הסוד של הגנרל מאת נח יגורוב

ענני עשן היתמרו מבין הריסות הכפר, כשביניהן מתרוצצת צללית של אדם שניסה להסתיר את עצמו; אך לא הסתיר את הפחד שבעיניו מפני תקיפה אפשרית על הכפר הנטוש בו הוא היה נמצא בשעות אלו.

האדמה הייתה חרוכה ורכה, ופיח שרוף התעופף מכל עבר כשהוא מחניק את האוויר, וגורם לו להחניק שיעול זועם מידי פעם.
קירות האבן של בתי הכפר היו שחורים מהפיח, ועל חלקן ניכרו סימני ידיים שהעידו על נוכחות אנשים בשעות ההפצצה ולאחריה. והוא נעצר לרגע לפני שהוא חלף על פני אחד מהם, שהיה כעת שחור כפחם.
הרוח נעצרה בפתאומיות והוא נשם בהקלה, כשהוא מסיר את משקפיו לניגוב קצר מהפיח שהצטבר עליהם; אבל עדיין ממשיך בצעידתו העיקשת במטרה למצוא ניצול אחד לפחות. ולשם המטרה הזו הזמן שחלף נחשב בעיניו לכלום, אבל השקט העיב עליו יותר מאי פעם כיון שפירושו היה, אין ניצולים.
הוא נעצר לרגע מריצתו בניסיון לשמוע קולות צעדים, אבל במקומם הוא שמע משהו שבכלל לא היה נעים לשמוע באותם הרגעים. שריקה פתאומית שחצתה את השמיים, העירה בו את כל חושיו, וניסיונו הצבאי עמד לו באותם הרגעים כשהוא צונח על הקרקע. בידיעה שפגיעה קרובה עלולה לחסל אותו בו במקום, ולהותיר ממנו לא יותר מאשר עמוד עשן שיצטרף במהרה לאחרים.
הטיל נפל בקול נפץ רועם, כשהוא מעיף אבנים שבורות לכל עבר שנתקלו בקירות האבן בקול עמום. אבל איתם לפתע עלה מבין ההריסות קול נוסף שהעיד על כך שהוא אינו לבד כאן. בהתחלה זו הייתה רק צווחה שעלתה מבין אחד הבתים, כשהיא מבטאת ייאוש עמוק ומיד לאחריה קול בכי של ילדה החל להדהד למרחקים כשהיא משתנקת מידי פעם.
הקול החדש כמו הפיח בו רוח חיים, והוא רץ לעברו של מקור הקול שלפתע היה בשבילו כמו מנגינה קסומה; על אף שבתוכו הוא זעק על העוול שנעשה כאן כשחיי אדם נגדמים במחי יד.
הצעדים שלו נבלעו בקולות הבכי, והוא צעד לעברה בחשש; נוכח הידיעה שהוא עלול להבהיל אותה ולמנוע ממנו עוד את הסיכוי היחיד שלו להציל עוד אדם. קולות הבכי הדהדו בין כותלי האבן של הכפר, ובתוך תוכו הוא חש בצורך עצום לפרוק את כל העצב שהצטבר בו במשך כל שלבי הטבח שהתבצע בכפריים; מה שכינו כולם מלחמה.
צלילי ההד הטעו אותו במעט והדאגה סימאה את עיניו, כשקולה של הילדה נדם למשך מספר רגעים. ומבלי משים הוא מצא את עצמו עומד בפני הילדה שפניה התעוותו בכאב והיא נשמה בכבדות, כשהיא בוחנת את הזר שלפניה במבט אלים.
שיערה של הילדה נצבע בשחור עם כתמי פיח, ועל לחייה ניכרו סימני ידיים ואצבעות שחצו את אפה משני הצדדים.
בגדיה היו מלאי קרעים ואף הם נצבעו בפיח שחור, והיה נקל להבחין דרכם בפציעה שחצתה את כתיפה; על אף שהייתה זו רק סריטה דקה הסיכון לזיהום היה נראה מיד לעין.
לרגע אחד ההלם שיתק את שניהם, והילדה המשיכה לבהות בו במבטה האלים כמקודם; אבל נשימותיה העידו על כך שהיא עומדת לפרוץ בבכי בכל רגע.
מבטו של האיש נפל עליה בתחילה בהלם מוחלט, וענני הפיח שריחפו ביניהם, הסתירו אותה במעט. אבל ברגע לאחר מכן הוא ניסה לרכך את הבעת פניו, כשהוא מחפש אחר משהו לומר כדי להרגיע אותה. המחשבות התרוצצו במוחו בפראות, והוא ניסה להיאחז בפיסת הריכוז היחידה שעוד נותרה לו. אבל הפחד מפני האפשרות לאבד את האדם היחיד שניצול מהתקיפות. סילק ממנו כל סממן של שפיות והוא צעד אליה כשהוא מושיט אליה את ידו, ורק המבט בעיניו לוחש לה "בואי נצא מכאן, ביחד."
הילדה הנהנה בחולשה, והעבירה את ידה כשהיא נאחזת בשאריות הקיר שעוד עמד לידה, והיא ניסתה להתרומם. אבל במקום זה היא מצאה את עצמה מעוותת את פניה בכאב, ומגלה שגם רגליה נפגעו מהפיצוץ האחרון. והיא נפלה על האדמה החרוכה בכאב כשהיא אוחזת ברגליה ומתפתלת בכאב.
נפילתה של הילדה הבהילה אותו במעט, והוא צעד במהירות לעברה כשהוא תופס אותה; רגע לפני שהיא נחבלה. ואוחז בה בשני ידיו, שכהוא משעין אותה באיטיות על פני הקרקע. ולאחר מכן מרים אותה בידו האחת שנשאה אותה דרך הכתף, ובשנייה הוא אחז ברגליה שנתלו ברפיון.
הילדה חייכה בחולשה, כשהיא מנסה להושיט יד קטנה כדי לגעת בפניו של הספק אדם ספק מלאך שנגלה אליה; במקום הזה. וניסתה ללחוש מילה בודדת, אבל כוחה לא עמד לה. ובמקום קולה יצא מפיה חרחור בודד, בליווי שיעול צורם שהעידו על כך שפיה יבש לחלוטין; והיא שאפה עשן בצורה שסיכנה את חייה וכל רגע יהיה יקר יותר מכדי להתעכב שם.
"בואי נצא מכאן" הוא לחש לה, "הזמן שלנו אוזל והגוף שלך דורש טיפול."
הילדה הנהנה בחולשה, ועצמה את עיניה כשהיא עדיין ממשיכה להיאבק בתוך שנתה; בגוף שרצה למעוד תחת סבלו של הימים האחרונים.
דמותו של האדם נושא את הילדה אל תוך החשיכה, נבלעה בין הריסות הבתים; ולאחר מכן בין עצי היער כשרק צלילי הסדיקה של הענפים נשמעים בהליכתו.

התנוחה הבאה בה מצאה הילדה את עצמה, לא הותירה ספק בליבה שהיא זכתה לטיפול של יותר מכמה ידיים. סימני הפיח נעלמו ממנה לחלוטין ונשימתה חזרה להיות קלה כמעט כמו קודם. שיערה הוברש בעדינות, והיא בחנה את עצמה בקערת המים שהונחה על ידה. זכרונה חזר אליה בהדרגה, אבל היא לא התקשתה לזכור את פניו של האדם לו חבה את אותם הרגעים. שהצילו אותה מן התופת, שגבה את חייהם של כל האנשים אותם היא הכירה עד היום.
בפניה נכרו עדיין סימני מכות, שחלקם היו כחולים וסגולים; וצלקות עטרו את מצחה בכל מיני אופנים. אבל היא הרגישה מאושרת יותר מאי פעם, כשהיא ראתה ששיערה חזר להיראות חום כתום כשהיה מקודם. והיא נרגעה כתוצאה מכך; כשהיא מבינה שהיא עדיין דומה בפניה להוריה אותם היא איבדה בתחילת המלחמה, הנוראה שגבתה את חייהם, והיא הייתה קטנה מידי מכדי להבין על מה היא התחוללה ומי נגד מי נלחם.
החדר הלא היה מואר באורם של נרות בודדים, והיא ליטפה בידיה העדינות שהיו מעט מלאות חרכים, את שמיכת הצמר בה היא כוסתה באותם רגעים. מיטתה הייתה גדולה מכדי לומר שזוהי מיטת ילדים, והיא ניסתה להתיישב כדי להתקרב אל קערת המים למרות שלא חשה בצימאון.
המים היו צלולים וקרים, והיא הרגישה כיצד היא מתחילה להחלים במעט מן הצרות שהיא חוותה בימים האחרונים; על אף שהכאב עדיין קינן ברגליה והתגבר מידי פעם.
צעדי פסיעות קלות נשמעו מעבר לדלת החדר, והיא נפתחה לכדי פתח צר בליווי צליל חלש של חריקה קטנה; שהניסיון להבליע אותה היה ברור לחלוטין. ומבעד לחריץ הקטן נראו פניה של נערה צעירה, עם מבט עדין שנבע מעיניה הירוקות, עורה היה חיוור מעט אך מלא בסימני ביקור של פצעים עמוקים.
הנערה הסתכלה עליה במבט מאושר, אבל גם זיק קטן של ביישנות חלף בעיניה. והיא נכנסה לחדר מתוך קריאת "שלום" חלש כאילו היא מנסה להבליע את נוכחותה באותו המקום.
"שלום" ענתה לה הילדה כמעט באותו הטון, כשהיא מנסה לשלוט בעצמה שלא לקפוץ לעבר הנערה שהייתה נראית בשבילה כמו הדבר הכי יפה בעולם.
הנערה נכנסה אל החדר כשהיא מנתקת, את אחיזתה מן הדלת ומעבירה ליטוף עדין על שיערה החום. שהיה אסוף לצמה מרובת פיתולים. בגדיה היו בהירים אפורים, ובעלי שרוולים ארוכים במעט; אבל לא נראו עליהם שום סימני קיפולים מיותרים. והיא התיישבה על מיטת הילדה, כשהיא עדיין מתביישת מעצם נוכחותה באותו המקום.
השתיקה ביניהן נמשכה מספר רגעים, ולבסוף הנערה אמרה בלחישה גבוה במעט מהאופן בו היא אמרה את ה"שלום" שהכיר ביניהן. "אני שמחה לראות שהתעוררת ה'אדון' דאג לך באופן אישי, כמו לכל הילדים שנמצאים איתנו כאן והוא כמעט לא ישן בלילות מהידיעה שכבר עברו יומיים ולא חזרת להכרה מלאה, מאז אותו היום שהגעת לכאן"
הילדה חייכה קלות, כשהיא מבינה שהיא אינה בודדה במערכה במקום הזר שהיה מלא בתחושה של "כולנו אחים" והיא הרימה את ראשה בניסיון ללכוד את מבטה של הילדה שיישבה על מיטתה באותו הזמן. כשהיא לוחשת בתשובה כשהיא מתמלאת ברגשי תודה ותמימות ילדותיים בליווי חיוך קטן "תודה"
השתיקה חזרה לשרור ביניהן למשך זמן קצר, אך לאחר מכן נפל הסכר שעוד הפריד ביניהן והשיחה קלחה כשהיא יותר ויותר שומעת פרטים אודות המקום אליו בו היא זכתה למצוא מחסה כמו שאר הילדים ששרדו את הפצצות האימים.
הנערה הציגה את עצמה תחת השם "אליסיה" והיא ספרה לה שהיא נמצאת כאן כבר מעל לחמישה חודשים, כשהיא מסייעת לאדם שזכה לכינוי "אדון בורון" והקים את המקום המסתור. כשהוא דואג לכל מחסורם של הילדים אותם הוא הצליח למצוא חיים בין הריסות הכפרים, או משוטטים ביערות הסמוכים כשהם נאבקים על חייהם בתוך ימי התופת. שכל יום נוסף של חיים היה נחשב כמתנה מאת האלוקים. הילדה הקשיבה מבלי לפלוט אף לא מילה בודדת במשך כל אותו הזמן בו אליסיה דברה לה אודות המקום ששימש כמחסה לעשרות הילדים שהוריהם קפחו את חייהם במלחמה שנמשכה כבר למעלה משלוש שנים.
ברגע שאליסיה סיימה את שטף דיבורה, היא מצאה את עצמה לפתע נאנחת ובוחנת את פניה של הילדה במבט מתנצל. אבל הפעם, מבטה היה שמח יותר, ומראה הקלה ניכר בה. "מצטערת" אמרה אליסיה" לא נתתי לך עדיין את ההזדמנות לומר לי את השם שלך עדיין"
הילדה צחקקה בסלחנות, וסדרה את השמיכה כשהיא מנערת את הכתונת הלבנה בעלת הבד העדין שהיא לבשה, "השם שלי הוא ליזל, ואת יכולה גם סתם לקרוא לי ליזי; אם זה יהיה נוח לך לפעמים."
שני הילדות צחקקו בהנאה במשך כמה רגעים, ולאחר מכן פנו לצאת משם כשליזל נתמכת בידיה של אליסיה בצעדיה הראשונים. זמן קצר לאחר מכן הותאמה לה קביים בידי שאר בני הבית בהתאם לגודלה, כדי להקל על הליכתה במסדרונות הבית. כשהיא מבקרת מידי פעם ילדים אחרים שגורלם לא שפר עליהם, והם נצרכו לעזרתם של האחרים, כמעט בכל דבר אותו הם עשו. כשהסיבה לכך הייתה מומים שהיו תוצאת המלחמה, שנצחה את גופם אבל לא את רוחם של הילדים; שהודו על כך שהם שורדים יום נוסף בחיים.
שאר הימים עברו על שני הילדות כמו כל שאר הילדים, כשהן מנסות לעזור ככל הניתן לילדים האחרים. כשתחושת המשפחה מלווה אותן בכל צעד באותו המקום. ומידי פעם הן היו אף זוכות לשיחה קצרה עם האדון, בזמן ביקוריו הקצרים; כשהוא מביא איתו אוכל ובגדים, כדי לדאוג למחסורם של משפחת "בורון". כך הם כינו את עצמם, על שם האדם שדאג להם בהימצאם שם.
באחד הימים בהם השתוללה בחוץ סופת שלגים, הופיעה "אדון בורון" כשהוא נרגש לחלוטין; למרות השלג שעטף את בגדיו, הוא קרא לכולם לאסיפה דחופה, בחדר האוכל המרכזי.
הילדים התאספו במהירות כשכולם נרגשים, ליזל העיפה מבט מרוצה על כל הילדים שלחששו בהתלהבות, בעודם ממתינים לשמוע את דבריו של האדם אליו הם הרגישו קשורים בכל נימי נפשם, אך לא זכו לראות אותו מעבר לכמה רגעים מידי יום. גופו של "אדון בורון" היה נראה שברירי פתאום, וכתפיו היו נראות כאילו שהוא אינו עומד בנטל, שהן נשאו מידי יום.
אדון בורון פלט שיעול קטן, ולאחר מכן פתח בדברים; שהעבירו בילדים צמרמורת אושר מהולה באכזבה וכאב מסוים "ילדים יקרים" פתח האדון כשהוא עומד במעילו ומגפיו על פני אחד השולחנות, שהתמלא במים ופתיתי שלג קטנים "אני שמח לומר לכם, שהגיע הזמן שתפסיקו להתחבאות תמיד ולחשוש מפני הפצצה אפשרית; שעלולה לקפח את חייכם. המלחמה עדיין נמשכת, אבל הצלחתי לדאוג לכך שאוכל להעביר אותכם למקום אחר, בו תוכלו לחיות בלי לחשוש שאולי וזהו יומכם האחרון. אינני מסוגל עוד לדאוג למחסורכם רק כאן, ואני מבקש שתעשו את זה מבלי לבכות; כיון שגם אני עלול להישבר, בדיוק כמוכם."
ההלם שהכה בילדים היה חד כמו סכין, ועיניהם נמלאו בדמעות; מעצם המחשבה שאולי והם לא ישובו לראותו עוד לעולם. בעוד כולם היו עסוקים בלנגב את הדמעות של עצמם, מתוך הקהל פסעה נערה צעירה כשהיא ניגשת לעברו של "בורון" ומחבקת אותו בחיבוק אמיץ, שגרם לשניהם לפרוץ בבכי שוטף בעודה אומרת, "אני לא אשכח אותך לעולם!! היית בשבילנו כמו אב ואם גם יחד, ואני מוכנה לעשות כל מה שתבקש!! גם אם זה יהיה כרוך בלא לראות אותך לעולם…"
שאר הילדים פרצו גם הם בבכי, ולאחר מכן נפרדו ממנו כולם בחיבוקים עזים.

ביום למחרת כולם היו עסוקים בלארוז את דבריהם, וכל אחד מהם קיבל חבילה קטנה שבה נחו מספר פריטים; כמו מסמכים וכרטיסי נסיעה ברכבת, עם הסבר מפורט על הכתובת החדשה אליה פניהם יהיו מועדות; ברגע שיעזבו את המקום ששימש להם כבית בימים הטרופים ביותר של חייהם.

בחסות הלילה היה מגיע "אדון בורון" ולוקח איתו כעשרה ילדים כל פעם, כשהוא מבריח אותם מעבר לגבולות המדינה.
היה נקל להבין שמדובר באדם בעל דרג צבאי גבוה. כאשר אף אחד אינו מבצע חיפוש, ולו הקטן ביותר במשאית ההובלה שהגיע מידי לילה לאותו המקום; במשך כארבע לילות רצופים.
הסדר של הברחת הילדים נמשך בלי הפרעות עד סופו, ביום החמישי בו עלו ליזל ואליסיה ביחד עם מספר ילדים אחרונים על משאית ההובלה, כשברקע נשמעות שריקותיהם של הפצצות, שחלפו מעליהן מידי פעם. והן נפרדו ממנו בחיבוק עז תוך כדי מלחמה אמיצה בדמעות שעלו בעיניהן "לעולם לא אשכח אותכם ילדים" לחש להם בורון בעודו נפרד מהם, ומפקיד בידיהם מזוודות בעלות אישורי מעבר חתומים בידי גנרל בעל דרג צבאי רם.
ליזל ואליסיה נפרדו ממנו, כשהן מביטות בפניו החלושות בפעם האחרונה בחייהן. בשעה שהן כובשות את הדמעות שאיימו לפרוץ מהן, בעודן עולות על הרכבת שתיקח אותן אל חייהן החדשים.
אדון בורון נופף להן לשלום ופנה אל המשאית כשהוא נוסע לעבר היער, ומותיר מאחוריו שביל עשן לזיכרון, שהתפוגג ברוח הקרה.
שני הילדות התיישבו במקום המסומן להם בכרטיסים, וצפו בדריכות בעצים הנעים במהלך הנסיעה; כשהן מתרחקות עוד ועוד מן האדם לו הן חבו את חייהן.

באותה שעה נסע גנרל "לב בורון" אל עבר קווי החזית, כשהוא מגיע עם שחר למחנה החיילים שפיקד על הפגזת הכפרים. ובעיניו ניכר אור חדש שהעיד על כך שהוא מלא בתחושת ניצחון. הפצצות שרקו לפניו מכל העברים והוא חזר לאוהלו הצבאי, כשהוא אוסר על חייליו להפציץ את אזורי הרכבת, ופונה אל האוהל בתשישות עצבים.
לאחר מספר רגעים גנרל בורון בדרכו לעולם אחר, כשהוא לוקח איתו את סודם של עשרות הילדים שגורלם היה מוות ודאי, לולי עזרתו להם.