הבריחה מבית המכשפות מאת אור אילת

 

סיפור קצר זה הוא גרסתי לאגדה המסופוטמית על נאספינדרה, אם כל הנשים, שהאלים בנו לה, כעונש, מבוך מסודותיה וכלאו אותה בו. כדי לפתוח כל דלת במבוך היה עליה לגלות סוד, ומאחורי כל דלת אחת שנפתחה חיכו דלתות בעשרות.

 

הפנס כבה ונדלק, כבה ונדלק, ונאספינדרה ניסתה לרוץ כשהמסדרון מיטלטל: רצה כשהפנס נדלק, ועוצרת כאשר כבה. מבעד לחלון העגול כשל סירה הבריקו רעמים, ובנפץ אורם נראה לרגע גופם החיוור של יצורים נתעבים שהחליקו על זגוגיות החלונות. אומרים שעיניים הן כמו מים ומבט שנושק למבט כמוהו כנגיעתן של שתי טיפות אחת בשנייה, כשפני המים מתאחדים והנוזלים בכל טיפה מתערבבים ומתחלפים. הרבה מים זלגו בחוץ בסערה וכהבזק הברק נפגשו עיניה של נאספינדרה עם עין חיוורת, עתיקה, שעלתה ממעמקים כדי להידפק על החלון.

נאספינדרה עצרה ורצה, עצרה  ורצה. הפנס כבה, ורגליה מעדו על ערימת המעילים והבד הגס חבק אותה, מעך אותה. שרוולי המעילים, לחים וקרים וכבדים כעצם זר בתחתית באר, חונקים מאוד. כמוהם גם ריח הטחב והעשן הקלוש.

נדלק הפנס. מול פניה, ממש מול האף, היה גלגל עין לבן ומעליו כובע בוקרים. איש בר דמיון יוכל לדמיין בנקל מסגרת של פרצוף מתחת לכובע הבוקרים, כאשר הגלגל מהווה את אחת העיניים. נשאלת השאלה: כשילדה צורחת לבד ואין מי ששומע, האם נשמע קול?

 

אפשר להציב אותה גם בתמונה אחרת: נאספינדרה יושבת על גבעת הארנבות, קוברת את בהונות רגליה היחפות בדשא הירוק – ירוק כמו ניחוח האביב, כמו שיר של בוקר. אל הארנבות היא קוראת: "פרו ורבו, צחורותיי הנאות" ופורצת בצחוק כמו שרק ילדה ששכחה את כל צרות העולם יכולה. היא נשכבת על הגב וקורצת אל מרחבי השמיים – סמל החופש – ואל הטוהר שבעננים שדמותה של צורה בעלת שם לא חיללתם עדיין.

ואז פתאום היא מתהפכת ורואה את פסגת הגבעה. "מעניין מה יש מאחוריה?" היא תוהה. הצעדים שלה כל כך קלילים כשהיא מדלגת אל ראש הגבעה. הארנבות מלוות אותה במשחקי תופסת. וכשהיא מגיעה למעלה עיניה נפערות. שדה פרחים עצום נמשך במורדות הגבעה ובשיפוליה, הרחק למטה, אגם כחול עז ולאחריו ארץ מרעה ירוקה שחיות בראשיתיות מלחכות בה עשב. והרחק באופק עיר לבנה בוהקת תחת השמיים העליזים.

מהם אורחותיה של העיר הנסתרת? איך היא נראית מקרוב? מי גר מאחורי מרפסות חלונותיה המעוקלים? בעיר ההיא, באותה עיר היכלות לבנה בוהקת, כל מגדל – ארמון. עשויה כולה אבן שנהב, רחובותיה מתפתלים ובין ארמונותיה מחברים גשרים ומעברים עיליים ומגדלים פורחים באוויר. אומרים שלפחות שבע מאות ושמונים מחילות מחברות את העיר הלבנה עם בית המכשפות. המחילות הללו צבעוניות, דופנותיהן עשויות חומר ממשפחת הפולימריים (בן דודו של הפלסטיק). את פתחי המחילות ניתן לגלות מתחת לשיחים בגנים ומאחורי הפחים בקיפוחי הסמטאות. ישנן גם מחילות שמחברות את העיר הלבנה עם מקומות אחרים, משונים אף יותר. מדי פעם בפעם יוצאות מהמחילות הללו בריות מוזרות שמהן כדאי להתרחק. במקרים כאלה מומלץ להסתתר מאחורי וילון או דלת, אפילו מאחורי עציץ. במגדל השעון גרה קוקייה. כל יום באה חסידה ומחלקת עיתונים ותינוקות. הקוקייה זורקת את גוזליה אל השקים שבמקור החסידה, והחסידה משאירה אותם על מפתני הדלתות. מסופר על אנשים ומשפחות שלמות שנקלעו אל מאחורי דלת נעולה וכבר דורי דורות הם נולדים ומתים מאחורי בריחי בריחים, מאחורי דלתיים סגורות.

ספינת אוויר, כצל כבד, מרחפת מעל העיר הלבנה. מפרשיה עננים כהים וגופה בטנת מתכת יצוקה. נאספינדרה עומדת על ראש הגבעה ורואה את כל הדברים האלה וכל אותו זמן מנקרת בה אימת זיכרון מודחק שמסרב להתגלות. בין הרגליים, הארנבות מתחילות לריב. אוכלות זו את זו: החזקות את החלשות והרבים את המעטים. וזה מזכיר לה משהו – את תורת האבולוציה, את מלחמת המינים.

 

כשנאספינדרה התעוררה מהחלום על העיר הלבנה היא שכבה במיטה שלה. למטה הילדים שיחקו. היא שמעה את הקולות שלהם. בבקרים כאלה אהבה להתכרבל עמוק בתוך השמיכה, להסתתר. כאלה היו השמיכות בבית המכשפות – כה נוחות. נוחות כל כך ומתאימות בדיוק להתכרבלות של בוקר. אבל המחשבה ששמיכה יש בה מספיק כדי להסתיר אותך היא מחשבה נאיבית שיש בה גם קצת מן החמוד. איך תוכל להסתתר נאספינדרה מהפעוט בן הארבע שקם וטיפס על הסולם הגבוה ולא פחד מגובהו הרב? ולא התבלבל בפניות הסולם ובפיצוליו הרבים (לסולמות אחרים) והגיע עד למיטה של נאספינדרה שהייתה ליד התקרה משובצת הכוכבים, וראשו ואוזניו לא התהפכו מסחרחורת רומים. איך תוכל נאספינדרה להסתתר כשהוא קופץ על המצעים והופך את הסדינים והיא כולה מבוישת על שהעמידה פני ישנה? לא. עכשיו תהיה היא חייבת לתפוס אותו שלא ייפול מעבר לשול המזרן כשהוא קופץ כולו פראי ואחוז תזזית. תהיה חייבת להרכיב אותו על הגב ("שק קמח") ולרדת מטה, מטה, בסולם בזהירות.

אותו החדר הגדול שהם (נאספינדרה והפעוט) היו בו, מכונה הילדייה (ולמרות שבילדייה בדרך כלל נמצאים בין שלושים לארבעים אנשים, רק שלושה מהם מסוגלים להגות את השם נכון). המיטות בילדייה היו תלויות באוויר ולמטה היו שטיחים וספות ומתקנים והכל היה מרופד, רך או קפיצי ומתאים להשתוללות, למנוחה ולבטלה.

היא גרה עם הילדים שלה בילדייה. ילדים חדשים היו מופיעים על מפתן הדלת למלא את מקומם של אלה שהלכו לאיבוד. וילדים היו הולכים לאיבוד כל הזמן. כמו למשל הילד שנפל לבור סוד שלא מאבד טיפה, שהיה פעור באחד המסדרונות בקרבת מקום. או הילד שננעל בתוך חדר בולען (כך קוראים לחדרים שאפשר להיכנס אליהם אך אי אפשר לצאת מהם).

רק סיימה לרדת בסולם אל הרצפה, וכבר רצו הקטנים החוצה: מטפסים במעברים, בגרמי מדרגות לולייניים, זוחלים במחילות ומתגלשים במגלשות (אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים). "לאן אתם הולכים, ילדים?" קראה בחולשה וגררה רגליים אחר התהלוכה הססגונית.

אל הגג. מקווה שלא דימיתם לכם שלבית המכשפות אין גג, הא? לבית המכשפות היו גגות רבים ומהגגות פרצו צריחים ומגדלי מגדלים שפרחו באוויר. זה היה אחד מהם. כמו תמיד, נוף של ביצות חומות השתרע עד לאופק. בית המכשפות חצה את הביצות הללו על אלפי רגליים קטנות שיצאו מתחתית המבנה העצום ובוססו בבוץ. כך נשאו אותו למקומות (ואוי למי שיגיד שאין רגליים לדבר!). במפות העולם קוראים לביצות שבית המכשפות נודד בהן ביצות רום-מוך. שלדו החיצוני של בית המשפות היה עשוי חומר אפור שהיה על קו התפר בין פלסטיק למתכת (בניגוד מוחלט לפנים של בית המכשפות שהיה אקלקטי ועשוי שילובים תמוהים של חומרים: עץ, קטיפה, שיש, רקמות אורגניות, מרציפן).

הילדים התאספו על הגג בחצי סהר. נאספינדרה פילסה את דרכה פנימה וראתה שהילדים התבוננו בערימת מעילים שעל ראשה כדור לבן קטן (עין) ומעליו כובע בוקרים. "זה איש המ-מ-מעילים" אמר ילד קטן מנוזל ומגמגם, וכאילו אמר "נעים מאוד, תכירו". לבה נפל. הילדים היסו אחד את השני וחיכו בסבלנות לדברו של איש המעילים. אף לא הגה נשמע מכיוון איש המעילים, שהרי לא היה יותר מכמה מעילים דוממים שנערמו אחד על השני ובראשם גלגל עין לבן וכובע. אז קם אחד הילדים, סידהרתא שמו. סידהרתא היה רזה מאוד. ילדון מקלון קטן בעל עיניים נבונות. שתבינו, רוב הילדים היו פגומים בדרך זו או אחרת. רובם כבדי לשון וכבדי שפהואלה שדיברו עשו זאת בשפת עילגים. חלקם אפילו לא הצליחו לאכול לבד, ולכן נאלצה נאספינדרה להאכיל אותם מדי יום. ובכל יום שעשתה זאת תהתה אם הם יודעים שהיא קיימת. בניגוד לרוב הילדים, סידהרתא היה מסוגל לדבר, ואפילו עשה זאת באופן רהוט והכיר מילים מסובכות, כמו סוליפסיזם, ואפילו מילים שנאספינדרה לא הכירה בכלל, כמו עומיוורט (ואל תאכלו את עצמכם אם גם אתם לא מכירים. גם אני לא הכרתי). אגב, האוכל בבית המכשפות יצא מפתחים מיוחדים בקירות. זה היה נוזל סמיך שנקרא זלל. מרקמו היה כשל ביצה עלומה וטעמו מחריד, אך גם מרגיע (באופן מפתיע), וכנראה היה מזין, שהרי קיים את כל יושבי הבית.

אז קם ונעמד סידהרתא ליד איש המעילים והכריז שהוא יהיה נושא דברו. הילדים השתתקו וסידהרתא התחיל לספר את סיפור "אלו תולדות":

בראשית הייתה אישה. קראו לה חוה. חוה הייתה מאושרת ואז יום אחד התפצלה לארבעה חלקים. וארבעת החלקים הפכו לילדיה: איב, איוואן, עודד הלבן וחבר החיוור שהיה גם עיוור. ארבעת האחים טיפסו על גבעה ואז צעדו יד ביד בשביל מרוצף שחצה כר מרעה ירוק אל תוך האופק. משהגיעו לקצה השביל הניחו את אבן הפינה ובנו עיר חדשה ששמה יהיה העיר הלבנה. לאותה אבן פינה קוראים לפעמים אבן היסוד, ורבנים מכנים אותה אבן-יש-סוד, לאמור שמרגע שהונחה האבן התחילו הסודות. סודות קטנים ופעוטים בהתחלה: למשל, היום בו חבר החיוור שהיה גם עיוור התחיל פתאום לראות, והוא לא סיפר על כך לאיש, כי עשו מול עיניו דברים שלא עשו מול עיני מי שרואה והוא לא רצה שיפסיקו. וחוץ מזה, הוא בכלל לא ידע לדבר ולכן גם לא יכול היה לספר. היה גם הסוד של פינת האלוהים הקטנה של איב ביער. איב הייתה מתגנבת אליה לפעמים ולא חלקה אותה עם אחיה (לימים, כשהעיר תגדל ותתרחב, יבנו עמודים של גשר מעל אותה פינת אלוהים ויבנו במקומה חנות שתהפוך למחסן). אומרים שבאותם ימים הביאו את הארנבת הראשונה לעיר הלבנה והיא החלה לחפור מחילות שהעמיקו עמוק אל תוך האדמה, בין עלי העצים בגן ועד למעלה בשמיים – מחילות מכורסמות בעננים.

ארבעת האחים הולידו את גזעי האדם (או גזעי חוה) – את גזע הגיבנים, את הגזע הזקוף, את הגזע הארוך ושלל גזעים רבים נוספים. עם השנים, כשהחלו גזעים שלמים וקהילות להינעל מאחורי דלתות, דברים מוזרים החלו לקרות. מדי כמה זמן היו מלחמות, היה רצח עם והיו התפייסויות. באופן כללי אותם גזעים שגרו על פני השטח, שהילכו ברחובות לאור יום, נכפפו מעט יותר לחוקי האתיקה וההיגיון. הם שפיתחו טכנולוגיות, בנו ארמונות ומגדלים בוהקים, קשרו קשרי דיפלומטיה ומסחר עם ערים שכנות, ניסחו חוקות והלחינו סימפוניות. היו גם הגזעים שהעמיקו מטה אל תוך מחילת הארנבת. איש אינו יודע מה עלה בגורלם, אם כי רבים מדמיינים תמונה עמומה של קניבליזם ומאגיה שחורה שנעשים במרתפי מרתפים. גזעי אדם מנוונים גרים שם. הם מעוותים וחיוורים. כשהם עולים לפעמים ממעמקים הם יכולים להסתתר שנים מתחת לאיזו מיטה, בתוך ארון, מאחורי גזע של עץ. מחכים לרגע הנכון לתקוף ולגרור איתם טרף חזרה אל המעמקים. ועם כל זאת אין לשכוח שגם הם אדם בדיוק כמו כל האחרים.

בנקודה הזאת הצביע סידהרתא על נאספינדרה. "תגלי להם, איש המעילים אומר. תגלי להם שאת חוה". נאספינדרה טיפסה על ערימת המעילים ובעטה בכובע. הכובע ניתק ועמו גם הכדור הלבן (העין), ושניהם התגלגלו ונפלו מטה עד לבוץ של ביצות רום-מוך, שם נמעכו ונכתשו על ידי מיליון הרגליים של בית המכשפות. באין כוחות אמרה לילדים, "זה מספיק. תחזרו לילדייה עכשיו".

 

אילו. אם הייתה נאספינדרה יוצאת משם מבית המכשפות היא הייתה מוצאת עצמה במקום שאליו מגיעים אנשים ללא סודות. המקום ההוא נודע כעומיוורט או כבית החדרים המתחלפים. מספר החדרים שם אינו מוגבל ובכל חדר תמיד שני אנשים.

מנהג יש שם, בעומיוורט, כשאנשים באים פנים מול פנים, להפשיל את המעילים. אחר כך מכבסים אותם יחד ברבים, בחברותא, ותולים אותם במתלה בפינת החדר. לפעמים הם מלבינים. ואז מוזגים ומשיקים כוס יין, לאמור: "אין סודות, ירדה המחיצה, ולכן התבלבלתי מי אני ומי אתה. ונביט ללא אומר בשקיפות שבשתיקה". ומתחלפות בין הכוסות טיפה הלוך, טיפה חזור.

כיוון נוסף יש שם בעומיוורט, שהוא לא באמת ברור. בשבילי שמו הוא לשקוע, ואין הכוונה לשקיעה בנוזל, אלא לשקיעה בחלום בהקיץ או בתמונה ישנה של שמש אדומה. וככה בכיוון לשקוע אפשר לראות איך מתחלפים החדרים. אפשר לעצור ולהיכנס לכל חדר שרוצים.

יש שטוענים שהעומיוורט למעשה הוא בעצם מלון אחד בפרברים הצפוניים של העיר הלבנה, ואילו הייתה שם נאספינדרה, יום אחד הייתה נכנסת לחדר שומם. היא הייתה מחפשת את האחר שאמור להיות בחדר – בתוך הארונות ועל המדפים בין הכרכים הישנים. ומשלא הייתה מוצאת הייתה מתיישבת לנוח במיטה. והמיטה רכה והיא שוקעת בה כמו בחלום. וכך מתוך דמדומי השינה הייתה רואה שבמתלה שבפינת החדר לא תלוי מעיל. במתלה אין, ומתחת למיטה – מעילים מתחילים לצאת. הם שכבו שם וחיכו שנים.

או אז היא הייתה בורחת ורצהבכל נימי נשמתה.

 

נאספינדרה רצה וברחה, רצה וברחה, עצרה להסתכל מה יש מאחורי העורף ושבה ורצה. ככה הסתבכה במבוכים ובפניות של בית המכשפות. היא זחלה דרך אחת ממחילות הארנבת הצבעוניות והגיעה למרתף שבו עמדו כמה עשרות חיוורים – שבט. עמדו ללא ניע. לכולם היה חיוך מרוח על הפרצוף מאוזן עד אוזן, ובגלל מבנה הלסת הבולטת שלהם והמצח הנמוך והשקוע, נראה החיוך מפלצתי עשרות מונים. אבל הם לא זזו. העיניים היו פקוחות והאישונים מקובעים. איזו מין איוולת קרתה בעולם, שיש בו כזה סוג של אנשים? משם היא המשיכה וטיפסה מעלה. שם שמעה את צעדיהם המהירים של האנשים הארוכים. לאנשים הארוכים צוואר ארוך כשל ג'ירף ואומרים שהם החכמים מכל הגזעים, אם כי שכחו איך לדבר. אומרים שהם בנו את בית המכשפות ושהם מתחזקים אותו ומתקינים טכנולוגיות. כאלה הם – חרישיים וביישנים. הם לא יחשפו את עצמם בפניכם. לעולם לא תראו יותר משביב של פיסת רגל שלהם מבצבץ ממדרגות בקומה אחרת, אך אם תטו אוזן תוכלו לשמוע את טפיפות הרגליים היחפות שהם משמיעים כשהם רצים, פוסעים יחפים במעברים נסתרים בתוך הקירות.

ואז, אחרי הרבה שעות שבהן לא ראתה נפש חיה, נתקלה בספינקס ששמרה על דלת נעולה. "אני לא ספינקס" אמרה הספינקס, "אני ספינקס בהיפוך: גוף של אישה וראש של אריה. את חדה לי חידה ואני עונה עליה". נאספינדרה לא אמרה דבר ולכן הספינקס בהיפוך סיפרה על בני משפחתה: הספינקס ההפוך, הספינקס ההפוך שעומד על הראש והספינקסית הטובה שהייתה גם נחמדה. ופתאום אמרה בנזיפה: "אצלנו במשפחה לא שומרים סודות (חוץ מהפתרונות לחידות). אני רואה שאת לא הולכת לחוד לי חידה, אז אני אחוד לעצמי: מי נוטשת את ילדיה על פתחי דלתות של משפחות אחרות? מי נרתעת מילדיה? מי הפילה? מי נרתעת ונגעלת ומכחישה את ילדיה שלה? פתרון: נאספינדרה. בבקשה, את יכולה לעבור". והספינקס שלפה מפתח מבין הנוצות ופתחה את הדלת. כשנאספינדרה המשיכה הלאה, כל גופה מכווץ, מנסה להיעלם, נשאר אחריה שובל של דמעות.

היא חלפה על פני דלתות רבות שלא העזה לפתוח. באחת הפניות ראתה את איש המעילים מחכה לה, וכמו ברכת שלום, התפוצץ אחד המעילים כשהגיעה ונוצות של קוקייה התפזרו לכל הרוחות. נאספינדרה סבה על עקביה ובחרה דלת אחרת. כשזחלה באחת המחילות הצבעוניות פגשה ליצן אוכל פיצה. "שני יהודים שלוש דעות", הוא אמר לה. "שתי נשים שלושים סודות. מה, לא מצחיק?" נאספינדרה חלפה על פניו, קוברת את מבטה בידיה הזוחלות, והנה שמה לב שהמחילה התהפכה ושהיא זוחלת חזרה לכיוון הליצן. המחילה התהפכה וחזרה, התהפכה וחזרה, ונאספינדרה זחלה בה הלוך ושוב. "יודעת", הוא אומר, "מבוכים הם קצת כמו מעגלים חשמליים. ואת שואלת את עצמך מי המטורף ששם ליצן במקום מפסק? אני צריך לשמוע בדיחה טובה, את יודעת. למשל כמו בדיחה על ההיא שהיו לה הרבה ילדים והילדים היו כל כך פגומים ומעוותים שהיא לא יכלה לסבול את המראה שלהם, את המגע שלהם, את ניסיונותיהם הכושלים, המחפשים, לתקשר. מצחיק, לא? את יודעת למה זה מצחיק? כי זה אמיתי. אמיתי וגלוי". והליצן צחק בקול גדול. המחילה הפסיקה להתהפך ונאספינדרה יצאה ממנה ורצה משם הלאה ולא חזרה.

ועל כל דלת שנפתחת צצות מאה חדשות והסודות שמאחוריהן נוראים פי מאה גם הם.

לכן יהיו שינקטו בגישת דלתיים סגורות – הימנעות. אך לאן הגענו בכך?

יש שיגידו שהסודות היו שם תמיד ויש שיגידו שהם נוצרו ברגע שחשפנו סודות קודמים, ראשוניים יותר. מאחורי חלק מהדלתות הסוד היחיד הוא שאין סוד ומאחורי אחרות, שיש סוד. סודות מסוגים כאלה וסודות שנוצרים מהכלאתם עם סודות דומים, מביאים לכך שהסודות העמוקים ביותר, אלה שבאגפים הרחוקים והבלתי נגישים של בית המכשפות, הפכו לסימולקרה של סודות ואין הכרח באף אמת מאחוריהם כדי לאשר את קיומם. זה גורם לכך שהסודות הללו גדלים לממדים בלתי נתפסים, למפלצתיות בלתי נתפסת.

כך או כך, האנשים החיוורים ממשיכים להופיע ולעלות ממעמקים, מחייכים תמיד. האנשים הארוכים ממשיכים לתחזק חרש את בית המכשפות. מתקינים טכנולוגיות חדשות ועסוקים בענייניהם שלהם. הילדים באים והולכים ונופלים למלכודות ונאספינדרה… היא עדיין בורחת מבית המכשפות. ונוספים לבית המכשפות מגדלים ואגפים וחיבורים. הוא עדיין בשלב ההתפשטות.

 

אחרית דבר:

האגדה על נאספינדרה והמבוך צברה יותר מדי פרשנויות במשך השנים. קישרו אותה לתנ"ך ולסיפורי בריאה נוספים; המשילו את נאספינדרה לאנושות, לרוח החיה או לעולם. ואת המבוך למציאות, לחלומות ולטבעו של הזמן. רבן רזיאל (מישיבת 'אחים רזים') אמר: "אל לא לאדם לחשוף רז לזר. כי כשהדבר גלוי, קסם הסוד פג". אבל כל הפרשנויות הללו מאבדות תוקף כשאני חולם עליה בלילות. בחלום תמיד נראה שהנה, עוד רגע היא מצליחה לצאת, אבל זה רק מאחז עיניים. כשאני קם עם זיעה קרה על המצח אני מברך על האפשרות שניתנה לי להתעורר מחלום, ועם זאת, אני נמלא תרעומת על חוסר האונים של נאספינדרה ועל האטימות של המבוך.

אני מרגיש אשמה על גורלי השונה כל כך מגורלה שלה, ולכן כפיצוי, כדי לתת מנוח למצפון הדואב, אני מדמיין אותה בשדה פורח, ירוק כמו האביב, מסתכלת על ארנבותיה, צחורותיה, ומחייכת בלי אף זיכרון אחד בראש. אני מדמיין אותה שלווה, שוכבת על מרבד הדשא וצופה בעננים חולפים ולוחשת: "פרו ורבו".