78 – חלום צלול

מוות עומד מאחורי, מתלבט אם לקחת אותי איתו או לא. באופן טכני לחלוטין אני אמור למות, סכין בבטן בדרך כלל לא מעידה על המשך חיים ארוכים, מצד שני ופילוסופי יותר אני לא חושב שהגיע הזמן שלי ללכת עדיין. מוות עומד שם וחושב מה לעשות איתי בזמן שאני פשוט יושב מול המחשב, מקליד בשבילכם את סיפור חיי ומקווה שהוא יתלבט מספיק זמן כדי שאסיים לכתוב אותו.

הכל התחיל לפני יומיים, או לפחות הדברים המעניינים התחילו לפני יומיים. אני כמובן נולדתי לפני הרבה יותר זמן ומוות קיים בכלל המון זמן, כך שאם אתם רוצים להיות קטנוניים אפשר לומר שהכול התחיל לפני כמה מיליארדי שנים. אבל אתם לא קטנוניים, אני יכול רק לקוות, ולכן נתחיל בלפני יומיים כשהדברים המעניינים באמת התחילו.
זה התחיל בקורס בחירה שלקחתי באוניברסיטה בפסיכולוגיה בנושא חלומות. לא הבנתי מילה אחת ממה שהמרצה אמר כל הקורס ואחרי השיעור הראשון לאנשים כבר נמאס מלהסביר לי חומר מהשנתיים הראשונות שהם למדו. המשכתי לבוא פשוט כדי לבהות בבנות הכיתה במהלך ההרצאות שככל שהקיץ התקרב התחילו להשיל יותר ויותר בגדים מעל עצמן ולחשוף יותר חלקי עור מגרים. לפני יומיים הייתי שוב בכיתה כשבאמצע השיעור קיבלתי לידיי פתק שלא ידוע מי היה המקור שלו ומי היעד שלו. משעמום פתחתי, קראתי וגיליתי שמדובר בהזמנה למסיבת חלומות צלולים.
אחרי שהעתקתי את הפרטים החשובים ליד שלי, מחברת כבר לא טרחתי להביא, העברתי את הפתק הלאה. חלום צלול היה אחד הדברים שגרמו לי לקחת את הקורס הזה.

וויקיפדיה מספרת: "חלימה מודעת הידועה גם בשם חלימה צלולה היא תופעה המתרחשת כאשר אדם מודע לכך שהוא נמצא בחלום כאשר הוא ישן. תודעה זו מאפשרת לאותו אדם לשלוט על פעולותיו ב"מרחב החלום", כמו גם על אותו מרחב עצמו. חולמים צלולים, המכונים "אונירונאוטים", מדווחים כי במהלך חלומות צלולים הם מסוגלים להתחשב בכל הנסיבות הקשורות לזמן הערנות, כמו גם לנהוג בחלום מתוך רצונם, כל זאת כאשר הם נמצאים במרחב חלומי הנתפס כאמיתי להפליא.
אדם הנמצא במרחב של חלימה מודעת ולו שליטה מלאה יכול להפוך את מרחב החלום לכל מציאות מדומה שבה יחפוץ."

באותו ערב הגעתי למסיבה. את הדלת פתחה עדי, הבחורה הכי מדהימה בקורס וגם הכי ג'ינג'ית. זה חשוב מאוד שהיא ג'ינג'ית, יש לי משהו לג'ינג'יות. ברגע שראיתי את אותם נמשים, את צבע השיער החי והלוהט, כל דבר אחר שעבר לי בראש כולל הדם נעלם וזרם לאזורים אחרים. מהרגע שראיתי אותה הרצון להישאר קרוב ככל האפשר אליה גבר על כל דבר או צורך אחר בחיים שלי.
בדירה היו עוד אנשים אבל אף אחד מהם לא באמת עניין אותי מספיק כדי לדבר איתו חוץ מעדי וכמובן, אדם. כשכולם הסתובבו ודיברו, הציגו את עצמם אחד לשני בצביעות מוחלטת מכיוון שכולנו היינו באותו קורס כבר חודשיים ובאוניברסיטה עדיין התעלמנו זה מזה, אדם פשוט עמד בפינה. הוא לא היה איתנו בקורס ולא ניסה להציג את עצמו בפני אף אחד. אני בכלל לא שמתי לב שהוא קיים עד שעדי חייכה את החיוך הכובש שלה וסימנה לי להסתכל לצד השני.
"שלום לכולם," אדם פתח בנאום בהתלהבות סוחפת וכולם הפנו אליו את הראש. "תודה שבאתם. היום, אנחנו הולכים לשבור את כל המוסכמות המדעיות הקיימות בנושא חלומות. לפני שנתחיל אבל, אני רוצה לפנות לכל החדשים. אני מחויב להזהיר אתכם שכל מה שתחוו פה הערב יהיה שונה לגמרי מכל מה שראיתם, שמעתם, הרגשתם וחוויתם במהלך חייכם. אתם הולכים להיכנס לחוויה כה אינטנסיבית שיש סכנה שקווי הדמיון והמציאות ישברו בשבילכם ולעולם לא תוכלו לחיות חיים תקינים."
אדם עצר ודממה מוחלטת העצימה את הדרמטיות של נאומו, ללא ספק הוא כבר היה מיומן בנאום מסוג זה. "מי שמפחד ומתחרט יכול לצאת עכשיו מהדירה ללא שום מחויבות ולחזור הביתה לחלום הרגיל שלו. אבל למי שישאר, גם לאונירונאוטים המנוסים מביניכם, אני מבטיח חלום שיזעזע אתכם לעד."
שוב עצירה ודממה בזמן שכולם הסתכלו סביב לראות אם מישהו יקום ויצא. אף אחד לא קם ואדם המשיך לדבר, מבטי פזל לעבר עדי, היא הסתכלה על אדם בהערצה אבל בשונה משאר האנשים, שבהו בו כמו מאמינים שמקשיבים למטיף בכת דתית, עדי פזלה גם לצדדים, תשומת ליבה לא הייתה לגמרי על אדם ומבטנו הצטלבו לשנייה לפני שעדי חייכה וחזרה להביט באדם. הבטתי גם אני באדם.
"…יחד נראה לכל אותם חוקרים באקדמיה שלא העזו לנסות אף פעם למתוח את הגבול בין חלום למציאות, כל אותם חוקרים מתיימרים שלא יצליחו להיכנס לחלום צלול גם אם חייהם יהיו תלויים בזה, אנחנו היום נראה להם את המשמעות האמיתית של חלום צלול. יחד אנחנו ניצור בפעם הראשונה בהיסטוריה חלום צלול משותף, חלום קבוצתי, חלום אמיתי לגמרי." אדם סיים את הנאום שלו לכל מחיאות כפיים נלהבות וכולם החלו לנוע לכיוון החדר השני. אדם לא הוביל אותם, הוא נע נגד הזרם שעטף אותנו, ניגש ישירות אל עדי נישק אותה בהתלהבות ולחש לה משהו באוזן, הלב שלי נפל.
"פעם ראשונה?" אדם פנה אלי בהתלהבות כנה.
"כן." עניתי קצת רוצה לקבור את עצמי על שחשבתי שיש לי סיכוי עם עדי.
"מה אתה חושב על מה שדיברתי?"
"אני משתדל שלא לחשוב, זה גורם לי בדרך כלל להיות שלילי."
"אתה לא סטודנט לפסיכולוגיה, נכון?"
"לא, פיסיקה." אדם חייך.
"למה באת לכאן?"
"לא יודע, חשבתי שזאת מסיבה פתוחה."
"תפסיק להתגונן ותפתח קצת," אדם נזף בי אבל נשאר מחויך. "הגעת כי שמעת על חלומות צלולים ורצית לראות על מה מדובר, אני צודק?"
"למה אתה שואל שאלות שאתה יודע את התשובה עליהן?"
"מה אתה מנסה למצוא בחלום צלול?"
"כלום, מה אתה מנסה למצוא בחלום צלול?" אילולא עדי נראתה כל-כך משועשעת כנראה שהייתי מראה לו יותר כבוד, למה אלוהים ברא אותן כל-כך ג'ינג'יות?
"אני לא מנסה למצוא כלום בחלום צלול, חלמתי מספיק חלומות צלולים ומצאתי שגם חלום צלול הוא רק חלום. אבל אני לא מנסה לחלום חלום צלול יותר, נכון?!"
"חשבתי שזו כל המטרה של המסיבה הזו."
"לא הקשבת לי, חלום צלול הוא נחלת העבר, אני מנסה ליצור חלום אמיתי, חלום שלא רק שתוכל לעשות כל מה שתרצה בתוכו אלא גם תוכל לחלוק אותו עם אחרים, תוכל לחזור אליו כל לילה ולגלות שדברים השתנו מעצמם בזמן שלא היית."
"אי אפשר לעשות את זה, חלום זה חלום, מציאותי ככל שיהיה הוא עדיין נגמר כשמתעוררים ונעלם. חלומות הם לא חיים."
"דיברת כמו אקדמאי אמיתי, אבל בניגוד לכל הפרופסורים שזרקו אותי מהאוניברסיטה אתה תיווכח בטעות שלך כבר הערב, תהנה." אדם נישק שוב את עדי, לחש לה עוד משהו באוזן ופנה לכיוון החדר השני. עדי אחזה בידי, דבר שגרם לצמרמורות בכל גופי והובילה אותי אחריו.
"מה הסיפור איתו?" שאלתי בלחש שאדם לא ישמע.
"הוא קצת ממורמר שאף אחד לא הקשיב לתיאוריות שלו, הוא טוען שהוא גאון ויחיד מסוגו בתחום של חלומות צלולים אבל אף אחד לא האמין לאפשרויות שהוא תיאר אז עכשיו הוא מגייס סטודנטים צעירים כדי לעזור לו במחקר שלו דרך המסיבות האלו."
"כנראה שלא הייתי צריך לעצבן אותו."
"אל תדאג, הוא מחבב אותך, רוב האנשים פה לא היו מעיזים לחלוק עליו. בגלל זה הוא כל-כך אוהב אותי, אף פעם לא הסכמתי למילה אחת שהוא אמר."

נכנסנו לחדר חשוך ואפל, הקירות צבועים בשחור ורק ארבעה נרות מסמנים את מיקומם ומטילים אור מרצד וחלש על הנוכחים. ריח הטחב והעובש העיד על חוסר חלונות וחוסר אוורור של החדר הזה כבר כמה חודשים אם לא שנים. הדלת מאחורינו נסגרה וכל האור שנכנס מחדר הכניסה נעלם והשאיר את החדר חשוך יותר ממה שהיה נראה אפשרי. גם הרצפה והתקרה היו שחורים ואיבדתי מעט את שיווי המשקל שלי, עדי אחזה בי ומנעה ממני מליפול. כשכולם התרגלו לתאורה ולחדר, אדם סידר אותנו במעגל כשהוא במרכזו. כולם התיישבו על הברכיים וכך גם אני. אדם לקח את ידה של עדי, הקים אותה והשכיב אותה במרכז המעגל על מזרון דק ושחור . באותו רגע הבחנתי שגם מאחורי כל אחד מהאנשים במעגל יש מזרון דק ושחור שנראה כחלק מהרצפה.
את הדקות הבאות ליוותה רק שתיקה. אדם כרע ברך ליד עדי והחזיק את ידה בזמן שהיא עצמה את עיניה בשתיקה מוחלטת. האוויר עמד במקום והרגשתי כמו בקבר.
אחרי כמה דקות שהרגישו כנצח, אדם שבר את הדממה בלחישה: "או. קיי. עכשיו אני רוצה שנעשה את זה לאט לאט ולא ביחד. אני אשאר ער כדי לווסת אתכם ולדאוג ששום דבר לא יקרה לכם פה עם הנרות או אם מישהו יצטרך עזרה בהתעוררות. מי שיודע להיכנס לחלום צלול שיעשה את זה עכשיו, בחלום שלכם כולכם צריכים לקרוא לעדי ולנסות למצוא אותה באמת. אם אתם לא בטוחים שזאת היא פשוט תגידו לה שזאת לא היא ואם זאת אכן לא היא, היא תשתנה. אם זאת היא, היא לא תשתנה כי אתם לא יכולים לשלוט על אונירונאוטים אחרים. לכל מי שעדיין לא יודע איך להיכנס לחלום צלול פשוט שכבו על המזרן ואני אבוא להדריך אתכם. אם אתם מרגישים שאתם מתעייפים ונרדמים בינתיים תחשבו חזק ככל שאתם יכולים על עדי ועל האנשים שסביבכם, אם קצת מזל תוכלו למצוא את החלום הצלול הקבוצתי שלנו ומישהו שם ימשוך אתכם אליו."
אדם עבר בין אנשים ובלחישות הסביר להם מה לעשות. נשימות כבדות, של האונירונאוטים המנוסים שכבר נרדמו, החלו למלא את החדר. אני זוכר את הרגעים האלו ואני זוכר את הרגעים הראשונים שבהם הייתי עם עדי בחלום. מה שהיה באמצע מטושטש ולא ברור, כנראה שלא חיכיתי לאדם ונרדמתי. לחשוב חזק רק על עדי היה דבר מאוד קל שגם ככה עשיתי ברוב הלילות. ניסיתי לבדוק כמו שאדם אמר אם מדובר בעדי האמיתית או דמיונית וניסיתי לשנות אותה, היא מייד השתנתה ואחרי רגע קצר של אכזבה הבנתי שזה לא משנה כי אני בתוך חלום צלול לראשונה בחיי. מיד עדי הופיעה שוב לידי והיינו בדירה שלי, היא התקרבה אלי בצעידה איטית וסקסית בטירוף וכמו שיכור מהכוח שלי אחזתי בה בחוזקה והדבקתי לה נשיקה ארוכה ורטובה שהיא החזירה בהתלהבות. נשכבנו על המיטה והתחלתי להוריד לה את הבגדים כשכחכוח גרון נשמע מדלת הכניסה של החדר.
עדי נוספת עמדה שם ואני כולי מחויך חשבתי שזה הרבה יותר טוב מהמציאות, להיות עם שתי עדי באותו הזמן.
"כל-כך מהר אתה מפשיט אותי? הרגע נפגשנו."
"את… אני… את אמיתית?" הרגשתי איך אני נהיה אדום ונבוך כולי. עדי האמיתית נאנחה אבל שמחתי לראות קצוות של חיוך על פניה והיא סימנה לי לצאת מהחדר. אחרי התלבטות קטנה ואכזבה שלא אסיים מה שמאוד רציתי לעשות כבר הרבה זמן ועקבתי אחרי עדי האמיתית מבעד לדלת של החדר שלי ולתוך חדר חשוך ושחור כולו בדיוק כמו זה שבו הלכתי לישון. כולם כבר היו שם, מחכים לי.
דממה שררה בחדר. הצלחנו לעשות את מה שרצינו או לפחות את מה שאדם רצה, חלום קבוצתי, אבל אדם נשאר ער מאחור ונראה היה שאף אחד לא ידע מה לעשות הלאה. עדי הביטה בי עם חיוך רחב על פניה המנומשות שאמר בבירור שהיא רואה את האירוניה במצב הזה בדיוק כמוני. חייכתי חזרה והיא סימנה לי לבוא איתה אל מחוץ לחדר.
"מה אתם עושים? לאן אתם הולכים?" שאל אחד מהאונירונאוטים.
"אנחנו חולמים, זה החלום הצלול שלנו ואנחנו הולכים לנצל אותו," ענתה עדי.
עדי הובילה אותי אל מחוץ לחדר החשוך וחזרה אל החדר שלי.
"זה המקום היחידי שאתה יכול לחשוב עליו? זה חלום אנחנו יכולים להיות בכל מקום."
"אני לא חשבתי על זה."
"זה החלום הצלול הראשון שלך?" עדי שאלה בהפתעה.
"לא בדיוק, זאת הפעם הראשונה שהכל צלול כל-כך אבל כבר חלמתי חלומות מודעים בעבר."
"זה רק משתפר." עדי קרצה לי ומיד הדירה שלי הפכה לטירה ענקית והחדר שלי לחדר מלוכה עם מיטה ענקית.
"מה עשית?"
"רק שיניתי את האווירה למשהו קצת יותר רומנטי."
"רומנטי? ומה עם אדם?"
"מה איתו? הוא לא פה, אתה חרמן וזה רק חלום אחרי הכל."
"אבל את לא חלק ממנו, את אונירונאוטית כמוני, את אמיתית."
"נכון, אני מצטערת על האכזבה אבל אני לא מוכנה שתשכב עם עדי דמיונית כשאני נמצאת פה זמינה." התרכזתי חזק וניסיתי לשנות את הטירה בחזרה לדירה שלי, כלום לא קרה.
"איך יצרת את הטירה הזו?"
"זה קל, אתה רק צריך ניסיון. בחלום צלול אתה יכול לשלוט על הכל אפילו על הגוף האמיתי שלך, בחלומות הראשונים קצת קשה לשלוט על הסביבה אבל זה עוד יבוא לך. למה, חשבת על סביבה יותר מתאימה?" עדי החלה לפשוט את חולצתה ואני נקרעתי בין מימוש הפנטזיה הגדולה ביותר שלי ובין הנאמנות שלי לאדם. אם יש דבר אחד שאני מעריך יותר מכל דבר אחר, זה נאמנות ולמרות שלא באמת הכרתי את אדם ידעתי שהוא לא ישמח מזה שאני אקיים יחסי מין עם חברה שלו, גם בחלום צלול.
"אל תעשי את זה, בבקשה."
"אתה לא רוצה אותי?"
"את יודעת שכן, אבל לא ככה, לא בחלום כזה, לא מאחורי הגב של אדם."
"אפשר תמיד לצרף אותו." אדם הופיע מתוך האוויר לידנו.
"אני מצטער, זה לא אני, היא רצתה…" התחלתי להתנצל והוא נעלם.
"הוא לא אמיתי, זה חלום אנחנו יכולים ליצור כל מי שבא לנו ולהעלים אותו."
"זה… אני לא מסוגל."
"אל תשחק אותה, כשחשבת שאני דמיונית לא יכולת לעצור את עצמך."
"כן, אבל זה היה שונה."
"יותר טוב מזה?" היא נישקה אותי ושפתיה הרכות והחמות פשוט גרמו לי לשכוח כל דבר אחר. טבעתי בתוכה ואהבתי את זה, אהבתי אותה, מכף רגל ועד ראש הייתי שלה.
אף פעם לא חוויתי כזה סקס, זה היה מדהים, הסביבה השתנתה כל דקה, חוף ים, שדה ירוק, הירח, הדירה שלי, הטירה הקסומה, כל מקום שעדי חשבה שיגרה אותי היינו בו. היינו לבד והיינו בתוך ציבור מלא אנשים שצפו בנו. עדי דמיונית הצטרפה אלינו מדי פעם ונראה לי שראיתי גם את אדם מביט מאחורי פעם אחת. העולם היה שלנו, עדי יצרה עולם של אהבה ואני ניצלתי כל רגע להנאה צרופה. המשכנו עוד ועוד עד ש…

ניעור קל ומייד עדי נעלמה וכך גם כל מה שסביבי. מולי נצנצה דמותו של אדם באור נרות חלש בחדר חשוך ושחור. החיוך הענקי של הסיפוק שהיה מרוח על פני נעלם ברגע שנזכרתי במה שעשיתי, עם מי עשיתי את זה ומי מביט עלי עכשיו, קיוויתי שלא חשפתי שום דבר מתוך שינה.
אדם קם והמשיך להעיר את כל האחרים, אלו שהתעוררו כבר היו נרגשים ולא הפסיקו לדבר על מה שקרה. בהתחלה חששתי שכולם ראו אותי ואת עדי אבל מהר מאוד הבנתי שכול אחד מהאחרים חווה משהו אחר ובילה את זמנו בחלום רק עם האונירונאוטים שהוא רצה בחברתם. כשכולם התעוררו אדם הדליק את האור וכולנו יצאנו לחדר בו התכנסנו בהתחלה. השמש כבר עלתה, כולם דיברו והחליפו חוויות, אדם לקח אותנו אחד אחד לשיחה אישית בשביל לרשום חוויות למחקר שלו. שמעתי בזמן הזה על אונירונאוטים שבנו ויצרו צבאות שנלחמו זה בזה, כאלו שיצרו אהובים שלהם שמתו ונהנו מחברתם, כאלו שיצרו כפילים של עצמם וניסו לפתור בעיות שהם לא הצליחו במציאות, כאלו שיצרו אנשים ששנאו רק כדי שיוכלו להרגיש את הסיפוק שבלהרוג אותם, כאלו שניסו למצוא הארה ועברו מסע פסיכודלי חסר כל חוקי טבע או הגיון והיו כאלה יותר שיגרתיים שפשוט ריחפו באוויר, ירו אש מהעיניים או חיו מתחת למים כדגים. כולם עברו מחלום לחלום, מפנטזיה של אונירונאוט אחד לזו של אונירונאוט אחר וכל מה שהם יצרו נשאר מאחוריהם בשביל אחרים שיוכלו להנות, לשדרג או להרוס אותו, רק אני ועדי נשארנו לבד כל הזמן. אדם לקח את עדי לשיחה אישית וכששיערה הג'ינג'י לא היה שם כדי להסיח את דעתי אמרתי שלום לא מחייב לכולם וברחתי מהדירה חזרה הביתה לפני שאדם ישאל אותי מה אני חוויתי ויגלה מה קרה.
כשהגעתי הביתה אכלתי ארוחת בוקר וניסיתי לשבת וללמוד, לפתור את התרגילים השונים שחיכו לי כשיעורי בית ליום שאחרי אבל לא הצלחתי להתרכז. כל אותו היום הייתי עדיין בתוך החלום, הטעם של עדי, העור החלק שלה, ההרגשה המדהימה והמטרידה של מה שקרה בלילה. הייתי חייב לחלום שוב, לא לישון, כי לא הייתי עייף כלל אלא פשוט לחלום. הייתי מוכרח לחזור אבל ידעתי שמדובר רק בהתמכרות של הפעם הראשונה, מה שהזהירו אותי מפניו. הכרחתי את עצמי לשבת ולפתור את האינטגרלים המטופשים וחסרי המשמעות שהייתי צריך להגיש למחרת.
 
אחרי שמונה עשרה שעות של פתירת תרגילים השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ואני הייתי גמור מעייפות ומוכן ללכת לישון לצערי הטלפון שלי חשב אחרת והחליט לצלצל.
"אהה?" עניתי לטלפון מעט מרוגז מהשעה בה התקשרו, מהצד השני שמעתי אנחת רווחה.
"אתה ער, מזל. אל תלך לישון בשום אופן" עדי אמרה בדחיפות והמוח שלי עבר מהעייפות והרצון לחלום למצב של ערנות מוחלטת ותיקווה, אולי עדי נפרדה מאדם.
"שתה קפה, תרוץ, תשיר, דפוק את הראש בקיר אם צריך אבל אל תרדם." גם דרך הטלפון הקול שלה גרם למשהו פרימיטיבי במוח שלי, או בחלקים אחרים בגוף, לציית בלי לשאול שאלות.
"טוב, טוב, אני אשאר ער," אמרתי בניסיון להרגיעה. "מה קורה?"
"מה הכתובת שלך?" נתתי לה את הכתובת שלי, עדיין פועל תחת הכישוף של הקול שלה והתקווה. "אני אסביר כשהגיע, אל תרדם." היא ניתקה את הטלפון ומייד הרגשתי את השפעת הקול שלה חולפת ועייפות מצטברת של יום שלם של פתירת תרגילים תוקפת אותי במלוא העוצמה, להישאר ער לא היה פשוט כמו שחשבתי.

אחרי חמש כוסות קפה שחור עדי הגיעה אלי, השיער שלה היה פרוע והיא נראתה נסערת.
"הם כולם מתים." היא פלטה מייד אבל המילים לא חדרו לי לראש, הקול שלה רעד ורציתי לעשות הכל כדי להפסיק את זה.
"שבי, תירגעי, את רוצה לשתות משהו?"
"אתה מקשיב למה שאני אומרת לך? הם כולם מתים!"
"שמעתי אותך, אבל מתים לא בורחים לשום מקום, אני מציע שנשב, תירגעי קצת ואז תספרי לי כל מה שקרה." היא הסתכלה עלי במבט חשדני ומעט פגוע מהאדישות שלי אבל ניגשה לשבת על אחת הספות בלי להתנגד, אף פעם לא הייתי טוב בהפגנת רגשות וכרגע לא בדיוק ידעתי מה אני מרגיש או מה בכלל עדי אומרת.
הכנתי לנו שתי כוסות קפה שחור והתיישבתי מולה, עדי הספיקה בינתיים לסדר קצת את הנשימה שלה.
"מה קרה? מי מת?"
"כולם נשארו לחלום נוסף, כל מי שהיה אתמול בלילה. אדם ביקש ממני להתחלף, שאני אשגיח והוא יכנס גם לחלום. הסכמתי ומהר מאוד כולם נרדמו. לפני רבע שעה כולם מתו. אתה היחידי שלא היה שם, היחידי שיכולתי לפנות אליו. משהו קרה להם בחלום ואני לא יודעת מה."
"מה קרה? מה היה שונה מפעם שעברה?"
"כלום. אדם החליף אותי ואתה לא הייתה שם, לא נכנסתי לחלום אני לא יודעת מה קרה להם או למה, לפי אדם החלום היה אמור להיות זהה לזה שיצרנו פעם שעברה עם שינויים קטנים שקרו כשלא היינו שם."
"אז את מאמינה למה שאדם אמר לגבי חלום שנשאר שם גם אחרי שאתה כבר לא חולם אותו?"
"מה זה משנה? הם מתו! תתעורר בבקשה, אנחנו צריכים להבין מה קרה או שגם אנחנו נמות ברגע שנלך לישון." האסימון נפל ופתאום הבנתי על מי היא מדברת, כל שאר החולמים מתו אבל מה שבאמת הטריד אותה זה שגם אנחנו נמות. התלבטתי אם להעלות את העובדה שגם חבר שלה מת ואולי היא צריכה לדבר קצת או להתאבל אבל החלטתי שלא.
"למה את חושבת שבכלל נצליח להיכנס לחלום צלול? זה לא שאני מצליח להיכנס לחלום צלול כל לילה."
"אתה באמת לא הקשבת לאדם, אתה לא קולט מה יצרנו אתמול? יצרנו חלום אמיתי. אמיתי. כלומר שזה יהיה החלום שמעתה אנחנו תמיד נגיע אליו כשנישן, אם נרצה או לא ולפי מה שקרה אחרים אני יכולה רק לשער שהחלום אמיתי מספיק בשביל להרוג אותך, במציאות."
"אם כולם יגיעו לאותו חלום מעכשיו איך זה שלא שמענו על זה בחדשות? שכולם מתים מחלומות? את לא חושבת שיותר סביר שאדם טעה בתיאוריות שלו?"
"לא! אלו לא היו התיאוריות שלו, אלו היו העובדות שאני סיפקתי לו, אדם היה סתם חובבן כשפגשתי אותו, עוד דוקטורנט מתחיל וטיפש שלא מבין במה הוא משחק ומה האפשרויות. הם חשבו שניתן לרפא סיוטים, אני לבדי ידעתי שאפשר לייצר עולם אמיתי, עולם חלופי וטוב יותר שיירפא אותנו מהסיוט האמיתי, החיים. אני לא טעיתי, אני צדקתי, אף אחד לא יכול להיכנס לעולם הזה חוץ ממי שכבר היה בתוכו, כלומר מי שיצר אותו ומי שאנחנו מכניסים לתוכו כמו את אדם."
"אז מה עושים?"
"הולכים לישון."
"זהו. פשוט הולכים לישון? חשבתי שזה יהרוג אותנו."
"אני אלך לישון קודם, ברגע שתראה משהו חשוד, רעידות, תנועות לא נשלטות, תעיר אותי."
"אולי אני אלך לישון ואת תשגיחי עלי?"
"אתה חלש, אתה אפילו לא יכול לשנות את הסביבה של החלום עדיין, לי יש יותר סיכוי לשרוד מספיק זמן עד שתעיר אותי."
"לאדם ולאחרים לא עזר יותר מדי שהם ידעו לשנות את הסביבה, למה שזה יעזור לך?"
"אמרתי לך, אדם היה חובבן והאחרים אפילו לא היו חובבנים. אם יש שם משהו שהורג אני היחידה שאוכל להתמודד איתו."
"זה עדיין לא נראה לי."
"גם לשכב איתי לא היה נראה לך, בוא נוותר על כל הויכוח המטופש על מה שנראה ולא נראה לך." העקיצות כאבו אבל ידעתי שזה לא הזמן להיות רגיש.
הובלתי את עדי לחדר השינה והיא נשכבה על המיטה.
"אל תחכה, ברגע שאני זזה תעיר אותי, ניעור קל אמור לעשות את העבודה, אני מתעוררת בקלות."

הבטתי בעדי ישנה. היא נראתה כל-כך שלווה בהתחלה ועכשיו היא רעדה כמו אחוזת דיבוק. החזקתי בה חזק כדי שלא תיפול מהמיטה. צעקתי, הרבצתי לה, כמעט הטבעתי אותה עם כמות המים ששפכתי עליה ואפילו ניסיתי לנשק אותה רק למקרה שסיפורי הילדים שהכרתי ידעו על מה שהם מדברים. היא לא התעוררה ולא היה לי שום רעיון אחר איך להעיר אותה. אחרי חמש דקות של רעידות בלתי נשלטות עדי התאבנה ולא זזה, הנשימות שלה היו שטוחות ואיטיות אבל היא הייתה בחיים. נשכבתי לידה,עצמתי את עיניי ומייד נרדמתי.
לקחו לי כמה דקות להתרגל לחושך שבחדר השחור. עדי עמדה לידי, קורנת ושמחה כמו שהיא הייתה בלילה הקודם. חייכתי אליה, התרכזתי ומיד היא לבשה בגדים אחרים.
"את לא האמיתית, נכון?"
"אני אמיתית כמו שאתה יצרת אותי." הקול שלה היה מושלם ולמרות שידעתי שזו לא היא שמחתי על החברה שתלווה אותי בחיפוש אחרי העדי האמיתית.
"מה יש מחוץ לחדר?"
"העולם שלי."
"מסוכן שם?"
"מאוד, אבל אל תדאג, סיפרתי להם שאתה שונה, בגלל זה הם לא הרגו אותה."
"על מה את מדברת?"
"אתה באת להציל את אלת האהבה לא?"
"אלת האהבה? מי את בדיוק?"
"אני עדי. יצירת אהבתך."
"לא! עדי זאת מי שיצרתי אותך בדמותה ואם יצרתי אותך איך את יכולה לדעת מה קורה יותר ממני, הרגע נוצרת."
"אני נוצרתי לפני עשרים שנה בזמן היצירה הגדולה כשכל העולם שלנו נוצר. אני מחכה לך כאן כבר שנה, מאז שהתחילה המהפכה הגדולה, רציתי לעצור אותך לפני שתצא לעולם ותעשה שטויות שיביאו למותך. ורק לידיעתך, יצירה לא מקנה בעלות, רק בגלל שיצרת אותי זה לא אומר שאתה שולט על כל מה שקורה לי."
"הרגע החלפתי את הבגדים שלך. אני שולט בדיוק על מה שקורה לך." עדי הדמיונית נאנחה.
"בגלל שאתה שולט על אילו בגדים אני לובשת או איך שאני נראית או מה שקורה לי בעולם זה לא אומר שאתה שולט על מה שאני מרגישה או חושבת או בוחרת לעשות. חשיבה אטומה כזאת היא בדיוק הסיבה שבגללה הייתה המהפכה הגדולה. אני מציעה לך שתשנה את הגישה שלך מהר אם אתה רוצה סיכוי כלשהו לשרוד את המועצה הגבוהה."
"מה קורה פה?!" צעקתי, מעוצבן שגם עדי הדמיונית התחילה להתנהג בהתנשאות לא הגיונית, בדיוק כמו האמיתית.
"בתור אל אתה די טיפש אתה יודע?"
"אני לא אל. ואני לא טיפש."
"לגבי החלק הראשון אני שמחה שאתה חושב ככה, זה יעזור לדברים ללכת חלק יותר, לגבי החלק השני, נראה. בוא נצא, הם מחכים לנו."
"מי מחכה לנו? אני לא זז לשום מקום בלי הסבר שאני יכול להבין."
"אף אחד לא יכול להיכנס לכאן או לעשות לך משהו כשאתה כאן בחדר. אתה מוזמן להישאר פה כמה שאתה רוצה אבל אם אתה רוצה לשחרר את אלת האהבה כדאי שתצא, סבלנות היא לא תכונה חזקה אצל המועצה הגבוהה." עדי יצאה מהחדר ולא משנה כמה התרכזתי היא לא הופיעה שוב.
גיששתי את דרכי בחשכה החלקית של החדר עד שמצאתי את הדלת ממנה עדי יצאה, פתחתי אותה ולפני הופיעו תריסר אנשים שלא הכרתי, עדי האמיתית קשורה לעמוד, פיה חסום ועיניה מלאות כעס ושנאה. אחרי כמה שניות הצלחתי לזהות את הטשטוש ברקע כאנשים, כמות בלתי מוגבלת של אנשים, מכל עבר, כמו כדור הם סגרו אותנו, ללא ריצפה, תקרה או קירות רק אנשים היו סביבנו.
"אתה תגלה שכל כוחותיך לא פועלים פה אז אני מציע לך אפילו לא לנסות." אמר אחד מהתריסר שנראה המכובד ביותר לפי בגדיו.
"איפה אני? זה לא חלום?"
"חלום? לא! זו הייתה מאז ומתמיד המציאות שלנו, המציאות שנוצרה על ידי אלים חזקים וכל יכולים. אלים כמוך שיצרו אנשים ומפלצות, ארצות וצבאות, חוקים ומגבלות, אלים שכמו ילדים התעלמו מכל דבר שהיה חשוב ליצורים שיצרו רק בגלל שהם נהנו לשחק או לראות איך דברים יראו. זו המציאות שלנו ומבין האלים שיצרו אותה ואותנו, אתם האחרונים שנשארו בחיים."
"אני לא יצרתי שום מציאות, זה רק חלום, אתם לא אמיתיים, אתם סתם יצירי הדמיון שלי." ניסיתי לשחרר את עדי שתעמוד לידי והרגשתי את הראש שלי מתפוצץ מכאב, נפלתי על הברכיים.
"הרגנו את האלים הקטנוניים והרשעים, הרגנו את האלים שלא היו מוכנים להפסיק בדרכיהם ולהיכנע להגיון, אלים שלא ראו בנו כשום דבר חוץ מ…'חלום'." קולות של מרמור והסכמה נשמעו מכדור האנשים שעטף אותנו.
"מה… אתם… רוצים?" הצלחתי לסנן מבעד לכאב הראש שעדיין חשתי.
"עדי אמרה שאתה שונה, היא אמרה שאתם תאהבו אותנו, שאתם תכבדו ותוכלו לחיות איתנו בשלום. אתם לא הרסתם, אתם לא יצרתם רק בשביל הכיף, אתם יצרתם בשביל לאהוב. עדי סיפרה לנו על האהבה איתה עזרתם ליצור את העולם הזה ואחרי דיונים רבים החלטנו לתת לכם הזדמנות. אנחנו חזקים עכשיו, כשלא הייתם מצאנו דרך לעצור אתכם ואת שאר האלים, בתוך כדור האנשים שיצרנו החוקים הם שלנו, של האנשים בכדור. כאן אנחנו חזקים מכם אבל לא נוכל להחזיק בכם לנצח. אנחנו מציעים לכם חלופה למוות שהגיע לכל שאר האלים, הסכם בו תפעלו רק לטובתנו, האנשים שיצרתם."
"אתם לא משאירים לנו הרבה ברירות."
"תמיד יש ברירה, אנחנו אולי נאבד רבים וטובים אם תפרו את ההסכם אבל היה בטוח שאנחנו ננצח, הרגנו את האלים האחרים ואנחנו מסוגלים גם להרוג אתכם. אם אתם מתכוונים להפר את ההסכם עדיף שתיכנעו למוות כבר עכשיו."
הבטתי בעיניה של עדי, הן היו חלולות וללא כל רמז למחשבות או לדעות שלה.
"למה קשרתם את עד… את אלת האהבה?"
"היא החלה לתקוף ולהרוס את כל אשר בנינו. ידענו שבלעדיך לא נוכל לגרום לה לראות בהגיון אז לכדנו אותה כאן וחיכינו לבואך."
לא ראיתי שום מוצא ולמען האמת גם לא ראיתי שום חסרון בהסכמה, אני ועדי נחייה, לא נצטרך לפחד מלהירדם ובכל לילה יהיה לנו עולם בו נחייה כאלים. הנהנתי בראשי להסכמה "אנחנו נהיה לאלים שמגיעים לכם," אמרתי במלוא הכנות.

כדור האנשים שעטף אותנו התנפץ ונפרד, צעקות של שמחה ואושר עלו מכל כיוון. מייד מצאנו את עצמנו בעיר ענקית כשכל תושביה צוהלים וקוראים קריאות שמחה. עדי הייתה משוחררת ולידי וכשהבטתי בעיניה ראיתי חיוך מתגנב לפניה ומעוות את עיניה שלא היו יותר ירוקות ותמימות, אפילו לא חלולות כמו שהיו רק מספר רגעים קודם לכן, עיניה היו אדומות ובוערות מכעס.
לקח לי רגע להבין מה קורה סביבי, להבין שקריאות האושר והשמחה מהרחובות השתנו כמעט בבת אחת לקריאות של כאב וסבל. הסתכלתי סביב החדר, כל אנשי המועצה הגבוהה היו שרועים על הרצפה מתים, כל אחד בצורה אחרת ונוראית יותר.
"מה עשית?" תפסתי את עדי וניערתי אותה. "הבטחנו להם. הם לא היו פוגעים בנו."
"כבר שכחת מה הם עשו?  הם הרגו אותם, את כולם. הם הרגו את אדם!"
"הם רק ניסו להגן על עצמם. אנחנו הרסנו להם את העולם שלהם."
"הם חלומות, הם סיוטים, הם לא אמיתיים. אנחנו יצרנו אותם ועכשיו אנחנו צריכים להשמיד אותם."
"הם בני אדם."
"לא! הם לא!" ראיתי את הנקמה בעיניים שלה, אבל לא היה שם להט של שנאה או כאב, הנקמה הייתה בשבילה קרה, רק עוד החלטה שהתקבלה כבר לפני שהיא נרדמה אצלי בדירה.
"את ידעת שזה יקרה?"
"על מה אתה מדבר?" הצעקות בחוץ החלו לשכוח, כנראה שלא נשארו יותר מדי אנשים שיצעקו.
"בגלל זה לא רצית שאירדם לפני שבאת אלי, את ידעת שיתפסו אותך ורצית שאשחרר אותך."
"אל תהיה טיפש. איך יכולתי לדעת את זה?"
"את ידעת שהם קיימים, שהחלום הזה זו למעשה מציאות חדשה שיצרנו. אמרת לי שזאת הייתה התיאוריה שלך, את ידעת מה יכול לקרות. למה לא הזהרת את כל השאר? את אדם?"
"אדם היה חלש, הוא רק רצה לחזור לאקדמיה, להתקבל אצל כל החברים הטיפשים שלו. להזהיר אותו? אני דרבנתי אותו להיכנס לחלום, להחליף אותי, הוא מיצה את מטרתו."
"מיצה את מטרתו? הוא היה חבר שלך ואת… את הרגת אותו?"
"אתה קולט לאט. ברור שאני הרגתי אותו, הרגתי את כולם, אתה לא חושב שיכולתי להעיר אותם כשהם התחילו לרעוד ולצעוק?"
"הם היו לכודים כמוך בכדור, לא יכלת להעיר אותם."
"בכלל לא ניסיתי, בגלל זה לא ידעתי שאתה לא תצליח להעיר אותי. למזלי למדתי קצת יותר פסיכולוגיה מאדם, ידעתי שהמהפכה הזאת תגיע. אנשים שונאים את האלים שלהם."
"איך את מסבירה את כל הדתות בעולם, אנשים מתים בשביל האלים שלהם."
"אנשים חלשים, אנשים בתחילת דרכם, עמים חדשים מעריצים אלים כל יכולים. אנשים מודרניים וחכמים מספיק אוהבים את האלים שלהם שקטים ושלא יתערבו בחייהם כל הזמן, הם מחפשים אל שיהיה יותר מוסרי וצודק מבני אדם לא אחד כמוהם. אבל כל החולמים שיצרו את המציאות הזאת לא יצרו אנשים חלשים או עמים בתחילת דרכם. הם יצרו דמויות מאוד ברורות ומפותחות שמבוססות עליהם. דמויות שישנאו אלים שלא מתחשבים בהם ורק חושבים על עצמם. למזלנו, אנחנו כן התחשבנו בהם לא? אנחנו הראנו להם מה זו אהבה."
"את תכננת את כל זה כבר מהחלום הראשון?"
"החלום הראשון? אני תכננתי את זה כבר מלפני עשר שנים, אי אפשר שיהיה יותר מאל אחד. כל עולם צריך אל אחד, שישלוט ויעשה כרצונו. אני."
הרגשתי מנוצל, הרגשתי פגוע והרגשתי… מפוכח. פתאום עדי כבר לא נראתה כל-כך מדהימה, שיערה הג'ינג'י כבר לא השפיע עלי.
"אז מה עכשיו? את תהרגי אותי? תהרגי את כל האנשים בחלום ותייצרי כאלו שלא יתמרדו?"
"כן, אבל אתה לא חייב למות. אני די מחבבת אותך ולמען האמת אתה כל-כך חלש לעומתי שאין סכנה שתערער על מעמדי."
"אני לא אתן לך להרוג אותם. אנחנו אולי יצרנו אותם אבל אין לך את הזכות להשמיד אותם."
"שוב פעם אתה והעמדות המוסריות המגוחכות שלך. אל תאלץ אותי להרוג אותך."
עדי הדמיונית פרצה לחדר בפאניקה, "מה קורה כאן? לא, בבקשה, תעצרי, אתם אלי האהבה. תעצור אותה." היא צעקה, ומייד נפלה ללא רוח חיים על הרצפה.

עדי הדמיונית התרוממה מטושטשת ומסוחררת.
"אתה מעיז להחזיר אותה לחיים? אני אלוהים, אתה רק בן אדם, מי אתה שתסתור אותי?" כלוב קטן עטף אותי ואת עדי הדמיונית. בזמן שעדי האמיתית הפנתה את זעמה אלינו "עוד לא הצלחת לשנות סביבה של חלום, נכון? תהנה." הכלוב, אני ועדי הדמיונית מצאנו את עצמנו על אי בודד.
"תעצור אותה, הבטחתם, לא מגיע לנו גם לחיות?" עדי התחננה בפני, אבל ידעתי שגם אם הצליח להוציא אותנו מהכלוב אנחנו לא נוכל למצוא את עדי בזמן או אפילו לעשות משהו כשנמצא אותה. "היא לא אלוהים, היא כמוך רק משוגעת, הגעתם מאותו מקום, אתה יכול לעצור אותה." הרגשתי מחנק בגרון, רציתי רק לעזור, רק להציל את עדי הדמיונית, עדי הנכונה.
ואז הבנתי מה אני צריך לעשות.
התרכזתי חזק, אף פעם לא ניסיתי לעשות את זה אבל ידעתי שזה קל גם לאונירונאוטים מתחילים. התרכזתי והזזתי את היד שלי, האמיתית.
הכלוב נפתח ללא מאמץ ויחד עדי ואני התרוממנו והתחלנו לעוף כדי למצוא את השורדים של המתקפה של עדי.
"מה נעשה כשנמצא אותה?" עדי שאלה אותי תוך כד מעוף.
"אנחנו לא נמצא אותה, היא כבר לא כאן. אחרת לא הייתי מצליח לפתוח את הכלוב."
"מה קרה לה?"
"היא התעוררה. היא בעולם שלי ואם אני מבין נכון את העולם הזה אז יהיה לכם מספיק זמן להתכונן לחזרה שלה ולעצור אותה."
"היא התעוררה?"
"כן, אנחנו נרדמים כדי להגיע לכאן."
"אז זה באמת חלום. המציאות שלי אני מתכוונת."
"כן, אבל אני חושב שזה יותר מזה, אני חושב שזאת מציאות נוספת." עדי חייכה.
"אני חושבת שאני אוהבת שאתה האל שלנו."
"אני לא אל, אני סתם בן אדם."
"שיכול לעוף וליצור ולהרוס ולעשות מה שבא לו."
"כן, רק בן אדם."
עפנו מהר, הכי מהר שיכלתי לדמיין, העיר הגדולה בה היינו נגלתה באופק וכאב חד פילח לי את הבטן.
חדר השינה שלי הופיע מולי, סכין מטבח ארוכה תקועה בבטן שלי ועדי אוחזת בה. "יכול להיות רק אלוהים אחד," היא לחשה לי ויצאה מהדירה.

מוות הופיע כמעט מיד. הוא לא מדבר הרבה, הוא רק מסתכל עלי ומחכה שאסיים לכתוב, נחמד מצידו.