9 – ילד העתיד

יום ב', שניים-עשר בפברואר, 10:32 בבוקר.

מר דווין ל. פורסטר השעין את גופו הכבד לאחור, נענע את משמניו בתוך מחלצותיו המפוארים ונשף עשן סיגר כחלחל אל חלל החדר.
"שיהיה ברור, אדוני המנהל. כסף לא מהווה בעיה," אמר במעין געייה.
המנהל סידר את ניירותיו בקווים מקבילים. "כמובן, מר פורסטר. כמובן."
"אני רוצה את הפסיכולוג הטוב ביותר. אני סומך עליך שתבחר אותו למעני."
המנהל הנהן בלא חדווה.
"מי עוד, לדעתך, יוכל לעזור לנו כאן?"
"היועצת השכבתית," אמר המנהל ונאנח קלות. הוא פיזר את ניירותיו והחל מסדרם מחדש.
"כן, היועצת השכבתית. אני אשלם את השעות הנוספות שלה. אני רוצה שהיא תתרכז אך ורק בבעיה העומדת לפנינו. האם יש משהו נוסף העולה בדעתך?"
"כן. בהמלצת היועצת, נצרף לצוות התצפית ילד מאחת הכיתות המקבילות. זה יעניק לחוות-הדעת שאנו מעוניינים לבנות נקודת-מבט שונה, שלדעתה חיונית למציאת הפתרון."
"בסדר גמור. שיהיה. האם מדובר במימון מיוחד…?"
"לא, לא, מר פורסטר." המנהל הסיר את משקפיו המבהיקות וניגבם בסבלנות במטלית מיוחדת.
"יפה. אם כך… האם יש משהו נוסף?" האיש הרחב נשען קדימה בצורה כזו שהכורסא איימה להתהפך על פיה. הוא איפר את קצה הסיגר הסגלגל ממש על-יד המאפרה.
"לא. סבורני שנסתפק בכך לעת-עתה. הבה נניח לאנשי המקצוע לעבוד במשך שלושה או ארבעה ימים, ונפגש כאן לאחר-מכן. אז תוכל לשמוע את חוות-דעתם."
"בסדר גמור. אתה יודע שפרהרד הוא בני בכורי. הוא יקר לי יותר מכל דבר אחר בעולם."
המנהל נאנח שוב. הוא ידע זאת, כמובן. הא הרים מסמך רשמי למראה וניתב ממנו את אפר הסיגר אל המאפרה.
"אין בכוונתי לחסוך בהוצאות. אושרו הוא הדבר החשוב לי מכל," שנה דווין ל. פורסטר וקם על רגליו.
"כמובן, מר פורסטר. אושרו של פרהרד חשוב לנו ממש באותה המידה."
כשיצא מר פורסטר, התיישב המנהל במקומו, נרכן קדימה ואחז ברקותיו במחוות ייאוש. אך היה זה רק למראית-עין. בתוך תוכו פיעמה בו תקווה. תקווה צחורה, טהורה. יתכן שהעולם הוא אכן מקום נאור ונפלא מאין כמוהו.

יום ה', חמישה-עשר בפברואר, 13:12 בצהרים.

המנהל כחכך בגרונו.
"ובכן, מר וגברת פורסטר, אתם רואים שצוות השטח שלנו גדל משלושה לארבעה. לאחר יום של צפייה וניתוח, הסכימו ביניהם היועצת והפסיכולוג כי נקודת-מבט שונה תוכל לסייע בידם. ומכיוון שהבהרת כי השכר אינו מהווה בעיה…"
דווין ל. פורסטר נעץ בדמות החדשה הלבושה מדי-שוטר מבט חד. "כן, כן, כמובן. מה שתמצאו לנכון." גברת פורסטר נותרה חסרת-מבע כמקודם.
"ובכן, נתחיל?" פנה המנהל אל החדר באופן כללי.
היועצת, גברת טננבאום, נגעה בתסרוקתה בזהירות כמבהירה כי אינה מתעתדת לפתוח בדברים מיוזמתה. הילד, בוב, השקיף על התצורות הלבנות שעל התקרה הלבנה והשוטר הניח יד אגבית על אקדחו.
"ובכן," פתח פרופסור בר-כוכב, הפסיכולוג. "יש לנו כאן מקרה מאוד מעניין."
המנהל נד בראשו עמוקות, לאישור דבריו של הפרופסור. הוא נטל מספר גיליונות והכה בהם על מנת ליישרם. לסימונו של הפרופסור העביר את המסמכים אל מר פורסטר.
"אנא, מר פורסטר, עיין בדו"חות כמה רגעים, ולאחר מכן נענה ברצון על כל שאלה שתעלה מלפניך."
"אני מעדיף לשמוע ישירות את חוות דעתכם," אמר מיד האיש גדל-הממדים וקימט מעט את המסמכים שהוענקו לו.
"יפה," אמר הפסיכולוג, מהנהן בשביעות-רצון. "אם כך, בוודאי לא תתנגד שנשמיע את דברינו בצורה ישירה, פשוטה, ושאינה משתמעת לשני פנים. אינני אוהב ללכת סחור-סחור, ובכוונתי לבטא בכנות את רחשי-ליבנו ודעתנו."
"כמובן, אדוני הפרופסור. אינני מעריך כל בזבוז זמן שלא לצורך ואני מעריך מאוד ישירות. לצערי אני בא במגע יום-יומי עם אנשים מתרפסים וטרחניים מעל ומעבר ממה שהייתי רוצה."
"אני מבין אותך לחלוט…"
בתנועה פתאומית הנחית השוטר כף יד גדולה על השולחן והקפיץ את הנוכחים. "אולי ניגש כבר לעניין?" אמר.
הילד פרץ בצחקוק בלתי נשלט, היועצת גרדה מאחורי אזנה ורק המנהל אסף את עשתונותיו בזריזות ראויה לציון.
"כמובן מר קאפרסן," אמר באורך-רוח. "אנא התחל."
השוטר החזיר את עצמו למיקום מכובד בצמוד למשען הכסא. הוא הניח שוב את ידו על קת-האקדח והביט ישירות בפניו של מר פורסטר.
"הילד שלך מעצבן במידה בלתי-רגילה," אמר.
דומה כי עשן סיגרו של דווין ל. פורסטר קפא באוויר. המנהל חייך במבוכה, הפרופסור שילב ידיו בהחלטיות והיועצת נראתה לפתע נינוחה באורח מרענן.
"סליחה?" מלמל מר פורסטר. נדמה היה כי גברת פורסטר הרימה מעט את גבותיה.
הפסיכולוג השתעל שיעול מלאכותי והרים את ידו. "ובכן, למרות שידידנו השוטר היה מעט בוטה, אין עלינו אלא להודות כי הצדק עמו. נתחיל במספר נתונים יבשים לכאורה, מר פורסטר. דבר ראשון, בנך אינו מוצלח במיוחד מן הבחינה החיצונית. אין בכך בושה, וזה בהחלט שלא באשמתך או באשמתו."
"כן," אמרה היועצת. "הוא נמוך, בעל פנים לא סימטריות, שיער גבשושי…"
"מה זאת אומרת שיער גבשושי?!" הרים לפתע דווין ל. פורסטר את קולו.
"אנא," אמר השוטר בקול רם ופתאומי. "הנח לנו לסיים. אחרי שתקבל את התמונה המלאה, תוכל לשאול שאלות."
"אבל מה זאת אומרת שיער גבשושי?" חזר ושאל מר פורסטר, הפעם בחשדנות.
המנהל שלף לוח מבריק משובץ סדרת תמונות שתיארו טיפוסי שיער וסוגי תסרוקות מגוונים.
"הנה. כאן," אמר והצביע.
הפסיכולוג אמר, "הפרטים אינם חשובים, מר פורסטר. הדבר שחשוב להבינו הוא כי נתוניו החיצוניים של בנך אינם מהווים יתרון. הבנות מתרחקות ממנו, הבנים לועגים לו, הוא אינו נבחר לתפקידים משמעותיים בהצגות, מוצב בחלק האחורי של תמונות המחזור, וכן-הלאה."
"ומכיוון שהוא נמוך, יוצא כי הוא אינו מופיע כלל בתמונות המחזור," הסביר המנהל.
"זה, "התערבה היועצת. "לכשעצמו ניתן בדרך כלל לאיזון על-ידי נתונים אחרים כמו הצלחה בלימודים או נימוסים נאים, שלפחות מחבבים את הילד על המורים."
"או הצטיינות בספורט," תרם השוטר את הבחנתו.
"אך זהו לא המקרה שלפנינו," משך הפסיכולוג בכתפיו. "פרהרד חלש גופנית, אינו מסוגל להגן על עצמו, וחסר קואורדינציה בסיסית במשחקי כדור, לפחות על פי מה שהספקתי לראות." הפסיכולוג פנה אל חברו לכיתה של פרהרד במחוות שאלה, והילד הנהן לאישור.
"גם הנימוסים שלו לא מוצלחים במיוחד," אמר השוטר.
היועצת המשיכה. "פרהרד מתחצף לגדולים ממנו, מקלל את המורים, ואינו מגלה כושר-אבחנה מוצלח בשטחים אינטלקטואלים. למעשה, הציונים שלו מציבים אותו דרך קבע ברבעון האחרון של הכיתה."
"הרבעון האחרון זה לא כל-כך נורא. איינשטיין היה תלמיד בינוני למדי," פלט מר פורסטר מבעד לעשן הסיגר. הוא שמר על ארשת מכובדת ועניינית וזכה לעל כך להערכה מצד המנהל.
הפסיכולוג חייך ביבושת. "זו היא שטות גמורה, כמובן. איינשטיין היה תלמיד מבריק, וההמצאה הזו היא פרי יוזמתם של אנשים טיפשים בעיקרם ובעיקר חסרי-עתיד."
"הוא גם מסריח," אמר הילד בנחרה פתאומית. "אתם לא נותנים לו להתרחץ בבית או מה?"
המנהל שלח אל הילד מבט חד, אך היועצת נתפסה לשאלה ופנתה אל אשתו של דווין ל. פורסטר.
"האם פרהרד מתרחץ על בסיס יומי, גברת פורסטר?"
האישה הפנתה אל היועצת מבט איטי, אך מר פורסטר הניח יד שמנמנה על ירכה.
"אשתי מעט קהת-מחשבה היום. אנא אל תטרידו אותה." הוא עטה מבט אמיץ וקר-רוח. "אני שומע את האבחנות – אך אינני שומע כל פיתרון. השאלה העומדת על הפרק היא מה ניתן לעשות."
"רגע אחד," אמר השוטר. "נדמה לי שיש עוד כמה דברים."
"כן," אמרה היועצת. "הבחנו כי יש לו בעיות בראייה. הוא כמעט ואינו מצליח לקרוא מהלוח, ונכשל בזיהוי אנשים ממרחק בינוני. האם הוא משתמש במשקפיים?"
"לא. אולי אנחנו צריכים לעשות לו בדיקה," הודה מר פורסטר.
"אולי באמת," אמר השוטר בקול חמור. "ככלל, עושה רושם שהילד שלכם מוזנח למדי."
הפסיכולוג השתעל בקולניות. "אנא, מר קאפרסן." הילד גיחך שוב.
"תפסתי את התמונה הכללית," אמר מר פורסטר באומץ. "הילד לא הכי מוצלח בעולם. יש להודות שמדברכם עולה כי דרושה מהפכה של ממש על מנת להעלות את פרהרד על דרך המלך. אני חוזר ושואל – מה עושים?"
אנשי המקצוע הפנו מבטם אל המנהל, שפרש את ידיו לצדדים. "ובכן," אמר. "יפה שציינת זאת –אנו מצויים בעידן של מהפכות בלתי פוסקות, מר פורסטר. יש להודות על כך."
שש זוגות עיניים הופנו אל המנהל בהמתנה חסרת-פשרות. המנהל שילב שוב את אצבעותיו ואמר, "הדרך הטובה ביותר לפתור בעיה היא להתייחס אליה באופן נקודתי, ישיר ואינטנסיבי. במקרה שלנו כאן –"
"מקרה מעניין מאוד," התערב הפסיכולוג.
"– אנו מתעסקים עם כמה וכמה בעיות נקודתיות שכאלה."
"ובכן?" קבע מר פורסטר בקול גבוה מהנחוץ.
"הגענו למסקנה, מר פורסטר, זאת-אומרת, אני והצוות הנכבד, כי הפתרון המיידי והטוב ביותר למצבנו הוא להחליף את פרהרד בגולם פוזיטרוני."
"סליחה, חוששני כי לא שמעתי היטב."
"גולם – פוזינטרוני." המנהל הדגיש את המילים, הישיר מבט אל היועצת וחזר להביט במר פורסטר.
"מה? מה זאת אומרת?" אמר מר פורסטר. למרות מאמציו הראויים לציון, נראה כי לרגע קט חמקו עשתונותיו של מר פורסטר אל מעבר לפינה הקרובה.
המנהל שילב את אצבעות ידיו אלו באלו בפעם המי-יודע-כמה והניח אותם לפניו. "כן. אנו נציב גולם פוזיטרוני שימלא את מקומו, ונספר לילדים האחרים שזהו פרהרד. עקב יכולותיו הספורטיביות המעולות, כושרו והידע הכביר שנוכל להקליט לתוכו יעלו גם הישגיו בלימודים, כך שהוא ישתפר כמעט בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת."
"נוכל גם להיפטר מהשיער הגבשושי ללא כל בעיה," תרמה היועצת.
מר פורסטר לקח לעצמו, באורך-רוח מרשים, כחצי-דקה להרהור עמוק בינו לבין עצמו. הנוכחים כיבדו זאת והמתינו בסבלנות.
"אתה חושב שהילדים יקנו את זה?" פלט לבסוף מר פורסטר.
"ובכן, הצוות המובחר שכאו איתנו סבור כי הדבר סביר לחלוטין. למר קאפרסן אחיין העובד במפעל לגלמים פוזיטרונים, והוא טוען כי בדגמים החדשים קשה מאוד להבחין בין ילד אמיתי לפריט משובח מתוצרתם." המנהל הנהן אל עבר מר פורסטר באורח מרגיע.
"כן," התערב השוטר. "ראיתי כמה תמונות בעצמי. העיצוב יוצא מן-הכלל. מבריק. יוצא מן-הכלל."
"אבל…" החל מר פורסטר לומר והתחרט. אך לבסוף אזר עוז והמשיך. "והמורים? מה עם המורים?"
המנהל שילב את ידיו בנחת. "הם יקבלו, כמובן, הנחיות מתאימות. לא יגרם כל נזק."
"אינני יודע מה לומר," אמר מר פורסטר.
המנהל פרש את ידיו קלות. "אין צורך למהר, מר פורסטר. מובן כי זוהי החלטה משמעותית, ואין להיחפז. קח לך כמה דקות והרהר בדבר."
כעבור זמן-מה התרומם מר פורסטר על רגליו. הוא נראה כאדם שבא לידי החלטה.
"בסדר," אמר. "אני מניח כי במידה ודנתם בעניין בכובד ראש, והגעתם למסקנה כי הדבר אפשרי ומועיל, הרי אני יכול לבטוח בשיקול דעתכם המקצועי. האין אני צודק?"
"ודאי, מר פורסטר," אמר המנהל. היועצת הנהנה בראשה, והשוטר נעץ את מבטו במר פורסטר בקשיחות רבה, באופן שיכל להיחשב בהחלט כחיזוק מורלי.
"אז הכל סוכם אם כך?" פנה מר פורסטר אל החדר באופן כללי. "אתם תטפלו בעניין הגולם הפוזיטרוני?"
"בוודאי, מר פורסטר. אין לך מה לדאוג."
"ומה עם פרהרד?"
"הוא יכול לעבור מיידית לידי הצוות. אנו נדאג לכל הפרטים. אין טעם להשתהות עם זה," אמר המנהל בעודו מתרכז כביכול בגרגר אבק מטריד במיוחד שנמצא על חפת שרוולו השמאלי.
מר פורסטר הנהן באיטיות.
"עליך להבין כי זוהי החלטה כבדת-משקל," אמרה היועצת והניעה את ראשה בעדינות.
מר פורסטר פנה אליה בחומרה. "היי בטוחה כי כובד ההחלטה ידוע לי. לא אקל ראש בכך. הרי מדובר בעתידו של בני יחידי."
היועצת הנהנה בנימוס ובכבוד, ומר פורסטר סייע למרת פורסטר לקום על רגליה. מר פורסטר העניק הטיית ראש מכובדת לכל אחד מהנוכחים, ופסע עם אשתו החוצה.

יום א', שמונה-עשר בפברואר, 17:45 בערב.

נורה  אדומה הבהבה על שולחנו של המנהל. הוא הרים את השפופרת.
"כאן המנהל," אמר.
"שלום אדוני המנהל. מדבר מר פורסטר."
המנהל נסוג קמעה במושב-העור העמוק שלו. "האם הכל כשורה, מר פורסטר?"
"כן. זאת-אומרת, לא."
נימת מתח התגנבה לקולו של המנהל. "חוששני שאיני מבין."
"התגלתה בעיה קטנה בנושא שעליו דיברנו…"
"מדוע? זאת אומרת, איזו מין בעיה?"
"ובכן, מדובר בהורים שלי. הם כבר בני שמונים ויותר, אתה מבין."
"לא," ענה המנהל. "זאת-אומרת, כן."
"ובכן, אני עדיין סבור שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, אדוני המנהל. אך לעת-עתה –"
המנהל הריח צרות מתקרבות, ועיקם את אפו. "מה לעת-עתה, מר פורסטר?"
"בכוונתי להשהות את הפתרון עליו דיברנו. מדובר ככל-הנראה רק בימים ספורים."
"אני מבין," אמר המנהל באיפוק. "ברור לך כי ההכנות כבר החלו –"
"כן. כן, ודאי," מיהר מר פורסטר להרגיע. "אשא כמובן בכל ההוצאות הנלוות."
"אין מדובר רק בעניינים כספיים, מר פורסטר. התחלנו לנהל פורומים עם תלמידי כיתתו של פרהרד. בכוונתנו להכינם לבאות בצורה המקצועית ביותר. התחלנו לטוות את הסיפור על מחלה בה לקה פרהרד, אשר בגינה יאלץ להיעדר מספר שבועות, ובסופה יחולו בו מספר שינויים –"
"אני מבין, אדוני המנהל. היה בטוח כי אני מעריך את אופן טיפולכם במצב –"
"למעשה, מר פורסטר, המורה להתעמלות כבר קיבל הנחיות ברורות ביותר לגבי –"
"אני מבין היטב, אדוני המנהל." מר פורסטר שילב נימה תוקפנית מעט בקולו. "אך אינך מצפה שאפעל בחיפזון בעניין הכרוך בעתידו של בני, האין-זאת?"
"כמובן. כמובן, מר פורסטר." מבלי-משים צנח המנהל במושבו מעט יותר.
"יפה, אם כך. כרגע עלינו להקפיא את התהליך, לפחות עד יום רביעי. האם הדבר ברור?"
"כן, מר פורסטר. כמובן."
"בסדר גמור."
למשך דקה נדמה היה למנהל כי השיחה נותקה.
"מר פורסטר?" שאל לבסוף.
"כן. כן, אני עדיין כאן."
המנהל מחה מעט זיעה שבעבעה ממצחו על-אף מערכת בקרת-האוויר מן הסוג המתקדם ביותר שהותקנה לאחרונה בחדרו. "האם יש דבר-מה נוסף…"
"כן."
"כולי אוזן, מר פורסטר. כולי אוזן."
"תמהני… זאת-אומרת, אינני רוצה שתחשוב אותי לאיזה סוג של…" קולו של מר פורסטר נשבר. היתה זו חוויה בלתי-רגילה עבורו.
"אנא דבר בחופשיות, מר פורסטר," אמר המנהל בקול רגוע והפעיל את מערכת-ההקלטה של מכשיר הטלפון. "היה בטוח כי דבריך שמורים עמי מכל משמר."
"ודאי. ודאי. ובכן, שאלתי את עצמי האם דבר שכזה נעשה כבר בעבר."
"אתה מתכוון, שילוב גולם פוזיטרוני במקומו –"
"בדיוק. כן, לזה אני מתכוון."
המנהל העניק לעצמו נשימה ארוכה. "ובכן, לא ככל הידוע לי."
"אני מבין."
"אולם אין זה אומר כי הדבר אינו אפשרי. זאת-אומרת, אינני רואה כל סיבה כי יחול שיבוש כלשהו בתוכנית, מר פורסטר. מיטב הצוותים שלנו עובדים על הפרוייקט."
"כמובן, אדוני המנהל. כמובן. רק שאלתי את עצמי."
"אני מבין. אתה יכול להיות רגוע לחלוטין בכל-מה –"
"ברור, אדוני המנהל. ברור. ובכן, תשמע ממני בקרוב. לכל המאוחר, יום רביעי."
"בסדר גמור, מר פורסטר. בהצלחה."
"גם לך. תודה רבה."
השיחה נותקה. המנהל הוסיף לאחוז בשפופרת זמן-מה, שעה שהעתיד שדמיין לנגד עיניו עד לא-מכבר הפך מאנדרטת-ניצחון עשויה בטון מזוין למגדל קלפים הניצב במישור סחוף-רוחות.
לבסוף הניח את השפופרת ומיד הרימה שוב.

יום ב', תשעה-עשר בפברואר, 06:21 בבוקר.

מר פורסטר היה ישוב על כורסא בלתי-נוחה. כובעו היה מונח על ברכיו, ורעייתו היתה ישובה לצדו. הוא ריפה מעט את עניבתו. הוא נרכן ונטל מעט מתכולתה של כוס-המים שניצבה מולו על שולחן נמוך כמעט כמדרגה.
"פורסטר, יקירי," פתחה האישה הקשישה.
"אימא," אמר מר פורסטר.
"פורסטר," אמר הקשיש עב-השיער ומעובה הקול, והנד בראשו קצרות.
"אבא."
הקשיש נראה כמי שהגיע לגילו בזכות. מבטו היה ענייני ותנועותיו חסכניות. הוא פתח בדברים ללא השתהות מיותרת. "ובכן, אני ואמך, פורסטר, שוחחנו בינינו רבות מאז שהעלית את הפתרון בדבר עתידו של פורסטר הקטן." אמנם ניכרה בדבריו של האב מצוקה קלה, אולם, כאמור, היה מדובר באדם מרשים שנסיונו היה רב ומכשולים רבים בחייו הותיר מאחור ללא חרטות.
"כמובן, אבא. לא הייתי רוצה לנקוט בפעולה שכזו ללא שהודעתי לכם קודם-לכן." מר פורסטר לגם מהמים שוב והחניק עווית פעוטה בלחיו.
"כמובן, בן. אנחנו מבינים זאת," אמר הקשיש. רעייתו הנהנה וחייכה אל מר פורסטר חיוך מרגיע.
"אתה יודע," המשיך הקשיש. "תמיד אומרים כי הזקנים הם אנשים נרגנים וזעופים –"
"אינני חושב כי אתם כאלה," אמר מר פורסטר.
"כמובן, כמובן. איננו סבורים כי אתה חושב עלינו כך, כמובן. אני רק מנסה לערוך הקדמה קטנה –"
"ודאי. אבא, אני מתנצל."
"לא קרה שום-דבר." הקשיש רכן מעבר לשולחן הנמוך וטפח על ברכו של מר פורסטר פעמיים. "לא קרה שום-דבר. אולי אתה רוצה קצת סוכר במים שלך?"
"לא, זה בסדר גמור."
"בסדר. ובכן, איפה הייתי. כן. כן, דיברתי על אנשים זקנים. אתה יודע, בימינו מדברים על כך שהעולם שייך לצעירים, וכדומה. על כך שכל דור מנסה להפחית מחשיבות תרומתו של הדור הקודם, וכדומה. אתה מבין, ודאי, על מה אני מדבר."
"כן, אבא. אולם –"
"לא. לא, אין צורך שתתנצל בשם בני-דורך או משהו כזה. אלו הן העובדות וגמרנו."
מר פורסטר הנהן וגירד במצחו. הקשיש המשיך.
"בכל אופן, על אנשים זקנים טוענים שהם נרגנים, כפי שאמרתי, מכיוון שהם לא מקבלים חידושים בשמחה יתרה. שאינם מסוגלים להתמודד עם מהפכות שבאות על החברה, מהפכות טכנולוגיות, תזונתיות וכדומה. בעקבות כך הם נתפסים כאנשים אטומים, שמרנים, צרי-מוחין וכדומה. דברים שכאלה. בקיצור, הם מדומים כאנשים שאינם מסוגלים להסתגל לקצב השינויים האדיר של עולמנו, וכדומה." הקשיש הפסיק על-מנת להניח את ידו על ברכה של רעייתו. "אמך ואני לא היינו רוצים להחשיב את עצמנו כאנשים כאלה, בן. חשוב לנו מאוד שתבין את זה."
"ודאי, אבא. לא הייתי מעלה בדעתי –"
"כן, יפה. אתה יודע, יש לכך הסבר מתקבל על-הדעת."
"למה, אבא?"
"לכך שהזקנים הופכים עם השנים לבריות מסתגרות וחשדניות כלפי העולם. הקדשתי לכך, זאת-אומרת, אמך ואני הקדשנו לכך מחשבה לא מעטה. לא מעטה כלל. אנו סבורים שהזקנים הם כמו כל האנשים האחרים, שעבדו קשה על-מנת להשיג דבר-מה, ואז לפתע נלקח מהם הדבר בחטף על-ידי ברנש מוזר, זב-חוטם ונעדר דרך-ארץ."
"אני מבין, אבא."
"פשוט, ככל אחד אחר, הם, האנשים הזקנים, אינם ששים לוותר על השליטה המרשימה אותה רכשו במהלך חיים ארוכים. שליטה על ידע, מנהגים, וכדומה. על מעמד, כבוד אותו רכשו פעמים רבות במאמץ לא-מבוטל, וכדומה. הקידמה למעשה מותירה אותם מאחור, ומאלצת אותם להילחם על מקומם. התגובה הנפוצה לכך היא הבעת חשדנות כלפי הצעירים ומה שהם מייצגים. זהו למעשה מין מנגנון הגנה טבעי. הוא קיים בטבע במקומות רבים."
"כן, אבא. זוהי דרך יפה להציג את זה."
"תודה, בני. לא היינו רוצים להיחשב כמי שמגבילים את הקדמה האנושית בשל איזו דעה קדומה או דבר מה בסיגנון. מאוד חשוב לנו שתבין את זה."
"כמובן, אבא. אימא."
"יפה. אמך העלתה אמש רעיון יפה, עם זאת. יקירתי?" הקשיש פנה אל רעייתו בשאלה.
"אנא, ג'וספה. הדיבור קצת קשה עלי היום," אמרה הקשישה בעדינות וחייכה, תחילה אל בעלה, לאחר מכן אל מר פורסטר עצמו ולבסוף אל מרת פורסטר.
הקשיש חזר להביט במר פורסטר. "ובכן, אמך טענה כי יתכן ולתפקיד הלא-כל-כך פופולרי הזה, של הטלת ספק במעשיהם של הצעירים, יש משום ריסון, פורסטר. משום מעשה ריסון שתפקידו לאפשר לצעירים לבחון היטב את דרכם ולהביט בעין מפוכחת וסבלנית בקרקעית הבריכה, בטרם יקפצו אל המים, כמו שאומרים."
"יפה," אמר מר פורסטר והנהן. הוא חייך אל עבר הקשישה.
"כן. כמובן, אין הכוונה באמת להקפיא את העולם על שמריו. רק לשמש כגורם מאזן –"
"כן. אני מאמין שהבנתי מה כוונתכם," אמר מר פורסטר בקול שהפך חסר-גוון.
הקשיש עשה הפסקה קצרה והביט הצידה. הוא החזיר את מבטו את עבר מר פורסטר.
"ובכן, רק רצינו, אני ואמך, לשאול כמה שאלות ואולי להעלות כמה הצעות, אם אפשר."
"כמובן, אבא. איזו שאלה. אשמח לשמוע כל מה שתאמרו."
"יפה. יפה."
הקשישה הנהנה ושוב חייכה אל עבר מרת פורסטר. מר פורסטר מחה בתנועה מהירה זיעה ממצחו. חש היה כאילו סלע כביר התיישב על גג הבית. הסלע, בנוסף למשקלו העצום, גם הקרין חום עז שחדר בעד התקרה.
"ובכן," אמר הקשיש. "תהינו, אמך ואני, מה דעתו של מנהל בית-הספר על מה שעומד לקרות?"
"דעתו חיובית ביותר, אבא. הוא תומך נלהב ברעיון ומשקיע בכך את כל מרצו."
"טוב לשמוע, טוב לשמוע."
"כמו-כן היועצת הפסיכולוגית שותפה מלאה בכל התהליך, ומלווה אותו למן הרגע הראשון."
"זה מרגיע מאוד. יפה."
"למעשה, הצוות כולו שש לבצע את הפרוייקט. מיטב האנשים, ממש. אחד-אחד." מר פורסטר הנהן בראשו וליטף את שולי כובעו בידיו.
"טוב מאוד. באמת יפה," אמר הקשיש והביט ברעייתו.
"מרשים, יפה, מרשים." אמרה.
"לא היינו רוצים," המשיך הקשיש. "להטיל ספק בצוות כמו זה שאתה מתאר. אולם, מה בדעתם לעשות בפורסטר הקטן עצמו? האם הם דיברו על כך?"
מר פורסטר פרש את כפות-ידיו בתנועה קטנה. "ובכן, יהיה זה באמת חסר-טעם… אני מתכוון, אם הגולם הפוזיטרוני במילא אמור להיכנס לנעליו… אתם בודאי מבינים."
"כן. ודאי," הקשיש הנהן. "אולם, סלח לנו אם נהיה כאן קצת חטטניים, אבל מה יעשו בו – כוונתנו, מן הבחינה הטכנית?"
"בפורסטר הקטן או בגולם?"
"בפורסטר הקטן."
"ובכן, מנהל בית-הספר יקבל אותו לידיו מיד עם הגעתו של הגולם הפוזיטרוני מבית-החרושת. הוא הבטיח לי שיטפל בפורסטר הקטן במלוא-האחריות והרגישות." מר פורסטר כיווץ מעט את כובעו. "אני סומך עליו במאת האחוזים. למעשה, יותר מזה. אני סומך עליו יותר מאשר אני סומך על עצמי."
הזקן נראה מוטרד לרגע קצר. "אינני בטוח כי טוב הדבר לסמוך על מישהו אחר יותר מאשר על עצמך, אולם נניח לזה." הוא היסס והביט ברעייתו לרגע קצר.
"אני ואמך שאלנו את עצמנו, איזה נזק יגרם אם, ובכן…"
הקשיש היסס שוב. הוא הביט לסירוגין במר פורסטר וברעייתו.
"אנא אבא. דבר בחופשיות," אמר מר פורסטר.
"אנחנו מתכוונים," פתח שוב הקשיש. "זאת-אומרת, אין בדעתנו למנוע את התקדמות האנושות לעבר הבלתי-נמנע. אנחנו לא רוצים להיחשב זוג זקנים שמרן וקהה-מחשבה –"
"אבא. בבקשה," אמר מר פורסטר בקול שטוח.
"כן. ובכן, אנחנו תוהים, זאת-אומרת, איזה נזק יגרם אם אמך ואני נשמור לעצמנו את פורסטר הקטן?"
מר פורסטר החוויר מיד. כעבור זמן-מה פתח את פיו וקול חלוש נפלט ממנו. "מה… כוונתך…"
"אנחנו, כוונתי אמך ואני, נקשרנו למדי אל פורסטר הקטן, אם אפשר לומר זאת בצורה זו." הקשיש פרש קלות את ידיו לצדדים. "היינו רוצים לשמור אותו. נגדל אותו כאן, אצלנו."
מר פורסטר נטל יד נוקשה, הרים את כוס-המים וגמעהּ עד תום.
"אבא –"
"כן פורסטר?"
"אינני יודע מה יגיד על כך המנהל. אלוהים, אינני יודע אפילו אם זה חוקי."
"מה זאת אומרת חוקי? מה כבר יכול להיות כאן לא חוקי?" שאל הקשיש לאיטו בעודו מכווץ את גבותיו.
"אני לא יודע. אני צריך לברר." מר פורסטר, שהגיע לבית הוריו בלב קשה, נוכח כי הבוץ אותו חש מלחך את נעליו גאה כבר עד ברכיו. הוא החוויר שוב, על-אף שטרם סיים להאדים מהחוורתו הקודמת. "אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים?" שאל. "אימא?"
"כן, פורסטר," אמרה הקשישה. "שוחחנו בדבר רבות. אנחנו מוכנים לקחת על עצמנו את גידולו של פורסטר הקטן, עם כל המשתמע מכך."
מר פורסטר קם ממקומו.
"כבר אתה הולך?" שאל הקשיש. "אולי תישארו לארוחת-צהרים? אנחנו אוכלים מוקדם."
"לא, אבא. עלי לעשות כמה בירורים בהקדם האפשרי. אינני רוצה להשתהות עם ההחלטה. אתקשר אליכם ברגע שאוכל."
פורסטר הקשיש התרומם גם הוא, ולחץ את ידו של מר פורסטר. "בסדר, פורסטר. סע לשלום. אנו נמתין לתשובה בסבלנות. קח את הזמן, ועשה את ההחלטה הנכונה. ברר מה הן האפשרויות, וכדומה. אנחנו סומכים עליך שתעשה את ההחלטה הנכונה, פורסטר."
"כן, תודה, אבא."
מר ומרת פורסטר עזבו כאשר היתה השעה קצת לפני שבע בבוקר.

יום ב', תשעה-עשר בפברואר, 08:08 בבוקר.

"זוהי אכן בעיה מציקה ביותר," אמר המנהל. הוא שילב את אצבעותיו מעל שולחנו. "עלינו להגיע לפתרון במהירות האפשרית. הזמן פועל לרעתנו."
בימים האחרונים איבד מר פורסטר, כך נראה, מכושר-החלטתו ואף משהו משמחת-חייו. אך באופיו הייתה עדיין אותה אופטימיות ותקווה בריאה שאין להביסה.
המנהל המשיך. "האם נכון יהיה הדבר מצדי, מר פורסטר, להבין כי אביך מהווה מכשול בפני תוכניותך?"
מר פורסטר החוויר מעט. "אינני בטוח כי זהו הניסוח בו הייתי בוחר, אדוני המנהל."
"כמובן. אני מתנצל. כוונתי, שהיית שמח יותר, או אולי שליו ורגוע יותר, אילו לא היה אביך מעלה את אותו רעיון בלתי-רגיל?"
"אבי ואמי יחדיו בעניין זה, אדוני המנהל."
"ודאי, ודאי." המנהל סידר את משקפיו. "ובכן?"
"אני משער שהייתי חש בנוח יותר, כן, אילו לא היו נוצרים מכשולים. במשך הימים האחרונים הספקנו אני ואשתי להשלים יפה עם התוכנית. זאת-אומרת, התרגלנו לרעיון. פחדינו וחששותינו הראשוניים נראים כעת בעיננו כפרימיטיביים, אם ניתן לתאר זאת כך."
"אני מבין. כן," אמר המנהל. "אני מבין. כך חשבתי. אין זה אלא טבעי. איננו יכולים להניח לתחושות הבטן שלנו לכבול אותנו במקומנו, הרי. האין זאת? עלינו להתקדם. אני מעריך מאוד את דרך הטיפול שלכם בנושא."
"תודה, אדוני המנהל."
"אין-בעד-מה. אין-בעד-מה," אמר המנהל בעודו מהרהר. מבטו הפך זגוגי אך ניכר היה כי מחשבותיו התחדדו כסכינים. אישוניו הצטמצמו ונעו במהירות. מר פורסטר הבחין בכך והניח למנהל לנפשו במשך דקה או שתיים.
"בסדר, מר פורסטר," אמר המנהל לבסוף. הוא הרים את ראשו ופשט את ידיו. "תקן אותי אם אני טועה, אך נדמה לי ששנינו, זאת אומרת, אני ואתה, מצויים באותה הסירה בדיוק. בעיותך הן בעיותיי וההפך."
"כמדומני שהצדק אתך, אדוני המנהל," אמר מר פורסטר. המתח חזר לאבריו. הוא נטל את כוס-המים וגמע ממנה, על-אף שלא חש כל צמא.
"יפה," אמר המנהל. "והאם אנחנו סומכים אחד על השני בעיניים עצומות, מר פורסטר? חשוב לי לוודא זאת."
מר פורסטר נע באי-נוחות. "כמובן, אדוני המנהל. אך עדיין הייתי רוצה להיכנס בעובי קורתה של כל החלטה שתעשה."
"כמובן, מר פורסטר. כמובן. לא הייתי מעלה בדעתי שלא להתייעץ אתך בכל מהלך שיעשה או שלא יעשה. סך-הכל, מדובר בעתידו של בנך בכורך." המנהל מתח את גבותיו כדי להדגיש את דבריו.
"אמת." אישר מר פורסטר. "בני יחידי, למעשה."
"כן. בדיוק. מהו גילו של אביך, מר פורסטר?"
"שמונים וחמש. באפריל יהיה בן שמונים ושש."
"גיל יפה. בהחלט. האם אתה מחזיק עמך תמונה שלו, בהישג יד?"
"לא." מר פורסטר חש בחילה רגעית ואחז בכוס המים הריקה.
"לא חשוב. באמת לא חשוב. אינני יודע מדוע שאלתי זאת," אמר המנהל, והוסיף, ספק לעצמו. "בכל אופן, אני משוכנע כי הדבר אפשרי."
"מה אפשרי, אדוני המנהל?" שאל מר פורסטר.
ראשו של המנהל היה מוטה מעט הצידה, אך גם כך עלה בידו להישיר מבט אל מר פורסטר.
"לארגן גולם פוזיטרוני שימלא את מקומו של אביך, מר פורסטר," אמר המנהל. "כמובן מאליו."
"סליחה?"
"אם תרצה," המנהל המשיך בעודו חוזר לשלב את אצבעות ידיו. "נוכל לבצע את ההחלפה רק למשך פרק הזמן שיידרש על-מנת למסד את פרוייקט פרהרד. לאחר-מכן, נוכל לוותר על שירותיו של הגולם הפוזיטרוני שמילא בינתיים את מקומו של אביך."
מר פורסטר לא השיב. כעבור דקה ארוכה נזכר כי הוא נוהג לעשן. הוא שלף סיגר עבה וסגלגל והצית אותו.
"בכנות, אדוני המנהל, אני חש כי אני מאבד שליטה לחלוטין." מר פורסטר שאף ונשף עשן פעם ופעמיים. ניכר היה כי הפעולה מחזירה לו מעט משלוותו. "אלוהים. אני חש, אני מקווה כי תסלח לי על גילוי-הנפש, כדמות באחד ממחזותיו של אדון שייקספיר."
"זה טבעי בהחלט," אמר המנהל. "טבעי בהחלט. ראה את הדבר כתפקוד רגיל ביותר."
"אתה סבור כך?"
"בהחלט. לחלוטין."
מר פורסטר שקע בכיסאו. "אינני חושב כי אנחנו יכולים להחליף את אבי בגולם פוזיטרוני, אדוני המנהל. זה יהיה דבר בלתי-מוסרי לחלוטין. הרי לא מדובר כאן באושרו שלו המונח על הכף. מדובר, בסופו של דבר, בנוחותנו שלנו."
"אני מבין את הסתייגותך, מר פורסטר," אמר המנהל בסבלנות. "אכן מוסריותך מצויה ברמות הגבוהות ביותר. ארצנו צריכה להיות גאה באנשים כמוך."
"תודה, אדוני המנהל."
"אין בעד-מה. על-כל-פנים, יש בידי פתרון גם לאותה הסתייגות שהבעת זה-עתה."
"באמת?" אמר מר פורסטר והרים מעט את ידו האוחזת בסיגר.
"ודאי."
מר פורסטר בהה במנהל למשך דקה ארוכה. לבסוף אמר המנהל, "על-מנת לאפשר את ההחלטה לאישור הפרוייקט הנוגע לאביך, אנו יכולים, ובקלות רבה, להחליף אותך עצמך בגולם פוזיטרוני."
עשן סיגרו של מר פורסטר קפא בעודו באוויר.
"מה זאת אומרת?" אמר באיטיות.
"אנא, הרשה לי להיות בהיר ככל האפשר. אנו נוכל, בקלות רבה, לתכנת את הגולם הפוזיטרוני שלך בצורה כזו שיוכל לאשר בודאות את החלפת אביך בגולם הפוזיטרוני שלו. כך לא תיאלץ אתה עצמך להגיע לאותה החלטה." המנהל פרש את כפות ידיו כקוסם שזה עתה סיים תעלול מוצלח במיוחד.
"אתה… אתה חושב שזה יעבוד?" שאל מר פורסטר.
"אינני רואה כל סיבה לכך שהדבר לא יעבוד, מר פורסטר. התוכנית פשוטה וישירה ביותר, כפי שאתה יכול להיווכח בעצמך. הכל גלוי לפניך בצורה מלאה."
מר פורסטר המשיך לעשן באיטיות. הוא הרהר שעה ארוכה. המנהל נשען במושבו בנינוחות.
"ומה אחרי-כן?" אמר מר פורסטר לבסוף. "זאת-אומרת, אחרי שהכל יסתיים? מה יהיה עלי?"
המנהל פרש את ידיו בביטול. "כל שעליך לעשות הוא לצאת לחופשה לא ארוכה, מר פורסטר. נאמר, שלושה או ארבעה שבועות, אולי באיים הקאריביים. שמעתי כי מזג-האוויר שם בעונה זו סביר לחלוטין. בכל-אופן, כאשר יסתיימו הדברים, ועל הצד הטוב ביותר, מובטחני, תישלח לך הודעה ותוכל לחזור לחייך המסודרים והמאורגנים ללא כל בעיה."
"אלוהים," אמר מר פורסטר.
המנהל חייך. "כן. הדברים פשוטים עד כדי כך."
"האם הדברים יעשו באופן חוקי?" שאל מר פורסטר.
"איזו שאלה. מר קאפרסן יהיה שותף לכל מהלך ומהלך."
"ומה עליך? סלח לי על חטטנותי, אדוני המנהל, אך האם לא מנקרים בך אי-אילו רגשות אשמה, ולו הפעוטים ביותר? הרי, אם לא ללכת סחור-סחור, אדוני המנהל…"
"אנא המשך, מר פורסטר. דבר בחופשיות." המנהל חש צורך בלתי נשלט ליישר ערמת דפים שהיתה מונחת על שולחנו בעודו משדל את מר פורסטר בדבריו.
"אני מתכוון, אם נסכים להתבונן בדברים בעין מפוכחת ביותר, זאת-אומרת, כאילו אין אנו שחקנים במחזה, אם תרשה לי לחזור לעולם הדימויים הלקוחים מן התיאטרון –"
"כמובן, מר פורסטר," אמר המנהל כמדקלם תסריט. "אין לי שום בעיה עם דימויים מעולם התיאטרון. הרי שייקספיר עצמו אמר, כמדומני, כי כל העולם הוא תיאטרון."
מר פורסטר נראה כמי שנותק מחוט מחשבותיו. "כן, ובכן, אדוני המנהל, הרי אנו מבצעים מעשים נוראים –"
המנהל נשף אויר. "לא אתה, מר פורסטר. הרשה לי להזכירך כי לך לא תהיה יד בדבר."
"כמובן. כמובן, אני מעריך ביותר את השתדלותך למעני."
המנהל שילב את ידיו והביט במר פורסטר בכוונה מרובה.
"דבר-מה עדיין מטריד אותך, מר פורסטר. אני יכול להבחין בכך. למרות הכל, אני מתכוון."
"כן," ענה מר פורסטר בחולמניות מסוימת. "אני תוהה, האם עצם מעורבותך שלך לא תציק לך בעתיד? אני מתכוון, האם אין מצפונך יעיק עליך לאחר-מכן?"
המנהל שתק למשך רגע ארוך.
"אין אני מתכוון להורות בעצמי על ביצוע ההוראות, מר פורסטר," אמר לבסוף, כביכול בתבוסתנות.
מר פורסטר הנהן לאיטו. "כמובן. אתה מתכנן גולם פוזיטרוני גם לעצמך, האין-זאת?"
"כמובן, מר פורסטר," אישר המנהל בסבלנות.
מר פורסטר הנהן ביתר מרץ.
"ומי ייתן לו את ההוראות?" שאל בעודו מרים גבה בצורה לא אופיינית לו כלל וכלל.
"גולם פוזיטרוני אחר, כמובן."
תנועותיו של מר פורסטר קפאו שוב, באיטיות. המנהל מיהר להגיב.
"מר פורסטר, אני רואה כי אתה מתחיל להיות מודאג מהפן הכספי של הפרוייקט. למותר לציין כי הגולם הפוזיטרוני האחרון שהזכרנו מסוגל בהחלט למלא את תפקידו ברמת התוכנה בלבד. זאת-אומרת, שלא יהיה צורך לבנות אותו באופן ממשי. יהיה זה חיסכון ניכר בהוצאות."
"יפה," אמר מר פורסטר. "מחשבה יפה."
התאורה בחדרו של המנהל שינתה את גוונה מעט. היה זה כאילו האביב מיהר ובקע מן הסתיו בלא לחנות למשך החורף. דומה כי המנהל ומר פורסטר השאירו, תוך הסכמה שבשתיקה, את העיסוק בפרטים במקום שבו נותרה אותה תאורת החורף.
"אני מסכים," פתח ואמר המנהל בזהירות, והמשיך בנימה מעט נאומית. "עלינו להתקדם. כל העת, כגזע אשר יודע את אשר לפניו. ברגע שנבלום בכוח, זאת-אומרת, ברגע שלא נמצה באופן מלא את האפשרויות העומדות בפנינו על-מנת לשפר את חיינו, הרי יבוא גזע אחר וירמוס אותנו." המנהל הקיש באצבעותיו. "ממש כך," הוסיף בתוגה.
מר פורסטר הרים את גבותיו, ונהג כמהרהר אודות השקפותיו הפילוסופיות של המנהל.
שני העמיתים הוסיפו לשבת משך זמן-מה בדממה. המנהל הדליק סיגר משל עצמו, והאוויר נמלא ריחות סותרים ומתקתקים.
"תמהני," אמר מר פורסטר לבסוף, בשקט. "האם השטן מרוצה מהמחיר אותו שילם תמורת נשמותינו."
המנהל הביט בצורות העשן המתאבכות מעלה. עשן סיגרו היה בעל מרקם מעט חלול יותר מעשן סיגרו של מר פורסטר, וכאשר התערבלו השניים היה המחזה מרתק.
"לא זו היא השאלה, מר פורסטר," אמר המנהל לאחר זמן-מה, בעודו מטפטף את אפר הסיגר ממש על-יד המאפרה.
"השאלה היא," המשיך. "האם אנחנו מרוצים מהמחיר אותו קיבלנו."
מר פורסטר הנהן בסבלנות. הוא כיבה את הסיגר שהיה קרוב לסופו. כעבור זמן-מה, הדליק חדש.