8- מתחת לשלג

בחור צעיר הביט בנוף הנשקף מחלון במעבדה.  עכבישים נוצצים ככוכבים טוו את קוריהם כרשתות לילה שלכדו את פרפרי הערב. בדמיונו הקורים דקים כריסים וקרים כשפתיים. אצבעו נעה על גבי השמשה, עוקבת אחר מסלול אחד הפרפרים שצנח מטה כעלה יבש. ערימות השלג רחשו חרקים חיים, אך כשלא מיקד את מבטו, הן נראו בעיניו כרקמות עור קפוא.

בחורה בת-גילו צימצמה את אישוניה בעודה מדביקה עלים לגבעול. פניה הוארו כפני ילד המרכיב רכבת מלגו. תלתליה האדמוניים גלשו על עיניה הירוקות, אך היא לא שמה לב לכך. "הא!" קראה כאילו ניצחה במשחק מחבואים. "הבנתי".

מטעמי נימוס הוא פלט, "מה הבנת?"

היא הסתובבה בהפתעה שכן שכחה שהוא נמצא עמה באותו החדר. "אלמוג", אמרה, "הצמחים מייצרים את הרעל".

אלמוג הביט בשעונו. "לא", הוא קבע. "ייצור הרעל לא נותן להם אף יתרון על סביבתם". לפי דעתו אין זה הוגן שנותנים לילדים שהם, איך לומר, לא-חכמים-במיוחד, להשתתף בפרוייקטים חשובים כגון זה רק מפני שהוריהם מממנים אותם. אין לו ספק שילדה זו לא עשתה דבר משמעותי שיצדיק את עבודתה עמו. "ויותר מכך", הוא הדגיש, "הרעל הורג אותם".

היא משכה בכתפיה. "הצבע שלו יפה, מלא-חיים".

"מה הקשר? אלה צמחים, בר. הם לא מסוגלים ל…"

"תראה", קטעה אותו בר, מושיטה את ידיה לעברו. אלמוג גלגל את עיניו, משוכנע שהיא תתן לו להביט בצבע 'מלא-החיים' של הרעל. להפתעתו היא הגישה לו שרטוטים שפירטו את המערכת באמצעותה הצמחים מייצרים אותו.

"אלוהים", הוא אמר. "אני חושב ש… אני מרגיש שאת צודקת".

היא צחקה. "אתה לא צריך לחשוב את מה שאתה מרגיש".

"ולהרגיש את מה שאני חושב – זה מותר?" הוא שאל בעודו מסיר אחת מכפפותיו, אותן נזהר ללבוש כמעט תמיד, וטמן את כף-ידו בכיסו. אצבעותיו גיששו אחר להב אולרו.

"אמממ… זה נקרא אינטואיציה", היא חייכה. "תראה, כבר מאוחר, כדאי שנסיים להיום".

"בטח", אמר אלמוג. הוא ידע שזה פתרון פשוט – הרי היא גילתה אותו, אז למה לא חשב עליו בעצמו? הוא לחץ את הלהב כנגד עורו הקפוא.

בר רכסה את כפתורי מעילה היוקרתי. לאחר-מכן הביטה לאחור. "אתה בא?"

"אה", הוא אמר בעודו לובש חזרה את כפפתו, "את רוצה לסיים להיום?"

מחוץ למעבדה עכבישי הלילה דהרו כסוסים בשמיים. חרקי שלג ביצבצו בין פתיתי שלג שנצצו כפנינים. בר ואלמוג נעלו מגפיים גבוהים אשר שקעו בשלג והחרקים נדבקו לסוליותיהם. טל  הקפיד לנער את רגליו בתכיפות.

"אני מקווה שנהיה צוות טוב", אמרה בר.

רשת קורים מבריקה לכדה פרפר ערב נוסף. הוא עצם את עיניו, נפל והתכסה בשמיכת שלג. מתחת לשלג הוא התעורר והניע את כנפיו, יוצר מזרקה – גומה זעירה ממנה בקעו פתיתי שלג וחרקים. בר דילגה מעליה בעליצות.

"צוות", אמר אלמוג בעודו מנער את כיסיו מחרקים שהסתננו לתוכם. "חרקים מרגיזים".

הם התעכבו בצומת הדרכים בה היו צריכים לפנות בכיוונים מנוגדים. בר רצתה ללחוץ את ידו.

"אה", הוא היסס, "אני לא אוהב שנוג… ש…"

הוא תהה האם העליב את הנסיכה המפונקת – ודאי היא רגילה שעושים כל מה שהיא רוצה – אך בר חייכה ואמרה, "לילה טוב".

"לילה טוב", הוא אמר וחייך.

*****

 

בר השתהתה בכניסה למעבדה, אוחזת במזוודתה. "היי", אמרה. "אתה אלמוג? אני אמורה לחקור איתך את הזיהום באגם?"

"כן וכן. הגורם לזיהום הוא רעל שמייצרת צמחייה בקרבת האגם כפי המנגנון שאת יכולה לראות בתרשים המוצג על המסך שמימינך".

היא הביטה במסך, מצמצמת את אישוניה.

"מה היה הפרוייקט הקודם בו השתתפת?" הוא שאל שכן בפעם הקודמת לא הקשיב לתשובתה.

"השתלתי זיכרונות במוח של אדם אחר. זה היה נהדר", היא אמרה, עיניה נצצו, "אותו אדם לא חשד בדבר. ובמה אתה השתתפת?"

הוא לא התרשם שכן כבר ביצע במוחו דבר מסובך יותר. "אה, את רוצה לבדוק אם אני מתאים לפרוייקט? יצרתי שכבת חומר אשר יכולה לשמש כעור חלופי עבור אנשים בעלי כוויות חמורות".

"נחמד", אמרה.

"נחמד", הוא חיקה אותה. "את מתכוונת שלא שכנעתי אותך בהתאמ…"

היא צחקה. "ברור ששכנעת. האופן שבו הסקת את התרשים הזה מעורר השראה". היא השתהתה, מביטה במסך.

הוא גיחך. "שכנוע עצמי הוא הטוב מכולם".

"הא?"

הוא הביט בתרשים ונאנח. לאחר-מכן השפיל את מבטו ואמר, "זה באמת מעורר השר… כלומר… אני מקווה שנהיה צוות טוב".

 *****

אלמוג החזיק במחושי חילזון שאת קונכייתו הוא ובר מילאו בצמחים רעילים, וזה זחל במהירות על פני נחל קפוא. דבורי בוקר כיפתרו את בד העננים לשרוולי שלג צמריריים. מעטים מעכבישי ליל אמש עדיין נראו על פני ערימות השלג, מתחפרים בתוכן כשקרני שמש חלשות חלפו מעליהם. בר קיפצה בפראות, מנופפת בידיה כמנסה לתפוס את קרני השמש. היא תפסה מספר דבורים.

"נמאס לי!" הכריזה כעבור מספר דקות. "עכשיו אני נוהגת".

"ביקשת שאני אנהג", אמר אלמוג, "ואי אפשר להתחלף באמצ…"

"אוף", היא קטעה אותו והתיישבה על הקונכייה כילד בעונש. לאחר-מכן היא קמה ואמרה, "לא אכפת לי". היא ניסתה לקחת מאלמוג את המושכות ושניהם נפלו והתגלגלו בשלג.

"איזה כיף", צחקה בר.

"ממש לא", אמר אלמוג, משתדל להאמין בכך. "זה היה טיפשי".

בר התיישבה. דבורים מזמזמות הסתבכו בשערותיה. אלמוג המשיך לשכב והביט בה. "אני חושב שהייתי יכול לכתוב סיפור שבו כל הדמויות היו אני ואת".

"אני אוהבת סיפורים", אמרה בר. "החיים הם סיפור. הבעיה בסיפורים שהדמויות שנוגעות בנו הן לא אלה שאוהבים או שונאים. הן אלה שאוהבים ואז שונאים. הן אלה ששוברות לנו את הלב".

"אה… לא שמתי לב שאמרתי את זה בקול רם. אני בכלל לא אוהב סיפורים. רק אנשים רגשניים אוהבים סיפורים".

אלמוג התיישב, הביט בפרפרים שנחו על מפרקי אצבעותיהם, וחייך. אבל אז בר אמרה שזה רגע יפה, והוא חשב על כך שהיא תשכח אותו.

*****

בר השתהתה בכניסה למעבדה, אוחזת במזוודתה. "היי", אמרה. "אתה אלמוג? אני אמורה לחקו…"

"כן", אמר אלמוג. הוא פיהק ושפשף את עיניו.

בר החלה לפרוק את מזוודתה אך הפסיקה כששמה לב שאלמוג בוהה במעשיה. "אם התרחשו דברים שאיש לא זוכר", הוא אמר כשהביטה בו, "זה כאילו שהם לא התרחשו". בר חזרה לעיסוקה במזוודה. אצבעותיו תופפו על השולחן שלצדו. "למה את לא עונה?" הוא שאל.

"לא ניסחת את דבריך כשאלה", אמרה בר.

אלמוג פנה לבחון צמח שקוצי קרח נשלפו ממנו כסכינים. אצבעותיו עיקצצו, אך הוא לא הוריד את הכפפות. הוא אחז במזרק ושאב מהצמח דגימות צוף אדמדם.

*****

רצפת המעבדה כמו רוצפה מחדש בדגימות צוף שבר ואלמוג אספו בשבוע האחרון. בר נכנסה לתחומה ונעצרה באחת. "אני משוכנעת שהייתה כאן רצפה", אמרה.

"גם אני שכחתי חלקים ממנה", אמר אלמוג. "תצטרכי לעבור בזהירות".

"אין לי סבלנות לזהירות", רטנה. אלמוג פיהק. "אני אקפוץ על השולחנות", הוסיפה.

אלמוג הפסיק לפהק. "את – מה? זה מסוכן. המבחנות שבירות ותכולתן רעילה".

"אף-אחד לא יגיד לי מה לעשות", אמרה וקפצה. המבחנות קרקשו. בועות בקעו מתוכן, וכשהן התפוצצו הן השמיעו צלילים שדמו לציוצי ציפורים. היא קפצה שוב. השולחן התנדנד ובר פרשה את ידיה לצדדים כדי לשמור על שיווי-משקלה. מבחנה שמוקמה בפינת השולחן רעדה, לאחר-מכן כמו עצרה את נשימתה, נפלה והתנפצה על הרצפה. אישוניו של טל התרחבו מפחד. כפפותיו היו מוטלות על הרצפה וכפות-ידיו חפרו בכיסיו. רגל השולחן רעדה. בר קפצה מהשולחן לשטח הרצפה שהיה נקי ממבחנות. כשקפצה היה נדמה לאלמוג שהיא עפה, וזה היה כל-כך… הוא ניער ממנו את המחשבה.

היא השתחוותה כלוליינית בקרקס. "מושלם", אמר אלמוג. "חוסר-אחריות מושלם".

"תודה", היא צחקה. "דאגת?"

"לא", הוא אמר וחזר לעיסוקו באחד הצמחים. הוא אחז בעליו ולאחר-מכן הביט בטביעות אצבעותיו שנגלו תחת שכבות הקרח והכלורופילים.

"אל תדאג, אני אנקה את שברי המבחנה".

"לא!" הוא קרא והסתובב. "בואי, תעזרי לי לשאוב צוף מהצמחים".

"אבל…" היא התחילה לומר. אף-פעם היא לא ניקתה אחריה – זו הייתה עבודת המשרתים. כאן אלמוג תמיד הגיע לפניה למעבדה וסידר את תכולתה במידת הצורך. מצד אחד, פניו כשקפצה הביעו דאגה כלפיה. היא לא הייתה בטוחה בכך משום שלא הבחינה בהבעה זו לעתים קרובות. לא היה לה נעים שגם ינקה אחריה. מצד שני, לנקות זה ממש משעמם.

בר עזרה לאלמוג לאחוז בצמח. "מסכן, הוא כמעט יבש", אמרה. "אולי כדאי שנעבור לצמח אחר".

אלמוג תהה כיצד להגיב לטענה טיפשית זו. "זה צמח", אמר. הוא הפריד את עלי-הכותרת באמצעות אולרו כדי שיוכל להחדיר את המזרק עמוק יותר. כשסיים להפרידם, שניהם קפצו אחורנית. עלי-הכותרת הגזורים התנופפו לצדדים, חוטים ריריים משתלשלים מהם. גבעול הצמח החל להרקב ולהתפורר, והפרח נראה דומה יותר לפצע פתוח מלפרח. דם ומוגלה. אלמוג לקח נשימה עמוקה ושמט את המזרק.

 *****

בחורה צעירה גררה עצמה על פני קיר במעבדה. ציפורניה סללו שבילים מדממים בין שערותיה החומות כאדמה יבשה. נראה שניסתה לשלוף דבר-מה מגולגלתה. היא התיישבה ולחצה את גבה כנגד הקיר – קר ומרגיע.

"איבדת שליטה", אמר בחור בן-גילה שישב על כיסא-נדנדה.

היא עצמה את עיניה. "אתה לא אמיתי. כשאפקח את עיניי תעלם", אמרה. היא פקחה את עיניה, הביטה בבחור המתנדנד ונאנחה.

"את יכולה לשמוע אותי? לראות אותי?" שאל והתיישב מולה. "לגעת בי?"  הוא הניח את כף-ידו על גבי כף-ידה. היא משכה את ידה לחיקה והנהנה. הפחד והטירוף נעלמו מהבעת-פניה, אך העצב נשאר. רק העצב נשאר כשהשאר עוזבים. "למה את חושבת שאני פחות אמיתי ממך?"

"כי… כי הצלחת לקרוא את מחשבותיי", אמרה.

"סליחה. חיפשתי מחשבה שלי ובטעות…"

לפתע המנורות שבתקרה הבהבו ונשמעה צפירת אזעקה. שניהם קפאו במקומם. התקרה נפתחה והורדו דרכה עשרות כלובים ובהם שפנים לבקנים – פרוותם לבנה ועיניהם אדומות כדם. השפנים השתוללו. האזעקה השתתקה והאורות כבו. הבחור ניגש לבחון את הכלובים. לסורגים של אחד מהם היה קשור מכתב. "כתוב שהשפנים נועדו לסייע לנו בניסויים", הוא אמר. "אני לא מתכוון להשתמש בהם".

"אנח… אנחנו…" גימגמה הבחורה, מנסה להסדיר את נשימתה. "ייצרנו תרופה לרעל שאמורים ליטול בני-אדם. לא עדיף לנסות אותה קודם על…"

"לא", הוא קטע אותה. "יש ניסויים אחרים שבאמצעותם ניתן לוודא את…"

"אבל הם לא בטוחים כמו…"

"שפנים חמודים", הוא נכנס לדבריה. היא חשבה שלא הקשיב לה. הוא שתה נוזל ממבחנה שתוייגה כ'רעל' ולאחר-מכן שתה נוזל ממבחנה שתוייגה כ'תרופה'. הבחורה בהתה בו, ידיה רועדות.

"הנה", הוא צחק ופתח אחד מהכלובים. "וידאתי".

"חוסר-אחריות", אמרה הבחורה. היא חייכה בעל-כורחה כשהשפנים דילגו למרגלותיה.

*****

בר המתינה בעת ששער המעבדה נפתח, גורף שני שבילים מהם התעופפו חרקים. היא רצה דרכם, והם הסתבכו בבגדיה ובשערותיה. היא צחקה ופסעה בזהירות בכיוון המבחנה ששברה אתמול. היא זיהתה אותה, הזיזה מבחנות בקרבתה והחלה להתיישב. לפתע יציבותה התערערה והיא מעדה. מבחנה נוספת נשברה.

"אוף", היא צחקה ופנתה לבחון את הנזק הנוסף שגרמה. בין המבחנות השבורות נפער חור ברצפה. בר קירבה את פניה והציצה דרכו. היא ראתה רק צבע לבן מסנוור. היא אחזה בשבר זכוכית והכניסה חלק ממנו לחור. כשהרימה אותו, החלק שעבר את שפת החור נעלם. היא קמה במהירות והתרחקה מהאזור. היא יצאה מהמעבדה ונתקלה באלמוג.

"מה את עושה?" הוא שאל.

היא שקלה כיצד לתאר בפניו את שראתה. אולי עדיף שפשוט יראה בעצמו. "רציתי לנקות את הבלאגן שעשיתי אתמול, אבל לא הספקתי. אני…"

"לא הספקת להכנס?" הוא אמר. "לא חשוב, תוכלי לנקות אחר-כך או מחר. אני חושב שהבוקר מוטב שנאסוף צמחים נוספים".

בר תהתה האם דמיינה את החור עקב עייפותה – היא לא רגילה להיות ערה בשעות מוקדמות כגון זו. "טוב", אמרה, משוכנעת שהרכיבה על החילזון ואיסוף הצמחים יעירו אותה.

הם הלכו בכיוון החילזון. בר דילגה לאחר כל פסיעה וניסתה לתפוס דבורים.

אלמוג אמר, "מה את עושה?"

"אני חושבת שהפעם אספתי מספיק", אמרה בעודה תוחבת דבורים לתוך כיסיה ומגפיה. היא ריחפה מעט מעל לשלג. "תראה אותי! איזה יופי!"

"זה טיפ…" הוא התחיל לומר. "בעצם… הלוואי שאני הייתי מסוגל להתנהג כך, בלי לחשוב מה אחרים יחשבו על…"

"רק אני כאן", היא חייכה.

לפנות ערב, כשחזרו למעבדה, אורותיה הבהבו ונשמעה צפירת אזעקה. שניהם קפאו במקומם. התקרה נפתחה והורדו דרכה עשרות כלובים ובהם שפנים לבקנים. הם השתוללו. האזעקה השתתקה והאורות כבו. בר הקריאה את המכתב המצורף. "נשחרר אותם", אמרה. אלמוג הנהן.

הם נשאו את הכלובים בזה אחר זה – נזהרים לא לשבור מבחנות – אל מחוץ למעבדה. הם פתחו את הכלובים. השפנים נמלטו, רצים אל הרי השלג כאחוזי דיבוק. עיניהם האדומות נצצו בחשכה.

"אולי אלה הם הצבעים של החופש", אמר אלמוג. "טיפות אדומות על פני שלג לבן". הוא נזכר בעורו החיוור והאולר שבכיסו.

"לא", אמרה בר. "חופש הוא חסר-צבעים וגבולות".

*****

בר מיהרה להכנס למעבדה. היא הביטה במבחנות שהיו מפוזרות כרשת ביטחון על-פני הרצפה, ולקחה נשימה עמוקה. היא התכופפה והחלה להזיז מבחנות שנערמו בסמיכות לאחד מקירות המעבדה. לא הייתה רצפה. לא היה דבר. היא קמה והתיישבה סמוך לשולחן ריק.

אלמוג נכנס למעבדה, הביט בבר, הביט ב'רצפה החסרה', נאנח והתיישב. בר הביטה בו, השעינה את ראשה על כפות ידיה ואמרה, "אתה יודע מה קורה כאן?"

"כן. אני רוצה לגלות לך את האמת אבל… בפעמים הקודמות… כלומר, הבעיה היא שאחרי שאני אגלה את…"

"הרצפה – אמרת שאתה לא זוכר איך היא נראית?"

אלמוג הנהן.

"היום ואתמול – כשהגעתי למעבדה עדיין ישנת?"

אלמוג הנהן בשנית. "וואו, נראה שאת לא זקוקה לעזרתי", אמר, מתרשם באותה מידה כפי שהתרשם בפעמים הקודמות. הוא הביט בה. הבעת פניה דמתה לזו של ילד המרכיב פאזל – כאילו מדובר במשחק. כאילו החיים הם משחק.

"המוח האנושי הוא תחום המומחיות שלי", אמרה בר. " זיכרון ותפיסה".

"העברתי את התודעה שלך למוחי. את קולטת את המציאות באמצעות רובוט שאני – כלומר, החלק שבי המהווה אותך – מפעיל. היום ואתמול הקדמת אותי – לא הספקתי לכייל את הרובוט".

היא חייכה. אלמוג חשב שאולי היא לא הבינה את דבריו.

"ודאי", היא אמרה. "אני מבינה. עשיתי דברים דומים בעבר. השאלה היא איך אתה הצלחת לעשות זאת בכוחות עצמך? ובכלל… למה היית צריך?"

"הייתה תאונה. איברייך הפנימיים נפגעו באורח-קשה אך מוחך לא – לכן יכלתי להעביר אליי, ודרכי אל הרובוט, את 'תכולתו'", אמר אלמוג. "הרובוט אמור להוות את גופך החדש. הוא עדיין בשלבי בנייה. הוא יהיה דומה לגופך הישן בכל מובן".

"אני אוהבת רובוטים", אמרה בר.

היא חייכה. אלמוג הביט בה וחשב בשנית שאולי היא לא הבינה את דבריו. הייתה תאונה. היא נפצעה באורח-קשה. הוא אף-פעם לא בטוח מה היא מבינה ומה לא.

"אם אתה מכין את הרובוט כך שידמה לי, ודאי שמרת את הגופה שלי", אמרה. "אני רוצה לראות אותה, אך לא דרך הרובוט. דרך עיניים אמיתיות. דרכך".

*****

"איפה אני?" שאלה בר. היא שמעה את קולו של אלמוג מבטא את שאלתה.

במציאות, אמר קול בראשה. בכניסה למעבדה יש מסדרון שבסופו יש חדר ובו תמצאי… את יודעת.

"מסדרון?"

מחקתי אותו מתפיסת המציאות של הרובוט כדי שלא… תגלי.

בר הלכה לכניסה ומשם עד לסוף המסדרון. הדלת הייתה נעולה.

המפתח נמצא בכיס מכנסיי, אמר הקול.

בר מצאה את המפתח ופתחה את הדלת. היא יישרה את מבטה קדימה. היה שם מיכל, בתוכו היה נוזל כחלחל-ירקרק, ובתוכו היא צפה. היא התקרבה. הגופה הייתה שלמה – אלה האיברים הפנימיים שנפגעו. בר הביטה בה והטתה את ראשה הצידה. היא חשבה שהגופה דומה לבובה גדולה. עיניה היו כמעט עצומות.

את בסדר? שאל הקול. זה לא… טראומטי?

"מה טראומטי?" שאלה בר.

*****

"אם אני נמצאת בתוך הראש שלך", אמרה בר, "אני יכולה לקרוא את המחשבות שלך". היא ואלמוג ישבו במעבדה.

"לא, כלומר כן, כלומר…" אמר אלמוג. "אל תעשי את זה".

בר נידנדה את רגליה. היא שילבה את ידיה ורכנה קדימה כמגלה סוד, "לומר לי לא לעשות משהו – זה רק גורם לי לרצות לעשות יותר". היא צחקה.

"זה לא מצחיק", אמר אלמוג. "אני בקושי מסוגל לתת לאנשים ל… אני מתכוון… בר, את מקשיבה? תפסיקי לצחוק לרגע אחד. אני מנסה לומר שהעובדה שאת נמצאת בראשי קשה לי גם כך. ואם תתחילי…"

"אז למה הכנסת אותי לראש שלך?" היא אמרה בעודה ממשיכה לנדנד את רגליה.

"כי אם לא תהיי בראש שלי, לא תהיי בשום-מקום. את מבינה? לא חשוב, תקשיבי. אם תתחילי לקרוא את המחשבות שלי – אני לא אעמוד בזה. אני לא אוכל להשאיר אות… זה כבר קרה. בפעם הראשונה לא ידעתי שאת יכולה לעשות זאת, ובשנייה עשית זאת לפני שהספקתי לבקש ממך להמנ…"

"טוב, אז אני לא אקרא את מחשבותיך". היא עיוותה את פניה.

"תהיי מסוגלת?"

"אה… כן, כן. בטח".

"תבטיחי".

"מבטיחה", צחקה בר.

"טוב", אמר אלמוג, "אני מאמין לך".

היא הביטה בעיניו, היה בהן משהו… לפתע היא הרגישה… היא לא רצתה… "אני לא אהיה מסוגלת", אמרה. "עכשיו כשאני יודעת שאני יכולה, אני… אני אחשוב על זה כל הזמן. אולי אם… אם תמחק את זיכרוני מיומי הראשון במעבדה ועד לרגע הזה, אולי זה… יפתור את הבעיה".

"כן", אמר אלמוג. "אני מעריך את כנותך. באמת שאני… לא חשוב. מתי את…"

"עכשיו", אמרה בר. "אבל לפני זה, אם גם כך אני קיימת בדמיון, תדמיין מקום שבו הכי טוב להתחיל מחדש, להיעלם – או מה שזה לא יהיה שעומד לקרות".

"אני לא מסוגל לדמ…"

"תנסה".

אלמוג היסס. דבורים צבעוניות הופיעו בחלל המעבדה וחגו מעליהם ומסביבם. "זה נחמד", אמרה בר. הדבורים קישטו את אוזניה, שערותיה, ידיה ומפרקי אצבעותיה. "אז כך הכי טוב להעלם?"

"לא, כך הכי טוב להעלם", אמר אלמוג, ונישק אותה.

*****

מנורות התקרה הבהבו ונשמעה צפירת אזעקה. התקרה נפתחה וכלובי-שפנים הורדו דרכה.

"שוב?" שאלה הבחורה.

"כנראה שזו אספקה שבועית", אמר הבחור ומשך בכתפיו.

הבחור פנה לפתוח את הכלובים אך הבחורה הקדימה אותו. היא פיתלה את אצבעותיה בין הסורגים של אחת מדלתות הכלובים. השפנים המשתוללים החלו להתנגש בדפנותיהם. "אני רוצה שתאמר לי כיצד אתה יכול לקרוא את מחשבותיי".

"אמרתי לך שאני לא חושב שזה רעיון טוב", אמר הבחור. "אני לא יודע כיצד תתמודדי עם… את לוקחת דברים ברצינות כה…"

"עכשיו", אמרה הבחורה.

חלק מהשפנים נשכו את הסורגים, לועסים פירורי חלודה. אישוניהם היו מורחבים. "אל תשחררי אותם כאן", אמר הבחור. "הם ישברו את כל המבחנות שסידרנו על הרצפה".

היא התירה אחת מאצבעותיה. התירה שנייה. שלישית. רביעית.

"בסדר", אמר הבחור, לבו הולם בצלעותיו. "היום נשחרר את השפנים, ואני מבטיח שאגלה לך הכל מחר בבוקר".

"אתה תאמר הכל?"

"אעשה יותר מלומר", הוא אמר. "אני אראה לך".

*****

הבחורה ישבה סמוך לשולחן, משעינה עליו את מרפקיה, טומנת את פניה בכפות-ידיה. "טוב", מלמלה לעצמה. "עכשיו אני בטוחה בכך שדמיינתי אותו. אני יכולה לשמוע את קולו אך לא לראות את דמותו". קולה נשמע לה משונה.

את טועה, נשמע קול בראשה. הקשבת למשהו ממה שאמרתי לך?

"כנראה הוא סוג של מחשבה – הזיה, שמשום-מה נוצרה במוחי", המשיכה.

ההפך הוא הנכון, אמר הקול.

"על מה אתה מדב… לא, אסור לי להזין את האשליה בהתייחסות".

תסתכלי במראה.

"ששש…" לחשה והשעינה את ראשה לאחור, בוהה בתקרה.

תעשי זאת, ולאחר-מכן, אם תרצי, לא אטריד אותך יותר.

היא התרוממה. "שיהיה", אמרה וגררה את רגליה לעבר המראה. "מה אתה עושה בתוך המרא…" התחילה לומר, הביטה בגופה, ולאחר-מכן התעלפה.

*****

בר ניצבה מול שער הכניסה למעבדה וגירדה את ראשה. מזוודה נשענה כנגד רגליה. ברור לה שזהו יום עבודתה הראשון כאן, לכן לא הבינה מדוע המקום כה מוכר. היא נזכרה במראה של תקרה שנפתחת במרכזה וברעשים של ברזלים המתחככים בברזלים אחרים. זה נראה לה חסר-הגיון. היא התיישבה על ערימת שלג. שפן קטן הגיח מהערימה ורחרח את מגפיה.

היא התכופפה ללטף את השפן והבזק חלף במוחה. "זהו לא יום עבודתי הראשון כאן", מלמלה. היא נשכה את שפתיה. "המחיקה לא הצליחה. כנראה הגיע משלוח שפנים נוסף וזה הסיח את דעתו של אלמוג".

היא נכנסה למעבדה. "היי", אמרה, "אתה…"

"כן", אמר אלמוג.

"מה?" אמרה בר. "אני מנסה לומ…"

"כן", אמר אלמוג, "המחקר עוסק בזיהום שנוצר באגם. תראי, יש סיכום של הדברים על השולחן שמולך. אני מצטער, אני מאוד עייף – פשוט היה לי אתמו… אני מצטער".

נראה לה שזהו זמן לא טוב לומר לו שהמחיקה לא הצליחה. אבל כיצד היא תשלוט בעצמה ולא תקרא את מחשבותיו? היא לא יכולה, היא כמו בלון – בכל פעם שקושרים אותו, הוא רוצה להשתחרר ולעוף למרחבים הפתוחים.

"אלמוג!" היא קראה. "תקשיב".

"מה?" אמר.

היא הביטה בו. שקיות שחורות נגלו מתחת לעיניו. לחייו היו חיוורות. "אה… כלום", מלמלה.

"כוונתי ב'שולחן שמולך' הייתה לשולחן הזה", הוא הצביע על אחד השולחנות.

"למה אתה מתכ…" התחילה לומר. "אה, הסיכום". תתרכזי, אמרה לעצמה. יש לך… אחריות.

*****

בתחילת הערב אלמוג החל לנמנם בעודו שופך תכולת מבחנה אחת לאחרת. בר הציעה שינוח כרבע שעה, והוא התיישב, עצם את עיניו ונרדם. היא התכוונה להעיר אותו, אך אז שמעה רעשים שבקעו מאחד הקירות. היו אלה הרעשים שמשמיעים המכשירים למדידת מרכיבים מסויימים בצוף הרעיל בעת פעולתם. לא ייתכן שיש מכשירים כאלה מחוץ למעבדה – בשלג. היא נזכרה שבמעבדה ה'דמיונית' הכניסה מתבצעת ישירות לחדר זה, אך במעבדה ה'אמיתית' יש מסדרון. "משחק", צחקה.

היא חייכה, מנסה להזכר כיצד עברה למעבדה ה'אמיתית' דרך גופו של אלמוג. כעבור מספר דקות אלמוג נראה כהולך מתוך שינה במסדרון הכניסה למעבדה.

*****

הבחורה ישבה ברפיון על הרצפה, נשענת על הקיר, רגליה שלובות. היא פרשה את אחת מכפות-ידיה והביטה בקווי המתאר. אלה לא היו כפות-ידיה. היא יישרה את רגליה.

את בסדר? שאל הקול.

היא כופפה את רגליה ועטפה אותן באמצעות ידיה.

אני… אני אשאיר אותך לבד, אמר הקול.

"טוב", אמרה ויישרה את רגליה.

היא שמטה את ידיה לצידי גופה ובהתה בקיר שמולה כדקה או שעה. לפתע בקעו ממנו קולות נקישה.

"זו בר", נשמע קול. "אני עובדת… עבדתי לפני מספר חודשים במעבדה הסמוכה".

הבחורה נאנחה והביטה בתקרה.

"יש כאן מישהו?" שאל הקול. "אני לא מוצאת את הכניסה. רק שנייה…"

"לא", הזדקפה הבחורה. "אל תכנסי".

"למה?"

"יש בחדר… אמממ… גזים רעילים, ו… אמממ… אין לי חליפת הגנה נוספת".

הקול שתק. כעבור מספר שניות אמר, "טוב, אני לא רוצה להפריע. אני אלך".

ידיה של הבחורה עקצצו. "לא, חכי", אמרה. "קרה לך שגילית שדבר מסויים הוא ההפך הגמור ממה שחשבת? אה… אני מתכוונת… איך לומר…"

"ליצנים", אמר הקול.

"הא?"

"כשהייתי בקרקס ראיתי מופע בו ליצנים הכו זה את זה בפטישים, וכולם בקהל צחקו וביקשו, 'עוד פעם, עוד פעם'. גם אני. הייתי בת חמש. חשבתי שזה משעשע, אבל ידעתי שזה לא. כשהייתי מאחורי הקלעים, ראיתי שלאחד הליצנים היה פנס בעין. אז כן… אני יודעת למה את מתכוונת".

הבחורה שתקה. לאחר מספר רגעים היא שמעה את הקול אומר, "תשכחי ממה שאמרתי. אני לא יודעת למה אמרתי את זה. אני אוהבת ליצנים – האף האדום והפרח שמתיז מים, הבלונים וה…"

*****

הבחורה חזרה למצב צבירה של מחשבה. "לפני זמן קצר דיברתי עם מישהי בשם בר", אמרה.

"באמת?" שאל הבחור. "אבל איך… יכול להיות שהיא שולטת כעת על…" הוא ניער את ראשו. אולי דרכה אוכל לגרום לו להקשיב לי, חשב.

"אתה מכיר אותה?" שאלה.

"כן", אמר.

"היא הייתה נחמדה. תלמד ממנה".

"טוב", אמר וחייך.

*****

בר, עדיין בגופו של אלמוג, ישבה בחדר המעבדה. היא החליטה לצאת החוצה ולשאוף אוויר. כשפנתה לעבר המסדרון, בחור אדמוני חסם את דרכה.

"אני מכירה… אה, מכיר אותך?" אמרה.

"היי, בר", אמר.

"היי, אה… רגע, קראת לי בר? איך…"

הוא משך בכתפיו.  "אני צריך שתדברי עם אלמוג על התאונה".

"למה? מי אתה?"

"תגרמי לו להיזכר. בחודשים האחרונים הבנתי שעדיף להתמודד עם דברים ולא למחוק אותם וכביכול 'להתחיל מחדש'", הוא נאנח. "הבעיות והכאב יחזרו, ופעם נוספת יווצר הצורך 'להתחיל מחדש'. זה מעגל קסמים".

"אני לא אוהבת להתמודד עם דברים", אמרה בר. "וחוץ מזה, אני אוהבת את הדברים כפי שהם עכשיו".

"את לא מבינה. הדברים אינם כפי שהם נראים. תלכי לחדר שבקצה המסדרון ו…"

"לא רוצה. אני יודעת מה יש שם".

"לא בדיוק", אמר.

"מה יש שם?" שאלה. הוא שתק. "נו, למה אתה מתכוון? תגלה לי".

"זה סוד", אמר.

"סוד?" היא לחשה. "תגלה לי! אוף, לא צריך טובות. אני אבדוק בעצמי".

הוא משך בכתפיו וחייך. "רוצה לצאת לטיול?" שאל.

הם טיפסו על גבעת שלג. הלילה ירד, ובחרירי רשתות הקורים שנמתחו לאורך השמיים נצנצו עכבישים. פרפרי ערב, כנפיהם רכות כקטיפה, גלשו במורד הגבעה כטיפות טל על גבעול. הם הביטו מטה, מזרקות חרקים בקעו מהשלג. רחוק יותר הבחינו במעבדה, חלונותיה מוארים. רחוק עוד יותר ראו חלזונות שלג ענקיים זוחלים על פני נהרות קפואים.

"אני רוצה לספר לך על הפעם הראשונה בה אני ואל… אה… הבחורה עמה דיברת התנשקנו".

"זה לא מעניין אותי", אמרה בר.

"תקשיבי בכל-זאת", הוא אמר. "זו הייתה שעת ערב. אני זוכר פנס דולק. אני גם זוכר ספסל, אפילו שלא ישבנו. היא הביטה בי בעיניים גדולות, כאילו נעלם אם תעצום אותן. התקרבתי כדי לנשק אותה והשפתיים שלה לא זזו, הן היו קפואות. החלטתי לקחת צעד אחורה ולנסות שוב. ביקשתי ממנה לעצום את עיניה. היא היססה, אז לקחתי את כף-ידה ובעזרת קצות אצבעותיה עצמתי את עיניי. היא גיששה אחר כף-ידי השנייה בעזרת כף-ידה השנייה. היא הניחה את אצבעותיי על עפעפיה, במסרק הריסים. היה שקט, שמעתי רק את נשימותינו. קרבתי את פניי לפניה. שנינו שמטנו את ידינו מעיניי האחר, מטילים אותן ברפיון בצידי הגוף. שפתיי בקושי נגעו בשפתיה. ואז קרה דבר מוזר".

"מה?" שאלה בר. "מה קרה?"

"לפתע היא הניפה את ידיה וסיבכה את אצבעותיה בשערותיי, כמעט תולשת אותן, מושכת את פניי לפניה, לוחצת את שפתיה כנגד שפתיי. באותה הדחיפות היא ניתקה את אצבעותיה משערותיי, כורכת אותן סביבי, מושכת את כולי אליה".

הוא שתק לרגע. אחר-כך המשיך, "היא אמרה שבפעם הראשונה היא לא הרגישה דבר. ולפתע, בפעם השנייה, הופיע נחיל דבורים, והן עקצו בכל מקום. ונכון שכשיש עקיצה אז כששופכים עליה מים חשים ברגיעה, אך גם בצורך בעוד מים? ככה היא אמרה, שככה זה הרגיש, שאני הייתי המים".

"מה אתה מנסה לומר?"

"דברים אינם תמיד כפי שהם נראים", הוא אמר. "צריך להסיט את הריסים, ואז, לפעמים, אם תפקחי את עינייך ותביטי היטב בעיניו של האדם שמולך, ייתכן שתבחיני בהבדל אחד או שניים".

*****

אקווריומים הונחו זה על גבי זה, מכסים את קירות המעבדה כחומות של שתיקה. אקווריום עצום ובו צוף רעיל כיסה את התקרה. בתוך האקווריומים הסמוכים לקירות היו מים ודגים.

"לפני זמן לא רב אהבתי שקט", אמר אלמוג, "וכעת אני לא מסוגל לסבו…" אחד ממרפקיו החליק מהשולחן.

הדגים באקווריומים בהם היו מים החלו להתנדנד כבובות על חוטים. בר לחצה על כפתור בשלט וכל הדגים באקווריומים בהם היו מים נשאבו לאקווריום שבתקרה. "כעת הם שרדו במים כרבע שעה", אמרה. "בעוד שעה אחזיר אותם למים ואנסה להשאירם בהם עשרים דקות. איכשהו הדגים האלה התרגלו לרעל למרות שהוא מסב להם סבל, וכעת אינם יכולים לשרוד במים. הניקיון של האגם מהרעל יתבצע בקרוב, ואנחנו צריכים להרגיל אותם למים לפני ש…"

אלמוג הנהן, ידיו בכיסיו.

"אתה בכלל מקש…" היא התחילה לומר, ואז שמה-לב שאחד מכיסיו של אלמוג מאדים. "אוי, אלוהים", היא מלמלה, ומיהרה להוציא את כף-ידו מכיסו האדום ולחבוש אותה.

הוא הביט בה כאילו התעורר מהזיה. היא החזיקה את ידו החבושה בידה. "אתה צריך להיזהר", אמרה, והניחה אולר ששלפה מכיסו על אחד השולחנות. "נכון", הוא מלמל, וכשהיא הסתובבה כדי לנגב את הדם, הוא זרק את האולר אל מחוץ למעבדה.

"יש לי סחרחורת", אמר. "אני חושב שאנוח בזמן שהדגים מתאוששים".

כשעצם את עיניו, בר פקחה את עיניה במעבדה ה'אמיתית'. היא סובבה את ידית הדלת שבסוף המסדרון כפי שמסובבים ידית של אחת מקופסאות ההפתעה האלה, שלאחר שמסובבים מספיק פעמים, ואף-פעם אי-אפשר לדעת כמה זה 'מספיק פעמים', קופץ ליצן בעל לחיים אדומות, חיוך חושף-שיניים וכובע מחודד. היא פתחה את הדלת, לבה פועם במהירות. הוא נראה בדיוק כפי שנראה כשביקרה בו בפעם הקודמת.

בר התקרבה אל הגופה הצפה. היא הצמידה את כפות-ידיה לזכוכית המיכל, ומפרקי אצבעותיה הלבינו. היא הטתה את ראשה הצידה, ולפתע חשה בחולשה בברכיה. היא התקשתה לעמוד וכמעט שנפלה. זו הייתה ההבנה – שהחיים הם לא סיפור ולא משחק. ושהייתה תאונה. ושבתאונה הזו היא נפגעה באורח-קשה. היא התייצבה והביטה בפנים הקפואות. היא בחנה את העיניים הכמעט העצומות. הריסים הסתירו אותן. הם היו משונים – הם נעו בנוזל כסנפירי דגים.

"אם תפקחי את עינייך", היא חזרה על דברי הבחור שפגשה. "אולי יש כאן דו-משמעות – הכוונה גם לעיני הבו… הגופה שלי?"

היא ניערה את המיכל. העיניים נפקחו. היו אלה עיני זכוכית. אלה לא היו עיניה. וזו לא הייתה גופתה. זו באמת הייתה בובה.

*****

"אני רוצה לדבר על התאונה", אמרה בר.

"מה? למה?" שאל אלמוג, משפשף את עיניו. "איך את יודעת שהייתה תאונה?"

"הייתי ב…"

"לא רוצה", הוא קטע אותה. לרגע הוא נראה לה כילד קטן ומבולבל. היא ניערה את ראשה. "אני לא רוצה לדבר על זה", אמר. "ושוב – איך את…"

בר מחקה מזיכרונו את חמש הדקות האחרונות, והוא חזר לנמנם. מצד אחד היא התפלאה לגלות שלא היה לה שום חשק להפר את הבטחתה ולקרוא את מחשבותיו. מצד שני היא הבינה שאין שום דרך אחרת בה תוכל לגלות מה באמת קרה. הוא לא מוכן לדבר על כך עם עצמו, וודאי שלא עם אדם אחר.

היא החלה לחפור במחשבותיו. באמת הייתה תאונה. אלמוג הוא זה שנפגע בתאונה. היא כלל לא נפגעה בתאונה. "לא נפגעתי? אז מה קרה לי?" מלמלה.

היא כלל לא נפגעה בתאונה בגלל…

נשימתה נעתקה. "אני לא מאמי…" התחילה לומר, אך לפתע נשמעה צפירת אזעקה. התקרה נפתחה והורדו דרכה כלובי שפנים. האקווריום שהיה מחובר לתקרה לא נפתח. הזכוכית התנפצה. אחד השברים פגע באלמוג והוא התעלף. הצוף נשפך והדגים פרפרו בדרכם מהתקרה אל הרצפה. בר גררה את אלמוג אל מחוץ למעבדה. היא נעלה את השער. הוא התעורר, והם הביטו זה בזו.

"אלוהים", הוא אמר. "מה זה היה… את הצלת את…"

"ששש…" אמרה בר. "אני צריכה שתבטיח לי משהו".

"כן", הוא אמר, מסדיר את נשימותיו. "כן, בטח".

"תדבר עם הבחור שבמעבדה השנייה על התאונה", אמרה.

*****

"אני אפילו לא זוכר את שמך", אמר אלמוג.

"בר", אמר הבחור.

"בר? אבל זה השם של…"

 "תיכף אסביר", אמר בר. "הדחקת אותי. שכחת אותי. ניסיתי לדבר איתך, אבל פעמים רבות אפילו לא ראית אותי. אתה נראה מעט שונה – נראה שעכשיו אתה פתוח יותר לשיחה".

אלמוג שתק.

"רכבנו על חילזון שלג על גבי נהר קפוא. היה חם מהרגיל והקרח נסדק. כמעט שטבענו. חלק חיוני בתודעה שלך נפגע. יכלתי לתקן אותו בעזרת העברתו אליי. הייתי צריך לפנות מקום אצלי, לכן העברתי חלק מתודעתי אליך. זו הייתה הדרך היחידה להציל אותך".

"למה לא סיפרת לי?"

"סיפרתי לך. התנגדת. לא היית מוכן להכניס אדם אחר לראשך כדי להציל את עצמך. יצרתי במוחך זיכרון שווא שאתה עשית זאת כדי להציל בחורה אחת – בר, שלמעשה הייתה החלק מתודעתי שהעברתי אליך. המצאתי דברים רבים במוחך בנוגע אליה ולאירוע".

אלמוג החל להתנשף. בר הגיש לו כוס מים וחיכה שיירגע.

"למה בחורה?" שאל אלמוג.

"כדי שיהיה לך קשה יותר לזהות אותי. הכוונה להתחלה – לא רציתי שתזהה אותי ותנסה לעצור את החלמתך".

אלמוג עצם את עיניו ועיסה את רקותיו. "השקעת בתפאורה", מלמל.

"כן", צחק בר. "בהתחלה התייחסתי לזה כאל הצגה – שעשוע". אלמוג פקח את עיניו ובהה בו. בר הפסיק לצחוק. "כבר זמן-מה שאני לא מתייחס לזה כך", הוסיף. "כמו שאני מכיר אותך, אתה ודאי כועס. אתה ודאי שונא אותי עכשיו".

"לא", אמר אלמוג. "אני… מרגיש משהו אחר". הוא קירב את כסאו לכסא של בר.

פרפרים לבנים נוצרים במגע של שפתיים, עפים בתוך כלי-הדם – בעורקים, בורידים, בנימים. הם מתפזרים בחלל הבטן. הם מתפרצים החוצה.

*****

בר ואלמוג ישבו מאחורי לוח זכוכית גדול. מאחורי הלוח עמדו שני רובוטים בדמותם. כבלי חשמל נכרכו סביבם. אחד מהם הכיל חלק מתודעתו של בר, והשני הכיל חלק מתודעתו של אלמוג.

"אמרתי לך שאני מצטער", אמר אלמוג. "אני… אני באמת לא יכול לעבוד איתך יותר. כל מה שקרה… זה יותר מדי בשבילי. אני מקווה שהם", הוא הצביע על הרובוטים, "יסיימו את העבודה כנדרש".

בר משך בכתפיו.

"תהיה לנו הזדמנות להתחיל מחדש", אמר אלמוג. "בתור הרובוטים. אולי הפעם הם יצליחו ל… אולי נחזור לכאן ונראה אותם יחד".

"אני בספק", אמר בר. "ודאי יקרה שוב אותו הדבר. אתה יודע, חשבתי עכשיו על משהו מוזר", הוא חייך, "אולי גם אנחנו שני רובוטים ששני החוקרים האמיתיים, או רובוטים בדמותם, השאירו כאן. הם לא חזרו לכאן".

נראה שאלמוג נחרד מהמחשבה הזו. ידיו רעדו. "אנחנו לא…" הוא מלמל. "אני חי… אני יכול להרגיש את…"

עיני הרובוטים החלו להבהב. בר ואלמוג מיהרו לנתק מהם את הכבלים. הם לקחו את מעיליהם ויצאו מהמעבדה בטרם הרובוטים יבחינו בהם.

"היי", אמר הרובוט בר. "אתה אלמוג? אני אמור לחקור איתך את הזיהום באגם?"

"כן וכן", אמר הרובוט אלמוג. "הגורם לזיהום הוא רעל שמייצרת צמחייה ב…"

*****

אלמוג עמד מחוץ למעבדה, סמוך לחלון. חלק מעכבישי הלילה הסתבכו בריפוד של מעילו, והוא לבש אותו בטרם שם לב לכך. הוא ניסה לנער אותם ממנו, ובאותו הזמן שם לב שהוא עומד על חפץ מתכתי. הוא התכופף וגילה את האולר שלו מתחת לשלג. הוא הכניס אותו לכיסו. הוא השתהה לרגע, מביט בחלון.

"אני מסכים שזה לא הגיוני", אמר הרובוט בדמותו, "הרי הרעל הורג אותם". הוא הביט בצוף האדמדם שנזל מהגבעול של אחד הצמחים.

אלמוג הביט ברובוט בר. כל-כך קרוב וכל-כך רחוק. הוא הוריד אחת מכפפותיו והחליק את הלהב בין אצבעותיו.

"אז למה הם עושים זאת?" שאל הרובוט בר.