמיד הביעו את דעתם בקריאות עידוד והסכמה מן הקהל).

"אהא, חברים, איש מכם אינו סובל מגורל אכזר כמו זה שלנו," אמרה הגרוק. (זו היתה הפתעה גדולה לצעירים שבקהל, שלא שמעו אותה נואמת בישיבות המועצה המרכזית הכלל עולמית מעולם. שערו נא את הפתעתם, כשעוד התברר להם כי היא דמגוגית מוכשרת למדי!) "עמי ואני נרדפים עקב הקור שאנו מביאים לכל מקום אליו נלך! מומין," פנתה הגרוק אל נציג המומינים שישב לא רחוק ממנה, "אתם הרי יודעים שאין אנו כי אם מבשרי החורף, שבלעדיו לא תוכלו, אתם ורבים אחרים, לישון את שנת החורף המבורכת!" קראה הגרוק, ומומין הנהן בכובד ראש (בעוד מאי הקטנה, אי שם בקהל, עיוותה את פרצופה, אבל לא אמרה כלום). "ובכל זאת," המשיכה, "העזו בני האדם להציג זאת בעיוות גמור, כאילו החורף המבורך אינו אלא קללה, ואנחנו הננו חסרי לב!"

"אכן, הגרוק הנכבדה," פתח מומין, "אולם לאחר מכן תיקנו זאת, בהראותם כי יש קשר והבנה בינינו."

"הו, כן," ענתה הגרוק במרירות, "אולם באיזו צורה? שוחד בדמות צדף לב? גם טמטום צירפו להתנהגותנו? והלא חכמים אנו, קוראי הזמן ומגיניו! ויתרה מזאת," קולה רעד מכעס עצור, "מוצגים אנו כמוצצי נשמות, שדים עיוורים שאינם מסוגלים להרגיש כל רגש חיובי וניזונים מהבאר האפלה ביותר של השחת! והלא בלעדינו, לא יגיע החורף שהם כה חפצים בו, השלג הלבן והטהור…"

קולה גווע לאיטו, ורחש עבר בקהל. (וזו בדיוק היתה התגובה שרצתה הגרוק, הטיית תשומת לב הקהל כולו לחוסר הצדק המשווע בו נוהגים בני האדם כלפי הסוהרסנים.)

"ועוד," הוסיפה, לאחר שפעם נוספת השתרר שקט בקהל. "את שם עמנו, שמקורו בשפתנו הקדומה, הם משבשים! מהר-סוסנים (היא התכוונה, כמובן, לשושנים, אבל יש להם בעיה שפתית קלה, והם אינם מסוגלים להגות ש' כראוי) הפכו אותנו לסוהרסנים, סוהרים הרסניים! לפיכך, בשם עמנו, הר-סוסנים, אני מצטרפת לקריאתו של מאגנוס הנכבד, ראש הענקים. עלינו לפעול, לפני שיהיה מאוחר מדי." חתמה הגרוק את דבריה.

קוסם מבוגר בעל חזורת אוריינטלית ערבית התרומם ממקום מושבו. "חברים נכבדים," לחשש בקול שהזכיר במעט את לחישתו של נחש, "אותי הם הפכו לבן אדם בעל כוחות קסם שפנה לעבר הרוע. אותי, הלורד וולידמורד, מנהיג הקוסמים! וגם את שמי הם משבשים! בני הוא מוּרד, ואני הוא ווליד-מורד, אביו של מורד! ובסיוע שפותיהם המשונות הפכוני לוולדמורט, מוות פראי! בצדק נפגעתם, ידידי ההר-סוסנים, גרוק נכבדה, מבין אני אתכם! איך מעזים הם לפגוע בשמנו הטוב?!" נחשית מוזרה, מרכיבת משקפי שמש צהובים (זולים, מפלסטיק, מהסוג שאפשר לקנות בדולר בחנויות המפוזרות בכל עיר), זחלה אליו והתיישבה על כתפו.

"מכובדי," צייץ מישהו מאחד הקצוות. נדרשו לכולם כמה שניות כדי למצוא מאין הוא מדבר. (זה היה, כמובן, עכבר.) "אנו, העכברים, מוצגים לכאורה כנחמדים וטובי לב; אפילו קוראים לי בשמות כמו ז'אק, מיקי וריפיצ'יפ. אך מהם שמות אלו לעומת גבינת-צ'דר, שמי האמיתי?" (מזל שהיה קטן ולא ראה בבירור את הקהל; מעולם לא היתה קרובה יותר האמנה הכלל עולמית להתפרק כמו ברגע זה, בו ניסו כל הנוכחים להחניק את צחוקם, להוציא העכברים האחרים, כמובן, שזעקו בהסכמה.)

"בני האדם לועגים לנו ומביאים את דמויותינו הקטנות ואת נפשותינו האבירות עד כדי גיחוך! איננו מוכנים לזה יותר!" ובצפצוף נרגש זה, כמעט נפל ממושבו, ואך ברגע האחרון הצליח להתייצב, להשתחוות בכבוד לכל הכיוונים, ולהתיישב בחזרה.

"עמיתי היקרים," החל שוב עוף החול הזקן, "דומני כי כולנו מסכימים על העוול שנעשה לעמינו העתיקים. אני מכריז בזאת על סיכום הישיבה לעת עתה, בהסכמה כללית וגורפת. נבקש, כמו תמיד, את שיתוף הפעולה הכללי על מנת לאפשר לכולם ליהנות מן הכיבוד. הצעות לפעולות שבהן עלינו לנקוט תוכנסנה לתוך תיבת הזהב במהלך ההפסקה. לאחר מכן נציג את ההצעות, נדון בהן, ונקיים הצבעה כלל עולמית. בתיאבון!" והוא נעלם בפרץ של אש (והותיר אחריו רושם כביר, שלא נפגם במאומה מן העובדה שזו היתה הפעם השלושים ושמונה בה עשה זאת).

חלוקת האוכל התנהלה בסדר מופתי, לאחר שנים רבות של אימונים. כל עם אכל את האוכל המסורתי שלו, בהתחשבות בעמים האחרים. לבסוף, לאחר שעות רבות (לוקח לא מעט זמן להשביע ענק, קל וחומר עם שלם…) עלו הנציגים אל הבמה.

"עכשיו, כשכולכם אכולים ושתויים," פתח זקן המועצה, "נעבור לשלב ההצעות, ולאחר מכן ההצבעות. מאגנוס, אתה מכובד בקריאת ההצעה הראשונה."

הענק שלח ידו אל התיבה הזהובה, ושלף ממנה הצעה. "הצעה ראשונה: התנתקות והיפרדות קסומה מעולם בני האדם. כל העמים הקסומים שאי פעם הוזכרו בספרי בני האדם יימחקו מן הכתובים בעזרת אחד או יותר מאמצעי הקסם העומדים לרשות העמים החברים במועצה המרכזית העולמית. לאחר המחיקה הכללית, אף בן אנוש לא יורשה יותר לעולם לראות או לשמוע דבר מעולמנו, כולל ילדים." (בקהל, טינקר בל חייכה; וונדי לא תפריע לה יותר. פיטר פן לעומתה נראה מהורהר, ואולי אפילו קצת עצוב, לראשונה בחייו. הולי ופולי החליפו מבטים והנידו בראשם. זו תהיה משימה קשה למחוק את כל מה שארטמיס אי פעם הצליח לגלות על הפיות ושמר לעצמו בקבצים מוצפנים במקומות שונים ומשונים.)

"בקריאת ההצעה הבאה –" החל עוף החול, ונעצר; התיבה הזהובה נעלמה, משמע – היא היתה ריקה. "הצעה אחת בלבד הוגשה בפנינו," אמר. "אם יש אי מי שמעוניין להציע הצעה נוספת מוזמן לעשות זאת עכשיו." אף אחד לא הגיב.

"אם כך, נעבור להצבעה. כל מי שבעד ההצעה הזאת, שיצביע עכשיו!"

כל הנוכחים הצביעו, מי ביד, מי ברגל, מי בסנפיר ומי בטלף. מלמול של התרגשות חלף בקהל. מצב כזה עוד לא היה. הצעה אחת ויחידה, שמתקבלת בפה מלא על ידי כל העמים כולם, ללא יוצא מן הכלל.

"ההצעה התקבלה פה אחד. נבקש מכל מי שברשותו יכולות קסם למחוק את כל האזכורים לעולמנו בכל ספרי בני האדם. הצטיידות בקסמי היעלמות חובה. מי מתנדב?"

הפיות הרימו את ידיהן גבוה באוויר, הקוסמים והמכשפות קראו בקול והגמדונים הניפו את כלי עבודתם באוויר.

"ברכת המועצה עליכם. צאו לדרך בהקדם האפשרי. בעוד שנת חול אחת מהיום, על בני האדם כולם לשכוח מקיומנו, ואף לא להיות בעלי אפשרות לרכוש את הידע הזה. בהצלחה!

"בזאת אני מכריז על נעילתה הסופית של ישיבת המועצה המרכזית הכלל עולמית השלושים ושמונה." וכהרגלו, נעלם עוף החול בפרץ של אש, משאיר מאחוריו נוצה זהובה נוספת ששייטה לה מטה אל הכן.

בזה אחר זה חזרו העמים הקסומים איש אל מקומו. האלפים האפלים חזרו אל מתחת לפני הקרקע, האלפים הבהירים – צפונה, עמי הים אל הימים והאוקיינוסים, הענקים אל ההרים, הגריפין אל הצוק, וכך עוד ועוד. ולבסוף, חזרה השלווה לשכון בעמק.

(אחרית דבר: כעבור שנת חול חזרו כל השליחים הקסומים. אי שם, בעולם בני האדם, לא נותרו עוד אגדות, לא נותרו עוד מזימות אפלות לחשוף את העולם הקסום… שעמום מוזר השתלט על הרחובות, ועצבות הפכה נפוצה. כעבור זמן מה דהו הצבעים, והעולם כולו הפך אפור. אך הפעם, אף ילדה בשם דורותי לא סוחררה אל ארץ עוץ. ההפרדה היתה סופית ומוחלטת. אם היה מי שהצטער על כך בעולם האדם, הרי שהוא לא זכר זאת. ובעולם הקסום ממשיכים להם לחיות בשלווה כל העמים הקסומים, בשלום ובשלווה בינם לבין עצמם, ובהתעלמות מוחלטת מבני האדם ההולכים ונכחדים.)