80 – המיועד

שעון הרדיו העיר אותו : "מעבר לים, מעבר לאופק. במקום שאף אחד לא חיפש". הוא קם בעצלתיים מהמיטה. בשבילו זה היה יום רגיל למדי. הוא התיישב, כמדי בוקר- היה קצר רוח שיתגלה לו איך ייראה היום הזה. כל יום אותו יום. קמים, מתרגשים שאולי היום זה היום, סוף סוף, אחרי כמעט 4000 שנה – ומתאכזבים מחדש. ואז מגיע עוד יום, חסר תכלית ומשעמם. כמו כל יום! אבל בסך הכל הוא היה רגיל לשגרה המשעממת הזאת. הזמן לימד אותו לא לפתח ציפיות ולא לערב רגשות בעניין. התאכזבות היא דבר קשה, בייחוד שכשהעניין חוזר על עצמו כל יום מחדש. אבל למרות כל זאת, היה קיים שביב קטן של תקווה שכל יום איבד את ניצוצו ושוב החל לדלוק בתקווה ביום שלמחרת. קצת כמו הדבר הלבן, הדק והארוך שהיו מבעירים בחג האורים וכונה נר. אבל היום הייתה לו הרגשה מוזרה בקשר ל"נר" הזה. הוא החל לצעוד לעבר המטבח ובדרך נדמה היה לו ששמע את מבחוץ המנה היומית מצעקותיה של השכנה. הפעם היא צרחה על בנה הפעוט ששיחק עם נחש צפע.  
הוא התיישב, הכוס עם משקה הנקטר נדדה אליו עם תנועות עיניו. הוא קרבה לפיו, ושתה. הוא הסתכל בעיתון, למעשה, בצד האחורי של העיתון. המדור ההוא מאז ומתמיד הכי עניין אותו, שם כתבו את כל הדברים המצחיקים שלא קשורים בחדשות העולם הטרגיות. הוא לא אהב דברים עצובים. והיום הכותרת האחורית זעקה: "וגר זאב עם כבש". הכתבה לא הייתה מעניינת, אבל הכותרת גרמה לבטנו להתהפך.
בשנים האחרונות, הוא ניסה לחפש דקויות ורמיזות, מתוך ייאוש, אבל עכשיו, הגיע הרגע והוא לא היה צריך לחפש, כי הכל הוגש לו על מגש של כסף. מאז ומתמיד הוא ידע שהרגע הזה יגיע, אבל רק בגלל שלפני שאביו "הלך לעולמו", הוא אמר לו  בדיוק למה עליו לחכות.  הוא כמה פתאום לשוחח עימו ולתאר לו את רגשותיו. אך הוא ידע שבכל מקום בעולם שלא יהיה עכשיו, אביו לא יוכל להיות חלק מזה. הוא, אאורו, בנו של אביו, הוא אחד מן הנבחרים.
מאז שזכר את עצמו, ראה עשן מסביב לאנשים, עשן ורוד, כתום, וירוק, כחול וצהוב ולבן וסגול ושחור ואדום וחום. בכל מיני צבעים. הוא ראה, אבל לא ידע מי ראה את שלו. כבר אז, כשהיה ילד לימדו אותו שהדבר הזה שהוא רואה, נקרא הילת מנדורלה ו"האנשים לא עולים באש", כפי שנהג לומר עד אז. לאנשים רגילים יש מנדורלה, הילה בצורת שקד שמקיפה את כל הגוף ונצבעת בצבע שמתאים בדיוק למצב רוחו של האדם. לפעמים השתמש בזה כדי לדעת דברים, לא בכוונה, כי הרי הוא לא יכל ללכת בעיניים עצומות ולהתעלם ממה שרואות עיניו. כך למשל, גילה שמילי הייתה מאוהבת בו משום שהילתה נצבעה בורוד אדמדם.
ומצד שני, אנשים בני תמותה, כמו אמו שמתה כשהיה צעיר, שהופכים להיות מלאכים במסדרו של אלוהים, מקבלים את הנימבוס. הילה יפה ודקה. אותם, כמו את אמו, לא ראה מעולם. למרות שיכל לראות את אמו, תמיד, בנפשו.
אך לו לאאורו, הייתה את אחת ההילות המיוחדות ביותר בהיסטוריה. הייתה לו אורולה. הילה מלאה ומוזהבת מסביב לראשו כמו לישו ומריה ומשה רבינו. "רק לעוד שישה אנשים בעולם מלבדך יש את ההילה הזאת", אביו סיפר. "ההילה הזאת מסמנת שאתה הוא אחד מן הנבחרים. ביום מן הימים, בני, אתה תפגוש עוד שישה אנשים שמסביבם תראה הילה כמו שלך כמו שכתוב באגדה הנושנה, 'החלקים המפורקים שנפרדו בזמנים עברו, ישובו ויתאחדו להילה הזהובה באחרית הימים למען ישוב וישלוט בעולם — הסדר והטוב".  ואת אותו החלק האחרון היה משנן לעצמו כל כמה זמן, כשהנושא הציק לו. הוא היה אמור להיות מעין סופרמן שכזה, והוא לא ידע אם הוא באמת נועד לתפקיד.
בעצם, לכן הוא חי חיי שעמום. כל יום במשך 721 שנה שבהן חי, תהה מחדש אם זהו היום המיועד, וכל יום התאכזב מחדש. כל יום נאלץ להמשיך ולחיות חיי בן אנוש, שכבר נמאסו עליו, למרות שהטכנולוגיה שיפרה את איכות החיים לאין ערוך מאז המאה ה-22 בה נולד. הוא הגיע ממשפחה של "מיוחסי האל". כולם היו בעלי תכונות מיסטיות גבוהות, אך מבחוץ נראו כאנשים רגילים בעלי מנדורלה. הם היו בני אלמוות ויכלו לראות הילות. בנוסף, כמו אאורו, יכלו להזיז דברים בכוח המחשבה ושלטו באומנות הטלפתיה.
אבל עכשיו, פתאום הכתה בו הידיעה. הכל החל להסתדר. הוא החל לשנן את הפסוק מהספר העבה הזה, שנקרא תנ"ך- היום כבר אף אחד לא יודע על קיומו חוץ ממשפחתם. במשפחה שלו, התנ"ך תמיד היה הספר שלהם,  זאת אומרת ספר הספרים, הספר הכי חשוב, שלפיו כל נפש במשפחתו פועלת ומצטטת. הוא למד את התנ"ך בבית הספר במאה ה-22 כשהיה חלק בלתי נפרד משיעורי החובה בבית הספר, אבל היום לא מלמדים בבתי הספר את אותו התנ"ך אלא את "המדריך הגלקסיוני". סתם גיבוב של שטויות שנמצאו בחורבות האו"ם.
"וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.   וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן.   וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה" (ישעיהו, פרק י"א, פסוקים 6-8)
רק עכשיו הוא תפס את כל העניין במלואו. הידיעה בעיתון, היתה האות. היום הם ייפגשו. הוא לא ידע מיהם, תמיד כינו אותם בתור ה"הם". הוא לא ידע איפה, כי מעולם לא סיפרו לו. הוא אפילו לא ידע איך או מתי ייפגשו. הדבר היחיד שידע היה שהם צריכים להפגש לפני שקיעת השמש, השעה בה נוטל השטן את משמרתו על העולם. אחרית הימים היא הזמן בו מאזני אלוהים נמצאים באיזון מושלם והכף תנטה לטוב או לרע על פי הפעולות שלו ושל ה"הם", על פי מה שיעשו או לא יעשו.
הם אמורים למצוא אחד את השני לפני הזמן הזה, אחרת יאחרו את המועד והסוף יהיה רע. מי יודע מה עלול לקרות לעולם אם לא ימצאו אחד את השני או לא יעשו את המוטל עליהם. אבל כמובן שעדיף לא לחשוב על כך, בייחוד אם על כתפייך מוטלת האחריות להציל את העולם, ועוד בגיל כה צעיר! 721!!
הוא החליט לצאת מהבית. לזרז את העניינים.. אולי כך ימצא אותם ביתר קלות? אאורו פתח את דלת הכניסה ויצא לאוויר הצח, שם היה יכול לנשום ביתר קלות. הוא חש מתחת לרגליו את אדמת היער הרכה המוכרת לו, שהקיפה את ביתו המבודד, והחל צועד אל המגלשעפיים שלו. עלה עליהם כמדי יום ביומו ועף איתם למרכז המסחרי. הסופרמרקט המרחף הודיע בקולי קולות ברמקולים לבוא ולקנות, מוכר אחד של חנות נעליים התרגז על גנב שניסה לגנוב לו את הנעליים הביוניות שעמדו בחלון, המוכרים נעזרו בהולוגרמות שלהם כדי לקדם מכירות, הפירות והירקות של השוק הסתובבו בין האנשים והציעו את עצמם למכירה, אנשים בכביש חצו אחד את השני בגסות בריחוף על אמצעי התחבורה שלהם, תוך כדי שקבוצה של רשימות קניות מבולבלות חצו בזהירות את הדרך למכולת, ואישה אחת עם כובע רחב שנראתה תמימה ככבשה ומבולבלת מאוד, עמדה עם כלב זאב שחור.
כרגיל הוא חשב לעצמו: "איזה תוהו ובוהו". הוא ראה את ריצודן של ההילות השחורות- אדומות והעצבניות של האנשים שיצאו לקניות, זרם גדול ורע של מחשבות אנוכיות של האנשים שהסתובבו לידו ברחוב פגע בו כמו ריח מבאיש. "מאז המאה ה-22 שולט פה רק הלחץ וחוסר הכבוד. הטכנולוגיה המתקדמת עודדה ניכור ואנוכיות, איש אינו שם לב לסובב אותו. ותרבות "המגיע לי" ו"אני הייתי פה קודם" שוררת בכל. בושה! רק מי שהיה במאה ה-22 יכול היה לאמוד את השינויים הגדולים שחלו באופי האדם. חבל..הטכנולוגיה הזאת מהשטן" אאורו הניד בראשו בתסכול ונכנס בריחוף קל לסופרמרקט. 
הוא נכנס הביתה. השעה כבר הייתה עשר. עליו להתחיל בהכנות. מה עליו לעשות קודם? איך הוא בכלל מתכונן לכזה דבר? הוא אף פעם לא עבר תדרוך מלא. אביו רק אמר לו לפני שעבר למקום האחר: "אתה מיוחד. תמיד תזכור את זה. וכשיגיע הזמן, תצטרך להוכיח את זה ". אצלו במשפחה, הם בני אלמוות. לכן אינם יכולים לשהות במקום אחד פרק זמן ארוך מדי שיעורר חשד. וכך, גם אביו, לאחר 90 שנה שגר איתו, עבר לקשמיר בדיסקרטיות והוא היה צריך לטפל בסידורים, כמו הלוויה המזויפת. וכמובן, שלפעמים קורות גם טעויות בזמן המעבר. כמו, דודתו ברוריה שתחיה, שבטעות פלטה מידע מסגיר, ולמחרת כבר פורסמה ידיעה בעיתון, שילדה מהרי ההימלאיה התגלתה כגלגול נשמתה של איזו סבתא יקרה אחת שמתה בהרי האלפים זמן קצר לפני. "אח", הוא חשב לעצמו וחייך. "ברוריה תמיד אהבה הרים".
הוא יצא אל עבר הגבעה המבודדת שמאחורי ביתו כדי לנשום אוויר צח. הוא היה צריך לנקות את מוחו כדי שיוכל לחשוב בצלילות. ואז הוא ראה אותם.
חמישה אנשים, אייל וכלב זאב שחור. עומדים על הגבעה. בוהים.
הוא התקרב. עוד כמה צעדים. הם עדיין לא הראו סימן שהבחינו בו. הוא לא יכל לקרוא את מחשבותיהם. הם היו אטומים בשבילו, והייתה להם ההילה, ההילה שלו שאותה כה חיפש אצל אחרים, האורולה.
עכשיו כשהיה במרחק שני מטרים מהם. הוא יכל לראותם בבירור.והאורולה שלהם נצצה בשמש כאילו הייתה עשויה זהב טהור, כמו בציורים של הקדושים בכנסיה. עמדו שם איש ואישה שהחזיקו ידיים, כאילו היו זוג אוהבים, שלא ראה אחד את השני זמן רב. האיש לבש חליפה כסופה כאילו בא מהעתיד ושיערו היה לבן. בנוסף הייתה לאאורו תחושה חזקה ומיסטית שהוא בעל מזל גדי. לאישה החתולית – היו עיני נמר וגופה היה מכוסה חברבורות, חתולי וגמיש. בנוסף, הייתה שם נערה אפרו אמריקאית שמנה בעלת עיני עגל גדולות. לידם עמד אותו ילד שגדל להיות בחור בעל שיער אדום כגזר שלמד שתי כיתות מעל אאורו כשהיה בתיכון, ונדמה לו ששמו היה כפיר. לפתע, הבחין כי גם אותה אישה מבולבלת שראה היום בעיר בעלת הכובע הרחב גם היא עמדה שם. רק שעכשיו היא לא נראתה כה מבולבלת וללא הכובע, הוא יכל לראות את האורולה שלה. היא נראתה כמו מלאכית, עם שיער זהוב שהסתלסל סביב תווי פנים עדינים ותמימים ככבשה. שתי החיות היחידות שנכחו שם היו אייל עם כנפי נשר בעל הילה זהובה וכלב זאב שכנראה היה שייך לאותה אישה.
"האנשים אותם תפגוש יוכלו להתגלות אליך בכל צורה שהיא. הם יהיו מכל מין, גזע, דת ולאום. הם יוכלו אף להיות חיות!" הוא נזכר במה שאביו אמר לו. הוא התכוון להציג את עצמו, אך לפני שעוד הספיק לדבר, האישה החתולית פתחה את פיה.
"שלום נער"
"שלום", הוא ענה בפשטות.
"האם אתה הוא האחד?"
"אני הוא אחד, אחד משבעת החלקים אשר ירכיבו את ההילה הזהובה באחרית הימים"
"חיכינו רק לך"
פתאום הוא התחיל להרגיש בעוצמה בלתי נראית שמושכת אותו ואותם כלפי מעלה במעגל. הם אחזו ידיים. והאורולות שלהם התחברו לאורולה אחת ענקית שגדלה יותר ויותר עד שלא יכל לראות היכן נגמרה. הם עלו ועלו עד שכבר עברו את העננים. שם חיכו להם מלאכים בעלי הילת נימבוס יפיפייה, ביניהם ראה את אמו, מחייכת אליו מזווית פיה. הם כאן. כעת ידע מה עליו לעשות. הוא קרא לכולם להתקבץ. עליהם לגרש את השטן אל השאול. והמלאכים, מלאכי עליון ישובו וישמרו על העולם כבימי הקדם והסדר והטוב ישוב וישלוט על העולם. הוא תמיד ידע שיועד לדבר מה בחייו, רק בגלל שנולד עם אותה הילה זהובה שכונתה האורולה. דבר מה שאותו לא ידע וחיפש לו תשובה כל חייו. האם מצא אותה כרגע?