9- טלפורטציה

א.

גדעון הפעיל את המכשיר, המחק שהניח בתוכו החל להתערפל לאט לאט, והוא פנה לעבר שולחן המעבדה, אותו ניקה כבר קודם לכן מכל חפץ לצורך הניסוי. על השולחן החלו להופיע קווי המתאר החיצוניים של המחק, כאילו הוא מרחף באוויר ואז לאט לאט החל להתמלא, תוך כשלושים שניות נראה כבר כל גוף המחק והחלה להופיע עליו הכתובת. גדעון היטיב את משקפי הקריאה שלו על אפו והתבונן בעיון, בתחילה נראה כתם אדמדם אשר לאט לאט החלל להתבהר ולהתיישר, עד שהתקבלה הכתובת Rotring באופן מלא וברור כמו שהיתה על המחק לפני הניסוי. עוד כמה שניות נתן למכשיר לפעול וכשלא הבחין בשום שינוי כיבה אותו. הוא אחז במחק בידו. הטמפרטורה שלו היתה רגילה, לא חם מדי ולא קר מדי, אפילו לא חמים או קריר. הוא כופף אותו לכאן ולכאן והרגיש את המרקם שלו. עד כמה שגדעון יכול לחוש, לא התחולל שום שינוי במחק בשעת המעבר מן המכשיר אל שולחן העבודה שלו. הוא שרבט משהו בעפרון על פיסת נייר והשתמש במחק כדי למחוק אותו. השרבוט נמחק כמו שצריך. הניסוי הצליח.

גדעון הציץ בשעון. השעה היתה אחת עשרה בלילה. מאוחר מאד ואשתו אולי דואגת, אף על פי שהיא היתה רגילה לניסויי הלילה המאוחרים שלו. הוא ידע שצריך להתקפל, אבל היה חייב לבצע עוד ניסוי. אמנם ייעד אותו למחר, אבל לא יכול להתאפק. זה ייקח רק כחצי דקה-דקה וזה יבהיר הרבה מאד. הוא לקח קופסית גלילית בגוון חלבי חצי שקוף, כזאת שממלאים בה את הזיתים והחמוצים בשופרסל, שעל המכסה שלה חורר כמה חורים. הוא הרים את המכסה והתבונן פנימה. הג'וק הסתובב לו בקופסה וטלטל את מחושיו הנה והנה מרחרח את פירורי המזון שגדעון השאיר לו שם. מובן שלא היה לו אישור לניסוי בבעלי חיים ולא היה לו סיכוי לקבל אישור כזה. הוא מצא את הג'וק באחת מפינות החדר לפני יומיים. מזל שהמחלקה לפיזיקה הזניחה את ההיגיינה ומזה זמן רב לא נעשה ריסוס נגד חרקים בחדרי המעבדות והמשרדים, ומזל שהתגבר על האינסטינקט הבסיסי שלו לדרוך מיד על הג'וק ברגע שראה אותו והבין בעוד מועד את הפוטנציאל הטמון בייצור המגעיל הזה, שהיה הפעם חביב עליו ביותר וביומיים האחרונים שמר עליו מכל משמר. הוא הכניס את הג'וק עם הקופסא לתוך המכשיר, סגר את דלת הזכוכית והפעיל אותו. הקופסא החלה להיעלם ובאותו זמן החלה להופיע על שולחן המעבדה במרחק של כשני מטר מן המכשיר. תוך כשלושים שניות התמלאה על כל פרטיה וכשהסתיימו השינויים כיבה את המכשיר, ניגש אל הקופסא והרים את המכסה. שום שינוי בטמפרטורה גם עכשיו. הוא היה נרגש לראות את הג'וק בשלמותו בתוך הקופסא. שוב היטיב את משקפיו והביט בו בעיון. המחושים עם השערות הקטנות שעליהן והרגליים עם שנציהן היו מושלמות. הוא התבונן בג'וק המון ביומיים האחרונים כדי להפנים בדיוק את מראהו על-מנת שיוכל להרגיש בכל שינוי קטנטן כתוצאה מהניסוי.

אבל הג'וק לא זז. שוב לא פשפש ברחבי הקופסא אחר האוכל, שוב לא טלטל את מחושיו הנה והנה. הוא עמד קפוא לחלוטין ולא זז, אי אפשר לדעת אם חי או מת. גדעון רצה לגעת בו אך לא העז, לכך עוד לא הגיע. כל קשריו עם הג'וק הזה היו דרך אמצעי תיווך– ניירות, עפרונות, קופסאות – אף- פעם ללא מגע ישיר. הוא ניסה להזיז את החיה באמצעות עפרון, אבל הג'וק זז בעודו קפוא, כל ששת הרגליים שלו נגררות על הרצפה כאילו היה פסל אבן ולא יצור חי – או מת. הוא חש אכזבה מרה. הצלחת הניסוי עם המחק לא יכלה לחפות על הכשלון עם הג'וק. היה לו כל-כך חשוב שהג'וק ייצא חי מן הניסוי. יהיו לזה השלכות מרחיקות לכת אם הוא יוכל להעביר ייצור חי במכשיר שלו. הוא השאיר את הג'וק על השולחן, סגור בקופסא, רשם עוד כמה מילים על הניירות שהיו על שולחן העבודה שלו וסגר אותם בכספת חסינת אש שעמדה בפינת המעבדה. הכספת הזו היתה הדבר האחרון שקנה בשארית תקציב המחקר שלו. כבר כמה שנים שהוא עסוק מאד בניסוי הזה ושומר עליו בסודיות מוחלטת, לא משתף אף אחד מהקולגות שלו וגם אף אחד מהסטודנטים שלו, אותם הוא נוהג להנחות בנושאים אחרים ולא בנושא הזה. אבל חוסר ההתקדמות שלו בפרסומים גרמה לכך שהתורם שהחזיק את הקתדרה שלו– ג'והן סטיוארט– החליט להפסיק לממן אותו, והוא לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. הוא לא הסכים למלא הצעות מחקר שקריות, וגם הצעות מחקר אמיתיות לא מילא, כדי לא לגלות את נושא הפרויקט שלו. מצד אחד חשש שילעגו לו, ומצד שני ידע שיש לפרויקט הזה, אם יצליח, השלכות מסחריות מרחיקות לכת. מכל מקום, לפני כשבועיים קרא לו דיקן הפקולטה ואמר לו שאם לא יפגין התקדמות כלשהי, עלולים לקחת ממנו את המעבדה ולהשאיר אותו במשרד עם מחשב בלבד. זה כבר נשמע מסוכן. הוא קיווה שאפילו הצלחת הניסוי עם המחק תקדם את העניינים לטובה.

 ב.

כשהגיע הביתה ניסה לפתוח את הדלת בעצמו כדי לא להעיר את אשתו. השעה היתה מאוחרת מאד והיה סיכוי שהיא כבר הלכה לישון. אבל כשתקע את המפתח בחור המנעול הוא לא נכנס עד הסוף, והוא היה חייב לדפוק בדלת. לפי המהירות שבה הגיעה, היא עדיין לא ישנה. "מה קרה?" היא שאלה אותו ובפניה הופיע אותו קמט חדש ליד פיה, ששם אליו לב רק בחודשים האחרונים. אותו קמט של אי שביעות רצון, קמט שהביע את מורת רוחה מהרבה דברים שהוא עשה. הוא הצטער על כך שהוא מאכזב אותה בזמן האחרון ושזה מתבטא בפניה. הקמט החליף את גומות הלחיים שלה שהוא כל-כך אהב פעם ושנעלמו כבר לפני עשור או שניים. הוא לא זוכר את הנקודה בזמן שבה הם נעלמו, יום אחד לפני כמה שנים פתאום הבחין בזה. או שנעלמו הגומות בגלל שינויים במערכת השיניים, או שהיא פשוט הפסיקה לצחוק את הצחוק הלבבי שלה שהיה משקיע את הגומות החמודות הללו בלחייה. "הייתי באמצע הניסוי, לא יכולתי לעזוב באמצע." זו היתה התשובה הקבועה. "אבל קבענו שתחזור היום יותר מוקדם," אמרה לו והצביעה לכיוון שולחן האוכל בסלון. השולחן היה ערוך לשניים, פמוטים עם נרות בלתי מודלקים, סירים וקערות מכוסות. צלחת אחת היתה נקיה והסכום מסודר משני צדדיה, וצלחת שניה היתה מלוכלכת והסכין והמזלג מונחים עליה בשני קווים מקבילים. היא כבר אכלה לבדה. אבל מה השמחה? משהו צלצל לו מוכר, אבל עדיין לא נזכר. "יש לך היום יום הולדת, שכחת? אמרנו שתבוא יותר מוקדם." הוא התעורר כאילו מעלפון, כל הזמן חשב רק על הג'וק המסכן וששת הרגלים שלו הנגררות ביחד עם דחיפת העפרון כפסל קפוא ולא יכול לגרום לעצמו להחזיר את מחשבתו אליה ואל תוך הבית שלו. "אני מצטער, הייתי כל-כך שקוע. למה לא התקשרת?",  "בטח שהתקשרתי, הטלפון מנותק, הטלפון במשרד לא עונה, הטלפון במעבדה לא עונה."

נכון, הוא ניתק את כל הטלפונים, אפילו לא השאיר את הנייד שלו על רטט. אסור היה שמשהו בלתי צפוי כמו קרינה או צלצול יתרחשו בזמן הניסוי, הוא לא ידע לצפות את התוצאות של זה. הניסוי עבד ברמה כל-כך רופפת של שווי משקל אנרגטי, שכל הפרעה יכלה להרוס אותו. זו הסיבה שהוא עשה את הניסוי מאוחר בלילה, אבל למה לא קישר את זה עם יום הולדתו ועם המסיבה הקטנה שהיא הכינה להם ושהוא לא הגיע אליה? כנראה אמרה לו על זה משהו בבוקר והוא לא הקשיב. הוא היה כל-כך טרוד במחשבותיו. עכשיו מה יאמר לה? שערך הלילה ניסוי שישנה את פני האנושות? האם לא אמר לה את זה כבר המון פעמים בעבר? מה ישכנע אותה שדווקא היום זה היה נכון? לא, לא היה טעם לומר כלום. הוא אמר רק "אני מצטער." היא אמרה לו שיאכל ויבוא למיטה והלכה לחדר השינה מבלי להוסיף מילה. הוא התבונן אחריה. היא כבר היתה לבושה בפיג'מה, אכלה את סעודת החג בלעדיו, והיתה בוודאי מאוכזבת מאד. הוא הצטער אבל לא הרגיש שהוא יכול להסביר לה במשהו את המצב. זה פשוט קרה, פתאום הבין בשעת אחר-צהריים מאוחרת שהכל מוכן, ולכן ניגש מיד לביצוע הניסוי. הוא לא היה יכול לחכות עם זה עוד יום, הסקרנות היתה הורגת אותו. והוא בכלל שכח מיום ההולדת.

הוא הרים את מכסה הסיר ומצא שם את האוכל האהוב עליו, עוף ותפוחי אדמה צלויים, אבל לא היה לו תיאבון, והוא פנה לחדר האמבטיה לצחצח את השיניים. במראה הוא הבחין ברעמת השיער שלו מלאה בתלתלים שחורים ואפורים וזה הזכיר לו שאשתו אמרה לו כבר כמה פעמים בשבועות האחרונים שהוא צריך להסתפר. עכשיו היתה לו כבר חזות של מדען תמהוני או פרופסור מפוזר או שניהם גם יחד. הוא גיחך, איך הגיע לידי כך? כשהיו סטודנטים, היו הוא וחבריו צוחקים על הפרופסורים האלה והיה אז בטוח שהוא לא יהיה כזה, והנה עם הזמן גם הוא כזה ובטח הסטודנטים מגחכים גם עליו מן הצד.

אשתו שכבה במיטה. היא השאירה את המנורה שלו דולקת כדי שיוכל להיכנס למיטה מבלי להעיר אותה עם הדלקת האור. בדרך-כלל היה חייב לקרוא כי אחרת לא הצליח להירדם, אבל אחרי הבעיות שגרם לה היום, לא רצה גם להפריע לה לישון. הוא גם ידע שממילא לא יישן הלילה. הוא כיבה את האור והסתובב אליה. היא שכבה עם הגב לעברו ולא זזה, אבל הוא ידע שלא נרדמה. נשימתה היתה שונה בזמן שישנה. הוא לא החליט אם להגיד לה משהו או לא, אם להניח עליה יד או לא, אבל לבסוף החליט לא לעשות דבר. תגובה נרגזת מצידה היתה רק עלולה להחריף את המצב. היה לו צר עליה, היה לו צר על המצב שנישואיהם הגיעו אליו. מתי קרה כל זה? מתי התחילה ההתעלמות שלו מכל מה שמחבר ביניהם? מתי קרה אותו ניתוק של הקשר החזק שחיבר אותם פעם? עכשיו כשהחזיר במחשבתו כמה שבועות לאחור, נזכר שהיא כל הזמן אומרת לו דברים והוא לא יודע מה היא אומרת לו. הוא לא מקשיב לה וזה לא חודר אליו. גם עכשיו הצער עליה לא הצליח לכבוש את המחשבות הטורדניות הקשורות לעבודתו. מה קרה לג'וק הזה? האם ככה נראה ג'וק מת? קפוא עם שש רגלים תקועות, כמו פסל? הנסיון שלו עם ג'וקים מתים כלל רק כאלה מורעלים שיצאו מתחת לארון יום לאחר הריסוס ונשכבו על הגב, או כאלו שנמעכו תחת רגלו. הצטער עכשיו שלא קרא קצת יותר על הביולוגיה שלהם כי עכשיו היה לו כל-כך חשוב להבין מה קרה שם. הגוף, עד כמה שהעין רואה, עבר בצורה מושלמת, עד השביבים הקטנים ביותר שעל רגליה ומחושיה של החיה. משהו דפק את העסק מבפנים. היה ברור לו שחומר ביולוגי לא מתנהג כמו חומר דומם. גם אם כל המולקולות עוברות במדויק בתהליך הזה, לא בטוח שהאורגניזם נשאר חי. ייתכן שאותו המשהו שמחזיק את החיים לא עבר עם השיעתוק– ככה הוא קרא לתהליך במחשבותיו אף-על-פי שלא דיבר על זה עם אף אחד. זה בעצם היה ההבדל בין הניסוי עם המחק והניסוי עם הג'וק. בקשר לחומר כבר היה יכול להיות בטוח. בקשר לרוח, לחיים, זה עניין אחר. אפילו היו החיים נשמרים, מה קורה עם התודעה? מה יקרה לבן-אדם שיעבור את התהליך? אם יצליח להעביר בן-אדם במכונה, מה יבטיח שהתודעה שלו תישמר? הוא אמנם יהיה אותו בן אדם מבחינה חיצונית, שתי טיפות מים, אבל האם הוא יידע שזה הוא עצמו? האם הוא יזכור כל מה שידע לפני השיעתוק? את זה אף אחד לא יוכל לומר עד לניסוי הראשון שייעשה עם בן אדם. מכל מקום, אפילו העברת המחק בצורה כל-כך מושלמת– והוא לא התבייש לומר זאת במילים הללו – היתה צעד גדול לאנושות.

 ג.

כצפוי, שנתו נדדה בלילה. אולי נמנם פה ושם כמה דקות, אבל המחשבות לא הפסיקו להטריד אותו. ראה וחזר וראה לנגד עיניו את החיה החומה המסכנה נדחפת באמצעות העפרון עם שש רגליה על הרצפה, קפואה וקשוחה כמו פסל. עד יום מותו, הוא ידע, התמונה הזאת תרדוף אותו. בבוקר קם מוקדם מאד, אשתו כבר נרדמה, זאת שמע היטב. הוא אכל משהו קטן במטבח ורץ לאוניברסיטה. היה לו המון מה לעשות. החליט שבינתיים ישקיע רק בנושא החפצים הדוממים, וימהר לפרסם את המאמר לפני שלוקחים לו את המעבדה שלו.

במעבדה היו הדברים מונחים כפי שהוא השאיר אותם. המחק היה על השולחן ולידו קופסת הסופר הסגורה עם חרירים במכסה העליון שלה. הוא בדק עוד פעם את המחק לראות אם לא קרה לו בינתיים שום דבר. הוא היה עדיין שלם וגמיש ועשה את עבודתו כמו שצריך. לאחר מכן פתח את הכספת חסינת האש, הוציא משם את ערימת הדפים הגדולה והניח אותה על שולחן המעבדה. הוא החליט לעבוד הפעם על השולחן הזה ולא על שולחן הכתיבה שלו, כי לאחר הניסוי של אתמול הוא היה נקי ומסודר לשם שינוי. הוא התחיל למיין את הדפים מלאי השרבוטים והחישובים שאסף במשך כשבע שנים והתיישב עם נייר נקי לנסח את המאמר מהתחלה. את הדפים הראשונים מילא בחומר רקע. דן בהמצאה הגדולה של המאה העשרים ואחת של האמריקאי דניאל שווינגלר, "ההיתוך השקט של שווינגלר" שהצליח לבצע ביקוע והיתוך של האטום בתהליך שקט ללא פיצוצים וללא שחרור אנרגיה אטומית עצומה. אלמלא שוויגלר, תהליך פשוט כזה של שיעתוק המחק היה מפוצץ עיר שלמה ועושה אותה גל של חורבות. אבל שוויגלר הצליח לרסן את התהליך וגדעון עוד שכלל אותו עד כדי כך שבשעתוק שלו, האנרגיה המועטה שבכל זאת מופקת בתהליך שווינגלר שבאמצעותו מתבצע הפירוק של המחק, משמשת בדיוק להרכבת המחק מחדש במקביל לפירוקו, וכך גדעון הצליח לעשות את התהליך שקט עוד יותר ובזכות זה הוא מתבצע ללא כל שינויי טמפרטורה של החומר המשועתק.

עודו משבח את התהליך של שווינגלר ומסביר את תרומתו שלו לשיפורו של התהליך, שמע רשרוש מוזר מכיוון ידו השמאלית. הוא הביט לשם, שם עמדה קופסית הסופר. הוא הרים את מכסה הקופסית ופלט צעקה מפיו. זה היה הג'וק שהסתובב לו בניחותא בקופסא, מרחרח את הפירורים שגדעון השאיר לו שם עוד לפני הניסוי, ומנפנף במחושיו אנה ואנה. ליבו של גדעון הלם בחזקה, הוא קפץ ממקומו אומר "לא ייתכן" "לא ייתכן" "הוא חי", תפס את הקופסא בידו והחל לרקוד איתה ברחבי המעבדה. השעה היתה שבע בבוקר ולמזלו אף אחד לא שמע אותו. מה יעשה? למי יספר? הניסוי הצליח, הג'וק חי ומתפקד. בידיים רועדות הוא הניח את הקופסא בחזרה על השולחן והתבונן בג'וק. בדק כל תנועה שלו, כל צעד, כל רחרוח, כל זיע של כנף או מחוש. מימיו לא חש אהבה כל-כך גדולה ליצור שהיה נחשב בעיניו תמיד כל-כך מאוס. מה לעשות עכשיו? למי לספר? יש כל-כך הרבה מה לספר. ראשונה עלתה במחשבה אשתו. היא בוודאי עוד לא קמה, אבל גם כשתקום, תראה שוב את שולחן המסיבה המפוצצת ורק מחשבות רעות תהיינה לה עליו. לדיקן? לאחד החברים במסדרון? יחשבו אותו למשוגע. לא. הוא ישתוק. הוא יפרסם את המאמר ורק אז כולם יידעו. על הג'וק הוא כמובן לא יספר לאף אחד. אבל הוא ימשיך לשכלל. הוא צריך לבדוק למה הג'וק היה קפוא מיד לאחר הניסוי. האם זה עניין פיזיולוגי, שאם זה יקרה לבן אדם גם הוא יצליח להתאושש, או שרק ג'וק יכול להתאושש מטראומה כזאת? או שזה עניין פסיכולוגי, ובפסיכולוגיה של ג'וקים מי מבין? הוא הרהר בעתיד של המחקר שלו, בהפיכת השעתוק לכלי תחבורה מופלא, שיעביר אדם מכאן לאמריקה וחזרה בשניות, בלי כל הטיסות המטרידות. אבל איך יישם את זה? מי יהיה האדם הראשון שיהיה מוכן לעבור את התהליך ולקחת את הסיכון? ואם יהיה אדם שיסכים, האם זה יהיה חוקי לבצע עליו את הניסוי? הקשיים הביורוקרטיים גרמו לו לפיק ברכיים אבל הוא החליט שהוא קודם כל ממשיך את המחקר ומשפר את המכשיר עד כמה שאפשר.

ד.

כשנסעו לקבל את הפרס, אשתו כבר היתה מפויסת איתו לחלוטין. עבר זמן רב, המאמר שלו פורסם וקיבל הדים, והוא כבר יכול היה לספר לה שבאותו ערב יום הולדתו, הוא בדיוק ביצע את הניסוי המוצלח שפתח את הדרך לכל הגלגולים שהם עברו מאז. אשתו היתה שבעת-רצון מן הסויטה המשובחת במלון המפואר, היא עברה על כל פינה ופינה כאדם הנכנס לדירה חדשה, והיתה מוקסמת מכל הטובין וההפתעות שהשאירו להם שם. היא נהנתה מן הכיבודים ומן הטקסים שנעשו לכבודו, והוא שמח לראות שהקמט, שאמנם לא סר מעל פניה, לא שידר אותה תחושה של אי שביעות רצון אלא היה לקמט ככל הקמטים. בנאום שלו הוא העדיף לא להיכנס לפרטי הניסוי שהביא לו את הפרס, הוא לא רצה להבליט את המשמעויות הכלכליות הטמונות בו כדי שאף אחד לא ייקח את הרעיון שלו, לא מדענים אחרים ולא חברות מסחריות. עינו לא היתה צרה מהשימוש ברעיון, והוא גם לא חשש שמישהו ירוויח כסף במקומו, הוא רק רצה שלא ייקחו לו את הבעיה שאמורה להעסיק אותו בשנים הקרובות. במקום זה הוא דיבר דברים כלליים על חשיבותו של המדע לקדמה וערך סקירה של כל ההמצאות החשובות שתרמו במשך ההיסטוריה לרווחת האדם והאנושות. היא אהבה מאד את הנאום שלו והיתה גאה בו מאד. כשדיברו האנשים האחרים, היא ישבה צמודה אליו והוא שמח על כך. כששוחח עם האנשים החשובים במסיבת הקוקטייל היא היתה כל הזמן לצידו, שומעת מה אומרים לו ומשתתפת במידת הצורך, והוא הציג אותה לכל אחד מהאנשים שפגש. שם, באירועי חלוקת הפרס, הוא הרגיש חופשי וקרוב אליה. המחקר לא הטריד אותו באותן שעות, הוא הצליח באופן חד-פעמי לפנות את ראשו מן המחקר והקדיש את כל כולו לאירועי הפרס ולאשתו. במלון הם שכבו כל הלילה חבוקים והיא לחשה כל הזמן באזניו דברי הערכה. כשעלתה בו מחשבה על זה שאולי היא מרגישה כך רק בגלל הפרס, נוכח לפתע, שאף פעם לא אמרה לו את ההיפך. אפילו לא באותו ערב של יום ההולדת. היא נעלבה אמנם מזה שלא הגיע, אבל אף פעם לא התבטאה על כך שהעבודה שלו לא חשובה, גם כשנפסק תקציב המחקר שלו וכל הקולגות חשבו שהוא כבר עובר בטל. כל הטרוניות שהיו לה נגדו, הבין באותו רגע, היו בעצם פרי דמיונו בלבד. מובן שהתורם שלו ג'והן סטיוארט התגאה על כך שהוא החזיק את הקתדרה שלו עוד לפני שזכה בפרס, וביקש ששמו יוזכר בכל המאמרים של גדעון. גדעון התרעם על כך אבל לדברי הדיקן שגדעון מצא אותם מוצדקים, הוא הבין שעדיף לו לעשות כרצונו של התורם מתוך דאגה לתרומות העתידיות שלו לגדעון ולחבריו במחלקה ובאוניברסיטה. התוכניות שלו לעתיד היו יקרות מאד. הוא היה צריך לבנות מכשיר שעתוק גדול יותר שאפשר יהיה להכניס לתוכו בן אדם והיה צריך אדם שיתנדב למשימה. הוא לא ידע איך למצוא אדם כזה ולא דיבר על זה עם אף אחד. היה ברור שהמכשיר ייכנס לשימוש מסחרי אך ורק כאשר יהיה ברור שהוא אינו גורם לשום שינוי קל שבקלים בגוף, בנפש או בתודעה של האדם שישועתק בעזרתו למקום אחר. הוא שכנע את עצמו שבכל ימי ההסטוריה היו אנשים אמיצים שהיו מוכנים לעבור סכנות כאלה כדי להביא לקדמת האנושות, כמו האסטרונאוטים שנסעו אל הירח ואל תחנות החלל. הסיכונים שהם עברו היו לא פחות גדולים מהסיכונים הטמונים במכשיר שלו. הבעיה העיקרית היתה בכך שהמכשיר לא העביר את החפץ המשועתק למקום אחר, אלא פירק אותו במקום שבו הוא נמצא למולקולות חנקן שהשתחררו לאוויר, ושיגר אותו למקום אחר על ידי בנייתו מחדש ממולקולות החנקן הנמצאות במקום המטרה. לא היתה כאן העברה של חומר, אלא רק העברה של אינפורמציה. גדעון החליט להשתמש בחנקן בגלל זמינותו בכל מקום על פני כדור הארץ, ובגלל שרוב החומרים האורגניים מכילים חלבונים שמולקולות החנקן הן מרכיב עיקרי בהן. בכך שרוב החומר נשאר קבוע הוא נמנע מראקציות אטומיות שבהן מעורבת יצירת אטומים מהיתוך או ביקוע של אטומים מסוג אחר, שהן הריאקציות הכוללות שינויי אנרגיה אטומית מסוכנת. בכך הצליח להשקיט עוד יותר את התהליך של שווינגלר ולצמצם את שינויי הטמפרטורה שיכלו לפגוע בחומר או בחי המשועתק.

לאחר קבלת הפרס היו לו הזמנות רבות לרדיו, לטלוויזיה ולהרצאות במקומות שונים ומשונים שאף פעם לא הוזמן אליהם, מהרצאות מדע פופולרי ועד להרצאות אורח בכנסים שאין להם שום קשר עם המדע, בהם היתה חשובה נוכחותה של אישיות. הוא הבין שכך לא יצליח להמשיך עם המחקר שלו, ולאחר כמה פעמים בהן הסכים בטעות להופיע בכנסים הללו, הדיר את רגליו מהם, חוץ מאשר באירועים פנימיים של האוניברסיטה שלו, שם לא יכול לסרב. האוניברסיטה העניקה לו מעמד שפטר אותו מהוראה. לכאורה היה בזה שחרור משעות רבות של עבודה שיכלו להתפנות למחקר, אבל הוא העדיף להמשיך ללמד. ההוראה היתה חשובה לו מאד. הצורך התדיר לחזור ולהסביר לסטודנטים את המכניקה הקוונטית גרמה לו לרדת לחקרי הפרטים של התורה, והנסיון שלו לפתח שיטות יעילות וברורות יותר להסבר הבהירה גם לו הרבה דברים שלא היו מספיק נהירים לו קודם לכן.

 ה.

המכשיר כבר היה כמעט מוכן. בשעות בהן העסיק את עצמו בנוסחאות, בהרכבת רכיבי המכשיר האחרונים, בשיפורו ובשכלולו, הטרידה אותו יותר ויותר המחשבה את מי יוכל לבקש לעשות עליו את הניסוי ואיך יבצע זאת. האם יפנה לשלטונות האוניברסיטה? אולי למשרד הבריאות? עם הזמן החל להתגנב ללבו חשש מפנייה לגופים אלו. הוא פחד מכך שמוסדות חזקים מדי כמו משרדים ממשלתיים יכולים מצד אחד לאסור עליו לבצע את הניסוי ומצד שני עלולים לגלות התלהבות יתר, לפתות אנשים בכסף, או חס וחלילה לנצל מצב מסוים של אדם, כמו אסיר, כדי להכריח אותו לעשות זאת. הוא אמנם אף-פעם לא שמע שדברים כאלה נעשים בארץ, אבל אם הוא לא שמע, חשב, זה לא אומר שזה לא קורה. הוא רצה מישהו שיעשה זאת מרצונו, כמו טייס או אסטרונאוט שמוכן לסכן את חייו בשביל החוויה ובשביל האתגר, והיה חשוב לו שזה יהיה אדם משכיל שישתף איתו פעולה, כי לאחר הניסוי היה חייב לחקור אותו ולדעת כל מה שהרגיש גם בזמן הניסוי וגם לאחר הניסוי. את הקיפאון של הג'וקים הוא הצליח למנוע. זה נעלם לאחר החלפת כמה רכיבים אלקטרוניים במכשיר. הוא מעולם לא חזר על הניסוי פעמיים עם אותו הג'וק כי חשש שניסיון שרכש ג'וק שכבר עבר פעם אחת את התהליך עשוי להשפיע על התנהגותו. את הג'וקים שהשתתפו בניסוי הוא שיחרר לטבע. הוא ידע שהוא עושה דבר לא אחראי, כי היתה סכנה שהם עברו מוטציות שעלולות לסכן את הדורות הבאים של ג'וקים או את שכניהם, כולל בני האדם, אבל לא היה לו לב להרוג אותם אחרי שעשו בשבילו את השירות הגדול הזה.

המכשיר היה בגודל של בן אדם. בתחילה חשב לעשות את התהליך בישיבה, כשהאדם יושב על כסאו, הכסא משועתק יחד איתו. אבל הוא חשש ממה שיקרה אם האדם לא יחזור מיד להכרה ואז הוא עלול ליפול מהכסא ולהיפצע. לכן בנה את המכשיר כך שהתהליך יתבצע בשכיבה עם דלת זכוכית סגורה מעליו. מבחינה ביולוגית כבר לא היו לו ספקות, לאדם המשועתק לא ייגרם שום נזק. כל האורגניזם יועבר באופן מושלם והוא גם יישאר בחיים. נשאר רק העניין של התודעה. מאחר שלגוף החדש לא היתה עתידה להיות אפילו מולקולה אחת במשותף עם הגוף הישן, הוא לא ידע מה יקרה לרוחניות, לתודעה או לזכרון של המשועתק. במקביל הוא ניסה להכין רשימת שאלות שיוכל לשאול את המשתתף, אם יקום מן התהליך בצורה שתאפשר לו לדבר. בחודשים הראשונים חשש מרעידות אדמה ותכנן לבנות את המכשיר על בולמי זעזועים. תנועה קלה של הבניין היתה עלולה לגרום לשחזור מצולק שלא היה בא בחשבון, אבל בשלב מאוחר יותר הוסיף למכשיר מערכת בקרה עצמית, כך שכל תזוזה חיצונית בלתי צפויה תגרום למכשיר לתקן את עצמו ולהמשיך לשחזר את האובייקט בדיוק במקום הנכון על אף התנועות החיצוניות.

לבסוף הגיע למסקנה שאין שום אפשרות לגייס מישהו, והוא יצטרך לשעתק את עצמו. הוא לא סיפר על כך לאף אחד כי חשש שיניעו אותו מלעשות כן. הוא זכר את המקרה של ורנר פורסמן שעשה את הצינתור על עצמו כשהיה לבד, ובהיותו עם הקטטר מושחל בין וריד יד שמאלו לבין החדר השמאלי של הלב, הלך ברגל למחלקת הרנטגן של בית החולים וחיכה בסבלנות בתור לצילום עם כל החולים. אבל בסופו של דבר כשהראה את הצילום לפרופסור שלו, פיטרו אותו מיד מעבודתו כקרדיולוג והוא נאלץ לעסוק מאז באורולוגיה. רק כמעט שלושים שנה לאחר מכן– בהן רבבות חולים יכלו להינצל מהתקפי לב באמצעות צינתור– אמריקאי אחד קרא את המאמר שהוא פרסם בזמנו, התחילו להשתמש ברעיון שלו ואז הוא זכה סוף סוף בפרס נובל. לעומת זה, במקרה של גדעון היתה חשובה בעיקר התודעה. היה ברור לגדעון שאף אדם בעולם לא יוכל לספר לו מספיק במדויק מה שעבר עליו באמת בזמן התהליך, והיתה חשיבות גדולה מאד לכך שהוא יבין וירגיש כל פרט ופרט וכך יוכל לשפר את התהליך ולתקן שגיאות אם יהיו. הוא הכין את כל מה שדרוש גם למקרה שיצליח וגם למקרה שלא יצליח. הכין צוואה, כתב הוראות לאשתו, הכין הוראות לפיזיקאים שמבינים בנושא איך להמשיך את העבודה. במסמך הזה רשם את כל תיקוני השגיאות שהכניס בכוונה במאמרים שלו כדי שלא תהיה אפשרות לשחזר את התהליך בלי הסכמתו או בלי שיתופו.

הוא הגיע למעבדה כבר בבוקר, הפעיל את המכשיר כמה פעמים על חפצים שונים ועל עוד ג'וק אחד, שהמשיך לטייל בקופסא ולרחרח את האוכל מיד לאחר ששועתק. הוא סידר שיהיה מפסק הפעלה גם בתוך המכשיר וגם מחוצה לו, כדי שיוכל להפעיל אותו מבפנים ולהפסיקו כשיהיה כבר בחוץ. הוא לא סיפר לאף אחד ולא ביקש מאף אחד להיות איתו. לקראת הערב הוא היה נרגש מאד. המכתבים לאשתו ולאנשי הפקולטה היו מוכנים ומונחים על שולחן המעבדה שלו. לידם הניח דפים ריקים כדי שיוכל לכתוב עליהם את כל מה שעבר עליו מיד לאחר שיקום מן הניסוי. הוא תכנן את השעתוק מן המכשיר לשטח קרוב אליו שפינה במעבדה לשם כך, הוא נכנס לתוך המכשיר ויצא ממנו כמה וכמה פעמים כדי לראות שהוא מצליח לצאת בקלות וגם תכנן את הפעולות המדויקות של היציאה – איזה יד ימשוך קודם, איזה רגל יקפל, והכל היה מתוכנן, כך שאם לפחות יישאר לו הזכרון שלו, הוא יהיה מאומן בקימה גם אם יהיה מטושטש. הוא תכנן את השחזור כך שפניו יהיו אל השעון הגדול שהיה תלוי על קיר המעבדה, כדי שיוכל לדעת אם התעורר מיד או לאחר זמן, והוא גם הכין על השולחן בקרבת מקום משככי כאבים למקרה הצורך.

לפני השעה המיועדת הוא התקשר לאשתו. הוא לא ידע אם יזכה לדבר איתה שוב. השיחה שהיא ניהלה אותה היתה שגרתית לחלוטין. היא סיפרה על תכניותיה למחר, על חברות שצלצלו ועל התוכניות של הילדים והנכדים. הוא כבר כתב לה הכל במכתב, לכל מקרה, אבל גם רצה להגיד לה משהו, שהוא אוהב אותה או שהיא יקרה לו, אבל לא מצא את המילים להגיד זאת בלי לעורר בה חשד. הוא סיים את השיחה באופן סתמי, הניח את השפופרת במקומה, קם ממקומו, נשכב בתוך המכשיר וסגר את המכסה מעליו.

 ו.

כשאשתו פתחה לו את דלת הבית היא הבינה מיד שמשהו לא בסדר. הוא אמר לה שהיה לו יום לא טוב. היא התעניינה לדעת למה והוא התחיל בכמה גמגומים אך לבסוף החליט לספר לה הכל. סיפר לה על השאיפה שלו להעביר אדם במכשיר, ועל כך שלא היה לו מישהו שיעשה את זה ולא ידע איך למצוא מישהו כזה, ובסוף לאחר שהבין שגם אם ימצא מישהו כזה, לא יוכל להבין ממנו את האינפורמציה המלאה, החליט שיעשה את הניסוי על עצמו. היא השמיעה קריאת בהלה כשאמר את זה.

"לפני הניסוי הכנתי את כל מה שדרוש אם יקרה לי משהו. כל הזמן חשבתי שאני עלול למות ואת תישארי והכנתי בכתב כל מה שאת צריכה כדי להמשיך לחיות בלעדי."                     

היא ישבה כשידיה סוכרות על פיה ועיניה קרועות לרווחה.                                                

"הכנתי את מספר הטלפון שלהבית על נייר בכתב גדול וברור, והנחתי אותו צמוד לטלפון במעבדה, כך שאם אצא מבולבל מהניסוי אדע לפחות שהמספר הזה שייך למכשיר הזה ואחייג אותו. הכנתי גם את כל המסמכים הדרושים להמשך המחקר בשביל מי שירצה להמשיך אותו ואז נשכבתי בתוך המכשיר וסגרתי את המכסה.

"פחדתי מאד."          

"אני מתארת לעצמי."

"לא, לא, לא פחדתי למות. פחדתי שמשהו יקרה בזמן הניסוי והאיש שייצא במקומי אחרי הניסוי לא יבין מה לעשות ועלול לקום לפני שהתהליך יסתיים או לא יידע שצריך לכבות את המכשיר. חששתי שאם אמות והמכשיר ימשיך לעבוד, מישהו שייכנס לחדר עלול להיפגע ממנו כי לא יידע מה המכשיר מסוגל לעולל. השארתי שלט 'סכנה לא לפתוח כשהמכשיר מופעל' אבל אף אחד בעולם לא יודע מה המכשיר עושה ועלול לא לקחת את האזהרה ברצינות. שכבתי שם כמה דקות לפני שאני מפעיל אותו. חשבתי עליך. לא פחדתי למות. הניסוי היה חשוב לי כל כך שהייתי מוכן לתת עליו את חיי, אבל חששתי שאצא משם מטומטם או מפגר או נכה, ואז אהיה עלייך לנטל לכל החיים. השארתי לך הרבה כסף בבנק, היית מסתדרת אילו הייתי מת, אבל אם הייתי יוצא לא בסדר, זה היה הורס את כל המשפחה."                                                                

היא קמה אליו בבהלה, ליטפה את פניו, את שערותיו, משמשה את כל גופו ואמרה, "אבל אני רואה שיצאת בסדר, אתה נראה בסדר גמור, רגיל לחלוטין."  הוא הרכין את ראשו, "כן, יצאתי בסדר. אני בדיוק כמו שהייתי."  

"אז מה הבעיה?"          

הוא הניד בראשו מצד לצד, "פחדתי. בסוף לא הפעלתי את המכשיר." 

היא הזדקפה ואמרה בטון החלטי, "טוב מאד עשית גדעון! זאת היתה שטות לעשות דבר כזה.

" הוא משך בכתפיו. "כן, אני יודע, זה היה טירוף, אבל היו אנשים שעשו דברים כאלה לפני. אם לא היו מדענים שמוכנים לסכן את החיים בשביל להוכיח את צדקתם, לא היו היום צינתור ולא היתה תרופה לאולקוס. אף אדם לא היה מסכים לעבור את הדבר הזה ראשון, רק מי שהאמין בזה. להכניס צנתר לתוך הוורידים של הלב בזמן שהוא פועם? מי יודע מה היה יכול לקרות? והאיש שטען שאולקוס נגרם מחיידקים ושאנטיביוטיקה תרפא את זה היה צריך להילחם נגד כל חברות התרופות שהרוויחו הון עתק מהתרופות השגויות שהן מכרו, ולא היה לו שום סיכוי נגדם. רגע לפני שנאלצו לפטר אותו בגלל הלחץ הפוליטי שהופעל על בית החולים הוא עשה על עצמו את הניסוי ובלע את החיידקים של האולקוס, גרם לעצמו את המחלה, וריפא אותה באמצעות אנטיביוטיקה. ואני – אני פחדן, אני לא כמוהם." 

"יש הבדל גדעון. יש הבדל גדול בינך ובינם."                                                   

"מה  ההבדל?"

"ההמצאה של שניהם מצילה חיים ומבריאה אנשים ממחלות קשות שגורמות הרבה סבל. המכשיר שלך הוא סתם פינוק. למה זה טוב להעביר בן אדם? שייסע במטוס, זה חמש שעות ללונדון, שתים עשרה שעות לניו-יורק, זה לא מסוכן ברמות כל-כך גבוהות. למה צריך את זה?"

"נכון, את צודקת. אולי בגלל זה השיקול של טובת המשפחה התגבר אצלי על טובת המדע." היא חיבקה את ראשו בידיה וליטפה את שערותיו.

"טוב עשית, ממש טוב."                

"כן, אבל עכשיו אין לי כבר בשביל מה לחיות."                                     

"למה אתה אומר את זה?"

"כל חיי הבוגרים אני שואף לדבר הזה. יכול להיות שהצלחתי לעשות את זה, יכול להיות שהמכשיר שלי יכול להעביר בן אדם למקום אחר בלי לגרום לו שום נזק, אבל אני לא אדע על זה אף פעם."    

"אתה לא צודק. להמצאה שלך יכולים להיות כיוונים אחרים שעדיין לא חשבת עליהם. אתה צריך להמשיך עם העברה של חומרים דוממים ולפתח את זה לכל מיני שימושים."

"כרגע אני לא רואה למה את מתכוונת."                             

היא התחילה להתלהב, "נניח שאתה מצליח להוציא ולהכניס חפצים ממקום שאיש לא יכול להגיע אליו."   

הוא צחק, "כן, לשדוד כספות. איזה רעיון מצוין! אבל אני מדען, לא אכפת לי כמה כסף יש לי או כמה אני ארוויח מההמצאה, אני רוצה לחקור, לגלות דבר שעדיין לא יודעים, להמציא משהו שיביא תועלת לאנושות."                                                                                                      

היא המשיכה, "נניח שצריך להחליף צינור מים שהתפוצץ. אתה זוכר איזה בלגן היה פה כשעשו את זה אצלנו? אפילו שהביטוח שילם הכל. כמה ערימות של חול ועפר, והאריחים שהוציאו, והימים שהיינו צריכים לקפוץ מעל הבור שהיה באמצע חדר האמבטיה."       

הוא נכנס לחישובים. "יש כאן בעיה קטנה, כי אני צריך חנקן, חכי רגע," הוא השתהה לחשוב ועשה תנועות משונות בידיו ובאצבעותיו, "כן, כן, יכול להיות שאפשר לעשות את זה עם חומר אחר, אולי עם החול, אולי יש בפנים מספיק אוויר בכל זאת? אני צריך לחשוב על זה."       

"אפשר גם לעשות השתלות איברים עם זה," היא הוסיפה.                                          

"ייתכן, ייתכן," אמר לה בהיסח דעת, כשהוא ממשיך את חישוביו וממשיך בתנועות הידיים שלו, מרים את עיניו לתקרה, מוריד לאדמה ושוב מחזיר אותן למעלה, והיא מסתכלת עליו ומחייכת.