אהבתי את אדי אלטמן מהרגע הראשון שפגשתי אותו לא סבלתי אותו. גדלנו בפרבר ממוצע אדי ואני, בעיר מנומנמת שלא קרה בה הרבה והמעט שקרה הרגיש כמו המון. הוא היה ילד מוצלח כזה, שהכל הולך לו. לימודים? בקלות. בכדורגל? מספר אחת. עם בנות? מי שהוא רצה, מתי שהוא רצה ואם זה לא מספיק אז הוא היה עשיר, כל כך עשיר… תהום הביטחון העצמי שלי ניסתה לפרגן לי: בשחמט אני קורע אותו, בפינג פונג אני מנצח רוב הזמן ואני גם שר בלי לזייף. את כל מה שבא לאדי בקלות, הזעתי כדי להשיג והשגתי. אני יודע להעריך את זה, כי עבדתי קשה בשביל זה. ועוד שקרים לבנים, כחולים, אדומים.
עשרים שנה אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותו, אדי אלטמן עמד באמצע המקלט העצום בבית של אביו ואצבע יד ימין שלו ריחפה מעל הכפתור העגול והגדול של המכונה שבנינו שנינו (שנינו!). "מה אתה אומר קגן? ללחוץ?" הוא שאל אותי. עד שניסיתי לחשוב על תשובה שנונה מספיק, אדי לחץ על הכפתור והמכונה שלנו לייצור בני אדם התחילה לעבוד.
"מכונה לייצור בני אדם" אמר אדי מול כל הכיתה. מעולם לא שמעתי כל כך הרבה אנשים צוחקים בבת אחת. המרצה שלנו לפילוסופיה, פרופ' נוימן, שהראייה שלו ידעה ימים יפים יותר, ביקש מכולם להיות בשקט וחזר על דבריו: "שאלתי מה הייתם עושים אילו יכולתם לתרום למין האנושי מר אלטמן, לא כיצד תבקשו להרוס אותו". הצחקוקים שבו לביקור באופן מבוקר. "אני הייתי רציני, תחשבו על זה…" אדי פנה לכל הכיתה. מעניין אם הוא יעשה את הקטע הזה שהוא מרכך פתאום את טון הדיבור חשבתי לעצמי. צדקתי: "מה אם יכולנו להחליט איזה אנשים יחיו סביבנו. יכולנו לייצר אנשים שאין בהם רוע, שלא יפגעו באף אחד, שהם חכמים יותר מגדול המרצים שלנו, אתלטים מעולים, בשלנים מצוינים. מה שעושה את העולם שלנו למקום טוב או רע יותר הוא האנשים שחיים בו, באיזה עולם אתם רוצים לחיות?". הסתכלתי על כל הסטודנטים בכיתה שלנו. לכל הנשים היה את אותו מבט, גם לכל הגברים. "הרעיון מעניין עקרונית, אבל יש בעית מוסר מאוד קשה עם הנושא שהעלית מר אלטמן" אמר פרופ' נוימן. "כן… אבל איזה כיף זה יהיה" אמר אדי. מעולם לא שמעתי כל כך הרבה אנשים צוחקים בבת אחת.
אבא של אדי עשה את רוב הונו מניצול תמימותם של אנשים. על הריסות השכונה מוכת העוני בקצה העיר שבה גדלנו, עמדו לבנות שכונת פאר לצעירים. רגע לפני שהידיעה על השכונה החדשה הגיעה לכולם, מנחם אלטמן הלווה כספים ממי שרק הסכים לתת והתרוצץ בין כל הדיירים בשכונה כדי לקנות מהם את הדירות המעופשות שלהם במחיר מביש. כשהם גילו שהנכס שלהם יכול היה להיות שווה פי 5, מנחם אלטמן כבר היה מולטי מיליונר. אדי היה בן 12 כשאבא שלו קנה את הפורשה הראשונה שלו. "אני עדיין זוכר את טעם הרעב בפה", הוא תמיד היה אומר. "אבל אני מעדיף סושי". אדי תמיד היה אידיוט. האידיוט הכי חכם שאני מכיר.
"ציצי גדול, בשביל מה בנינו את המכונה הזאת אם לא בשביל ציצי גדול, אה קגן?". שאל אדי ברצינות מלאה. "בנינו אותה כדי להראות לכולם שזה אפשרי. כדי להכניס את עצמנו לספרי ההיסטוריה, כדי ש…". אדי קטע אותי: "אתה משעמם אותי קגן. תעשה שיהיו לה ציצים גדולים או שאני שובר את המכונה לחתיכות". מובן שהסכמתי.
היא הייתה הייצור הראשון שלנו. התעכבנו על כל פרט שעות. התווכחנו על כל מאפיין שלה כאילו מדובר בהחלטה הכי חשובה בחיים שלנו. "זאת ההחלטה הכי חשובה בחיים שלנו" אמרתי לאדי. "קגן, אנחנו לא מקטינים לה את הציצים". הוא ענה.
קראנו לה סופי, לילדה שלנו שעוד לא נולדה. היא תהיה בת 25. כך היא גם תישאר לנצח. במסך הגדול שמחובר למכונה שלנו עברנו על כל הפרטים: 1.73 מ'. כדי שלא תהיה גבוהה יותר ממני. מנת המשכל שלה ממוצעת ומטה, כדי שלא תתנגד לנו יותר מדי. צייתנית, לא עקשנית, לא ביישנית. יודעת לבשל מצוין, מפחדת מסרטי אימה ומהחושך וכמובן, בלונדינית. במקרה הזה הייתה הסכמה משני הצדדים. שתלנו לה זכרונות של ילדה טובה מבית טוב, גרה במושב, שני אחים גדולים, האסקי סיבירי וחתולה סיאמית. תלמידה טובה, שחקנית כדורעף עם תואר ראשון בתקשורת. לאור שיערה הבלונדיני זה נשמע לנו כמו זכרון הגיוני. עשרים שנה אחרי שהכרנו בפעם הראשונה, אדי לחץ על הכפתור שהתחיל את הייצור של סופי שלנו. היא תהיה מוכנה בעוד שבוע. "זמן טוב להכין שלט" אמר אדי. "שלט!? אנחנו מייצרים בני אדם או DVD?" שאלתי. אדי נראה מיואש ממני, "השלט הזה הוא רק תעודת ביטוח למקרה שסופי תחפור יותר מדי. אתה עושה אתה זה מספיק טוב קגן". "אני חופר?" כמעט נעלבתי. "סליחה באמת שאכפת לי שנעשה עבודה מדויקת, שלא יהיו טעויות, שחשוב לי לבדוק כל דבר, כדי ש…" אדי קטע אותי, "קגן, תיזהר שאני לא אשתמש בשלט הזה עליך".
אחרי הסכם גירושין שסידר לאמא של אדי גוף חדש ומשופץ וגם את הווילה הישנה של המשפחה, מצאתי את עצמי בסיור בבית החדש של אבא של אדי. "וזאת הבריכה המקורה" הצביע אדי על… ובכן, עוד אחת מהבריכות בבית. "כמה בריכות יש לו כאן?" שאלתי. "5, נדמה לי. אבל רק 3 פעילות עכשיו", הוא ענה. רעש של מסוק קטע את השיחה שלנו. "היי, נראה לי שהוא חזר הביתה" אמר אדי. אפשר לחשוב? גם כשאבא שלי חוזר, שומעים את הסובארו שלו מקצה הרחוב.
ארוחת הערב הייתה טעימה יותר מהמסעדה הכי טובה שהייתי בה. את הקינוח אכלנו על מרפסת שצופה לחצר בגודל מגרש כדורגל. אחרי הארוחה אדי לקח אותי 2 קומות אל תוך האדמה. "אתה רואה את זה?" שאל אותי. היה שם האנגר ענק בגודל של כל הבית והחצר יחדיו. "כאן, אנחנו עומדים לבנות את המכונה שלנו לייצור בני אדם". זה היה בקיץ, לפני קצת יותר מארבע שנים.
כשחיכינו לסופי, אדי ואני לא זזנו מהמכונה. מבעד לזכוכית עמדנו וצפינו בה קורמת עור וגידים ולא רק כביטוי. לשלד שלה לקח בערך יום וחצי להתגבש, אחריו החלו להיווצר שרירים, ורידים, גידים, איברים פנימיים. אחרי חמישה ימים העור שלה החל לעטוף את כל הגוף, ביום השישי השיער שלה התחיל לצמוח, גם על הראש. ערב היום השביעי לא ממש הצלחנו להירדם. נרגשים כמו ילדים שכבנו על המיטות בשני הקצוות של החדר ותירגלנו מה נגיד במסיבת העיתונאים שבה נבשר לעולם על ההצלחה של ההמצאה הגאונית שלנו. "תן לי לדבר" אמר אדי. "אבל גם לי יש מה להגיד" טענתי בתוקף. "כן?" שאל אדי. "מר קגן, האם אין בהמצאה שלכם קריאת תיגר על אלוהים או על האבולציה של המין האנושי?" התקיל אותי אדי במבטא מתנשא. "אה… אני חושב ש… אנחנו לא חושבים שאנחנו אלים, בסך הכל רצינו…" נחנקתי. "קגן, תרשה לי?" אדי כחכך בגרון ואמר: "אין פה שום אתגר, כי ניצחנו. אנחנו אדי אלטמן ויובל קגן מכפר סבא, אנחנו אלים, אנחנו דרווין ואנחנו שינינו לכולכם את החיים… ההיסטוריה כולה קרתה במקרה. לאף אחד מעולם לא הייתה שליטה על הנעשה. כל הקיום שלנו הוא פוקס אחד גדול אבל עכשיו, סיימנו להמר והשליטה חוזרת לידיים שלנו" אדי נעמד, התחיל להסתובב בחדר והמשיך: "מהיום, גם לך אדוני הצלם המכוער יכולה להיות בת זוג, גם לך הכתבת נטולת חוש האופנה יכול להיות חבר או סתם ידיד שיסכים להתכרבל איתך בלי לדחוף לך ידיים לחולצה. אתם קובעים מי האנשים שיחיו לצידכם. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לבקש יפה ואולי נייצר לכם אותם. בדמותכם, בצלמכם, בצלמה של פמלה אנדרסון, הכל הולך. אז תגידו לי אתם, אלוהים או לא אלוהים?". אדי פרש ידיים לצדדים בתנועת ניצחון ועשה קולות של תשואות ומחיאות כפיים. לא הרבה אחרי שמעתי את האגו שלי אומר בקול רם: "אולי באמת עדיף שאתה תדבר אדי".
מאחורי הגב הם היו קוראים לי הנגזרת של אדי, השוליה, האסיסטנט, הפרונקל, הנספח ועוד שלל כינויים שהיו אמורים לפגוע בי או לגרום לי להרגיש שאני לא שווה כלום בזכות עצמי. אבל אני ידעתי את האמת. כן, יכול להיות שאדי היה המוח, היה לו את הקסם האישי, היה לו הכול. אבל לי היה את התחת. הוא היה החלום, אני הייתי ההגשמה. הוא הביא את הרעיון, אני הבאתי את הביצוע, הוא את המה, אני את האיך. "לא מפריע לך להיות בצל שלו כל הזמן?" שאלה אותי בחורה אחת שהסכימה להסתפק בי ללילה אחד ממש מזמן, "גם למייקל ג'ורדן היה את סקוטי פיפן" ניסיתי להסביר לה במשל שהשאלתי מאדי, היא הסתכלה עלי במבט חלול ואמרה: "לא יודעת, קולנוע פחות מדבר אלי".
סופי פקחה את העיניים שלה לאט. הגוף העירום והמושלם שלה היה הדבר הכי יפה שראיתי מימי. המרקם של העור שלה היה חלק ונעים, אפשר היה לזהות את זה מרחוק. היא התיישבה על המיטה והסתכלה על עצמה. קודם על הידיים, אחרי זה על כפות הרגליים. אחר כך היא מיששה לעצמה את השיער, נגעה לעצמה בחזה ונעמדה. אדי ואני עמדנו המומים. "אני לא מאמין שזה קורה, אני לא מאמין שהצלחנו!" אמרתי לאדי. אדי הסתכל עלי ולחש לי ממש בשקט: "אנחנו אלוהים קגן, ושדרווין ילך להזדיין".
זה היה גשם מטאורים מהגיהנום. כמו הברד הכי נורא שאפשר לדמיין רק שבמקום כדורי קרח קטנים וסימפטיים, ירדו אל הארץ כדורי אש בגודל של פילי ענק. המטאורים האלו פגעו בהכל. בערים, בכפרים, בגני ילדים, בבנייני משרדים, בשדות, בהרים, בעמקים. 0 ניצולים. 0 ניצולים שנותרו בחיים על פני כדור הארץ למעט 2 אנשים שבדיוק באותו הזמן תרגלו מה להגיד במסיבת העיתונאים שלהם. או ליתר דיוק, 2 אנשים שתרגלו מה להגיד במסיבת העיתונאים שלהם והמכונה שלהם לייצור בני אדם.
עמדנו על האדמה מחוץ למה שעד לפני שבוע היה הבית של אבא של אדי. לא נשאר שם כלום. גשם המטאורים השאיר בורות חרוכים ובוערים עד לאן שהעין יכולה לראות. אין עצים, אין בניינים, אין מכוניות או כבישים. רק קילומטרים של שקט מפחיד ומדכא. הידיים שלי מצאו את עצמן מחזיקות את הצווארון של אדי ומנערות: "מה נעשה אדי? מה נעשה?". אדי היה המום, הסתכל עלי במבט קפוא ולא הוציא הגה. ניערתי אותו חזק. הרגשתי שזה עוזר, לי בעיקר. שחררתי את הגוף הלא מגיב שלו והושבתי אותו על הרצפה, הרגשתי שהוא ויתר וזה שיגע אותי. בשלב זה החלטתי לשחרר שלל צרחות וצעקות במנעד מגוון: שילבתי קצת "הכל אבוד" יחד עם איזה "אדי! אדי!!! מה נעשה?" מזדמן. אבל אדי לא הגיב, גם: "אדי, אני מדבר אליך… אדי!!!!" אל לב השמיים, לא שינה שום דבר.
אני לא יודע מי זה האיש הזה שהרים ענף שבור שהיה על הרצפה ורץ לכיוונו של אדי כשהוא מונף באוויר. לפי מהירות הנשימות שלי, זה כנראה אני. כעסתי כל כך והאדישות של אדי הוציאה ממני אדם קדמון שכל כך רצה יחס, שהוא מוכן להשתמש בכוח כדי לקבל אותו. אדי לא התרגש, הענף שהחזקתי כבר היה מונף באוויר מעליו, הספקתי לשמוע אותו ממלמל: "מצטער קגן, אני באמת מצטער". הוא שלף את השלט מהכיס, כיוון אותו אלי ולחץ.
חושך.