85 – סיוטים

אאינה דהרה על פני האדמה הקפואה, מצטמצמת בתוך עצמה מפני הרוח. הפרווה כבר לא הגנה עליה כבעבר. הימים נעשו קרים, והם יהיו קרים עוד יותר. הציד יתמעט, והם ירעבו, כמו בכל שנה. המועצה הגדולה אמרה שהחום יחזור אם יתאזרו בסבלנות, אבל אאינה ידעה שבסוף החום לא יחזור. העולם נעשה אכזרי יותר לפליטים שעל קליפתו.
המיית קולות ותחושת חום משותף נישאה אליה. אאינה הזדקפה ורחרחה את האוויר. המערה היתה קרובה. היא כרעה וחזרה לדהרתה.
הבוגרים לא ידעו היכן הגורים נמצאים, רק המועצה הגדולה. אילו בוגר היה נופל לידיו של טורף, הוא היה עלול לגלות היכן הגורים נמצאים, וסופם היה מגיע. חברי המועצה לקחו את הגורים ממערת הלידה מיד לאחר שסיימו לינוק, בטרם התעוררו, והעבירו אותם למערה מיוחדת, מגנים עליהם מפני הקור.
המועצה לא ידעה כיצד הטורפים מושכים ידע מראשיהם של הבוגרים. אלו שנותרו בחיים לאחר מפגש עם טורף הפכו לקליפות מרוקנות, עיניהם חלולות. לעיתים שכחו אפילו כיצד לאכול או לשתות והיו גוועים על פני הסלע החשוף. בכל פעם שבוגר נתפס על ידי טורף, השבט כולו היה צריך לנטוש את המרעה ולחפש מקלט חדש. הם נדחקו לדרום, מתרחקים מאדמות המרעה החמימות של אבותיהם, שהפכו למיתוס, סיפור שמועבר בלחישה בהצטנפויות הליליות.
לא עוד.
הריח כבר היה חזק. קרעי זכרונות החלו לצוף בתוכה. חום משותף, גרגורי הנאה של הצעירים שחולמים על שדות מלאי אוכל ושמש חמימה. תנועות גפיהם של הגורים בשלב השני, רצים מתוך שינה, רודפים אחרי חרקים באוויר קר בחלומם. נשיפתם של הגורים הבוגרים ביותר, בשלב השלישי, חלומם כבר זהה למציאות ובה הם נמלטים מהטורפים, מתחבאים בנקיקים טרשיים, אוכלים, רצים.
"אני רוצה את הגור שלי." אאינה אמרה במועצת השבט.
הם סירבו, והזכירו את הטורפים, והתייחסו אליה בסלחנות הרחמנית הרגילה של אלו שכבר זקנים מכדי לברוח אך צעירים מכדי למות.
"אני אשמור עליו. נלך צפונה, אל אמיטולה."
הם צחקו. "העמק החם הוא אגדה." הם אמרו, "חיזרי להצטנף עם שאר האמהות. תחושת האבדן תתמעט עם הירח העולה."
אבל היא לא התמעטה, ובמועצה הבאה אאינה שוב בקשה את הגור שלה חזרה. הוא כבר היה בשלב השני, כמעט בשל לצאת לעולם. בקרוב ישכח את אמו, ויזכור רק את הדרך אל השבט, שאר זכרונותיו יודחקו מפאת הצורך בהשרדות. 
הפעם המועצה היתה פחות סבלנית. חלקם נדו בראשיהם. אחד ריחרח בכיוונה של אאינה, לבדוק האם טורף שיבש עליה את דעתה כדי שתביא גורים רכים למקום מושבם של הטורפים. משהוחלט כי היא שפויה, המועצה נרגעה. היתה דרך מוסכמת לטפל באמהות שלא התגברו על הניתוק. הן הועברו למרכז המעגל המצטנף, מחוממות על ידי הבוגרים האחרים, הצורך בגור מוחלף בנהמה המתמשכת המנחמת של השבט.
מקום מיוחד הוקצה לה, ליד אאיבי, שלוותה אותה בלידת גורהּ. הן התכרבלו ביחד, יוצרות בינהן מעגל קטנטן. אאינה הניחה את ראשה על כתפה של אאיבי, מספיגה את דמעותיה בפרווה החומה, זעקות הכאב המוחנקות צורבות את גרונה.
אאיבי ליקקה את פניה ולחשה, "הרוחות אומרות שאת רוצה לקחת את אָלֶה צפונה."
אאינה הנהנה אל הכתף, "אבל המועצה לא מוכנה לגלות היכן הם שומרים את הגורים. הם מפחדים מהטורפים."
"ואת לא מפחדת?"
בשקט, בזהירות, אאינה הרימה את ראשה, הישירה את מבטה אל עיני החרוזים החומים ונדה בראשה, "אני מפחדת יותר מחיים בלי הגור שלי."
חברתה הרכינה את ראשה, אניצי הפרווה שסביב עיניה מתבהרים ככל שמחשבתה התרחקה מגופה. מעטות הבוגרות שיכלו להרחיק אל מעבר לחבלי העולם הזה, ואאיבי היתה מרחיקת הראות מכולן.
אאיבי הנהנה, "הרוחות אומרות שהאמיצה מביננו תוליך אותנו חזרה אל העמק החם."
"אינני אמיצה," אאינה ענתה בלחש, "אני רק רוצה להיות עם אָלֶה."
"קחי זאת." אאיבי לחשה והצמידה את ראשה לזה של אאינה. זכרון ריח קלוש, חום משותף והמיה חרישית הציפו את מחשבתה. רמזים למציאת מערת הגורים, היא הבינה.
"אני אצא מחר," היא לחשה אל אאיבי, וזו הצטנפה חזרה.
כשאריות הירח האדמדם גוועו, הבוגרים החלו להתעורר. השבט נע כגוף אחד, מתפרק לרכיביו הבודדים, כל אחד מהבוגרים מתמתח, מחפש עשבים ומים.
אאיבי צעדה באיטיות, מפלסת דרך לשתיהן מפנים המעגל החוצה. עיניים חומות נשלחו אחריהן, מבטים תוהים לכוונתן, אולם נוכחותה של אאיבי השתיקה את השואלים. הצעדה הפכה להליכה מהירה, וכאשר גבעה הסתירה את שתי הבוגרות הפוסעות על העשב, אאיבי ליקקה את פניה של אאינה, "לכי, מהר."
מבלי להוסיף, אאינה זינקה. היא רצה בכוון אליו הורתה אאיבי. לאחר דקות ריצה ארוכות זעקתה של אאיבי נשמעה מאחוריה, נישאת אליה באוויר היבש, מבשרת כי בת חסותה נמלטה. היא תספר להם שטורף שעבר לידן ואאינה הצליחה להימלט מהשגחתה. משלא תחזור עד זריחת הירח, השבט יבכה עליה, בור יחפר בשולי המעגל לציין את זו שנעלמה מאיתם, וחייהם ימשיכו.
וכעת, אאינה דהרה בעקבות הרמזים שאאיבי שתלה בה, מחפשת את הגור שנלקח ממנה. הריח התחזק, מוליך אותה במעלה הר, אל פתח חבוי מאחורי אבן.
אאינה נעצרה.
אף בוגר לא ראה את הגורים לאחר שהוכנסו למערה. טורפים נמשכו לבוגרים בלבד, ולכן הגורים ננטשו לאחר שסיימו לינוק. עתידו של השבט הובטח על ידי נטישתם. הם חלמו, חבויים במערה, מתכוננים לעתידם מבלי לדעת.
אאינה נכנסה למערה, חולפת בשקט בינות לגורים, מחפשת את אָלֶה. היא נחרדה לראות את מספרם המועט של הגורים. רק ארבעה היו בשלב השלישי. פרוותם היתה בוגרת כמעט לגמרי, חומה ברובה. רק ראשם עדיין לבן, מרמז על המרחק בין הגור הישן לבין נפשו המשוטטת עם הרוחות הגדולות.
היא לא זכרה את החלומות, רק את ההתעוררות. הקור משהגורים האחרים נפרדו ממנה, יוצאים כושלים אל האוויר שמחוץ למערה. עשרה הם היו, שגר קטן שיוצא לחפש את שאר השבט בעזרת שאריות ריח קלוש וזכרון צרוב בודד של סוף החלום האחרון – יש עוד כמותם, הם רק צריכים למוצאם. שבעה שרדו את הריצה אל מחצית הדרך, שם אאיבי המתינה להם, מברכת אותם, מנחמת. היא ליוותה אותם אל השבט, מספרת להם על העולם אליו התעוררו, מעבירה את המידע בחלקי משפטים מהירים. שמחת הפגישה עם השבט הוחלפה במהרה באימת הבריחה מהטורפים וברעב המחלחל.
היו שמונה גורים בשלב השני, פרוותם מנוקדת בכתמים לבנים וחומים. אאינה רחרחה אותם. לא הראשון, גם לא השני. השלישי היה קרוב לריח שהיא זכרה, אך הוא לא היה אָלֶה.
היא התקרבה עוד, חולפת בין הגורים. קרוב אל הקטנים ביותר, הלבנים, היא מצאה אותו. הוא היה דחוק בין שניים, כתמיו הכהים בולטים לעומת קירות המערה, רגליו נמתחות בשנתו. אאינה התקרבה אליו, נושמת את ריחו לתוכה, נזכרת ברגע שהוא יצא מתוכה, תכלכל, כשנצמד לפטמותיה והחל לינוק בעיניים עצומות. בלילה פרוותו הלבינה, ולקחו אותו ממנה. אאיבי נצמדה אליה, אבל הקור נותר וחלחל לתוכה, נשאר מתחת לעורה גם כאשר השמש עלתה וחיממה מעט את הקרקע.
אאינה אחזה בעורפו של אָלֶה בעדינות, נמנעת מלהעיר אותו. השניים מצדדיו מחו על החלל שנפער בינהם, ונעו אחד אל עבר השני מתוך שינה. היא פסעה אל הכניסה, דורכת בין הגורים המתבגרים בשנתם. היא הניחה את אָלֶה מחוץ למערה, רחרחה את האוויר, מחפשת רמזים לנוכחות טורפים.
האוויר היה נקי, ריק מאיומים, ואאינה הרימה את אָלֶה שוב, ירדה מההר, ופנתה צפונה.

בלילה אאינה עצרה מריצתה. היא הניחה את אָלֶה על הקרקע, קיפלה את רגליו ונשכבה סביבו, מפנה את גווה לעולם הקר, מגנה על גורהּ בגופה. הוא התנשם ונרעד, ואאינה נשפה על עיניו, מניחה לו להריח את הבל פיה. הוא נרגע, ואאינה כרכה את עצמה סביבו, חשה את לבו פועם דרך הפרווה, הופכת לאחד עמו.
היום עבר בדהרה ארוכה, אָלֶה מטלטל בין שיניה, ועצירות קצרות בכדי למצוא עשב ומים. אף טורף לא התקרב אליהם, והגוש בחזה של אאינה התפוגג עם שעות הריצה. מקום מערת הגורים לא נחשף.
בלילה היא הצטנפה שוב סביב אָלֶה. הוא נאבק בה מתוך שינה, כתמיו הלבנים מתרחבים ומצטמצמים משחלומותיו השתנו. אאינה בחנה אותו, את עפעפיו המרצדים. היא תהתה האם הכתמים היו אמורים להשתנות בחדות שכזו. אאינה נותרה ערה זמן רב, צופה בהשתנות הפרווה. היא לא זכרה מתי נרדמה. בבוקר הכתמים הלבנים היו בצורתם המקורית, ואאינה סילקה זאת ממחשבתה.
הימים התערבו אחד בשני, הופכים למתכונת אחידה של ריצה ופרקי מנוחה. פעם אחת מצאה נשל מחוספס של טורף בוגר, אך טורפים חיים לא נראו. העשב עדיין צמח בצמצום, ואאינה רעבה. היא תהתה האם יהיה מספיק בשביל לכלכל את שניהם, לאחר שאָלֶה יתעורר. בלילות היא התבוננה בכתמיו של אָלֶה משנים את צורתם, מרצדים כנגד הקרקע הכהה, הריחה את פרוותו וחיככה את אפה בשלו בעדינות. כאשר יתעורר, היא תדבר איתו. הוא יהיה הגור הראשון מזה דורות שיכיר את אמו, שזכרונותיו לא יתפוגגו עם החלום האחרון.
אאינה חשבה על היום בו תחזור אל השבט עם גורהּ. היא תציג אותו בפני כולם, בפני אאיבי, שתרחרח אותו ותלקק את פניו. היא כמעט ויכלה לראות את פניהם התוהות, לחוש את טעם האוויר המשתנה בעת שתשכנע את מועצת השבט כי אין יותר צורך בהסתרה, כי האמהות תוכלנה להיות עם גוריהן.
בכל לילה היא נרדמה כשפניהם של בני השבט מלוות אותה, ובכל בוקר היא התעוררה, הדחיקה את זיכרונותיה, הרימה את אָלֶה בשיניה והמשיכה לרוץ צפונה.
בוקר אחד היה שינוי באוויר. תחילה הריח היה קלוש, ואאינה התעלמה ממנו, אך לאחר מספר צעדים הוא התחזק, ואאינה נעצרה. היא התבוננה לפנים. היה עשב רב יותר מולה, אך לריחו התלוותה תחושת בהילות, סכנה. אאינה הניחה את אָלֶה על הקרקע ופסעה ימינה. היא לא הצליחה לזהות את הריח. אלו לא היו טורפים, אלא משהו עמוק יותר, פחד קדמון שהתעורר בה.
היא הסתכלה אל אָלֶה הישן על הקרקע. מאחור היו ימים של מסע ארוך, דשא מועט וטורפים. לפנים – דשא ותחושה מעורפלת. היא רחרחה את האוויר שוב. לא היה רמז לטורף. היא לא יכולה לחזור, עדיין לא. המועצה תיקח ממנה את אָלֶה, תכריח אותה להשאר במרכז המעגל עד ששארית זיכרונותיה מהגור ימחו, וכל קיומה יצטמצם שוב לבריחה וחיפוש מזון.
אאינה הרימה את הגור הישן בשיניה ופסעה לפנים. לאחר זמן מה היא הפסיקה להבחין בריח. במקום זאת היא החלה להתרכז בדשא שסביבה. הוא היה מעט רך יותר, וטעמו עשיר יותר.
לו יכולה, היא היתה מחייכת. במקום זאת, היא נשאה את אָלֶה איתה, עמוק יותר אל הארץ שהגיעה אליה. גבעות הופיעו באופק, ואאינה עשתה את דרכה אליהן, עוצרת מדי פעם כדי לאכול ולחפש טורפים. כעת כבר היה מספיק דשא סביבה לכלכל את אָלֶה ואותה, לאחר שהוא יתעורר, אבל זה לא הספיק. היא רצתה למצוא את העמק החם עצמו, לא רק את המבוא שלו.
בלילה אָלֶה התפתל ובעט למגעה, מסרב להתרכך, להרגע. הכתמים שעל פרוותו השתנו, נעלמים ומופיעים בדפוס מסובך שבלבל את אאינה. לבסוף היא עצמה את עיניה, כיסתה בגופה על אָלֶה והתרכזה בריחו, שלא השתנה, וכך נרדמה.
בבוקר למחרת הם חצו את הגבעות. אָלֶה התפתל, ואאינה נאלצה לעצור אחת למספר דקות כדי להניח את הגור, ללקק אותו עד שירגע, ולהרימו מחדש. היא היתה כל כך עסוקה בהרגעתו, עד שכמעט ולא הבחינה בשינוי שהרוח נשאה אליה.
טורף.
אאינה הניחה את אָלֶה, הרימה את ראשה ורחרחה את האוויר. הריח היה ברור וחד, ויללת פחד נמלטה מבין שפתיה. היא נלחמה ברצון לברוח, להסתתר בחסות השבט המגן. לא היה לה שבט, רק היא והגור שלה. אאינה הרימה את אָלֶה והניחה אותו מאחורי סלע למרגלות הגבעות. היא התרחקה ממנו, זקפה את ראשה והמשיכה להריח את האוויר.
טורף בודד.
הריח היה חלש, מעורב בריחה של מחלה. היא לא הצליחה לראות דבר, והחליטה לטפס על הסלע כדי לראות טוב יותר. מישור נפרש מולה, מנוקד בדשא רך, ולא רחוק מהם נראתה בריכה כסופה, משיית. משם הגיע הריח החזק ביותר. אאינה אימצה את עיניה, נשפה ושאפה, אך לא הצליחה להבהיר את התמונה. היא היתה משוכנעת שזה טורף, שהוא חולה ובודד. אילו היתה עם השבט -סיירים היו נשלחים, מגלים נתיב בטוח למעבר, רחוק מהטווח אליו הגיעו חושיו של הטורף. אבל אאינה היתה לבדה, עם הגור היחיד שלה, כלואה במישור נטול מקומות מחבוא.
הזקנים שיערו שהטורפים נמשכים לפחד, אבל השערה זו מעולם לא נבדקה. מי שהתקרב לטורפים מת. אאינה חזרה אל אָלֶה, והצטנפה סביבו. אולי זה יספיק כדי לבלבל את הטורף. היא עצמה את עיניה, מתרכזת ברחש נשימתו של אָלֶה, ריחו, תנועת גפיו מתוך שינה. בקרוב הוא ישלים את התבגרותו, ואז היא תוכל לדבר איתו, להיות איתו.
במחשבה זו, היא נרדמה.
במהלך היום הבא אאינה התעוררה מדי פעם, טיפסה על הסלע ובחנה את האוויר. הריח השתנה במעט במשך השעות שחלפו, תחושת המחלה גוברת, ריח המוות מקיף בתוכו את ריח הטורף. אאינה אכלה וחזרה אל אָלֶה, מוודאת שהטורף לא התקרב אליהם. לילה, ושוב בוקר, וביום ההוא, כאשר אאינה עלתה על הסלע, רק ריח המוות הגיע אליה. הטורף נדם. הסכנה חלפה.
אאינה הרימה את אָלֶה הישן, ויצאה שוב לדרך, לכוון הבריכה הכסופה. כאשר השמש היתה במחצית השמיים היא הגיעה. היא הניחה את אָלֶה על חלקת עשב רכה, והמשיכה לאט, מרחרחת סימני סכנה, מתקדמת מעט בכל פעם לכוון ריח המוות של הטורף.
מה שנדמה לה כבריכה כסופה המתנוצצת לאור השמש, התברר לה משהתקרבה כערימות של נשלים, חלקיהם החיצוניים של טורפים בוגרים שהתכלו עם השנים עד שכל מה שנותר מהם הוא קליפתם החיצונית, קשקשים כסופים נטולי מחשבה. גוף הטורף המת היה מוטל בשולי המצבור, רגליו פשוטות לפנים, סניפיריו הקצוצים לצידי גופו.
אאינה הריחה את האוויר, את הערימה, את הדשא. היא הקיפה את הבריכה הכסופה הגדולה ורחרחה אותה. דבר לא רמז על חיים.
המקום הזה הורג טורפים, הבינה אאינה. בדיוק כמו באגדות.
היא חזרה אל אָלֶה והרימה אותו. עוד מחצית היום והם יגיעו אל אמיטולה.
היום האחרון הזה נראה לה ממושך מאלו שקדמו לו. היא רצה, עוצרת רק כדי לאכול או לשתות, מונעת לא על ידי הפחד מטורף אקראי אלא מהרצון להעיר את אָלֶה, להיות עמו במקום חם ומוגן. כאשר השמש כמעט ושקעה, הם הגיעו לכר דשא רחב. אבנים משונות היו פזורות על הקרקע, חלקן בוהקות כקשקשי הטורפים, אבל הן לא הריחו כסכנה.
אאינה הניחה את אָלֶה על הקרקע ושכבה לצידו, מסתכלת על פרוותו, על כתמיו המתמעטים, מרצדים לאור הירח שעלה. היא התבוננה בעיניו, ממתינה שהוא יפקח אותן, שידבר אליה, אך זה לא קרה, והיא נרדמה בעודה מצפה.
בבוקר אאינה התבוננה בגור שלה. פרוותו היתה חומה לחלוטין. הוא היה בוגר.
היא המתינה.
הוא לא התעורר.

השמש עלתה, הגיעה לשיא ושקעה שוב, והוא עדיין לא התעורר. אאינה הדפה את אפו בשלה, ליקקה את עיניו, ואף הביאה דשא והניחה מתחת לנחיריו, כדי שירגיש את ריחו הקצוץ. אך הוא לא התעורר.
אאינה הסתובבה במעגלים הולכים וגדלים, עד שדרכה בטעות על אחת האבנים הכסופות. היא נרתעה לאחור, כפתה הקדמית מוחה על המגע הזר, ורחרחה את האבן. היו בה שקעים. אאינה הניחה את כפתה בזהירות שוב, טלפיה מתאימים לשקעים שעל האבן. המגע היה קריר, מדגדג מעט. רחש נשמע מתחת לקרקע, זמזום עמוק, ואאינה נרתעה. כאשר היא הרימה את כפתה, הזמזום נפסק. היא רחרחה את האבן שוב, הסתובבה סביבה, ומשלא חשה בסכנה נוספת, החליטה שדי בכך, וחזרה אל אָלֶה.
הוא כרע, רגליו הקדמיות מכופפות מתחת לחזהו, ועיניו פקוחות.
הוא הסתכל אליה.
אאינה רצה אליו, ורצתה לקרוא לו, אך נזכרה בדרך בה אאיבי התקרבה אליהם כאשר פגשה בה לראשונה, והאטה את מרוצתה. גורים נבהלים מקולות חדים ומתנועות מהירות. הם לא רגילים לכך, שכן עולם החלום עמום יחסית לעולם האמיתי.
היא התקרבה אל אָלֶה, סוגרת את פער הפסיעות בינהם באיטיות. הוא לא נרתע ממנה, מזהה אותה כבוגרת מגנה.
"אני אאינה," היא אמרה לבסוף כאשר היתה קרובה מספיק.
הוא הרים את אפו ורחרח את האוויר, כמאשר.
"אני אמא שלך." היא אמרה, גופה פועם מכובד המלים.
"אני אָלֶה." הוא אמר, קולו תערובת של נהמה וגרגור, והתיישב. לא מודע לחשיבות המעמד, כדרכם של גורים.
היא רצתה לספר לו על המסע, על המקום שמצאה עבורם, על האגדות, על אאיבי, אבל הוא פיהק והתרפק על הדשא.
"לא כך." אמרה אאינה והתקרבה אליו עד שנגעה בו, "כך, ראה." היא הסתובבה, דוחקת בו לעמוד לצידה, והניחה את ראשו על כתפה. רק כאשר גופותיהם היו צמודים דיים, הניחה לו לשכב מחדש, בדרך בה הצטנף השבט. הוא נרדם, אאינה לצדו. היא חשבה על כל שתלמד אותו, הרהרה ביום בו תחזור אל השבט ותספר להם על המקום המופלא אותו מצאה, שהורג טורפים, שאמהות וגורים יכולים להצטנף בו יחדיו.
הירח כמעט ושקע כאשר אאינה התעוררה באחת בשל השתנקויותיו של אָלֶה. הוא נאנק והתפתל, מכאיב לאאינה בגפיו השלוחים.
"קום," הדפה אותו באפה ונשכה אותו קלות עד שאָלֶה התעורר.
"היו רעים, כסופים," הוא אמר, נוהם ורוטט, "הם אכלו, והסתכלו אלי."
אאינה חשבה, "אלו טורפים," היא אמרה, לוחשת, מלקקת את פניו כדי להרגיעו, "אין טורפים כאן."
"יש." הוא התעקש, והצביע באפו לכוון דרום, "שם יש."
"שם, רחוק, יש טורפים." אאינה אמרה, "אבל כאן אין. אני שומרת עליך, הם לא יבואו לכאן."
אָלֶה סירב להרגע. הוא נעמד ונפל, גפיו רועדים מהתנועה החדשה, "יש שם," הוא הצביע צפונה, "ושם, ושם." אָלֶה הצביע באפו לכל היקפם, ואאינה עקבה אחריו, מאמצת את אפה, מרחרחת את האוויר בכדי לראות האם גורהּ מצא משהו שאינה מודעת לו.
"אין טורפים כאן." היא אמרה לבסוף, אך אָלֶה לא התרצה, ולא הסכים לנסות להרדם מחדש.
אאינה נעמדה, "בוא, נאכל." לאחר שאָלֶה רחרח בעצמו את האוויר והסכים שאכן, אין טורפים בקרבתם המיידית, הוא הסכים לאכול עמה. חלומותיו לא הכינו אותו לשפע כזה של עשב, ובתחילה דילג ימינה ושמאלה, מתקשה לבחור את המקום בו הוא מעדיף לאכול. לבסוף הוא נעמד לצידה של אאינה ולחך את העשב שהיא עמדה עליו, מדגדג את כפות רגליה בלשונו.
הוא סירב לספר לה על החלום שחלם, ואאינה הדחיקה זאת, ביחד עם זכרונות אחרים. שאריות מחייו כגור, היא החליטה, בוגרים לא חולמים.
אך בלילה הוא חלם שוב, וכך גם בלילה שלאחריו. בכל פעם התעורר, נאנק מפחד ככל שחלומותיו החמירו. 'הכסופים' כפי שאָלֶה התעקש לקרוא להם, נגסו ברגליו, הכאיבו לו, והוא לא הצליח לברוח.
אאינה חשבה כי זה לא יתכן. גורים תמיד מצליחים לברוח מהטורפים בחלום, אך אָלֶה התעקש.
"הם רצים אחרי," אָלֶה אמר, "הם תופסים אותי, ואין בוגרים שיגנו עלי." הוא ליקק את כפת רגלו האחורית, אותה נגס אחד הטורפים בחלומו.
אאינה בחנה את הרגל. לא היה שם דבר שירמז על פגיעה.
"שן, ילדי," היא לחשה לו כשהירח זרח, "החלומות יתפוגגו עם הימים."
הוא רעד בחיקה, והתנשם, אבל נרדם. אאינה המתינה. במחצית הלילה הוא יבב בשנתו, ואאינה ליקקה אותו. הוא גרגר ונרגע, ואאינה נרפתה. זה הכל, היא חשבה. היא כמעט הצליחה להרדם, אך אָלֶה התכווץ, וזעק מילים לא ברורות. אאינה ליקקה אותו, אך זה לא עזר. הוא המשיך לזעוק עד שהתעורר, בוכה.
אאינה כרכה את גופה סביבו, "אני כאן, אני שומרת עליך," היא לחשה, והוא בכה לפרוותה.
"כואב לי," הוא אמר, "בבטן."
אָלֶה סירב לספר על חלומו, רק התכרבל על אאינה, יפחותיו נחלשות ככל שהלילה גווע. הוא נרדם לפנות בוקר, ואאינה נשארה ערה, שומרת מפני חלומות בלתי נראים.
הבקרים היו מהנים. הם רצו על דשא רך, נזהרים שלא לגעת באבנים הנוצצות. אָלֶה התעורר כאשר אאינה נגעה באבן, והיא חששה כי הוא ממשיך לחלום בגללן. היא לא רצתה לגלות מה מגע נוסף יגרום לו.
 בערבים הם הצטנפו, ואָלֶה הקשיב לסיפוריה של אאינה על חיי השבט, על הדרך שעשתה כדי להיות עם הגור שלה. אך הלילות היו אכזריים. חלומותיו של אָלֶה לא חדלו, אלא הפכו למציאותיים יותר. הוא היה מתעורר בוכה, ואאינה היתה בודקת אותו, מחפשת עדויות לזליגת החלומות אל המציאות, אך גופו תמיד היה שלם.
"אלו כאבי ההתבגרות," היא אמרה לו, מקווה שאמונתה בכך תספיק בכדי לגרש את החלומות, "כל הגורים עוברים אותם, בקרוב הטורפים יעלמו." אך בכיו של אָלֶה התעצם עם הלילות.
אאינה תהתה האם עליה לחזור אל השבט. אבל השבט יהיה חשדן כלפי בוגר שלא גדלו בשבט, והמועצה הגדולה עלולה להכריח את אָלֶה לשכוח את אמו, ואת אאינה לשכוח את גורהּ. היא לא היתה מוכנה לחזור לחיים הקרים.
לילה אחד אאינה התעוררה, תחושת בהילות פושה באבריה, צורך לרוץ, לברוח מהמקום. אָלֶה התפתל לידה, חולם שוב, והזכרון חזר אל אאינה. פנים כסופים, ניבים פעורים, דם וצחנה סביבה.
היא חלמה שהיא נטרפת.
אאינה רחרחה את האוויר. נקי, חמים, בטוח.
אָלֶה הצטפד, יבב, ואאינה התרכזה בו, מתעלמת מהחלום. כלום לא קרה לה. היא חיה, בריאה, וכך גם אָלֶה.
בבוקר, בזמן רדיפה אחרי מעופפים דמיוניים, אאינה הריחה ריח מוכר. חום משותף, המהום מרגיע, זכרונות שהודחקו מזמן.
"מה זה, אמא?" שאל אָלֶה, מצביע דרומה, הכיוון ממנו הגיע הריח, "אני מכיר אותו."
אאינה רחרחה, והחלה לפסוע דרומה, אָלֶה לידה. הריחות התחזקו, אך רק משנראו דמויות רצות במרחק אאינה הצליחה לזהותם. בוגרים מהשבט שלה. ארבעה.
אאינה החלה לרוץ לכיוונם, נזכרת בזמן ומאטה בכדי שאָלֶה יוכל להדביק אותה. הבוגרים הגבירו אף הם את מהירותם, וכשהתקרבו, אאינה ראתה כי שניים מהם נושאים בפיהם גורים שראשיהם לבנים, ואילו אחד מאלו שחשבה לבוגרים היה קטן מהרגיל, כנראה שהוא גור שהתעורר לא מכבר, כמו אָלֶה.
אמהות. אלו היו אמהות וגורים מהשבט שלה, שבאו בעקבותיה, להתאחד איתה. לא עוד בדידות, לא עוד לילות איטיים מלאי התעוררויות חפוזות. היא תוכל לדבר איתן, לספר להן  על מסעה. אולי אחת מהן תדע מה לעשות כדי להפסיק את החלומות של אָלֶה.
אאינה נעצרה.
היא לא יכולה לספר להן. רק גורים חולמים, כאשר נשמתם נקשרת אל הרוחות הגדולות. אפילו הבוגרים שדיברו עם הרוחות עשו זאת בזמן ערות. הן תיבהלנה, תיקחנה איתן את הגורים הרחק משם. אולי אפילו יתקפו אותה ואת אָלֶה כדי שלא לעורר את זעם הרוחות הגדולות.
"אמא, בואי," אָלֶה קרא לה, מדלג בעשב אל הבוגרות שהתקרבו אליהן.
אאינה חזרה ללכת, ואָלֶה רץ אליה, מקפץ סביבה, "אמא, יש שם בוגר קטן."
"הוא לא בוגר," אאינה אמרה, "הוא גור, כמוך."
שלוש האמהות היו קרובות עתה, כמעט במרחק דיבור. ריחן נלהב, עייף, נרגש. הגור השני רץ לקראת אָלֶה.
"הוא רוצה לרוץ איתי!" אָלֶה קרא ורץ לעומת הגור השני, ואאינה החליטה.
רק גורים חולמים, כל הבוגרים יודעים זאת. היא תצליח לשכנע את האמהות האחרות שהחלומות של אָלֶה הם דבר חולף, קשורים למסע שעשתה איתו, ולא למקום בו שכנו. יעבור זמן עד שהאמהות האחרות תתחלנה לחלום בעצמן, ועד אז הן יתרגלו לבטן מלאה ולחיים רגועים, נטולי טורפים. חלומות משסעי קרביים הם תשלום מועט עבור חיים כאלה, החליטה אאינה עבור עצמה, עבור אלה, ועבור האמהות האחרות. היא רצה בעקבות בנה.