8 – בראשית

יש יצרים בנפשו של אדם שחשבנו שהדחקנו אותם לעד. אך מן המודחק הם יצופו ויעלו עד ש

* * *

היא שוב הכניסה את אצבעה לביומטר. אז אני עדיין בת 45, חייכה לעצמה בתענוג כשראתה את התוצאה מהבהבת על הצג. לעיתים מאוד רחוקות הרשתה לעצמה באמת להתענג על העובדה הזו. אבל יש לי משימות קצת יותר חשובות מאשר לבדוק אם אני באמת מזדקנת, צחקקה במין עצבנות מהולה בעצבות.
אַלין הסתכלה אל הדף. היא תמיד החלה לכתוב על דף, עם עט רגיל, למרות שזו הייתה אחת מהדרכים היותר מיושנות, ולא היה אפשר למצוא עטים כבר – חוץ מבמוזיאונים. אבל היא הייתה משהו אחר, ואם היא הייתה מבקשת לכתוב בכתב יתדות, כנראה שגם היו מרשים לה. היא שוב הסתכלה על הדף. איך מספרים סיפור של גזע שבקרוב לא יישאר ממנו דבר? ממה מתחילים? מאיזה ראשית? מהשימפנזה? מיוון העתיקה? מהמהפכה התעשייתית? מהאחרונה? להתחיל מהצל יהיה כל כך בנאלי, למרות שחלפו 343 שנה מאז שהוא הופיע. היא חייכה במרירות לנוכח המחשבה שעלתה בה. הוא הופיע, שוב חשבה, אפילו אמרה זאת, מגלגלת את המילה על לשונה. כי הופעה תמיד מרמזת על מין מהות המסתתרת מאחורי ההופעה המופיעה, ו"הוא" הרי מפנה ללשון זכר, ומשעשע שכמה מאות שנים אחרי השחרור היא בחרה להעניק לצל מגדר זכרי. לא שזה באמת שינה. אנשים אחרים התייחסו אליו כנקבה, כשם עצם מופשט, כישות פועלת שאין להצמיד אליה כינוי גוף – כל שפה והעושר שלה, ומגוון ההתייחסויות שלה לצל.
היא שמטה את העט ונאנחה, מסתכלת על הקֵפּ שלה שכבר שנים על גבי שנים לא הבהבה. היא ידעה שהיא צריכה לסיים את המשימה הזו בקרוב. אֵניס הודיע לה על כך לפני חודש, והיא עוד לא התחילה. איך מספרים סיפור של גזע? ובשביל מה, באמת, בשביל מה?  -הרהרה לעצמה. הרי לא יהיו דורות באים לספר להם את הסיפור הזה. אז בשביל מי אני כותבת את זה? אניס אמר לה שחייבים להשאיר עדות כלשהי שהם היו פה, לפני שהם ילכו. היא מחתה כמובן, שכן ההליכה הייתה ההחלטה שלהם. היא אפילו צעקה שיש להם ברירה, אבל לא הייתה לה שום יכולת השפעה. ובאמת, בתוכה ידעה שאין להם ברירה, והם חייבים ללכת. למרות שאף אחד מהם לא אמר באמת את המילה. פשוט קראו לכך ההליכה. בלי הדגשה, כמו שקראו לצל או לאחרונה. ואולי היה בכך משהו טוב, לא להדגיש את המעשה הזה. פשוט ללכת. ככה אפילו אפשר לומר שלא הסתלקנו, שלא סולקנו מעצמנו.
היא עדיין זכרה את היום שהוא הופיע. כל אחד זכר את היום הזה. וכולם רצו לשכוח אותו.

* * *
אֵניס סיים את השיחה עם אלין. היא לא הייתה קלה – לא השיחה ולא אלין. המילים שאמרה עדיין צרבו בבשרו – "זו תהיה הודאה בתבוסה שלנו! זה הסוף שלנו!" היא פשוט צווחה, לא הייתה דרך אחרת לתאר את זה. אבל היא תמיד הייתה רגשנית ומוחצנת, ומפתיע שאחרי כל כך הרבה זמן היא לא השתנתה. הוא עדיין זכר איך העביר את ידו בשערה הגלי, הזהוב, עוד לפני ההתגשמות שלו. הוא נזכר שהיא תמיד אמרה שהוא הופיע פשוט משום מקום, אבל שניהם ידעו שבאמירה הזו תמיד היה מימד של משהו מוחמץ – כאילו הצל תמיד היה שם.
היא בסוף הסכימה – היא לא יכלה שלא להסכים, כמובן, אבל לא לפני שדרשה שאת הטיוטה הראשונית היא תכתוב עם עט. ועוד על נייר! הוא מעולם לא הבין למה היא דבקה בצורה הארכאית הזו. היא אמרה לו שזה עוזר לה להרגיש את סופיות הטבע, בייחוד אחרי האחרונה. הנייר מתכלה – היא לחשה לו באוזן, לפני 348 שנה (ומדהים שהוא עדיין זכר זאת, חשב כבדרך אגב) – ואנחנו חייבים לזכור שפעם גם אנחנו היינו חלק מהמחזור הזה. שניהם חייכו באושר אז, כאילו כל העולם מונח על כף ידיהם. היא קמה אז מהמיטה אל החלון, קרני השמש משרטטים את גופה, ופשוט נתנה לעצמה לזהור. זה היה עידן שבו שאיפותיה המוחלטות של האנושות התגשמו – שנתיים אחרי האחרונה וחמש שנים לפני הצל. שניהם היו באופוריה מוחלטת – ואף אחד לא ראה את סופה. הצל היה הכרחי אחרי האחרונה, כמו שההליכה הכרחית עתה, כל כך הרבה שנים אחרי הצל. לפחות את המסקנה הזו הם לעולם לא יסיקו רטרואקטיבית, הוא חייך בעצב.
הוא ואלין כבר עשרות שנים לא "היו ביחד" – אם להשתמש בעוד מושג ארכאי, שנעלם אחרי השחרור, אך עתה, לקראת מימוש ההליכה, צץ ועלה, כאילו החזרה למבני השארות הישנים תחזיר את תור הזהב של האנושות. אבל הם עדיין שמרו על קשר הדוק, למרות כל השנים שעברו מאז. הוא ידע, לכן, שהיא תסכים לבקשה, שלא הייתה ממש שלו, אלא של כל האנושות. הוא קיווה שהיא תזכיר את הצל, כתמרור אזהרה וכגלעד זיכרון.
הוא עדיין זכר את היום שהוא הופיע. כל אחד זכר את היום הזה. וכולם רצו לשכוח אותו.

* * *

לכאורה לא הייתה לו שום סיבה להתעורר שטוף זיעה. החלום היה זוועתי, אבל באמת לא היה בו שום דבר מוגדר. כל מה שהוא ראה היה… הוא חשב איך לנסח את זה, אבל לא ממש מצא מילים. היה ברור לו שמה שהוא ראה היה שחור. אבל זה לא היה רק צבע, אלא משהו עם הרבה יותר ממשות, כאילו השחור עצמו היה ישות חיה, נושמת. הוא נזכר כיצד הרגיש שהשחור הזה מתפטם מהנשמה שלו, וצחקק מעט, שכן בתקופה האחרונה מעולם לא חש חי יותר. אבל לא רק הוא – אניס חשב – אלא נראה שכל חבריו נמצאים בפריחה אינסופית. לא באמת היה טעם להיזכר מתי זה החל – זה היה ברור לכל.  שבע שנים אחרי האחרונה היה ברור שאין דבר שיעצור את המין האנושי. אניס ניער את ראשו, כמין מחווה פיזית לכך שסילק את השאריות האחרונות של הסיוט הלילי. הוא הסתכל לעבר מִיארו, בוחן בתענוג כל אחד מקימורי גופו. אניס היה בן 46 והיה גאה בעצמו שהצליח להחזיק מעמד לילה שלם עם בחור בן 25. הוא עדיין ישן והסיוט הזה היה רק שלי, אמר אניס לעצמו. הוא שפשף את עיניו והסתכל אל הקפּ שלו ,שלהפתעתו לא הבהבה. מוזר, חשב לעצמו וקם מהמיטה לכיוון האמבטיה. לא תזיק לו איזה רחצת-אדים קלה.
חמש דקות אחר כך הוא הקיא את הנשמה שלו לתוך האסלה. כשייזכר באותם רגעים וינסה לשחזר את צעדיו, לעולם לא ייזכר במדויק מה קרה שם. אומרים שהעיניים הן המפתח לנשמה, אבל מה קורה שכאין יותר עיניים? איפה הנשמה אז? מוקאת החוצה? מוקעת החוצה? הוא ניסה להירגע, אומר לעצמו שזו בטח מחלה. הרי הוא ראה בבירור כשהתעורר, ולכן הראיה שלו לא נפגמה. את זה הוא ידע. הוא התרומם לאט, כולו תשוש, וניסה להסתכל שוב במראה. המראה עדיין היה מבחיל, אבל הפעם הוא היה מוכן לקראתו. העיניים שלו היו שחורות. לובן העין פשוט היה שחור. לא היה לו ברור אם האישון עדיין היה שם בכלל. הוא לא היה יכול להסתכל על עצמו יותר מעשר שניות והקיא עוד פעם.

שנים אחר כך נודעה המגיפה הזו בשם הצל. נראה היה שהיא הופיעה משום מקום, פוגעת בכל האנושות בעת ובעונה אחת – פוגעת כדי להישאר בקרב בני האדם לנצח. העיניים השחורות, כך חשבו בשבועות הראשונים, היו התוצאה היחידה של מחלה זו. אבל כפי שאניס חשב קצת אחרי שהקיא, העיניים היו רק סימפטום. המחלה האמיתית הייתה ריקון הנשמה, או ליתר דיוק, ריקון המשמעות מהדבר היחיד שבאמת נתן לבן האדם משמעות בחייו.
המוות עזב את המין האנושי והצל תפס את מקומו.

* * *

"אתה יכול להפסיק להתנשא מעלי!" הרימה אלין את אצבעה מול פרצופו של אניס "אתה מבוגר ממני רק בשנה וזה לא נותן לך את הזכות להתייחס אלי כמו ילדה קטנה!". היא ניסתה לשמור על ארשת פנים רצינית עוד כמה שניות, ואז שניהם פרצו בצחוק. הריב על סלט הצנון היה אחד מהריבים הקבועים שלהם, ובסופו של דבר נהפך למין קוריוז להפגת מתחים.
הם היו עתה בטתא-אלפא, חגגו במין חגיגה פרטית את השנה הראשונה למהפכה האחרונה. אלין אמרה לאניס שהיא אף פעם – אבל "אף פעם!" אניס חיקה אותה כשרצה לקנטר אותה – לא תבין למה קראו לתגלית המדהימה הזו המהפכה האחרונה. נכון שהיא שחררה את תלות האדם מגופו שלו, מאפשרת לו להטעין את כל חוויותיו, חלומותיו, זיכרונותיו, פחדיו ורגשותיו לתוך קפסולה שחורה קטנה. אלין תמיד טענה שרק הקפסולה שלה נצצה בהבהובים ירוקים עדינים. אך כל קפסולה הבהבה כך, ולו רק כדי לרמז על הקשר ההדוק בינה לבין בן האדם שהיא מקושרת אליו.
כמו כל התגליות הגדולות, הקפסולה – או קֵפּ, כמו שכולם קראו לה – נולדה מצורך אחר לגמרי. 98 מיליארד בני אדם חיו מעל ומתחת לפני כדור הארץ, כשהם מכלים כל משאב אפשרי בו. כוכבי הלכת היחידים שנמצאו מתאימים ליישוב – אפסילון7 ותטא-אלפא – היו במרחק עצום, והחלליות שפותחו עד כה לא היו מתאימות לקיום רציף של בני האדם. הניסויים הראשונים הראו שהקפאת הגוף, למרות שפותחה עד דרגת אומנות, לא הצליחה להתגבר על הבעיה המהותית שלה. בעוד שחברת ביוג'ן הצליחה להפשיר את הגוף מבלי לפגוע ברקמות החיות, האנשים שהוקפאו תמיד התעוררו מעורערים בנפשם במקרה הטוב, וסכיזופרנים במקרה השכיח. הפתרון נמצא במין שכלול של הקפאת הגוף האנושי, או יותר נכון – הפסקת התלות בו. המצאת הקפסולה לא אפשרה לעבור מגוף לגוף, אך עתה היה אפשר להקפיא את הגוף בנפרד מבלי להרוס את הנשמה.

אניס מזג לה עוד כוס יין. השיחה ביניהם כבר גלשה לפסים יותר רציניים, למרות שאלין כבר הייתה שיכורה. "ואתה לא חושב שיבואו עוד מהפכות?" היא שאלה "זה כל כך סופי, השם הזה. האחרונה! טוב שלא מכריזים על כך שהמדע האנושי סיים את תפקידו ועכשיו כל מה שנשאר הוא לשכב על הגב ולבהות בשמיים" היא ניסתה לסיים את המשפט בנימה רצינית, למרות שצחקקה רב הזמן.
"נו, באמת, אלי" אניס התקרב אליה, ממלא את הכוסות של שניהם "זו פשוט המהפכה האחרונה לעת עתה. אני בטוח שתבואנה עוד כמה מהפכות". הוא ליטף את צווארה.
"אני יודעת" היא הטתה את ראשה לאחור "פשוט נראה לי שהשם הזה יותר מדי…" היא ניסתה למצוא את המילה. היה לה קצת קשה להתרכז כשהיא התחילה לראות כפול. "… גאוותני. כאילו המצאת הקפסולה מתחככת עם השוליים של אלוהים. זה נראה לי מסוכן, כל המשחק הזה עם השהיית המוות". הייתה דקה דומייה ואז הם כבר לא יכלו יותר והתגלגלו מצחוק על הספה.
"לא ידעתי שההיסטוריונית האהובה עלי הפכה להיות תיאולוגית" לחש לה אניס באוזן בעודו פושט את חולצתו. הוא נישק אותה ואלין חשבה שהיא במרחק נגיעה מלהיות בת-אלמוות.

* * *

אלין חיפשה את העט שהתגלגלה מתחת לשולחן. היא שידרה לאניס שיקח לה 40 יום לסיים את הכתיבה, והוא הסכים. היה משהו מאוד אירוני בהחלטה שלה, לכתוב היסטוריה מומצאת, היסטוריה של הולדת עם, של שכר ועונש, של זעם וכפרה. אך במידה מסוימת זה נראה לה הדבר הנכון לעשות. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שכתיבת ההיסטוריה האמיתית תכתיב במידה מסוימת את הגורל של אלה שיבואו אחריה. אם יהיו כאלה בכלל. כל יצור חי ישאף אל מותו שלו, חשבה בהלך רוח פילוסופי, שנדמה כי כולם נסחפו אליו לאחרונה, וכל יצור חי ישאף לדחות את קיצו. ואין טעם לכתוב את מה שידוע מראש. אבל היא קיוותה שכתיבה של היסטוריה שתעמוד על מערכת עקרונות אחרת, שתושתת על ההכרה שהגוף הוא חלק בלתי נפרד מהיות אנושי, תסיט את מי שיקרא מהנתיב ההרסני שבו החברה שלה צעדה.
היא הרימה את העט, ישרה את הנייר שהתקמט מעט, והתחילה לכתוב.
"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם…"