79 – 1807 מילים

אשה בצבע יין, בשם ספטמבר, ממהרת ברחוב בחליפה אפורה. ראשה מקושט בפניה היפים ביותר ושלוש סיכות בשערה, לאחת מהן קוראים מרים-מפשילה-תחתוניה. בכניסה לחנות צעדים קדימה יש פירור על המפתן, במדרכה ממול, בין גלי נעליים צועדות יושב חתול אפרסק ומביט בה. השמש חמה ושורפת מימן, הירח חשוף בין צריחי בניינים. קדימה קדימה ומעגל סמלים זורח סביב ראשה, טלה ושור שאי אפשר לעצור וכבר אמרו לה ש MOO TRI VEN וכבר שלוש.

ארד יושב, כלבים יפים מלקקים את כפותיו. עפעפיו עצומים ורוטטים כי התשובה היא כן.
לכן הוא עוסק בהכנות.

מלפנים יש כתם כהה ומוארך ומוחה המיומן מיד מוצא לזה שם:בניין, שזה ביחד של הרבה בתים והיא יודעת שהבית השביעי זה זוגיות ובבית השלושה עשר הקורבן, ושם אור כחול מתכתי של טלוויזיה.

כשהיא עוברת הדלת אחריה מטלטלת כמטוטלת ובכל שפשוף של המשקוף יש צליל של הצלפה וריח של חשמל ואז המדרגות וכל התנועות האלו של הגוף כמו כיפוף ברך ועוד שמביאות אותה מול שלוש עשרה על דלת בקיר במסדרון והיא נכנסת. ארד עומד, כלביו אינם נראים ועורו שריון וקשקשים כחולים והוא זוהר כטלוויזיה וחדר וספטמבר שילידת אוגוסט אין לה ברירה ויש לה שיניים לבנות סתם וציפורניים יש לה גדולות ולק כחול מתכתי כי זאת סצינה בכחול מתכתי לכן הכל בכחול מתכתי למרות שהשיניים לבנות  
והם מכים, והיא נושכת ושורטת ומכה והוא שריון מתכת וקשקשים רבועים ופעמים רבות הם נלחמים עד שהוא מתעייף ויוצא אל החלון לרוץ אל השמיים והוא מתנפץ ורסיסים מלווים אותו באוויר בורקים באורו הכחול ואור השמש יש צלילים של אורות וניפוץ והוא רץ בשמיים.

ומה תעשה שהיא אריה ולא ציפור, היא ניגשת לחור שאין בו חלון והיד נכנסת מהר לחליפתה ויוצאת מהר כמו דפיקה של חרטה על לב ויש לה ביד את הגליל הצר והקצר והחלול אשר קרוי:חנית. והיד מונפת להטלה, פס של אור בצבע נדלק והוא מאיר את גבו הכחול של ארד ובלחיצת כפתור היא מטילה וכל מי שרוצה יכול לראות שדמות כחולה זוהרת מקופלת בשמיים לאחור וחנית של אור מפלחת את בטנה, וגם שכבר ארבע ושלוש ומה יקרה עכשיו?

אנחנו שואלים ואני לא עונה שיישאר המתח כמו דמות מפולחת תלויה בשמיים מחוץ לקומה שביעית ורסיסים של אור סביבה ושמש בין המגדלים.

———–

 

אשה בצבע שוט מזעיפה ידיים, פיה מחייך, עיניה אפילות.
רוררתי קורא לה שם את התקבלה לחוג הלילה, פיה מחייך, עיניה..

 

———–

 

אפילות דרכי המגים, נסתרת מחשבת הרפאים ומכשפת איצטגנינים פוסעת חרש הנה, מנסה למצוא את  השבילים ולהביא חורבן ומפלה, על בית זה, אשר צבעו כחלב ומזגו כארגמן.
ניגשת רוררתי אל החלון.

בסתר ידיה קפלים של עור אשר לאחדים הם ספר של גורל לחזות בו עתידות.
מזיעים דפי הספר. אוחזים הם בד ארוך רקום תפילות של הגנה ומעוטר ציצית.

היא ממלמלת את תפילות ההגנה. שמות גברים שיעצרו אותה בדרך.

 

———–

 

והנה עוד דמות אחת שחשובה לנו:זקן.
כפוף, רוכן, שפוף, נשען, ועוד מילים כאלו שמציירות את התמונה שלו- מטה גדול ביד, גלימה וכל העסק, כמו שצריך.
הזקן הוא על ראש של הר שחור בינות פסגות הרים שחורים והשמיים בכחול כהה כזה של לילה עמוק.
איך מגיע זקן לראש הר?
?
אז גם משק כנפיים סביבו ורוח. הצליל השורקני הזה של הרוח, איך בדים מתנופפים בה! איך חפצים מתעופפים! איזו תיאטרליות מופגנת! כמו שהוא אוהב!
היה לו גם חתול אם היה יכול, הייתה לו גם בובה.
כמו שאסור.

והזקן הזה, מה הוא רוצה?
אהבה? גם הוא רוצה אהבה?
ממ.. משעמם , נדוש.
מתיש.

ואם אהבה היא מה שהוא רוצה, מה לעזאזל הוא עושה על הר שחור משחור בינות הרים שחורים תחת שמי ליל כהים עוטה אדרת בירוק אזוב כהה עמוק?
ולמה כל השאלות האלה? האם אין הזקנים אנשי התשובות?

אנשי הדממה הקרבה רוקעים ברגלם.
אום! אום!
רחש עולה מבין אנשי הדממה הקרבה. הם אוחזים סכינים.
הנה זה הספר המספר אנשים, מה לו ולאנשי הדממה הקרבה..

ילד הייתי וגם זקנתי אומר הזקן העקום. אולם אין זה נכון.
אשה פיתתה אותי בהיותי ילד אומר הישיש.
יש כעס בעיניו.
ילד הייתי וגם זקן אומר הסב הקדום. זה נכון. הפעם זה נכון.
אולם את מה שביניהם גזלה ממני.
הוא רועד בבכי.

כלבים טובים נושכים ולא נובחים כן?! הם מחכים בשקט שתתקרב ומזנקים במהירות הזו שלהם, כן?! ובנקישה של מלתעות כדי לנעוץ חזק את השיניים פנימה כן?!
כלבים טובים מייללים לירח בשעות הפנאי והדממה.
והם תוקפים בשקט כן?!

———–

כשהדלת חורקת היא נפתחת. אולי פעם תחרוק בלי הפתיחה הנלווית?
כשהדלת נפתחת תחת שמש בשמיים אז יש גם אור. אז כשהמחסום חורק, הרבה אור אשר בחוץ והרבה חושך שבפנים, הם מסתערים זה על זה. אין להם ברירה, ככה כתוב בחוק. זה חוק  הכלים השלובים ק541 סעיף 2. הוא אומר שעל האור לזלוג אל המקום בו אין אור, ועל החושך למקום בו אין חושך. כך שהחשוך מואר והמאיר מוחשך. אז פתאום אור נוגע בכוס המים והיא מתלקחת ועולה בזוהר בדולח קר.
ויש צללית בדלת. דמות.
תמיד כשנפתחת הדלת יש בה דמות? האם הדמות מאלצת את החריקה או את הפתיחה? ואולי את הקשר ביניהן?
עיניים נפקחות למחצה ליד הכוס. דרכה. הדמות לובשת ארגמן דרך היין שבכוס.  פניה, בגדיה, שערה.
הוא מסיט מהמצח, הדמות גדלה לעברו ואל הצד, יוצאת מכוס המים.

יש רחש עכשיו מאחוריו. מוצקות מעיקה של שאלה, וחריכת מבט.
שוב צעדים. ושוב דמות ונס מים ליין כמו כנעני קדום שמאכיל דגים.
היא מביטה בו.
דרך כוס קפה שחור. חלש.

לא, לא חלש- הוא אוחז בכוס ומניף אותה קלות, בלי מאמץ. ומניח שוב במהירות, ובאוויר שביניהם, נוזלים וטיפות אשר עולים ומתפזרים. עוצרים.
הוא מביט בה.

היא שולחת ידה דרך המים שממתינים שם באוויר. נרטבת.
חריקה קלה, ידה נפתחת, ציפורניים:
'היין אשר הוא דמי'.

עוד אחד. היא יוצאת. הדלת נפתחת. וחורקת.

אפשר לשמן אותה כדי שתפתח בלי חריקה. מה יגרום לה לחרוק ללא פתיחה?

———–

אנשי הדממה הקרבה רוקעים ברגלם.
אום! אום!
רחש עולה מבין אנשי הדממה הקרבה. הם אוחזים סכינים.
הנה זה הספר המספר אנשים, מה לו ולאנשי הדממה הקרבה..

קיץ עוטף את אנשי הדממה הקרבה, היא צוחקת לאט
אנשי הדממה הקרבה לבושים בלבן

בבית הזה חרכים דרכם רוח ואז שומעים שריקה בגלל שחרכים בדרכה.
ושם יש צליל חד צורחני ומצווח, כשעצוב הוא מייליל וקר שם כל כך
וחשוך כי אור וחום זה יחד כי הם גבר. וקר אז חשוך ויש אשה בבית הזה, שמסרקת שערה והוא נוגע בכתף שלה ומרגישים את השיער נוגע בכתף אבל לא את הכתף נוגעת בשיער כי עצבים. להירגע היא מברישה שוב ושוב לאט, ושרה לעצמה.
מילים של עוצמה היא שרה לעצמה, מילים כובלות אדם. היא שרה אני אוהבת ואתה האחד ונפש תאומה ואהובי ככה היא שרה לעצמה כי צריך להתאמן יום יום בנשק.
יש חורים עגולים בקירות שקשתות של אבנים מסותתות בולטות מעליהם. דרכם יכול אדם להתבונן.
לא.  להסתכל, רק להסתכל. סכלות להתבונן דרכם.

———–

אז הוא צריך לזוז עכשיו שלא נשאר מקובעים פה בסיפור-
אז הוא עומד על ההר, טוב, קשה קצת להניע תמונה דרמטית כזו, אז עדיף להוסיף אליה משהו מבחוץ, כדי שיניע אותה. אולי איזה שד מכונף שמגיע ונעצר באוויר מול הזקן, מחזיק עצמו בטפיחות כנפי ענק, כנפי עור ענקיות של עטלף, כמו שצריך להיות לשד כדי שיהיה מפחיד, והוא מוסר לו הודעה. אנחנו לא יודעים מה ההודעה, כי לא שומעים, כי התמונה מרחוק וגם כל הרוח ההיא בל נשכח!
אנחנו רק רואים את דמות הענק טופחת בכנפיה מול דמות הזקן הכפופה. באה אליו כשליח, כעושה דברו.
כמה כוח יש לזקן הזה!

אבל לא באמת מגיע שד. לא הפעם, לא צריך, וההודעה- היא פשוט צצה בראש העתיק הזה, מחשבה חולפת. רעיון.
אז זה זז. יש בכוח רעיון להזיז הרים. אבל לא צריך.
יש בכוח מחשבה גם להוריד זקן מהפסגות.
משונה לא?
כמה כוח יש לזקן הזה.

הביתה. דמה.

 

———–

 

פתחים עיוורים שמסתכלים על מכשפה וזקן הולכים ומתקרבים, מביאים אריזות סכנה.
לא גברים יעצרו אותה, ולא אותו- אהבה ישנה.
מהפיכה זוחלת עקלתון כמו נחש ובאה.
הפיכה.

 

———–

 

גם הוא בא. גם זו מלה מעניינת. שעוד משהו, שעוד לא נגמר. כמו העבר אשר חוזר עכשיו ובא אליה. למה הוא בא? יש משהו שהתקרבותו מעירה. את הפחדים הישנים, תשוקה, את האשמות.
אשמנו? בגדנו?

 

———–

 

איש נכנס לעיר. עיר ישנה, איש ישן. עיר שפעם. בעיר יש מבוך, הוא נקרא רחובות. והאיש משוטט ברחובות. זה מבוך מסוכן, האיש יודע. יש בו לכלוך ובוץ, יש בו נשים, אבל האיש כבר מעבר להן, הוא זקן. ברחובות משוטטות חיות תועות, של חיוך ושל עיניים קשות. יש בו מפלצת בדידות שבהמון. ויש בו שמש של אחרי וסחורה שבצעקות. כמה קל שמשהו מאלה יתפוס את האובד המהלך. מי שנתפס הופך בו למשוטט, זועף גם הוא את זעמו בהליכה נמרצת, בלי כיוון. יש לו לזקן הליכה איטית ומבט משתאה. הוא לא נלכד עדיין. הוא בא לפה רק לתשובה, למצוא אותה. מה יש לה לעיר שאין לו? המון,סאון,זרות,חרון, -היה לו גם מזה, אין בזה עוד כדי לחדור את הבדים העוטפים את גופו הישן, את עורו הניירי, או את עצמותיו הקיסמיות.
באיש הקיסמים והנייר הזה כבר אין דבר נוגע.
איש הגפרורים עוצר ומציע את מרכולתו. מקלות של אש שבשפשוף ולהבה.
רק אש אחת בוערת בו ומחממת את רגליו כדי שילך.

 

———–

 

אשה עתיד יושבת. הפעם היא לבד. החליפה מונחת לצידה, על המיטה. והסיכות פתוחות, לידה. השם שלה מקופל, מסודר, על הריצפה.
כן, יש לה מטרה. מחר. אבל עכשיו זה זמן נעים. זמן לבד.
יש כוכבים בשמיים שחורים מול החלון למעלה. כוכבים בעיניה ועירומה מחייך אותי לחשוב עליו. ועל השמש סביב ראשה.

מחר הם יעמדו מול הבית.
והוא ירצה להיות זה שנכנס, שמטפל בבעיה.

 

———–

יש פאזל. ויש מסיכות. צעצועים של ילדים. את מי הם מצעצעים?
חלקים חלקים. זה להוציא מערימה ולסובב ולהכניס ולהזיז ולהוציא שוב, כי זה בולט, ולדעת שזה נכון כי החלק מחליק למקום והפאזל חלק.  זה צעצוע של להשלים דברים, תצרף. צעצוע של סיפוק מעבודה.
מסיכות זה צעצוע של שקרן. איפור החוצה, ללב שהוא קר, קר. כמו אשה, הוא ידע, כמו שהיא.

הוא פונה אל הבית, אל הצל הכהה, ונכנס לרחם אבנים.

ואיך לתאר את הרגשות שלו? רגש. רגש אחד. יש מבער- זה צינור כסוף עם ידית, עם כיפוף בקצה. אתה פותח ברז ומדליק ניצוץ מולו במין מצת מתכת מוארך. ואז זה צליל של לחישה עזה, ופס של אש כחולה,
ארוך. זועם וחד. ממוקד. נקמה.

בקצה המסדרון יש פתח. בקצה הפתח חדר. בקצה החדר יש חלון ובקצהו אור.
והיא עומדת שם מולו.
רוררתי
והוא נכבש, שוב, אחרי כל כך הרבה שנים. נשטף מבטן ועד ראש רגליים. הדמות הזו, זה החלק האחרון.
והפאזל שוב שלם. סוף, סוף.

כשמסובבים את הברז הקטן לצד השני לאט, הלהבה מתקצרת ודועכת, הלחישה נמוגה.

ונשארת התחושה שלו אליה. ערפל וים. כמה הוא אוהב.

הוא כבר יודע- המסע היה לשווא.

 

 

 

לילה עובר. עובר בוקר.
אוי להיות שוב ביחד…….

חכם, הוא חכם, ויודע מה יקרה.

 

———–

 

אשה בשם ספטמבר, בצבע יין, עומדת מחכה מול הטירה. אגרופים קפוצים, וסערה.
והזקן אשר יוצא עכשיו החוצה לא מביט. הוא גורר דבר מה כבד ונע בקושי, מול רוח אדירה.  זה גופו שהוא גורר, שק רגשות שרצונו מושך משם. כבד כמו אדמה.

כשהוא עובר לידה הוא מרים את פניו כמו מנורה של לילה ולוחש.
עזרי לי

 

 

והיא שלה.

זה אריה ששואג וכלי הקשה! ואיכשהו הפתח ! מתקרב מהר כל כך והקירות ממהרים ! אל מאחוריה.
ואז, שוב, חדר. ואשה.
אור רך.

 

 

אשה של אתמול, ואשה של מחר, מביטות זו בזו.
סקרנות. קנאה.

אין מלחמה פה, יש שיחה.
מבטים ורמיזות. וגם מילים להסוואה.

כשהיא יוצאת, אחת מסיכותיה חסרה ובידה גופה.
לפני שהיא עוצרת לפניו, היא פורשת זרועותיה. ובמקום שיפלו,
גוף, וזכרונות,
עולה ענן שחור דחוס ומרפרף
של פרפרים,
וחיפושיות.

[זה באמת נגמר?]

[היא נעלמה?]