קטגוריות
מסלול רגיל 2014

פאטה מורגנה

 

בצומת דבירה שמאלה, אני מתחילה להרגיש את המדבר מתקרב, אם כי שמשת המכונית מפרידה ביני ובין הנוף וכל מה שכרוך בזה. אני מתחילה לשכוח את מילותיה של אימי שליוו אותי למכונית: "זהו? החלטת לזרוק 4 שנים באוניברסיטה לפח." היא כמעט התפוצצה כשעניתי לה: "את אומרת את זה כאילו זה דבר רע." ואחר כך הוסיפה: "קולנוע זה לא מקצוע."  שמחתי לזרוק את השנים באוניברסיטה לפח וגם שהיא קראה לתרגיל הראשון שקיבלתי, לצלם סיפור באופן חופשי- קולנוע.

המרחבים האלה, ליבי הולם וצוהל, כמו גור כלבים ששוחרר בחצר. התרגשות של מי שהגיע לחבל ארץ פראי ועלום, המזגן במכונית מאפשר לי לשקוע באשליה ש"יער להב"  שמכסה את הגבעות הסמוכות אפוף קרירות של ארצות רחוקות. והנה היערות של קק"ל נמוגים, ונותרה רק אדמת המדבר חשופה צחיחה, בעודי נוהגת בבדידות כמעט מוחלטת נזכרתי בשיחת הטלפון הראשונה מידידיה, לא הצלחתי להבין איך שכנע אותי להגיע, השיממון אחז בי עוד בטרם הגעתי למדבר, אולי רציתי לתת ביטוי לטירוף שלי עצמי, שהרי אני כבר יודעת שכל סרט תיעודי הוא בסופו של דבר הוא בדיה והלך רוח.

 

"האם המדבר שינה אותי? אני לא מאמינה בשינוי, אלא בהורדת שכבות. אתה נולד ומלמדים אותך ככל שאתה גדל איך צריך להתנהג ואיך להתחשב  וכל כך הרבה דברים מסתננים לקטגוריה הזאת ובסוף אתה לא יודע מי זה אתה ומה הדברים שלימדו אותך לחשוב, מה ינשור ממך ראשון בשיטפון."

 

ידידיה התעקש לחכות בכניסה ליישוב, עצרתי בצד וניגשתי לכיוון הבודקה שני אנשים עמדו שם עם רובה על הגב, אחד צעיר ואחד מבוגר, המבוגר הושיט לי את ידו, "סמדר? אני ידידיה." הושטתי את ידי, "מה שלומך, ידידיה? אתה בתפקיד?"

"לא, לא, אין לך מה לדאוג, אני תמיד בתפקיד" אמר, "זה עומר" הצביע על הבחור הצעיר, עומר חייך במבוכה, ידידיה קירב פניו לאוזני, "הוא עובד בשבילם, לא יודע כלום, בחור נחמד." ידידיה השתהה ועיניו בהו בנקודה רחוקה כלשהי מאחורי עומר ואז הביט בי.

"כל קוץ במדבר פרח!" אמר ידידיה ועיניו שוטטו על גופי.

וכל אידיוט חרמן? חשבתי. שיט, איך תמיד אני מוצאת את עצמי ליד החארות המקומיים. אני לא נכנסת לזה עכשיו. אני רק שואלת את עצמי איך אני הולכת לסבול את הטמבל הזה והאם זה ישתלם. נחכה ונראה מה יישאר מתחת לשכבות.

"עכשיו תיכנסי לבודקה, הסברתי לך בטלפון, נכון? אני כבר אביא לך את המכונית." הדריך אותי ידידיה. נכנסתי, זה נראה לי גדול יותר מבפנים, הייתה תלויה על הקיר מפה ענקית של ארץ ישראל, עומר הגיש לי טפסים, "את צריכה לחתום על טופס סודיות והסכמה לשתילת מיקרופון."

"תגיד, לא שאכפת לי, אבל זה לא קצת קיצוני?"

"אני לא קובע את הדברים האלה."

חתמתי, עומר הניח נקודת מתכת בגודל של גרגר אורז על הפירסינג בגבה שלי, "מז"מ: מיקרופון זעיר מגנטי, זהו, את יכולה להיכנס מכאן." הצביע על דלת המעלית שהייתה חבויה מאחורי המפה  של ישראל. נכנסתי, איני יודעת אם עליתי או ירדתי, כשהדלת נפתחה מצאתי את עצמי בחנות נוחות בתחנת דלק, יצאתי ממנה וראיתי את ידידיה מחנה את המכונית שלי. הוא יצא וניגש אלי, הגיש לי את המפתחות, "בואי, קפה עליי!" הוא קנה לשנינו, "ברוכה הבאה!" ישבנו על שפת מדרכה ושתינו.

הוא הלך אחרי למכונית, הוצאתי את המצלמה, אז מה, ידידיה, ספר לי על המקום." הפעלתי את המצלמה. המקליט הבריז לי, אז נתתי לו מיקרופון ביד, ידידיה הביט בי "מה, את כבר מצלמת?"

"כן, ידידיה" עניתי "עכשיו אני אצלם כל הזמן, גם כי אני רוצה להתרגל לתפוס את הכל וגם אני רוצה שאתה והאנשים כאן יתרגלו למצלמה ואז פחות ירגישו בקיומה."

"אז את מצלמת את המקום ואני מדבר?"

"כן, וגם נפגוש עוד אנשים, שיספרו על החיים במיתר. אתה יכול להתחיל לדבר על המקום באופן כללי, לספר איזה מן מקום זה.." ידידיה לא הכזיב, הוא אחז במיקרופון ודיבר בלהט, כאילו לא היה זה סרט סטודנטית בלי צוות ובלי תקציב.

"מיתר, מה זה המקום הזה? מנשה אומר שזאת חתיכה מרעננה שהתעופפה ונחתה בסוף של הקיבינימט. הוא רציני לגמרי תמיד הוא אומר: 'יום יבוא ואני אוכיח לכם.'"

אתה נכנס, יש בודקה בכניסה עם מחסום שמתרומם והכל. עכשיו כבר ידוע למה: כדי למנוע חדירת זרים. כדי למנוע מהאוכלוסיה המקומית לקבל מידע על כך שמיתר זה לא שכונה ברעננה, אלא מחנה אימונים של אגודת הפנסיונרים שנמאס להם כבר מהזלזול, נמאס להם מהשאלה: "מה אתה פנסיונר?!" שנאמרת כמין סוג של השפלה. כאילו אם סיימת לעבוד אתה לא שווה כלום. כאילו אם יש לך זמן פנוי ואתה חייב למלא אותו ולמצוא תחביבים אז זה אומר שכל היום אתה עושה מקרמה ומשחק בינגו.

הם החליטו לשים קץ לזלזול, ליצור אליטה של פנסיונרים שתחזיר את הכבוד של האנשים שהרגע הניחו את כלי העבודה שלהם ועוד רגע ילבשו חיתול וילכו בעזרת מישהו שהגיע מארץ אחרת. יש להם חלון הזדמנויות קצר.

חשבתם שהעולם שייך לצעירים?" ידידיה פנה לצופים ולמאזינים כמו עיתונאי חוקר "יש לכם טעות. הצעירים חלשים, אין להם יכולת עמידה, הם בקושי מתפרנסים ובלי סבים וסבתות פנסיונרים, איזה קיום יש להם? הם פשוט משתתפים כושלים במשחק ההישרדות. איפה האבולוציה כשצריכים אותה?"

נזכרתי בחודשים האחרונים שהייתי כלואה במעבדה שעות עם עכברים וחולדות.  ידידיה הוציא בקבוק מים ושתה, הפסקתי לצלם, "המצלמה אוהבת אותך, ידידיה"

"קלטת את התלתלים?" הצביע על ראשו.

"יפה."

"מתולתל אורגינל"

חלפנו על פני רחוב של בתים צמודי קרקע וחצרות שופעות ירוק, עצים גדולים היו נטועים גם לאורך המדרכות, גדר חיה מקיפה את הבתים.

"מרחוק זה נראה כאילו יש להם הכל, לצעירים, אבל בשורה התחתונה יש להם אפס בכלכלה, אפס בחשבון פשוט.

הם עושים חשבון פשוט שאבא ואמא תמיד יתנו עוד ועוד כסף. דור שגדל על הטמטום של הגשמה עצמית.

ואז הם מתבכיינים 'ההגשמה עצמית הזאת לא יושבת עלי טוב אפשר להחליף אולי בסיפוק יותר מידי כמו קניות, צריכה מוגזמת של אוכל, בגדים, נעליים, מכשירים..'

בקיצור זה מחנה אימונים "אני פנסיונר גאה ומבסוט" שאחר כך שמו שונה ל"אל תקרא לי פנסיונר, קרא לי בן חורין, עבד!".

ידידיה נעצר  הביט בי, "אפשר רגע לשאול משהו?"

"בטח" השבתי.

הוא סימן בעיניו על המצלמה, הפסקתי לצלם והורדתי את המצלמה.

"יש לך חבר?"

"מה?

"רק רציתי לדעת אם יש לך מישהו"

"אם יש לי מישהו? ידידיה, אני ממש לא פנויה, תהיה בטוח!"

"באסה של חסה"

חזרתי לצלם "מה זה באסה של חסה?"

"יפה ששאלת, אני המצאתי את זה, זה כמו מרור"

"מקורי."

"כן, מקורי." ידידיה המשיך לקריין:

במרכז המסחרי  ידידיה מצביע על מקום שנראה כמו דיינר אמריקאי, "כאן את יכולה, עם הקריצה הנכונה, לקבל מילשייק ויטמינים ושלייה של בופלו או מילשייק הורמונלי: שוקולד- טסטוסטרון, וניל- פרוגסטרון, תות- אסטרוגן." אנחנו מתקרבים, אני ממשיכה לצלם, ידידיה מצביע לכיוון אחר: "ממול המתחרים 'רק טבעי' מציעים מיץ גזר וסלרי וחוקן דה לוקס. ברמקולים קולו המלטף של קליף ריצ'רד בשיר Summer holiday .

בספסל יש שוק שחור של גפה מלופלקס,"

"גפה מלופלקס? מה זה אומר?" שאלתי.

"גפה, גפיים, את יודעת, רגליים, ידיים. ולופלקס זה חומר חדש, הכי קרוב לגוף אנושי."

ידידיה נוגע בכתפי, "את יודעת מי זה?" האיש שהתקרב היה גדול ורחב,  בעל שיזוף רב שנים ושיער בלונדיני חלק בתספורת קסדה.

"מציל ששכחו אותו בים בשנות השמונים?"

"לא, זה צביקה, הוא מוסכניק" הוא הסתכל אליי והרים את גבותיו, " אם את מבינה למה אני מתכוון.."

צביקה ניגש ולחץ את ידי "עושה סרט, אה? מה מעניין במקום הזה? אין לי מושג." צביקה הבחין ביושבי הספסל  בעוברו "שוב אתם עם השטויות שלכם, יאללה, הברכיים שלכם לא יצמיחו סחוס יא טמבלים. 'כי לגוף אין חלקי חילוף!' מי אמר שאין?!"

ידידיה נעמד מול המצלמה "השמועות אומרות שבמוסך שלו אפשר להחליף את הלבלב בכלום כסף. יש כאלה שמגיעים אפילו מרעננה האמיתית. ברכיים הולכות שם חזק." צביקה עמד בצד והקשיב, הוא נראה מרוצה.

"אפשר לקבל גם פרצוף חדש.." צביקה התקרב ואמר "כל החיים אותו פרצוף?! בחייכם, זה משעמם! ובכלל פרצוף יש לו בלאי חבל על הזמן, הפרצוף שלכם, זה הכרטיס ביקור שלכם!"

כשהוא התחיל להתרחק ידידיה המשיך לדבר:

"זה יוצר קצת בעיות בזיהוי החברים שלך, לכן כולם עונדים לוחית זיהוי." ואז לחש

"צביקה הזה, כזה אידיוט, הוא מוכן למכור כל דבר, לא מעניין אותו מה ההשלכות של השטויות שלו. את יודעת מה המשמעות של החלפת פנים?! את יודעת שלאנשים יש יכולת לזכור פנים יותר מכל דבר אחר?"

"רגע, ידידיה, תקשיב כשאני מצלמת אל תפנה אלי, דבר, תחשוב שאני מצלמה דוממת. אם אתה רוצה להגיד לי משהו שקשור בי, אז נעשה הפסקה בסדר?".

"בסדר, חכי שניה, מנשה עוד מעט מגיע, אני אציג אותו לצופים."

ידידיה מקריין בזמן שמנשה מדדה מרחוק:

"אומרים שהיופי פותח דלתות, הכיעור לא פעם טורק אותן בפרצוף אבל הוא גם חופר לך מרתפים, 'עולם פנימי עשיר'.   מנשה הגיבן, למעשה הגיבנת היתה החלק היפה שלו, הטבע לא היטיב איתו, היו לו אוסף של פגמים גופניים מה שנקרא אללה יסתור. אבל מנשה הוא היחידי שידע את האמת לגבי המקום. הוא ניסה לומר את דבריו, אבל משום הגמגום, היריקות והצווחות הקטנות שהיו נפלטות לו כולם חייכו אליו בסלחנות השמורה לשוטה הכפר. הוא לא היווה איום." מנשה הבחין בנו,

"Motherfuckers", אמר מנשה.

ידידיה המשיך "כך היה מברך את חבריו הטובים, שגם הם לא היו סגורים על שם לכל חוסר ההרמוניה שאפף אותו."

באותו אחר הצהריים מול הסופר חבריו של מנשה היו בדרך לבילוי בקופת החולים, עם תרמוס ותשבצים.

"זה יהיה יותר נעים אם פשוט תקרא לנו בני זונות, אתה לא חושב? מנשה, דבר עברית. אתה בארץ ישראל". אמר רפי.

מנשה קפץ על ההזדמנות: "יופי, אז אתם מבינים שאתם", עצירה להתנשפות ושלוש צווחות גבוהות, motherfuckers", בארץ ישראל", שתי יריקות לכתף שמאל,"עכשיו רק נותר לכם להבין שאתם לא בgoddamned  רעננה.

שלמה הוציא GPS משקית קטנה של בית מרקחת, הוא לא הספיק לומר מילה, מנשה כבר התחיל להמטיר גשם דקיק מבין שיניו בזמן שאמר:

"אתם יכולים לזרוק את הGPS ", נופל ורועד על האבנים המשתלבות, "לפח כי הם מתוכנתים להוביל אתכם במעגלים, יש להם טכנולוגיה מאוד מתקדמת." רפי וידידיה חיכו שיסיים לרעוד ואז התכופפו והרימו את מנשה.

"מנשה, מנשה, מה יהיה איתך?! אולי תבוא, התפנה תור לאורתופד ברבע לחמש, חבל שתפסיד." הציע שלמה.

"ומה יעזור לי אורתופד?!" תהה מנשה

כולם חייכו, ורפי אמר, "מה הקשר? ומה יעזור אורולוג לידידיה?" כולם צחקו, "אתה רואה זה כיף, יש אוירה טובה, צחוקים".

"אולי נלך לדוג בחוף של הרצליה",  מנשה ניסה אסטרטגיה חדשה, "כבר הרבה זמן לא היינו בים.."

"עזוב, מה יש בים?" אמר רפי

"סתם חול מעצבן ושמש מסנוורת ורעש.."

"..וזפת"

"ובקבוקים שבורים וזבל ושודדי ים"

"ובחורות בבגד ים.." אמר ידידיה בעיניים כלות וכולם הביטו בו בכעס.

"סבבה, נלך לים" אמר רפי "אבל אחרי הקופת חולים, לא נבאס את חלי, הכינה עוגיות ומנשה, בלי קונצים, זאת ההוכחה האחרונה ואחרי זה אתה מפסיק לבלבל ת'שכל, ברור?!"

"אם הם יצליחו להעביר את הים התיכון לצפון מזרח הנגב, זהו, אני סותם"

רוק ניתלה בזוית פיו הקפוץ והוא סובב בידו מפתח דמיוני מול פיו וזרק מעבר לכתפו, "בתכל'ס גם לא אכפת לי מה השם של המקום כל עוד יש כאן ים" החטטים בפניו נראו לרגע כמו זימים של דג.

 

ישבנו במסדרון מרווח בכיסאות כחולים, מסביבנו דלתות לצידן שלטים קטנים עם שמות והתמחויות של רופאים. שלמה מזג מים לכולם, כל אחד הוציא את התרופות שלו, "לחיים" אמרו ושתו. התיישבתי ליד חלי, כך היה כתוב בתג הזיהוי בחולצתה, לחצתי את ידה "אני סמדר" אמרתי.

"נעים מאוד, צריך לארגן לך תג, חמודה, לא נורא את עוד צעירה." פניה התעוותו מעט, אולי ניסתה לחייך.

ידידיה חייך אליה, את נראית מצויין חלי! מה, עשית מהפך? לא הייתי מזהה אותך ברחוב!"

חלי חייכה מרוצה, "תודה, ידידיה, חכה שתשמע מה קרה לי עם שלמה." הוציאה מהתיק קופסת עוגיות, הגישה לכולם ודיברה למצלמה: "אתמול בבוקר קמתי מהמיטה, התקלחתי, שלמה עדיין ישן, אז אני מתלבשת לי, מייבשת את השיער, שלמה התעורר, ככה לאט, פתאום שמתי לב שהוא מסתכל עלי במבט מוזר, קצת מבוהל, חשבתי לעצמי שחס וחלילה לא יחטוף לי התקף לב או שבץ, אני לא טובה במצבי לחץ, אז אני אומרת לו 'שלמה, הכל בסדר?' אז הוא אומר לי 'כן, אני בסדר, אבל מי את?'  מי את הוא אומר לי? ואני חושבת שלמה עוד צעיר, חראם עליו, אז אמרתי 'שלמה, מה, אתה לא מזהה את אשתך?' אז מה הוא אומר לי? 'חלי, את נראית קצת משונה, עשית משהו בשיער?!' גל של צחוק הרעיד את חלי, "את מבינה?" הביטה אלי "ככה זה גברים, עשיתי שישה ניתוחים שלושה מהם בפנים, אבל רק כשצבעתי את השיער לבלונדיני הוא שם לב", כולם מחייכים כולל שלמה, נבוך, מביט בחבריו ואז למצלמה: "זה לא שלא שמתי לב, פשוט זה נורא מבלבל ככה, כל ההחלפות פרצופים האלה.. אתה חי עם האשה שלך כך וכך שנים.. כן?" חלי מתפרצת לדבריו "49 שנים, שכחת?" "כן, 49, אז אתה קם בבוקר ואתה רואה פרצוף חדש ואתה לא יודע אם אתה לא מזהה את האישה שקמה לידך בגלל שאיבדת את הזיכרון או שהיא החליפה פרצוף. לא קרה לכם שהתבלבלתם?" הביט בפני חבריו. כולם שתקו, רפי העמיד פנים שהוא שקוע בסודוקו. "וחלי, תדעי לך שאני אהבתי את הקמטים שלך, ואהבתי גם שהיו לך הבעות פנים, את יודעת כמה קשה לנסות לנחש את מצב הרוח שלך?"

"אתם יודעים" המשיך שלמה, "הטכנולוגיה מתקדמת ומתקדמת וזה רק מוסיף לנו עוד צרות, תקראו לי מיושן, אבל מה לעשות, אני מעדיף להזדקן עם האיברים המקוריים שלי! כולל הפרצוף!"

רפי: "שלמה, אתה לא מיושן, אתה פשוט ישן!" האחות שחלפה במסדרון ניסתה להחניק צחוק וכולם צחקו כמו תזמורת של נגנים שיכורים, חורקת ומקרטעת.

חלי: "די, אל תצחיקו אותי עכשיו, רק אתמול החלפתי שלפוחית."

שלמה: "סלח לי רפי, שאני אומר לך את זה, אבל אתם כולכם, אתם עדר, אתם קונים כל מה שמוכרים לכם!" כולם הסתכלו על רפי.

רפי: "גם אתה שייך לעדר, רק שאתה לא יודע שאתה שייך לעדר של היפים שמרנים."

שלמה: " זה פרדוקס, (ידידיה שואל "הפרדוקס הזה, זה מוריד לחץ דם?") היפים שמרנים, אתם עבדים של צריכת הנעורים הסינטטיים."

רפי: "יאללה שלמה עזוב אותך בוא תצטרף לעדר המרכזי, אתה רוצה לבלות את גיל הזהב בשוליים?"

שלמה: "תגיד לי רפי, כשאתה היית ילד והיית נגרר לכל מיני שטויות, והיית אומר להורים שלך שכולם עשו את זה, הם לא אמרו לך 'ומה אם כולם יקפצו מהגג, גם אתה תקפוץ?"

רפי: "אמרו, אז מה אתה רוצה להגיד בזה?"

שלמה: "אז למה שלא תקפוץ עכשיו מהגג וזהו?"

רפי: "למה? כולם קופצים עכשיו?"

אור נדלק בעיניו של צביקה: "למה לא בעצם? יאללה רפי, תהיה גבר,  כולנו אחריך!"

מנשה: "אני לא מפחד, chicken!" קרקר בקול גבוה.

ידידיה: "הייתי קופץ בכיף, אבל בדיוק סיימתי לחסוך לטחול, לא מתאים עכשיו."

צביקה: "קפוץ, אל תדאג, נעשה לך מחיר."

מנשה: "צביקה רוצה לעשות את המכה שלו! לא באים למסעדה עם אוכל, יש כאן רופאים, תכבד."

צביקה: "כל מקצוע מכבד את בעליו, חברים, אתם רוצים לשבת על הספסל או להשתתף במשחק?!"

רפי: "צביקה, יא מאכר, הוצאת לי את החשק. יאללה, בואו נלך לים."

 

שיירה של קלנועיות התגלגלה בגבעות החשופות, מערבולות קטנות של אבק היתמרו. אני ישבתי בקלנועית האחרונה ליד חלי שנהגה במיומנות של נהגת שטח ותיקה, המצלמה על הכתף, נכנענו לחום ולחול. ככל שהתרחקנו מהעיר חשבתי לעצמי כמה מופרך כל היום הזה והנסיעה הזאת לחפש את הים היא עוד רגע ברצף הזה. ואז ראיתי מרחוק כתם כסוף, מהביל, שהלך וגדל עד האופק.

 

ככה נוצר הים של "הרצליה", כמו ציור אימפרסיוניסטי, כמו תפאורה של הצגה, יש סוכת מציל, יש מגאפון למציל, יש חול, ילדים משחקים בחול, שמשיות, זבל, שקיות קרועות,  שברי זכוכית, צדפים, קליפות גרעינים, יש "הלו ארטיק!", יש מטקות, יש שירותים מצחינים, מקלחות, פחי אשפה,  גוף חשוף, חסקה מונחת בחול, יש רוח ורחש גלים.

 

ידידיה הוריד את החולצה והתיישב בכיסא נוח, הוא טפח על כרסו, "מה את אומרת על זה?" התבונן וליטף "תראי, אני לא אומר שיש לי ריבועים, כן? אבל אני לא אדם שמן, את מבינה למה אני מתכוון?" הוא דיבר ישר למצלמה, כבר מזמן הפסיק לחפש את העיניים שלי, "היא תופסת מקום, לא אכחיש שלפעמים אני מרגיש שהיא מצמצמת לי את שדה הראייה, אבל שיהיה ברור, זאת בטן למטרה מאוד מסוימת ,זה כמו שאשה בהריון, יש לה בטן גדולה וזה לא אומר שהיא שמנה, זאת בטן פונקציונלית." החליק בידיו שיערות כהות עבות על בטנו, "את בטח שואלת את עצמך למה זה יכול לשמש, אני באופן אישי חושב שעוד לא הגיע הזמן לספר. אני יכול לזרוק לך עצם שזה למטרה חשובה." שתק רגע והוסיף: "אולי זה יתגלה בהמשך.." חייך חיוך קטן.

הורדתי את המצלמה "בחייאת ידידיה, המצלמה סקרנית, אנשים צופים והם מתים לדעת, הם לא רוצים עצם שאין עליה בשר". ידידיה חייך מרוצה "חוץ מהצמחונים שלא רוצים אפילו להסתכל על העצם, את.." כמו נזף בי באצבעו "ערמומית".

חזרתי לצלם "קדימה, ידידיה! מה יש לך בבטן?"

"נחשי, יש לך שלושה ניחושים וזהו, ניחשת? הרווחת! לא ניחשת? באסה של חסה."

"תסמונת המעי הרגיז?" שאלתי.

ידידיה הביט בי באכזבה "ואיך זה בדיוק פונקציונלי?"

ניסיתי להתרכז "משהו כמו הארקה?"

"אמרו לך פעם שאת הזויה?!"

"לא, רגע, ידידיה אני אשתפר.." ניסיתי להתרכז 'פונקציונלי..' עוזרת בית?"

"עוזרת בית היא אכן פונקציונלית," הביט בי כמו מורה בתלמידת הכיתה הטיפולית, "אבל, זה לא הגיוני. הבנת? יש לך עוד ניחוש אחד."

"שיט, ידידיה, זה קשה, מקרר קטן?"

הרגשתי שידידיה מאבד את סבלנותו "יש לי סרטן, מטומטמת!"

"ואיך זה בדיוק פונקציונלי?" נפלט לי לפני שהספקתי לחשוב על דברי.

"אני מגדל איברים, עזבי, לא התכוונתי לספר לך ואת גם ככה לא מבינה שום דבר".

"מה אני לא מבינה, בבקשה ידידיה, תסביר לי."

"לפחות אני מגדל את האיברים שלי בעצמי, אני לא צריך לעשוק אף אחד."

 

ידידיה נכנס למים, הוא התקדם ונשכב לאחור והכרס שלו בצבצה

מנשה צעק "היפופוטם בים התיכון?!" כולם נעמדו והביטו למים, "מנשה, מנשה מה יהיה איתך? כל דבר אתה רואה בו משהו אחר ממה שהוא באמת"  אמר רפי.

"אני פשוט היחיד שרואה את האמת." רוק ניתז מפיו של מנשה.

"אתה יודע איך קוראים  לזה שאתה רואה דברים שאף אחד לא רואה?" המשיך רפי, "קראתי על זה פעם."

"נו, smart ass?"

"אובדן בוחן מציאות."

"תעשה לי טובה," הוא מצמץ בעיניו והניע צווארו מצד לצד, פיו זז לרגע ללא קול, "מה זה מציאות?" צווח, "זאת בסך הכל מעשייה קולקטיבית." קולו נרגע.

כולם עמדו להתיישב כשהמחזה התרחש, התלתלים של ידידיה וידידיה התרחקו אט-אט זה מזה, "עכשיו כולם רואים את המדוזה ששוחה ליד הראש של ידידיה או שאני מדמיין?!" אוזניו של ידידיה היו בתוך המים, הוא לא שמע את המלמול של מנשה "מתולתל אורגינל".

 

מנשה התבונן סביב ."תראו ת'mother fuckers אשכרה סידרו כאן ים, הוא התפשט מבגדיו, גופו היה מכוסה קשקשים, והלך לשחות כמו דג במים…