טוב למות מאת נדב הרצשטרק

כששמע את צעדיו של האיש מכים במדרגות, פקח מילר את עיניו. הוא ידע שהקרח כמעט נמס לגמרי בכוס אשר נחה לצד אקדחו, ודמיין בבהירות מלאה את הענן הלבן והמוכר משתלט על תוכנה, את טיפות הלחות הקטנות מלטפות את צידיה בדרכן אל השולחן, מחליקות אט אט עד שהן נוחתות עליו ברכות, כל אחת תורמת את חלקה ליצירת מעגל מושלם. כל צעד היה מעט חזק יותר מקודמו, ועבורו היה הדבר כמו ספירה לאחור – חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת. מפתחות נשלפים מכיס, מתנגשים אחד בשני. הדלת נפתחת. אפס. בביטחון מלא ידע שעשר שניות מעכשיו הוא יהיה מחוץ לדירה הזו. מילר ראה בעצמו מקצוען.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא שהה זמן ממושך בדירה חשוכה. בכל זאת, זה מה שהוא עשה למחייתו, והוא היה טוב בעבודה שלו. טוב מאוד. הסוד שלו היה מאוד פשוט – תשוקה. יש אנשים שאוהבים לצייר, יש אנשים שאוהבים מתמטיקה ואריק איינשטיין אהב להיות בבית. ומילר? מילר הכי אהב בעולם להרוג נאצים. למזלו, העולם היה מפוצץ בנאצים, והוא היה קו ההגנה האחרון. הרי בנס הוקמה המדינה הזו בכלל. בנס מתי המעט ההם שהצליחו לברוח מהתופת באירופה הגיעו לכאן והקימו גן עדן באמצע המדבר. ואחרי שהקימו, ידעו מניסיון שהדרך היחידה לשמור על מה שהוקם היא להקדים תרופה על כל מכה שלא תבוא. אז הקדימו. הקדימו פעמים רבות. בכל זאת, לשם כך הוקם האגף למניעה אסטרטגית, שמטעמו הוא יושב בכורסא הזו, שבעים שנה אחרי.

הדלת נפתחה ומילר טעם מן האוויר. ידו התהדקה על האקדח בעודו קם ללא קול. זה היה הרגע האהוב עליו, השניה הזו שבה העולם כולו קופא וממתין רק לו. בתדריכים הם היו קוראים להם אובייקטים, בחבר'ה הם קראו להם אדולפים, אבל בינו לבין עצמו היה קורא להם בשמם המלא. כשאחרים היו מסיטים את מבטם, הוא היה מתבונן לתצלום שלהם ישר בעיניים, חוקק את תווי פניהם בזכרונו. פה שפם, שם עיניים חודרות. בתוך ראשו הייתה גלריה, מקהלה יוונית אילמת של פרצופים עם חור במצח, בדיוק באותו המקום. מילר ראה בעצמו איש ספר.
"אני יודע שאתה שם", הוא שמע לפתע. המבטא היה כמעט שקוף לגמרי, כמעט. אך הוא עדיין ריחף אי שם, נוגע לרגע בחלק מההברות. מילר לא התרגש. הוא טיפל בעבר בכלבה נאצית שזה היה הטריק שלה, השורה שאמרה בכל פעם שנכנסה לביתה. שלושה סוכנים היא תפרה ככה.
"אני יודע שאתה שם." חזר הקול ואמר. מילר ידע בדיוק כיצד נראה הפה שהפיק את הצלילים הללו, כיצד נראים הפנים המקיפים אותו והגוף עליו הם ניצבים. הוא ידע בדיוק איך יראה גם החור של הכדור, איפה יהיה ממוקם, כמה דם יזלוג ממנו ולאיזה כיוון. מילר היה בשליטה.
"אם תהרוג אותי, מחר גם אתה מת." לאגף היה פרוטוקול ברור למקרים כאלה, אחד מתוך סט של מאות מקרים ותגובות שנכתבו בדם, או לכל הפחות בדיו. מילר ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. הוא הידק ידו על האקדח וקם מן הכורסא.
"אתה מבין, אני יודע על סבתא שלך." אמר הקול ברוגע. רק המבטא התעבה בינתיים. "אני יודע הכל."
משהו נסדק בקרבו של מילר. "כל מי שצריך לדעת כבר יודע." הוא ענה. בכל שנות עבודתו, הוא מעולם לא דיבר במהלך משימה.
"שנינו יודעים שזה שקר", ענה הקול, "אז אני מציע שתניח את האקדח ותתיישב בחזרה, אחרת כולם ידעו".
מילר עשה כפי שצווה. מחשבה רדפה מחשבה במוחו, ומעל כולן צף כעס אדיר. ואז הוא שמע את הראשים שהתגוררו בתוך מוחו צורחים את מה שלא רצה לשמוע – מישהו סיפר. מישהו בגד. מישהו קרוב אליו. בינתיים האור נדלק והאיש כבר התרווח בכורסא שמולו. הוא היה זקן מאוד ורזה, אבל מילר ראה את הברזל שבעיניו. מוחו המשיך לדהור. "אז מה עושים עכשיו?", שמע את עצמו שואל.
"עכשיו אתה קם והולך מכאן." אמר האיש, "ומהיום אתה המלאך השומר שלי. אם אני מת, גם אתה מת." האיש חייך, ומילר רצה לשבור לו את כל השיניים.
"אני לא יכול להשאיר אותך בחיים."
"אל תהיה אדיוט." אמר האיש בקוצר רוח, "אתה תשקר להם. מבחינתם המשימה הזו עברה בהצלחה מסחררת."
"הם ידעו. הם יודעים הכל."
"כנראה שלא, אם עד עכשיו הם לא יודעים שדווקא אתה נאצי."
"אני לא נאצי!"
"חבר, שנינו יודעים מה החייל ההוא עשה לסבתא שלך. או אולי צריך להגיד, מה היא נתנה לו לעשות לה."
מילר נשך את שפתיו ולא ענה. הראשים שבמוחו לעגו לו, בזו לו. הוא נעץ את ציפורניו בכפות ידיו, נאבק להחזיר לעצמו את השליטה.
"אישה אמיצה סבתא שלך. בלעדיה לא היית יושב פה היום."
"הוא לא נתן לה ללכת." לחש מילר, "היא הרגה אותו".
האיש חייך. "תאמין במה שאתה רוצה. זה בסדר מבחינתי."
"היא הרגה אותו! שמעת אותי?"
האיש נשען קדימה. "זה לא משנה. מה שחשוב עכשיו זה שלשמור מהם סודות אתה יודע."
"זה לא אותו דבר."
"אני סומך עליך."
מילר לגם מן הכוס שלו, אוחז את האלכוהול בחלל פיו זמן רב לפני שבלע אותו. הצריבה החזירה לו את עשתונותיו, וקצה של תוכנית החל מתגבש במוחו. "אני עוד אהרוג אותך היום, נבלה", חשב לעצמו, "אבל לא לפני שאתה תספר לי מי מכר אותי".
"איך בכלל אתה יודע?" הוא שאל את האיש.
"זה באמת משנה לך?"
"מאוד."
"חבל."
"אז אין עסקה." מילר סיים את המשקה בלגימה מהירה והניח את הכוס לצד האקדח.
"אני לא בטוח שאתה מבין את הסיטואציה," ענה האיש, "מה שקורה פה זה לא משא ומתן. אין לך באמת ברירה."
"תמיד יש ברירה. למשל, אני יכול לדפוק לך עכשיו כדור בראש, ואז ללכת אליהם ולספר להם הכל."
"ואז אתה תמות."
"אולי."
"אין אולי. אתה תמות."
"סיכון מקצועי."
"שטויות. אף אחד לא רוצה למות."
כל הראשים שבמוחו של מילר צחקו, אבל הוא רק חייך קלות, עקמומית עדינה של זווית הפה.
"אני לא רוצה למות, אבל אני מוכן למות. יש הבדל."
"טוב למות בעד ארצנו?" אמר האיש בגועל.
"בדיוק."
"אתה יודע שהוא לא באמת אמר את זה, נכון?"
מילר משך בכתפיו. "זה לא באמת משנה."
"מה?"
"אם זה קרה באמת."
האיש הניד בראשו. "זה לא. אני המצאתי את זה."
"ממש" גיחך מילר.
"אני לא משקר."
"אני בטוח. מה, המצאת את זה בזמן שהרגת ילדים, נבלה?"
"זה מה שהם אמרו לך, החארות האלה?"
"זה באמת משנה לך?"
"מאוד."
"חבל." ענה מילר.
"מי היה מאמין. אתה לא טמבל." חייך האיש.
"תשמע," אמר מילר, "באמת שלא אכפת לי מי אתה ומה אתה מאמין שהמצאת. אני אשקר בשבילך אם תספר לי מי המקור שלך. אבל אם לא," הוא הרים את האקדח וכיוון אותו אל מצחו של האיש, "אני מעדיף לסיים עם כל זה, ברשותך." המקהלה הזילה ריר בציפייה.
"מה מבטיח לי שלא תהרוג אותי ברגע שאספר לך?"
"כלום. אבל זה לא שיש לך הרבה ברירה."
האיש בחן את מילר ארוכות. "אתה לא תהרוג אותי בלי לדעת מי בגד בך. אני מוכן להמר על זה."
"מי היה מאמין. גם אתה לא טמבל," ענה מילר, וירה לאיש במרכז פיקת הברך הימנית. האיש יילל בכאב. דם געש מן הפצע.
"תלחץ על זה." אמר מילר והניח את האקדח על מסעד הספה, "למרות שזה כואב". האיש עשה כפי שנאמר לו. רוגע מוכר התפשט בכל גופו של מילר, מפעפע מן הלב עד אחרון הנימים. הוא קם והוציא מכיס מעילו נרתיק עור קטן. הוא הניח את הנרתיק לצד האקדח, הסיר את מעילו, קיפל אותו בתשומת לב והניח גם אותו על הספה.
"זו בעיה", אמר מילר בעודו מקפל את שרווליו. "הכל מורכב יותר עם אנשים חכמים." האיש נשך את שפתיו בניסיון להחניק את הכאב. "אבל מניסיוני," המשיך מילר בעודו מרים את הנרתיק ושולף ממנו אזמל, "פשוט צריך לקלף מהם את האינטלקט, שכבה אחרי שכבה." המקהלה היוונית של מילר רצתה לפצוח בתרועות, אבל מילר לא הרשה לה להשמיע קול.
זה לקח כמה רגעים, אבל האיש השתלט על הכאב, התעשת מעט ואמר, "אז זהו, החלטת? אני לא יוצא מפה חי?"
"זו תמיד הייתה המשימה."
"והמשימה מעל הכל."
"תמיד."
"ואם אמות בלי לספר לך מה שאתה רוצה לדעת?"
"זה לא יקרה."
"אתה בטוח?"
מילר חשב לרגע. "לא. אבל זה עוד לא קרה".
האיש נאנח. "אם אספר לך, לפחות תהרוג אותי מהר?"
"אולי." ענה מילר.
"אולי לא נותן לי כלום".
"אולי זה הכי הרבה שתקבל."
האיש נאנח. "אני יודע כי הם יודעים. הם תמיד ידעו."
"אז למה הם לא הרגו אותי? אם הם ידעו, איך אני עדיין חי?"
"האמת? אתה פשוט טוב מדי במה שאתה עושה. אז בינתיים הם מוכנים לסבול אותך, להתעלם מזה שלפי כל חוק שקיים צריך להרוג אותך. בינתיים."
"וממתי נאצי כמוך בדיוק מדבר איתם?"
"אני יודע כי הייתי אחד מהם. אחד מהראשונים. עד שלא יכולתי להיות שם יותר."
"אני לא מאמין לך." אמר מילר, "אתה נאצי שקרן שרק רוצה לחיות."
"אמרתי לך שאני אף פעם לא משקר. ואני לא נאצי."
"הם אמרו שאתה נאצי, ואם הם אמרו, הם יודעים." קבע מילר.
"ואיך הם יודעים?"
"לא יודע," אמר מילר ומשך בכתפיו, "אבל בסופו של יום צריך לסמוך על מישהו".
"גם את הטריק הזה אני המצאתי," אמר האיש ונאנח, "לא ייאמן שפעם הייתי אומר את זה בגאווה". הוא זע מעט בכורסתו והמשיך. "ושתדע שאתה לא היחיד. תמיד חיפשנו אנשים כמוך, אנשים עם כפתור שנוכל ללחוץ עליו כשנצטרך, אנשים עם סדק שאפשר להרחיב בקלות."
"אני לא מאמין לך." אמר מילר. הוא התקרב אל האיש, אחז בידו וקירב אותה אליו. הוא חתך באמצעות האזמל את שרוול החולצה, דואג לפגוע גם בבשר בצורה מדודה. האיש צעק בכאב. מילר הסיט את פיסות הבד לצדדים וחשף את האמה המקומטת. דם טפטף על המספר המקועקע עליה, ומילר הרפה ממנה בהפתעה.
"עכשיו אתה מאמין לי?" שאל האיש מתוך מעמקי הכאב.
מילר לא ענה.
"אנחנו שיקרנו לך, אתה מבין? כל החיים שלך שיקרו לך. שיקרו על מי שאתה, שיקרו על מי שאני, שיקרו על מי שהרגת ועל מי שתהרוג. אתה הנאצי, ילד. אתה הנאצי!"
"אני מבין", ענה מילר.
"אז איך אתה יכול לחיות ככה?"
מילר חשב לרגע. "בלי שום בעיה” הוא ענה, הידק אחיזתו באזמל וניגש למלאכה.
– סוף –