87 – כפתור לבן

התעוררתי לפתע, נשמתי עמוקות, אך אין אוויר. עפר, אני נושמת עפר, אלוהים! , אני מתחת לאדמה, מי קבר אותי?!, מה קרה?!.
אז וכדי לצאת מהמצב הזה אני מתחילה לאכול את העפר לאט לאט , זוכרת את עצות הדיאטנית שאמרה לי פעם ללעוס המון, כי זה טוב למערכת העיכול. ואז בתוך אכילותי לעפר, אני רואה נקודת אור זעירה, ומההתלהבות לפגוש את העולם שוב, אחרי לא יודעת כמה זמן, אני מתחילה לבלוע את העפר בלי לעיסה ובמהירות.
עבר זמן קצר ואני סיימתי את מנת העפר שכסתה אותי. אני לבושה בשמלה לבנה , אך להפתעתי הגמורה, היא כל כך נקייה ואני תוהה איך זה יכול להיות כשאני קבורה מתחת לאדמה?, אבל לא חושבת על זה יותר מדי. אני מנסה לזוז, תחילה מזיזה את הרגליים, ואחר כך את הידיים ותוקפת אותי הרגשה דומה לזו שהייתי מרגישה בה אחרי שינה ארוכה. קמתי, עמדתי על רגליי היחפות.לקח לי זמן ואומץ כדי לצאת מהקבר, אבל בסוף התגברתי ויצאתי.
קצת העפר שהיה על השמלה ריחף קצת באוויר ונעלם בפתאומיות שהפחידה אותי, כאילו לא היה, וגם הקבר, האדמה, וכל מה שהיה קודם. והחור שהיה במקום הקבר, התכסה בשכבה כסופה , נוזלית דומה לכספית, השכבה כיסתה את החור במהירות, זה לקח שברי שניות. ולפתע עיניי נתקלו על עולם חדש שלא הכרתי, מוזר, לא דומה לזה שהייתי בו לפני שנקברתי. ואז אני נזכרת בעולם ההוא שחייתי בו, בעולם שעזבתי אותו ונקברתי בטח לא כרצוני. אני זוכרת את הקדה השעירה שהייתה בבית הקברות , את עץ האלון המצוי הגדול שבפינה, את אלת המסטיק, העוזרר הקוצני והלבנה הרפואית. והעולם החדש שעיניי עכשיו ראו אותו הוא עולם משונה , אין עצים, אין שיחים, פרחים, ואפילו אין בני–אדם!
אני צועדת לאט ובהיסוס. האדמה לא אדמה!, אלה מין ריצפה אפורה וחלקה ובטח משונה. מגע רגליי עליה מצמרר אותי, אני חשה בקורה ובבדידותה.
כל מיני כפתורים פזורים פה ושם על הריצפה. רובוטים באים והולכים במין שיעמום ושגרה. אני צועקת, צורחת, מיבבת, בוכה, מיללת, משתתקת.
הרובוטים הם לא כמו אלה שהכרתי בסרטי המדע הבדיוני, שצפיתי בהם אז, בעולם שנראה עכשיו, רחוק כמו הירח –שהוא אינו גם!- . הם  לא נראים אנושיים, אין להם ידיים, רגליים,או עיניים. אלה הם כדורים נפוחים מרחפים באוויר עם מסך קטן באמצע. אבל הם לא מבחינים בי מסיבה או אחרת.
אני מתעלמת מהם ונמשכת באופן אוטומטי ולא סביר לכפתורים שעל הריצפה, מושך אותי אחד בצבע לבן, בלי היסוס וכאילו זה היה חייב להיות אני לוחצת עליו ולפתע אני….
אני עומדת תחת שמים כחולים, כחול בהיר עם עננים לבנים כמו שלג או כמו כותנה בשדות ירוקים.
מסביבי יש עצים ירוקים, צבעם ירוק זיתי כהה, דומה לצבע הזיתים שבצנצנת המצויה על שיש מטבח אמי.
אני עוצמת את עיניי, צועדת, עיוורת, צעד אחרי צעד אל עבר הלא–ידוע, אל עבר הלא–קיים. פתאום רגליי נעצרות אני מתכופפת ונוגעת קלות במים הקרים, המגע נעים לידיים אז אני יושבת על סלע שאני לא מבינה איך ראיתי אותו כשעיניי עצומות.
אני פותחת את עיניי אחרי שהגעתי למקום שלבי רצה להיות בו.
הראי הוא זה שהדריך אותי לכאן, לא עיניי, לא מוחי, אלא לבי. ולפתע אני שואלת את עצמי מה זה לבי, ובעצם מי זה לבי?, איזה מין יצור מוזר הוא שתמיד מדבר איתי ומנחה, מדריך אותי בחושך , ומעביר לי זמן כשאני לבד?. מן הסתם אני שוכחת שאלה טיפשית זו.

אני רואה שהמים שנגעתי בהם הם בעצם שלולית קטנה שסביבה סלעים קטנים, ומעבר להם נהר שזורם בכוח, שסוחף איתו כל דבר שנזרק  לעברו אל עבר התהום.

אני מייצבת את ידי מול עיניי, ומסתכלת עליה ושרה: " יש לי ידיים בשרניות, שמנות, שמנות. אבל אני אוהבת אותך". וצוחקת אחר כך בקול רם , כי בסוף הבנתי שאני פתטית ושרה שיר מגוחך. אבל ידי ומבלי רצוני זוחלת באוויר אל עבר החזה, ובעצם היא קצת מרחפת אל הצד השמאלי, ידי מגששת , עוברת על שדי השמאלי, ולפתע הפטמה מזדקפת , ותאווה אסורה ולא מובנה עוברת בי.
אחרי שהיד מצאה את המקום שחיפשה אחריו, היא נכנסה לתוכי בכוח, בזעם ובכעס, שורפת את בשרי. אני מרגישה את אצבעותיי החמות בוורידים ולפתע היד תופסת את הלב חזק ומוציאה אותו בבת אחת מתוכי וצעקה חרישית ואטומה יוצאת ממני, הציפורים שעל העצים, נבהלים ועפים רחוק. ומה שמצחיק אותי זה המראה של לבי, הוא חמוד, אני אומרת, כל כך חמוד ושחור, שחור?!!, מה פתאום שחור?, איזה מין צבע זה של לב. וטיפות שחורות של דם או של חומר נוזלי כלשהו נוטפות ממנו, ואני מחליטה לנקות אותו במים הקרים והניעמים שבשלולית  הקטנה – כי בסך הכל מי אוהב שיהיה לו לב שחור?!-.

שמתי אותו לאט לאט בשלולית ורחצתי אותו טוב, טוב. מנקה מכל הצדדים מכניסה מים לכל חדר ולכל פינה, ולפתע הוא נקי ואדום וטהור.
אני מוציאה אותו כדי שיתייבש , ושוב היד עם הלב מתייצבת מול העיניים, מבחינות ביצור ששאלתי על זהותו קודם לכן, ופתאום הידיים שלי מתחילות לרעוד בעוצמה -כאילו אני עוברת קריז  או משהו-,  ואני חוששת שבגללם אני אאבד אותו, הראי הוא החבר היחיד שלי ואין לי כלום בלעדיו. אבל ידי בוגדת בי וזורקת אותו רחוק, הוא עף קצת ונחת על סלע, אחד מאלה שמגבילים את השלולית, אני קמה בבהלה ושולחת יד לעברו להצילו, אבל ידי מתאבנת ובקצה אצבעותיי, בצפורניים אפילו, היד שלי זורקת אותו לעבר הנהר, והנהר – טיפש שכמוהו- סוחף את לבי לעבר התהום.
אני מחייכת חיוך ביישני ומסתכלת סביבי לוודות שאף אחד אינו רואה אותי , וכשאני לא מוצאת אף אחד אני שרה שיר מגוחך והולכת באופן אוטומטי אל עבר שביל קטן , וחיוך קל מרחף לו על שפתיי : " אני ילדה, טיפשה ,טיפשה, שאיבדה את הלב שלה". ושמחה שסוף סוף יש לי חרוז אחד.

בשביל העפר שהגעתי אליו, אני הולכת, או בעצם אני מרחפת!, חמשה סנטימטרים מעל האדמה, וכך אני מגיעה לדורבן גדול, וכשראה אותי הוא לא נבהל לא ברח, אלה התקרב אליי לאט, כאילו הוא יודע מי אני, והמטרה שלו היא להגיע עד אליי, ואז אני מבחינה בכפתור הלבן הקטן שעל מצחו, הכפתור הזה דומה לכפתור הלבן שהיה על הריצפה הכסופה אז. אני מתכופפת , ואחר כך יושבת על האדמה, מתקרבת לדורבן, לוחשת לו כמה דברים מוזרים שלא האמנתי שזאת אני שאומרת, ואז כאילו הוא מציית למה שאמרתי, הגיש לי את מצחו, לחצתי על הכפתור הלבן, ואז……
ואז אני בחלל, כן,כן בחלל!. בחלל שראיתי בטלוויזיה המון. מקום שחור, אין לו גבול, נוצץ כוכבים, וחסר חוק משיכה. אני שוחה קצת, וזה נעים מאוד לשחות בחלל. לא ידעתי איך עמדתי במצביו של החלל, הראי אין בחלל חמצן, ואי אפשר לנשום, אבל למה אני נושמת, ודווקא נושמת טוב מאוד, יותר משנשמתי בעולם ההוא שהיה מלא מכוניות, וזיהום, וחור באוזון. אני שוחה לעבר כוכב השמש, ומרגישה קור עז, אך איך זה יכול להיות, כשהשמש שורפת ממרחק של כוכבים אחרים, כמו כדור הארץ, שנשרפים בו שיחים , ופרחים, ולאחרונה אנשים. אני נוחתת על מקום יפה ביותר, יש בית קטן עשוי זכוכית שקופה, ואני רואה דרך הזכוכית, יצורים קטנים ונחמדים בצבע לבן, הם שותים בירה, יין, ומכל מיני כוסיות קטנטנות, אז אני מבינה שזה באר. אני מתקרבת, מרחפת, שוחה רק בידיים, צועדת על כלום ברגליים, כדי להגיע  במהירות רבה יותר. אני פותחת את הדלת, אומרת היי!!, והם עונים לי במין לחשושים קטנים ומוזרים, כשחיוך רחב מרוח על כל פרצוף. אני מבחינה בהם יותר, הם קטנים, לבנים, נחמדים, אין להם שיניים, העיניים הם חור שחור, בלי עין, הידיים והרגליים קצרות, אין להם אצבעות, אלה כפות ידיים כמו כפפות לבנות של שפים .
אני מבקשת וודקה, ולהפתעתי הברמן הבין אותי, ונתן לי את בקשתי, אמר בקול אנושי עדין:
– 10  נשיקות בבקשה.
– שאלתי מה?!.
– אמר: את חייבת לשלם לי 10 נשיקות.
חייכתי קצת, ולרגע נדמה לי שאני אוהבת את התקנון הזה.
– אמרתי בסדר, לשלם עכשיו?!
– כן.
התקרבתי, התכופפתי, ירדתי לאדמה –כי הוא היה קטן מאוד- קירבתי פנים, שפתיים, נגעתי בהיסוס, אך אחרי שטעמתי את טעמו התחלתי לנשק בתאווה נשיקות צרפתיות, דחפתי לשון, היה נעים לי מאוד.
אחרי עשר נשיקות, ואולי עשר שעות מהנות, הפסקתי, הרפיתי, התרחקתי, נשמתי עמוקות.
לפתע היצור הזה התחיל להישרף באש לבנה וקרה, הוא התענג מזה וגנח. אני נבהלתי. הוא הפך להיות יצור אחר, עם עיניים ירוקות , ורגליים ארוכות, וידיים וזרעות, הוא הפך להיות פאקינג בן אדם!!!. הוא הפך להיות הגבר שחלמתי עליו פעם. התקרב אליי, הוציא לשון וורודה עם כפתור לבן, לחצי , ולפתע…..
ולפתע אני במיטה שלי, ראשי על הכרית החביבה עליי. אני בחדרי הנוח, האהוב, והמוכר. אני רואה את אותם ספרים שקראתי מזמן, את המחשב, הטליווזיה, המקרר הקטן, וכל השאר. אני בוחנת את עצמי, את גופי, אומרת את שמי בקול רם, וזה נשמע לי מוזר. את השמלה הלבנה שלבשתי הורדתי, התבוננתי בשדיים, בבטן השטוחה, וסוף סוף מגיעה למקום המתוק והקטן שלי, אני נדהמת, איפה הדגדגן שלי?!!!!, אלוהים אדירים , אני לא מאמינה. כפתור לבן היה במקום הדגדגן. אני לוחצת עליו במהירות ופתאום…….
ופתאום אני אתך, תמיד ידעתי שאחזור אליך, להיות בין זרועותיך, שפתיי על שפתיך.  אתה אומר לי :
– בוקר טוב!
– אמרתי: בוקר אור.
– ישנת טוב.
– ישנתי מעולה, ואתה?!.
– את יודעת שכשאני איתך אני לא יכול לישון.
– אני מחייכת חיוך קטן ועדין, נושקת לו על שפתיו, אפו, ועל עפעפיו, מה גם כאן יש את הכפתור הלבן?!. ראיתי אותו על עפעף עין ימין , אבל רציתי ללחוץ, כי רציתי להישאר איתו לנצח.
אבל זה לא היה בידי , אני לא יכולתי לעשות עם זה כלום. לחצתי בקצה הלשון שלי על הכפתור הלבן. ומאז….
ומאז אני כבר לא !. אני לא קבורה, לא ליד נהר , לא בחלל, ולא איתך. אני כלום, אני אין!. אני סתם. אני סתם געגוע לך ולאהבתך. אני סתם געגוע לעולם ישן , וטהור, וצדיק. אין בו שקר, אין בו בגידה, אין בו עצב, או דמעות, או כאב.
מאז אני לא. אני לא בעולם הזה, ולא בעולם ההוא. אני היא, ולא הוא. אני כלום, וכך אולי אמשיך להיות!!!.

הסוף,ואולי לא!!!