82 – עקדת השטן

'אם תדעי להיכן נושבת הרוח לשם תלכי',"נו באמת," סיננה ליה מבין שפתיה בבוז בולט ומעכה באוטומטיות את הפתקית הקטנה שסבה הכריח אותה לשלוף מתוך עוגיית המזל הנוקשת שבידה. הנערה הצעירה היתה מודעת להתמכרות של האיש לעוגיות מזל, הורוסקופ, תחזיות נומרולוגיות,קלפי טארוט וגילוי עתידות מכל מין וסוג שהוא לרבות קריאה בעלי תה משומשים. הוא עוד העז לקרוא לזה "מדע",דבר שהרתיח אותה בכל פעם מחדש ולמרות זאת היא אהבה אותו והתייחסה לשיגעון של הזקן בסלחנות. אחרי הכל הוא לא תמיד היה כזה ולמרות שהכחיש זאת מכל וכל הוא לא היה אשם במה שקרה לפני שנה. או יותר נכון לומר, אחד עשרה חודשים ,שלושה שבועות ושישה ימים בדיוק. 
"תצחקי כמה שאת רוצה נסיכה שלי,אבל יום אחד בקרוב מאוד תראי שאני צודק," שיעול חזק ולח אחז בריאותיו העייפות. "אין דבר כזה 'יד המקרה' או 'מקריות' כמו שאת אוהבת לומר לי כל הזמן. זה הכל בגורל,הכל כתוב אני אומר לך,צריך רק לדעת לפרש את הסימנים ולהתכונן היטב כמו…"
"אני לא מאמינה בגורל," היא אמרה לו בפעם האלף באותה השנה.
"כדאי שתאמיני נסיכה,נותרה בעולם הזה מעט מאוד מקריות והגורל זה לא דבר שאפשר לזלזל בו ולזרוק אותו לפח..אהה..אתם הצעירים..," הוא הביט אליה במבט מהורהר ,"קנית עיתון הבוקר?"
"מה?"
"נו,עיתון..עיתון," אמר בקוצר רוח.
"אה,כן. שמתי לך על השולחן בחדר.למה?"
"היום יום שישי,שכחת?! יש תחזית לכל השבוע וגם..אה הנה מה שחיפשתי אתמול כל היום," הוא שלף מכיס פנימי במעילו הירקרק פיסת נייר מקומטת ומוכתמת ברסיסים חומים שניכר בה שמישהו השתדל מאוד לנסות להחליק את הקמטים ולהשיב לה את צורתה המקורית.  האיש הזקן החזיק את פיסת הנייר המקופלת בידו בחרדת קודש כאילו חייו היו תלויים בה.
"אז כן, איפה הייתי?" אמר בפיזור דעת והחזיר את הנייר החשוב בדיוק לאותו הכיס הנסתר במעילו ממנו שלף אותו קודם. "אוי תראי מה השעה, אני חייב לחזור כבר לכלוב הגריאטרי הזה שאני גר בו ביחד עם עוד כמה חיות מזדקנות," חיוך מריר עלה על פניו,"אם אני לא מגיע בזמן למשחק קלפים המטופש הזה,נו את יודעת איך הנחש הזקן הזה לטווינסקי מתעצבן ו..או הנה המרכבה שלך נסיכה," הוא אותת במקל ההליכה שלו לנהג מונית שעמדה בסמוך אליהם שיעצור לידם. "זה בסדר,אני לא ממהרת וחוץ מזה הבטחתי לגב' טורלי להשגיח עליך עד שנחזור ו.."
"כדאי שתמהרי,נסיכה," הוא הביט עליה במבט רציני,"עם כל הכבוד לצלופח הזאת טורלי אני עדיין חי ועומד על שתי רגלי ועכשיו, לצערי אנחנו נפרדים". ליה הביטה בפליאה בסבה פותח בקלילות את דלת המונית הצהובה ודוחק בה לא לבזבז את זמנה על איש זקן כמוהו. היא פתחה את החלון שלצידה כדי למחות רק כדי לראות אותו מתרחק ומוסר דרישת שלום ל"אדון פרופסור וגב' דוקטור היקרים",זאת אומרת להוריה ומסתלק במהירות מפתיעה לתוך מונית אחרת שנדמה כי המתינה לו זה מכבר.

ליה היתה בתם היחידה של זוג המדענים נורה ושמידט גנדל.  מאז שיכלה לזכור היא מיעטה להיות בחברת הוריה שהיו תמיד עסוקים בפרוייקט גדול כלשהו במעבדה כלשהי. למעשה ליה גודלה על ידי סבה וסבתה,סת' ודנינה יורק עד לאותו הלילה הטראגי בו איבדה את דנינה סבתה. מאז התאונה האיומה מצבו של סת' יורק הלך והידרדר. היו ימים בהם טען שאשתו חיה ונושמת והיו ימים בהם ביכה את מותה מבוקר ועד השעות המאוחרות של הלילה. ליה בת ה-16 טיפלה בו במסירות וניסתה להסתיר מהמבקרים המעטים שהיו להם את מצבו המתדרדר של סבה. עד שיום אחד החליט סת' יורק שהשטן משקיף על ביתם ושרף אותו עד ליסוד. מאז הסתובב האיש תמיד עם חופן של מלח גס בכיסיו,ספר תפילה קטן,גוש פחם מעץ אלון,מטוטלת מקוורץ ועוד כמה עזרים שיסייעו לו לפי דעתו בפגישתו המיועדת עם השטן. כמובן שלאחר המקרה האיש נלקח להסתכלות ולאחר מכן אושפז במשך חודש שלם בבית המשוגעים ורק בגלל שמם הטוב של הוריה שוחרר והוכנס לבית האבות 'משען הזהב'. ליה הוצאה מחזקתו של סת' והוכנסה בחוסר רצון מובהק ל'גולדרינג פארק" אחת הפנימיות היוקרתיות לבנות.
איש לא ידע בדיוק מה קרה לדנינה יורק ועד לעצם היום הזה גופתה לא נמצאה. האישה כאילו נעלמה באוויר הדק מותירה אחריה שובל של צער ויגון לצד סימני שאלה רבים. הדו"ח הרשמי של המשטרה קבע כי גב' דנינה יורק נפלה עם רכבה מגשר ה'צליינים' שמעל נהר 'ציון' שעלה על גדותיו בליל האחד עשר בינואר 1999 בעקבות הגשמים העזים שניתכו במשך כל אותו השבוע. המכונית הטבועה אותרה כבר למחרת בבוקר במרחק כמאה ושלושים מטר מהגשר אך גופתה של דנינה יורק לא היתה בה למרות שכל חפציה האישיים לרבות תיק היד שלה נמצאו ברכב ליד מושב הנהג. הגירסה הרשמית קבעה כי גופתה של גב' יורק ככל הנראה נסחפה במורד הנהר  והיא הוכרזה כנפטרת רשמית.  כמובן שהיו השערות לא רשמיות וגם שמועות חסרות בסיס למיניהן. היו שגרסו שנסעה בשכרות אך מי שהכיר את גב' דנינה יורק ידע כי האישה מעולם לא קרבה אלכוהול לשפתותיה. חלק אמרו שאולי קיבלה שבץ או התקף לב ואיבדה שליטה על הרכב והיו אף כאלה שהעזו לרמוז שככל הנראה השתגעה כמו בעלה ולכן החליטה להשיב את נשמתה לבורא עולם. אך איש מעולם לא הצליח להוכיח דבר מטענותיו ביחס למה שקרה באמת על גשר 'הצליינים' מעל נהר 'ציון' באותו הלילה. 
 ליה גנדל לא מצאה את עצמה ב'גולדרינג פארק'. בגלל הוריה המפורסמים כולם ציפו ממנה להיות לפחות מצטיינת השכבה אם לא גאון הדור. זה לא שלא אהבה את הלימודים היא פשוט לא אהבה להיות שם. המקום היה לדעתה בית חרושת לציונים ותו לא. היגון על מות סבתה ועל אובדן סבה גרם לה להתבודד מיתר בנות גילה ולשקוע בלימודים. היא החליטה להיות חוקרת זיהוי פלילי. הכי טובה שיש. רק כך חשבה שתוכל לפתור את תעלומת 'דנינה יורק' ולהשיב את שמה הטוב.
בחופשות היתה מקפידה לבקר את סת' יורק ב'כלוב הגריאטרי',כפי שכינה את בית האבות בו הוא גר מאז השתחרר מבית המשוגעים. היא לא סיפרה לא מאום על החלומות המוזרים שפקדו אותה בשלושת החודשים האחרונים כי לא רצתה לערער את מצבו הנפשי הרעוע ממילא. בחלק מהחלומות שזכרה נגלתה לפניה סבתה כשהיא עומדת על הגשר בגשם זלעפות ודמותה הרטובה עד לשד עצמותיה מבקשת ממנה לא לדרוך על גשר 'הצליינים' ובחלקם היא ראתה את נהר 'ציון' נעלם ובמקומו מופיע נהר של אש מאכלת כשזעקות אימה עולות מהנהר הבוער וגשר 'הצליינים' קורס לתוכו. בחלומה האחרון נראה נהר 'ציון' כביצה מבאישה מריקבון ובדממה הלא טבעית בחלומה קורותיו של גשר 'הצליינים' שתתו דם צמיגי שנמהל במי הביצות העומדים בשיממונם מתחתיו.   
יום אחד כשחזרה משיעור מתמטיקה היא מצאה על מיטתה חבילה קטנה בגודל קופסת נעליים. בירור קצר העלה שהחבילה נשלחה על ידי מר סת' יורק מבית אבות 'משען הזהב'. לא היה גבול לשמחתה. זה היה כמו דרישת שלום חמה מאיש אהוב. ליה פתחה את החבילה ולהפתעתה הרבה כל שמצאה היה מלח. קופסא מלאה של גרגירים דקים דקים של מלח ופתקה מונחת מעל.
"לכל מקרה שלא יהיה, אוהב סבא סת'"
עכשיו היא היתה מוכנה להודות שאולי הסבא שלה קצת מטורלל. טוב לב. אבל מטורלל רשמית. בפעם אחרת ליה קיבלה ממנו מכתב שכולל שתי שורות בלבד בלטינית פלוס הוראת הפעלה  :
"הנני מזרעו של אדם,בתה של חוה
 מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל,מעלי שכינת אל 
 הנגף מלפני!" 
 "אומרים שבע פעמים בעת הצורך,אוהב סבא סת' "
אחרי המכתב המוזר הזה ליה התחילה לתהות מה באמת הסבא שלה עושה בבית אבות ההוא ומה מאכילים אותם שם. היא ידעה שכאנתרופולוג הוא תמיד נמשך לכל מיני תופעות אנושיות אבל הוא תמיד היה אדם רציונאלי שחקר באופן מפוכח ומדעי את העובדות כמו שהן.

באותו בוקר מעונן של סוף דצמבר סת' יורק חיפש את המכתב שרשם לעצמו לפני שנים רבות. הוא התכונן ליום הזה מאז הצטרף לאגודת "העולם החופשי" בצעירותו. אז נשבע להגן על החיים אבל מעולם לא האמין בכל ליבו כי יחיה לראות את היום בו העולם יזדקק לשירותיו. 'הגורל הוא חתיכת ממזר' מלמל לעצמו כשפשפש בין חפציו בקדחתנות. מאז היעלמותה של דנינה אשתו הוא התחיל למצוא כל מיני סימנים למימוש ההסכם האפל. הגיעו אליו שמועות שחברי האגודה בכל העולם החלו להיהרג בזה אחר זה בתאונות מסתוריות ואיש כבר לא יצר איתו קשר בחודש האחרון. סת' יורק הסיק שנותר לבדו.
למרות חובתו הוא היה חייב להגן בראש ובראשונה על ליה נכדתו היחידה. הוא תהה אם התחילו לפקוד אותה החלומות כפי שפקדו אותו. סת' לא רצה להפחיד את הנערה הצעירה ולכן לא העלה את הנושא באופן מוצהר אבל לאחר התלבטויות רבות הוא שלח לה 'עזרה ראשונה' לכל מקרה שלא יהיה. למחרת היום הם אמורים להיפגש לארוחת צהריים ואז הוא ינצל את ההזדמנות לספר לה על "המצב",על 'הסכם האנוסים',על משפחתם ועל תפקידה החשוב אם יקרה לו משהו.    
כל היום חישב בראשו כיצד הוא מנהל את השיחה. ליה היתה נבונה למדי אבל כמו אימה ואביה היתה גם "מדעית" מדי. היא האמינה במדע ובמה שהוא ייצג ותו לא. מאז אושפז בבית המשוגעים היא התייחסה אליו בסלחנות כמו אל ילד קטן ולא מובן והיה לו חשש סביר שנכדתו תתייחס לדבריו כאל שגיונותיו של איש זקן הסובל משיטיון. אולי הוא ודנינה טעו כשלא הכינו אותה מגיל צעיר אבל מי חשב אז שיוותר לבדו במערכה החשובה הזאת על עתידו של העולם. זאת היתה אחריות כבדה מדי על כתפיו המצומקות מזקנה והוא כבר ראה דבר או שניים בחייו. כיצד יוכל להטיל אחריות זאת על כתפיה הדקות והעדינות של נכדתו הצעירה?

הם ישבו ב"בקונג פאו" המסעדה הסינית החדשה שברובע החמישי. סת' החליט להתחיל את דבריו לאחר תום הארוחה כשיהיו לבדם מחוץ למסעדה ההומה. תאבונו עזב אותו מאז ליל התאונה אבל למען ליה הוא התאמץ לפחות להיראות מתעניין במזון שהוגש בפניהם. הוא טעם מהכל ואפילו שחשד שההתכווצויות במעיו הרגישים נגרמו מהעוף החריף מדי או מהסרטנים המתובלים בתבלין סודי חסר שם אך בעל אפקט אקזוטי כלשהו הוא המשיך לבלוע את מנתו בשקידה. החלק האהוב עליו ביותר במסעדות מסוג זה (חוץ מהיציאה) סוף סוף הגיע יחד עם החשבון. שתי עוגיות מזל משולשות הונחו בצלוחית לבנבנה יחד עם פתקית התשלום. כרגיל ליה התעקשה שזה שטויות וכרגיל הוא עמד על כך שתבצע את העוגייה הנוקשת מדי ותשחרר את מזלה לחופשי.
ביציאה מהמסעדה הוא התחיל את נאומו כשלפתע הבחין במדרכה ממול בדמות מוכרת שאותתה לו להיכנס למונית חבוטה. תקוה החלה מבצבצת באחורי מוחו הדואג והוא החליט לדחות את שיחתו החשובה עם ליה רק למקרה שלא תוותר לו ברירה. הוא העדיף לחסוך מנשמתה את הסיוט הזה שחיכה להם בליל ה-31 לדצמבר 1999. הוא נפרד ממנה בלב כבד ונכנס למונית שחכתה לו בעבר הרחוב הקטן.
"ריצ'ארד," סת' הניד בראשו לעבר הגבר המבוגר שישב במושב הנהג," ומה שלומך ורה יקירתי, התחלתי לחשוב על הגרוע ביותר כשלא שמעתי ממך בתקופה האחרונה," הוא רפרף בשפתיו על גב ידה הצמוקה משנים של ורה דרוב.
"אכן תקופה משונה," מלמלה הישישה העיוורת שלצידו."קח אותנו מפה,ריצ'ארד,בנוהל הקבוע".
"כן,גברתי," הנהן הנהג בראשו וניווט את המונית הישנה לעבר כנסיית 'בית הנשמות' שעמדה בלב ליבה של העיר של מונטיסון סיטי. 
הם נכנסו בדלת האחורית אל היכל התפילה הריק של הכנסייה. ריצ'ארד תמך בידה של גברתו והוביל אותה בזהירות בין המושבים הצנועים. "תאמר לי משהו סת', האם המקום נותר כשהיה בצעירותנו?" שאלה בזחיחות.
"הממ," השיב סת' בסתמיות.
"מה שום תמונות? שום פסלים?" התפלאה ורה.
"שום כלום," סיכם סת'.
"אפשר היה לחשוב עם כל הכסף שתרמתי להם שלפחות יצבעו פה כמו שצריך!" התלוננה האישה הזקנה.
"את יודעת שהם לא יכולים לשנות פה כלום," גיחך סת',"הרי זה חלק מהחוקים שלנו".
"כן. נכון," התאכזבה ורה. "שנחכה עוד כמה דקות? אולי מישהו בכל זאת יגיע," אמרה בתקווה. הם חיכו בסבלנות למרות שאיש מהם לא ציפה להגעתו של מי מחברי האגודה.
"אז כנראה שזה נכון,"סיכם סת' לאחר חצי שעה.
"איש לא נותר," מחתה ורה דמעות קטנות שנפלו במורד לחייה הצמוקה והמקומטת.
 סת' ניגש אל המזבח הצנוע ונקש על פינתו השמאלית בחזקה. פתח נסתר נפער ברצפת הכנסייה בזווית ישרה לספסל בו ישבה ורה דרוב. הוא כרע בקושי רב ושלף קלף מגולגל ומאובק מתוך הנקיק האפל ברצפה. ביראת כבוד ורה גיששה בידיה הרואות על פני המגילה העתיקה.
"ההסכם!" נשפה בהתרגשות.
סת' וריצ'ארד הביטו אחד בשני בפליאה. הקלף היה ריק. ללא שום סימן, שום תו או תג.
"אבל..אה…יקירתי, צר לי לאכזב אותך..," כחכח סת' בגרונו, "זאת אומרת לא כתוב כאן כלום!"
"אתה טועה," מלמלה ורה מתוך מישושיה,"כתוב כאן הכל,הכל! אוי יצורים אומללים..," יבבה,"נשמות תועות,כיצד רומו לחתום על הסכם כל כך נורא?!"
"טוב, זה השטן את יודעת.." מלמל סת'.
"רגע אחד,אל תפריע לי אני קוראת," השתיקה אותו ורה,"כתוב כאן משהו..תנאי,כן יש תנאי להסכם..אי!" ורה משכה את כף ידה במהירות מהקלף המאובק.
"מה קרה?" נבהלו שני הגברים שלידה.
"האש, ההסכם נכתב באש וקשה לי לקרוא לאורך זמן," הסבירה ונשפה על קצוות אצבעותיה העדינות שנראו אדומות כאילו נכוו בזה הרגע מאש לוהטת. "תן לי," היא פקדה על ריצ'ארד במאמץ.
"אבל גברתי," ניסה ריצ'ארד למחות.
"תן לי אמרתי!" קולה של ורה נשמע סמכותי כפי שלא נשמע מזה זמן רב. לא היה מקום לויכוח. היא הניחה את אצבעותיה על המגילה כפי שעשתה קודם לכן. דמעות של כאב ומאמץ החלו לרדת במורד לחייה.
"יש תנאי …הוא והפמליה חייבים לעבור דרך השער. השער יפתח למענו בתום האלפיים שנה בחצות,זאת אומרת מחר בלילה…הוא יעבור וייקח את השלטון בתורו כפי שהוסכם,ללא התנגדות,"
"ללא התנגדות?! על גופתי המתה," הכריז סת'.
"אין בעיה. אפשר לארגן את זה!" אמר ריצ'ארד ששלף אקדח מאיים מתוך חליפתו השחורה.
"ריצ'ארד? מה קורה פה?" נבהלה ורה והחזיקה בידו של סת'.
"אני לוקח פיקוד על העניינים פה,גברתי," אמר הנהג.
"מה? איזה עניינים? מה פיקוד?" מלמלה בבלבול.
"לא באמת חשבתם שנניח לכם להפר את ההסכם שלנו,נכון?" גיחך ריצ'ארד," תני את הקלף,גברת דרוב. עכשיו!"
"אבל למה?" שאלה ורה.
"כסף! טיפשה, משהו שאף לא היה חסר לך!" נבח בגסות וחטף את הקלף מידיה של האישה העיוורת. "ועכשיו, שניכם..," הוא סימן להם באקדח שבידו לעמוד ליד המזבח. "זה הזמן להיפרד," האיש פלט צחקוק מכוער ונישק את הקלף שהחזיק. לפני שהספיק לכוון את אקדחו סת' הניף את מקל ההליכה שלו בתנועה מהירה והפיל את האיש המופתע. הוא נרכן אל האקדח אך ריצ'ארד התעשת במהירות,חטף ממנו את האקדח וירה ירייה אחת יחידה ומחרידה.  שניהם הסיתו את מבטם אל האישה הישישה שהתבוססה בשלולית הדם שהלכה ונתהוותה סביבה. נשמעו צעדים מהירים מחוץ לכנסיה. ריצ'ארד נבהל וברח יחד עם ההסכם.
סת' נרכן אל חברתו משכבר הימים,דמעות נקוות בעיניו. "התנאי..," לחשה ורה," התנאי להסכם הוא …," שיעול דמי נפלט מקרבה, "הילדה שלך סת'..קח אותה אל השער..".
"את ליה? לא..לא..בשום אופן לא!" נבהל סת'.
"היא היחידה… מביננו שיכולה לסגור את הפתח…התנאי היה שבת האדם שתתן מדמה מרצון וללא תמורה…בשעה היעודה …ההסכם יתבטל…" שיעול נוסף קטע את דבריה. היא החזיקה בידו בשארית כוחותיה,"מהר,סת' …מהר.." עיניה של ורה נעצמו ברפיון. סת' הרגיש כי חברתו משכבר הימים יצאה לדרכה ועזב את הכנסייה הקטנה ברגליים כבדות רגע לפני בואם של כוחות ההצלה. עכשיו זה סופי. הוא חייב לקחת את נכדתו הצעירה ל'גשר הצליינים' מעל נהר 'ציון'.

צלצול הטלפון הנייד העיר את ליה משנתה הטרופה. "זה אני," נשמע קולו של סת' מעברו השני של הקו."אני חייב להגיע ל'גשר הצליינים' ואני זקוק לעזרתך," פלט בקול שקט. "אבל זה המקום שסבתא ..,"
"אני יודע," קטע את דבריה במהירות ,"זה חייב להיות היום, אני אחכה לך בשעה חמש אחר הצהריים בלובי של ה'כלוב', אל תשכחי אותי.."
"אבל זה.." היא ניסתה לומר משהו.
"וליה,"
"כן?"
"אל תשכחי שאני אוהב אותך,מה שלא יהיה," הוא ניתק.
אחרי השיחה המוזרה ליה כבר לא חזרה למיטתה. גם לא היה טעם. הביעותים שתקפו אותה מדי פעם בשלושת החודשים האחרונים לא הרפו ממנה גם הלילה. סבתה מתחננת אליה שלא תגיע אל הגשר, נהר האש וזעקות האימה חזרו על עצמם שוב. אבל הפעם גם סבה הופיע בחלומה כשהוא לובש גלימה ארוכה ובידו סכין ארוכה נוטפת דם והוא בוכה,מלמל מילים בשפה כלשהי ובוכה.
בשעה חמש בדיוק התייצבה בלובי של בית האבות 'משען הזהב'. סת' חיכה לה. פרצופו נראה חולה. ניכר בו שלא עצם עין כל הלילה.
"אז מה כל כך דחוף," שאלה ליה בלחש.
"אני אסביר בדרך…יש לנו רכב..הכל כבר בפנים,מתחיל להיות מאוחר". הוא אחז בידה והוביל אותה לעבר המכונית השכורה. הנסיעה התחילה בשקט. לאחר שיצאו מתחומי מונטיסון סיטי סבה התחיל לדבר בעצבנות.
"את מבינה,כל הסיפור הזה עם הגורל שאני מספר לך. זה פשוט שאין ברירה. חייבים להציל את העולם…זה ככה כתוב בגורל של המשפחה שלנו ו..,"דמעות עלו בעיניו.
"סבא, אתה בסדר? לקחת את התרופות שלך?" שאלה ליה בדאגה.
"כן,כן..," פלט בביטול,"זה לא …כאילו,את מבינה.." לפתע הוא עצר את המכונית הקטנה בצד הדרך. "אוי, אני מצטער על מה שאני עומד לעשות…על מה שאני עומד לספר לך,ניסינו לחסוך ממך את כל זה ו..," הוא התייפח בבכי.
ליה ההמומה ניסתה לנחם את האיש הזקן שלצידה. היא חשבה שמדובר במשהו שקשור למות סבתה. "זה בסדר..הכל יהיה בסדר," אמרה בעדינות.
"לא! שום דבר לא בסדר," קטע אותה בפראות, "את לא מבינה השטן מגיע והוא מביא איתו את כל הארורים שלו! זה תורו לשלוט כאן, זה מגיע לו לפי ההסכם!"
"סבא,אולי תשתה משהו…הנה," היא הגישה לו בקבוק קטן של מים מינרליים,"ששש…הנה,טוב?" עכשיו ליה היתה בטוחה שדעתו של הזקן נטרפה סופית ורחמים מילאו את ליבה. היא התחרטה שהסכימה ללוות אותו לנסיעה הזאת לגשר שבו איבדה אשתו את חייה.
"אני יודע שאת חושבת שאני קצת משוגע," מלמל בשקט.
"קצת?"
"טוב,קצת הרבה משוגע. אבל אני לא," הוא קינח את אפו בממחטה קטנה שהוציא מכיס חולצתו. "הענין הוא כזה. המשפחה שלנו,משפחת יורק, חלקנו היינו שייכים לאגודת 'העולם החופשי' יחד עם עוד מאתיים ועשרים משפחות אחרות מסביב לעולם. ככה נקבע וככה תמיד היה באלפיים השנים האחרונות. כולנו צאצאים ישירים של בית דוד".
"איזה דוד?"
"דוד המלך,כמובן. התפקיד שלנו הוא לדאוג שההסכם לא יקוים. את מבינה, לפני אלפיים שנה וקצת נחתם הסכם מסוכן שקוראים לו 'הסכם האנוסים'. לפי ההסכם הזה הסכימו בני האדם להחליף את שלטון האל האחד והיחיד בשלטון אחר. בשלטון השטן,ימח' שמו וזכרו עלי אדמות! "
"אתה צוחק,נכון?"
הוא הניד בראשו לשלילה ושלף מתוך כיסו את פיסת הנייר המקומטת והמוכתמת שראתה אמש בידו. "כשהייתי צעיר,בערך בגילך, אבי לקח אותי לפגישה של כמה מחברי האגודה בכנסיית 'בית הנשמות' במונטיסון סיטי. מסתבר שזה היה טקס חניכה של מועמדים צעירים שכל משפחה בחרה בקפידה מבניה ובנותיה. כולנו נשבענו לסודיות. שם הכרתי את דנינה,הסבתא שלך. מדברים על הגורל…," הוא שתק לרגע רק כדי להמשיך בדבריו,"הנייר הזה, שאת מחזיקה בידך עכשיו הוא העדות היחידה שנותרה לנו מההסכם הנורא והמאוס. לפי ההסכם השטן ופמלייתו אמורים לעבור לעולם הלילה דרך השער שנמצא מתחת לגשר 'הצליינים' מעל נהר 'ציון'".
ליה פתחה את הנייר המקופל שהניח סת' בידה. זאת היתה מפה ובחלקה התחתון נכתבו כמה משפטים בשפה שלא הכירה.
"עברית תנ"כית," הסביר סבה. "הוראות לסגירת השער, מספר בראשית".
הם המשיכו בנסיעה בשתיקה. ליה חשבה על כל הביעותים שתקפו אותה בשלושת החודשים האחרונים וניסתה להבין איפה היא בכל המצב המחורבן הזה. עד שהגיעו לגשר 'הצליינים' ירדה כבר החשכה.
סת' הוציא מתא המטען של הרכב גלימה חומה. ליה ראתה שהסתיר תחתיה סכין ארוכה ומשוננת. הם ירדו מתחת לגשר למקום שבו נשקו מי הנהר לאדמה.
"אז,מה עושים עכשיו?" שאלה ליה בלחישה. אם השטן או משהו כזה בסביבה היא לא רצתה שישמע אותם ליתר ביטחון.
האדמה רעדה קלות. "הגיע הזמן," אמר סת',"השער מתחיל להיפתח".
חלחלה אחזה את גופה של הנערה שנצמדה לסבה בפחד. הוא הוציא את הסכין הגדולה והצמיד אותה לגרונה של נכדתו המופתעת. "זה הגורל ליה, לא נשארו יותר חברות באגודה,את האחרונה," זעק,"סבתא שלך,עליה השלום,ניסתה למנוע את הרגע הזה, היא מסרה את חייה למענך אבל זה לא הצליח. אני מצטער," דמעות עלו בעיניו,"אני ממש מצטער! טוב מותי מחיי!" זעק בכאב והניף את ידו שנעצרה בדרכה אל גרונה של ליה המבועתת באימה.
האדמה החלה רועדת ללא הפסקה וקורות הגשר הישן החלו להתפרק ולצנוח אל מי הנהר הגועשים. אדים עלו מן המים וצחנה עזה עלתה מהם יחד עם זעקות וצווחות אימים שהגיעו כאילו מבטן נהר 'ציון'. סת' זעק את מילות התפילה בעברית כפי ששינן מאות פעמים בעבר רק למען הרגע הזה בו יקרה הנורא מכל. והנורא מכל קרה. בעוד רגע ישחת את נכדתו היחידה ויקריבה כשה על העולה. בעודו מציל עולם , עולמו שלו ייחרב לעדי עד.
כאשר זעק את המילים ראה סת' את דנינה נעמדת מולו. הוא הרגיש שעכשיו יהיה בסדר. עכשיו הכל יהיה בסדר. ליה ראתה כיצד סבה חותך את עורקיו ומניח לדמו להיספג את האדמה הרועדת ולהתערבל במי הנהר המצחינים. לפתע הכל הפסיק. כאילו מאום לא קרה. 
ליה החזיקה את גופו הקורס של סת' בזרועותיה רק כדי לשמוע אותו במילותיו האחרונות כאשר חייך ברפיון,"ניצחנו,ההסכם בוטל," חייך ברפיון,"נסיכה,זה הכל בגורל …תזכרי שאת יוצרת את הגורל…כמוני.."