שְטֵכֶלְבֵּרְן מאת עמי פומרנץ

היה זה באחד מאותם ערבים קרים של סוף החורף המקפיאים את בירת המדבר, אך לא נושאים בחובם דבר שישטוף את האבק העקשני מהרחובות. בבקרים האביב כבר השתולל בשלל חמסיניו, אך בלילה היו הטמפרטורות צונחות בעשר, חמש-עשרה, ואף עשרים מעלות על מנת שלא לבייש את מוניטין המדבר. בימים מעין אלו, ובעיקר בחודש האחרון, הייתי נתקף בכאבי ראש איומים שהותירו אותי כמעט משותק. כדי לעבור את שגרת יומי כסטודנט, נאלצתי להלעיט את עצמי בדיאטה של פרצטמול-איבופרופן-אופטלגין שהיתה, אמנם, יעילה – אך לא בריאה בעליל. דידיתי לביתה נטול כוחות, מוחי קהה מכאב הראש והתרופות וראייתי מעורפלת. כשפתחה לי את הדלת אפפו אותי מיד ריחות האוכל ותחושת הבטחון. למרות גילה המרשים תמיד קיבלה את פני עם מרק העוף שלה, בצבע ענבר עמוק, שמילא את דירתה הקטנה בניחוחות וזכרונות של ילדות. זה היה בדיוק הדבר לו הייתי זקוק.

מאז עברתי ללמוד באוניברסיטה היה זה הריטואל הקבוע של שנינו. בכל שלישי בערב הייתי מתייצב אצל סבתא פולה והיא היתה מתכוננת לקראתי במרק עוף למנה ראשונה, לא משנה חורף או קיץ – ומגוון תבשילים אחרים בעקבותיו. עד לשנים האחרונות לא יצא לי לבלות אתה הרבה לבד, כמעט תמיד הייתי מגיע אליהם ואחר-כך אליה בהרכב משפחתי מלא – עם הורי ואחי. כך שהתענגתי על השעות עמה במיוחד וגם היא לא הסתירה את שמחתה.

"נו, איך יצא המרק?", שאלה אותי בעודה מסתכלת בי אוכל ומבט של שביעות רצון על פניה.

"מדהים כתמיד", אמרתי. "אני לא מכיר אף אחד שמבשל טוב כמוך".

"מצוין, מיין יינגעלע. כשתגמור את המרק, הכנתי גם קציצות עם קרטופל זאלט. להוציא לך קצת מנדלעך?".

"אין צורך", אמרתי. "שקדי מרק רק יהרסו את השלמות של המרק. חוץ מזה, אני לא מרגיש כל כך טוב, אני לא חושב שאני מסוגל לאכול עכשיו עוד משהו".

"מה קרה, זיסלה? שוב המיגרנה שלך"?

"כן, סבתא".

"נו, נו. אני זוכרת שמאד סבלתי מכאבי-ראש כשהייתי בגילך. תן לי למזוג לך עוד מרק, גם לי המרק של אמא תמיד עזר. אין כמו מרק עוף – אתה יודע, אומרים שזה הפניצילין היהודי".

"אני יודע, סבתא".

"אולי תשאר לישון כאן אצלי? בשביל מה לך לחזור כל הדרך בקור הזה"?

"תודה סבתא, אבל אני חייב לחזור. יש מחר שיעור בתשע בבוקר".

"אז לפחות תשכב קצת לנוח. יש לי פה מיטה כבר מוכנה, נתי'לה".

כזו היא סבתא שלי, קשה להתווכח אתה. ניגשתי בכבדות לחדר האורחים ונשפכתי על המיטה. נרדמתי עוד לפני שהראש שלי נגע בכרית. היא ניסתה להעיר אותי כעבור זמן מה, אך מצבי היה כל כך גרוע שפשוט נשארתי לישון. גם נסיונותיה לעזור לי ללבוש פיג'מה עלו בתוהו.

קמתי בבוקר, עדיין בבגדי, לקול קרקוש כלים במטבח. היא טרחה והכינה לי ארוחת בוקר, כמובן. הצצה חטופה בשעון הורתה שהשיעור הראשון כבר אבוד, כך שהחלטתי להשאר ולהנות מהפינוק. התישבתי ליד השלחן הקטן במטבחה, לוגם את הקפה הנמס שהכינה ואוכל את החביתה וסלט הירקות. היא לא הפסיקה להתרוצץ עד שארוחת הבוקר השביעה את רצונה.

"שמתי לך את הקציצות בקופסה שתקח לחדר שלך במעונות", היא אמרה מתיישבת מולי, "אני לא אוכל אותן, חבל שהן סתם יתקלקלו". ידעתי שאין מה להתווכח אתה.

*

סבתא פולה היתה ייקית בכל רמ"ח אבריה. אולי לא ידעה טוב איך לחבק או לנשק, אבל היא בהחלט ידעה להראות אהבה. האהבה שלה עברה אלינו דרך האוכל שבישלה בשבילנו. כשידעה שנגיע היתה טורחת שעות במטבח ומוציאה מתחת ידיה פלאים שרק נשים בגילה עוד מסוגלות להם. באחד הערבים הקבועים שלנו, כשישבנו ביחד לאכול, סיפרה לי בהסח הדעת כמה קשה היה לה לעמוד ולבשל את הארוחה שאכלנו. ניסתי לשכנע אותה להפסיק להכין מאכלים כה מסובכים ולהתמקד בדברים פשוטים, והיא נעלבה עד עמקי נשמתה.

"אבל בישלתי את זה במיוחד בשבילך", אמרה, "כי ידעתי שתבוא".

"אז אולי באמת אני צריך להפסיק לבקר אצלך ביום קבוע ולהתחיל לבוא סתם ככה בלי להודיע, ביום אקראי. רק ככה תפסיקי לעבוד כל-כך קשה".

"שלא תעיז", היא כמעט צעקה. "בשביל מי יש לי לבשל כל השבוע, אם לא בשבילכם. הילדים והנכדים שלי". "מאז שסבא שלך נפטר אני כמעט ולא מבשלת", התלוננה, "רק שאתם מגיעים אלי יש לי סיבה לבשל".

היא כל-כך נבהלה מהרעיון שאגיע אליה מבלי שבישלה קודם שלא חזרה עוד על תלונה מעין זו.

לא שהיתה נמנעת להתלונן בפני על נושאים אחרים. מאז שהתחילה לתפוס אותי כמבוגר, מתישהו בסוף הצבא, היא התחילה לשתף אותי גם בצדדים הפחות נעימים של חייה. אולם בשנים האחרונות, לאחר שעברתי לבאר-שבע בגלל האוניברסיטה, הפכתי להיות מין איש-סוד שלה. היא היתה מדברת איתי הרבה על סבי ז"ל, על איך הוא היה וכמה היא מתגעגעת אליו – מזכירה תמיד כמה היא בודדה בלעדיו. כשהייתי קופץ אליה לביקור היתה משבחת אותי. "אתה נכד טוב, נתי'לה", היתה אומרת, "כל שבוע בא לבקר ולא שוכח את הסבתא הזקנה שלך".

*

ישבנו שנינו במטבח, מחכים לחום הבוקר שיבוא לחמם שוב את הרחובות. פרוסת לינצר טורט ממולאת בריבת תותים שהכינה בעצמה נחה, אכולה למחצה, בצלחת לידי. אני שותק והיא מפליגה בתאור הכאבים שליוו אותה בשבוע האחרון, המחלות, המיחושים והביקורים בקופת-חולים. אני מביט באהבה בדמותה הצנומה והמקומטת, מעביר לפי פיסות קטנות של עוגה, בעוד היא ממשיכה לדבר.

"אני כבר לא יכולה לסחוב כמו בעבר", התלוננה באגביות מוודאת שאני מקשיב לכל מילה. "אתה יודע, נתי'לה, פעם היתי הולכת עם הקניות כל הדרך מהשוק, בלי שום בעיה, היום אני צריכה לבזבז כסף על אוטובוס".

*

כסף. כסף היה הנושא התדיר ביותר לתלונות שלה. היא וסבא תמיד חיו מהיד-לפה והעיסוק בכסף תפס מקום משמעותי לאורך כל חייה. גם, ואולי בעיקר עכשיו, כשחיה מקצבת זקנה של ביטוח-לאומי – היא התעסקה בכסף והתלוננה בגינו. זה לא שכסף היה בעיה אמיתית, כל אחד מחמשת ילדיה היה שמח לתת לה כמה שתרצה. כולם היו, מה שנקרא, "מסודרים" – היא וסבא דאגו שכולם יקבלו את החינוך הטוב ביותר. אך היא מעולם לא העלתה על דעתה לקחת מהם כסף, תמיד היתה גאה מכדי לבקש עזרה. אולי גם זה היה סממן של החינוך היקה שלה. למעשה היתה יכולה לעשות לעצמה חיים קלים הרבה יותר לולא דבקה בגאוה הזו שלה. כבר לפני עשרות שנים היו יכולים היא וסבא "לסדר" את עצמם היטב, לו אך פנו לדוד הֶרְשִי.

דוד הֶרְשִי היה אחיה הגדול של סבתא, אמנם השם שלו היה דוד-צבי, אבל כולם במשפחה קראו לו הרשי. הוא היה מבוגר ממנה בשלש שנים בלבד, אבל היה כל כך שונה ממנה. הוא וסבתי היו הפכים גמורים, אם לא היו נולדים לאותם הורים ספק אם אי פעם היו מצליחים להתחבר אחת לשני. היא היתה עקרת בית קטנה מהפריפריה והוא היה איש העולם הגדול. היא לא המשיכה ללמוד מעבר ללימודיה בבית-הספר בוינה ולו היו תארים בכלכלה ובמשפטים ואף כמה דוקטורים לשם כבוד. היא היתה אזרחית פשוטה והוא היה איש-עסקים ופוליטיקאי מפורסם. לה היו חמישה ילדים, עשרים נכדים ועשרות נינים והוא מעולם לא התחתן. היא גרה בדירה קטנה בבאר-שבע ולו היה בית גדול במרכז תל-אביב, ועוד כמה דירות בערים שונות בעולם. סבתי וסבי חיו כל חייהם בדוחק (היום היו קוראים לזה עניים) ואילו הוא היה עשיר מופלג.

סבי האומלל היה אחראי על הכסף לאורך כל שנות נישואיהם, היא אף פעם לא התעסקה בכך. לכן ההשלכות העיקריות של גאותה הכספית של סבתא – נפלו עליו. קרו מקרים בודדים, בשנים הראשונות לנישואיהם, שסבא שלי ביקש מהרשי הלואות מאחורי גבה. הרשי תמיד שמח לעזור לאחותו ונתן להם בנדיבות (ואף פעם לא ביקש את הכסף חזרה). אולם כשסבתא שלי היתה מגלה – והיא תמיד גילתה – היתה עושה מזה כזה סקנדל ומתרגזת כל-כך על סבא המסכן, שהוא חזר על הטעות הזו פעמים ספורות בלבד.

אי-אפשר היה לשקר לסבתא, זה היה פשוט בלתי-אפשרי. היה לה מין "כח-על" כזה לזהות כשמישהו משקר. לסבא זה עלה בהרבה צעקות, אך הוא למד לבסוף לותר על האפשרות לשקר לה. היא תמיד ידעה מי מילדיה מסתיר ממנה שיעורי בית שלא הכין או מי לא מסר פתק שקיבל מן המורה. היא לא יכלה לדעת מהו השקר, אך תמיד זיהתה כשמשקרים לה. אימי סיפרה לי שהיתה שואלת אותם כשחזרו מהלימודים: "אז היה היום משהו מיוחד בבית ספר?". כשהיתה מנסה להסתיר ממנה מאורעות מיוחדים, התנהגויות לא טובות או גערות שקיבלה מהמורה – סבתא היתה חוזרת ושואלת במבט חודר: "את בטוחה?". כל אחד מילדיה למד, במוקדם או במאוחר, שאין טעם לנסות – הם פשוט הפסיקו לשקר. היה בלתי אפשרי, למשל, לארגן לה מסיבות הפתעה. תמיד היתה מזהה את התרוצים שהשתמשו בהם כדי להוציא אותה מהבית כדי לאפות עוגה או להביא אותה למקום בו התקיימה המסיבה. "מה אתה מסתיר ממני"? היתה השאלה שכולם ידעו שתגיע במוקדם או במאוחר.

*

ישבתי שם במטבח שלה, הלינצר טורט כבר נגמר – והחלטתי לשים את נפשי בכפי.

"אם כל-כך קשה לך עם הכסף, למה שלא תקחי קצת מאמא ואבא, או מכל אחד מהדודים. אני יודע שהם היו שמחים לתת לך כמה שתרצי".

"אמא ואבא צריכים את הכסף לממן את הלימודים שלך, נתי'לה", ענתה, "מה, שאני אקח כסף מהילדים שלי? – כולם צריכים אותו יותר ממני, אני מסתדרת".

"לא נראה שאת מסתדרת. לא הגיע הזמן שתוכלי לחזור מהשוק במונית? מה, לא מגיע לך? אם לא מהילדים לפחות תבקשי מדוד הרשי. זה לא שחסר לו, או משהו".

"בחיים אני לא אקח מהרשי", היא כמעט צעקה עלי, "שאני אתחנן אליו למה ששיך לי?".

"מה"? עניתי בתדהמה.

"נו, עזוב, נתי'לה. אתה צריך לחזור ללימודים שלך".

"הו לא! את לא יכולה לזרוק פצצה ואז לצפות שאני סתם ככה אלך. אני רוצה את כל הפרטים המלוכלכים".

"נו שוין, אני מניחה שהגיע הזמן שאני אספר לך על הרשי", אמרה לי סבתא. "אתה מכיר את הסיפור על איך שעלינו ארצה"?

"לא. מעולם לא שמעתי אותו", אמרתי.

היא בטח ידעה ששיקרתי, אבל רצתה לספר לי לפחות כמו שאני רציתי לשמוע.

"בסיידר נתי'לה. אני אספר לך. זה היה עוד לפני המלחמה, אתה יודע. אבא האמין שכל השגעון הזה עם היטלר, ימח שמו, לא שייך לנו, זה של הגרמנים. אמנם היינו רואים עוד ועוד יהודים שברחו אלינו, אבל הוא היה בטוח שהעם הגרמני הנאור יתעשת ויעיף את הצורר מהשלטון. גם אחרי האנשלוס הוא נותר אופטימי. אבא חשב שכיוון שאנחנו לא עשירים במיוחד או חשובים במיוחד זה יסתכם רק בהתעללויות ברחוב של כמה פושטקים. הוא הנחה אותנו להזהר כשאנחנו יוצאים מהבית ולהקפיד ללכת דרך החצרות האחוריות ולא ברחובות הראשיים. אבל אז הגיע הקריסטלנאכט וזה פגע בכולם, לא רק בעשירים. חנויות נבזזו, ויהודים הוצאו מהדירות שלהם. במיוחד זעזע אותו שהרסו את הטמפל הגדול אליו היינו הולכים, בטמפלגאסה. ישבנו בבית בפחד ושמענו את הקולות של האספסוף ברחובות ואת הרעש של השריפות. בו ביום הוא החליט שכולנו נוסעים לפלשתינה והתחיל לפעול בעניין במהירות. הוא שמע על אניה שיוצאת בתחילת דצמבר על הדנובה דרך פרסבורג ובודפסט עד לנמל קוסטנז ברומניה – ומשם לפלשתינה. הוא התרוצץ בעיר שלשה ימים עד שהצליח להשיג כרטיסים להרשי ולי. השאר לא יכלו להצטרף משום שהאניה היתה אנית-משא לא נוחה ולקחו רק מבוגרים מגיל 18 עד 50. הוא הורה לי לומר שאני בת 18, אבל ידע שאיש לא יאמין שהוא בן פחות מחמישים. אבא ניסה לשכנע את אמא להצטרף אלינו, אבל היא לא רצתה לעזוב אותו. הבטיחו להם שתהיה בעוד חודש אניה נוספת, נוחה, שמתאימה לילדים קטנים – ואבא קיבל הבטחה חגיגית שתהיה על האניה ההיא מקום לו ולאמא וגם להנס והינדלה. בערב לפני שעזבנו אבא קרא להרשי לסלון, הם סגרו את הדלתות וישבו שם שעות. אני נכנסתי באמצע להביא להם כיבוד שאמא נתנה לי, ומיד כשנכנסתי הם השתתקו ולא המשיכו לדבר עד שיצאתי. מעולם לא הצלחתי לברר על מה הם דיברו שם, אבל אני בטוחה שאבא נתן להרשי מידע על חשבונות הבנק שלו. כסף שהיה אמור לאפשר להרשי ולי לחיות בפלשתינה ולהכין את הקרקע לשאר המשפחה. אבל אתה יודע מה קרה בסוף, בסוף לא היתה עוד אניה לילדים וכולם נרצחו שם במלחמה. הרשי לקח את כל הכסף מהחשבונות לעצמו ואני נשארתי בלי כלום. בלי הכסף שהיה גם שלי. בגלל זה אף פעם לא הסכמתי לקחת כסף מהרשי. מה, שאני אתחנן על מה ששיך לי? בחיים לא"!

"ומה הרשי אמר על זה? אף פעם לא שאלת אותו על הכסף"?

"נו, בטח ששאלתי. כשסבא שלך ואני עמדנו להתחתן ביקשתי מהרשי שיתחלק איתי בכסף של אבא. אבל הרשי אמר שאבא לא השאיר שום כסף, שמעולם לא היו שום חשבונות סודיים".

"אז איך את בטוחה כל-כך שאבא שלך דיבר איתו על החשבונות, סבתא? אולי באמת לא היה שום כסף".

"נתי'לה, אני אולי לא מלומדת, אבל אני לא תמימה", היא אמרה. "כששאלתי את הרשי על השיחה בסלון הוא אמר שאבא לא דיבר איתו בכלל על חשבונות בנק שהיו לו. הוא אמר שאבא רק לימד אותו איך להסתדר בפלשתינה ולהקים עסק. אבל אני יודעת שהוא שיקר לי. זה לא מה שקרה שם בסלון. כל החיים ידעתי שהוא לא סיפר לי על מה באמת הם דיברו בלילה ההוא לפני שעזבנו".

"אבל איך אתה יכולה להיות בטוחה? אולי הרשי סיפר את האמת"?

"נו, באמת נתי", היא נתנה בי מבט מוכיח, אני יודעת".

"אז למה לא עשית עם זה כלום"? שאלתי, כמעט האשמתי.

"מה כבר יכולתי לעשות? לא היתה לי שום הוכחה. מה הייתי אמורה להגיד בבית משפט, אני יודעת שהוא משקר לי? צעקתי על הרשי, התחננתי אליו, אבל הוא המשיך לטעון שלא היה שום כסף, שהוא דיבר עם אבא על פלשתינה. רבנו באכזריות בשנה ההיא. חודשים שלמים לא הסכמתי לדבר איתו מילה. הוא הגיע כל הדרך לבאר-שבע, לא עניין פשוט באותם ימים, ואפילו לא נתתי לו להכנס. כוס מים לא הגשתי לו. צעקתי מהמרפסת שלא ידבר איתי בלי הכסף – בכל השכונה שמעו אותי. אבל בסוף, אחרי כמה חודשים, חזרתי לדבר איתו, עם כסף או בלי. הוא האח היחיד שנשאר לי, המשפחה היחידה שיש לי. מה יכולתי לעשות? – אבל כסף, לא הסכמתי אף-פעם לקחת. לא כמו קבצנית שמתחננת למתנה. יש לי את הכבוד שלי. אולי הכסף הלך, אבל זה עוד נשאר לי".

*

באותו היום חשבתי הרבה על מה שסבתא סיפרה, על כמה האמת הזו חשובה לה. עד כמה הסוד הזה השפיע על חייה ועדיין מציק לה גם היום. החלטתי שאעשה ככל יכולתי לחשוף את הסוד, לגלות מה באמת קרה שם בסלון בוינה של סוף 1938. ידעתי גם בדיוק איך אעשה את זה.

לא רק לסבתא היה "כח-על" אצלנו במשפחה, גם לי היה מין כשרון מיוחד. מאז שהייתי ילד יכולתי "לראות" זכרונות של אנשים. אתם מכירים את זה שאתם מריחים איזה ריח מוכר, או טועמים מאכל נוסטלגי שמציף בכם זכרונות וזורק אתכם לזמן ומקום אחר? אז את הזכרונות האלו, שעולים באנשים בעקבות ריחות או טעמים, אני יכול לראות. תמיד יכולתי. כשהייתי קטן לא הבנתי מהן התמונות האלו שנכנסות לי לראש משום-מקום, לא ידעתי שהם לא שלי. הייתי בטוח שלכולם נכנסות ללא התראה תמונות כאלו לראש, שככה זה אמור לעבוד. עם הזמן הבנתי שאני מסוגל, באיזשהו אופן, לקרוא את המחשבות, או הזכרונות, של אנשים. אני מודה שמדי פעם הייתי עושה מניפולציות על אנשים, נותן להם מאכלים ספציפיים על מנת להשיג מידע מסוים. זה גם גרם לי ללמוד לבשל לא רע בכלל, דבר שהשותפים שלי במעונות מאד העריכו. אבל לרוב זה רק היה בגדר קוריוז. אפשרות לראות קצת את העבר של אנשים ולשלוף ברגעים המתאימים את פרטי הטריוויה שיפתיעו אותם.

אבל עכשיו היתה לי תוכנית. אני אגיש להרשי את מה שהם אכלו באותה פגישה בסלון, ואשיג את הזכרון הרצוי. סוף סוף נדע מה באמת קרה ועל מה באמת דובר באותה שיחה ארוכה וגורלית.

*

בפעם הבאה כשהייתי לבד עם סבתא, זה היה כבר אחרי הפסח, תיחקרתי אותה על אותו לילה בסוף שלושים ושמונה.

"סבתא, ספרי לי שוב על הלילה לפני שעזבתם לאניה לפלשתינה", ביקשתי.

"מה עוד יש לספר, כבר אמרתי לך הכל".

"תספרי לי מה הגשת להרשי ואבא שלך כשנכנסת באמצע הפגישה".

"אוי נתי'לה, אני כבר לא זוכרת. זה היה מזמן. אני לא רוצה לדוש בזה עוד".

"נו סבתא", התחננתי, "בשבילי".

"שוין. אם זה כל כך חשוב לך. הכנסתי להם כוסות של תה וקצת לינצר טורט, שאמא שלי אפתה".

"מה? כמו שאת עדיין עושה".

"כן, נתי'לה".

"עם אותה ריבת תותים"? חקרתי.

"לא. אני עושה עם תותים כי זה מה שיש כאן בארץ. או עם פובידל, לפעמים. שם אמא שלי היתה מכינה את הלינצר טורט עם ריבת אוכמניות שהיא היתה מבשלת בעצמה".

"נו, נו. זה באמת מעלה זכרונות", היא המשיכה, מבטה מצטעף. "אמא היתה שולחת בקיץ אותי עם הקטנים להביא אוכמניות לריבה. הייתי נוסעת בבאן עם הנסי והינדלה לאסוף את האוכמניות שגדלו ביער מחוץ לעיר – אני הייתי המבוגר האחראי", חייכה. "איך הם היו נהנים להשתולל ביער ומדאיגים אותי כשטיפסו על העצים הגבוהים. היינו חוזרים לאמא עם סלים מלאים באוכמניות". היא עצרה בדיבורה ומחתה דמעות שאיימו לפרוץ מעיניה. "זה כואב לי מדי לדבר על זה, נתי'לה. בוא נדבר על משהו אחר. איך הלימודים שלך זיסלה"?

"לפחות תוכלי לתת לי את המתכון של הלינצר טורט"?

"נו, אין לי מתכון, נתי'לה – אני מכינה ככה לפי העין. אבל תשאל את אמא, אני זוכרת שלפני כמה שנים היא עמדה איתי כשאפיתי ורשמה את הכל במדויק".

*

לאמא אכן היה מתכון מדויק, ולי היתה תוכנית שחייבת לעבוד.

התקשרתי לדוד הרשי וקבעתי לקפוץ אליו לתל-אביב לביקור. זה לא היה פשוט – למרות גילו הוא היה עסוק עד מעל לראש בהרצאות, ארועים וערבי ברידג' עם חברים. כמה ימים לפני קניתי בסופר שתי חבילות של אוכמניות קפואות והכנתי מהן ריבה. אפיתי לינצר טורט לפני המתכון של סבתא שאמא רשמה ולשמחתי הטורט שלי יצא בדיוק כמו של סבתא. ביום שקבענו עליתי לרכבת בבאר-שבע עם תבנית ובה לינצר טורט בריבת אוכמניות בידיים ותוכנית שלא יכולה להכשל, בראש. הצלחתי להגיע לסף דלתו עם טורט שלם, למרות התחבורה הציבורית. צלצלתי בפעמון וכעבור שניות ספורות שמעתי את צעדיו האיטיים, אך קלילים להפתיע, ניגשים לפתוח.

"מה שלומך נתי'לה", קיבל הרשי את פני בשמחה. "חיכיתי לך. במה זכיתי לפגישה מיוחדת עם בן-האחיינית האהוב עלי"?

"יש לי משהו מחר בבוקר בתל-אביב וקיויתי להשאר אצלך לישון. הבאתי עוגה כדי לשחד אותך".

"בודאי שאתה יכול להשאר לישון. בוא ניכנס למטבח ונכין לנו תה".

הוא הוביל אותי בצעדים מדודים למטבח הגדול שהיה בקומת הקרקע מילא קומקום נירוסטה במים ושפת אותו על הגז. הוא לא האמין בקומקומים חשמליים. "זה אף פעם לא יוצא אותו דבר כמו על האש", היה תמיד אומר. ישבנו אל שלחן המטבח ואני הוצאתי את התבנית מהשקית.

"הו. לינצר טורט", הוא התרשם. "עם פובידל"?

"לא. זו ריבת אוכמניות", הצהרתי בגאוה.

"נו, נו. אז אסור לחכות. גש לארון ותביא לשנינו צלחות".

הבאתי צלחות וכוסות מחרסינה עדינה מן הארון ושלפתי מזלגות קטנים, כפיות וסכין חדה מן המגירה. כשהקומקום שרק, הכנתי לשנינו כוסות תה מתערובת משובחת שהחזיק באופן קבוע, מקפיד לפעול לפי ההוראות שלו. לו תה בלתי ממותק עם חלב ולי תה עם שתי כפיות סוכר. פרסתי לו פרוסה נדיבה מהטורט וניקיתי את ראשי ממחשבות כדי שיקל עלי לדוג את הזכרונות שכה חיכיתי להם.

והזכרונות אכן מהרו לבוא. ראיתי חדר ענק ושלחן עליו פרוסות טורט על צלחות. שני אנשים ישבו אל השלחן, גבר ואשה רציני סבר וחשובים למראה. שמעתי בראשי את השיחה הקולחת וידעתי שהיא היתה בגרמנית. כיוון שמה שראיתי זה את הזכרונות של דוד הרשי, הבנתי על מה דובר, למרות השפה. השיחה היתה משעממת למדי ונסובה על נושאים מדיניים ונימוסים דיפלומטיים. התוכנית שלי, שלא יכולה להכשל, נכשלה באופן מביך. אמנם הצלחתי למצוא את הזכרונות של דוד הרשי, אבל אלו לא היו הזכרונות הנכונים. בטח היו זכרונות מהתקופה שהיה שגריר ישראל בבון בסוף שנות השישים. בכל מקרה, לא היו אלו הזכרונות מוינה של שנת שלושים ושמונה.

הצלחתי להעביר עם הרשי ערב נעים, למרות שאני בטוח שבתחילתו לא הצלחתי להסתיר את תחושת התדהמה וההחמצה שאחזה בי. באותו לילה שכבתי שעות ארוכות במיטה לפני שהצלחתי להרדם. בהיתי בתקרה הגבוהה בבית הגדול מנסה, ללא הצלחה, להבין מה השתבש.

*

למחרת, כשביקרתי את סבתא ניגשתי מהר מאד לתחקור.

"סבתא, את בטוחה שבלינצר טורט שהגשת לאבא והרשי בפגישה שלהם לפני שעזבתם היתה ריבת אוכמניות"?

"נתי'לה, כבר אמרתי לך שאני לא רוצה עוד לדבר על זה".

"רק תאמרי לי איזו ריבה היה בטורט ההוא ואני אעזוב את הנושא".

"נו שוין. אתה יודע. זו היתה ריבה מתותי יער שהיינו אוספים לאמא שלי מחוץ לעיר".

ברור, חשבתי לעצמי. סבתא התייחסה למילה אוכמניות כאל מילה גנרית לפירות יער. איך לא הבנתי את זה בעצמי? הרי תמיד יש בעיתיות בעברית בשמות של פירות יער. בודאי לגביה של סבתא שלא עודכנה בחידושי העברית ועדיין תיבלה את שפתה במילים גרמניות לא מעטות.

"אבל אילו פירות יער"? שאלתי.

"נו, אין לזה מילה בעברית. זה מין פטל כזה, רק קצת יותר כהה. לא אדום".

"מה, פטל שחור"?

"די", היא סימנה לי עם אצבע על הפה. "אני לא מוכנה לדבר על זה יותר. תאכל את המרק שלך וספר לי על הלימודים. וכשתגמור יש גם בשר עם זאואר קראוט בסיר".

טוב, אתם יודעים איך זה. כשסבתא שלי מתעקשת, פשוט אין עליה. ידעתי שלא יעזור כלום וכדאי שאשלים עם זה וזהו.

*

אז התחלתי עם כל הסיפור מחדש. קבעתי עוד ערב אצל דוד הרשי בתקוה שהפעם התוכנית תעבוד. קניתי בסופר פטל שחור קפוא, הכנתי ריבה ושילבתי אותה בלינצר טורט שהדיף ריח נהדר – כזה שמעלה זכרונות. נסעתי לתל-אביב ובנס הצלחתי להגיע לבית של הרשי עם טורט שלם.

"אה, טוב לראות אותך נתי'לה" אמר בפותחו את דלת הכניסה הכבדה. "מה, שוב הבאת עוגה"?

"בטח שהבאתי, מה לא מגיע לדוד-רבה היחיד שלי"?

"נחמד מצידך, זיסלה. בוא, ניגש ישר למטבח".

שוב הכנתי את התה ופרסתי את הלינצר טורט וישבתי, מתוח, מחכה לזכרונות שיבואו. והזכרונות לא אחרו לבוא. הפעם היה בהם שלחן גן בגינה מודשאת רחבת ידיים על שפת אגם שטוף שמש. כל מי שאי-פעם ראה את צלילי המוזיקה היה מזהה מיד את זלצבורג. אל השלחן ישבה עלמה בשנות השלושים לחייה מוזגת תה לכוס של הרשי. הזכרון התמשך אל טיול על שפת האגם, שנראה שהיה בעל אופי רומנטי. היה קל לנחש זאת מהתחושות העמוקות של אהבה שאפפו את הזכרון הזה. האם יכול להיות שזו היתה אהובתו של דוד הרשי? הוא מעולם לא סיפר לי על נשים בחייו, פשוט הנחתי שתמיד היה לבד. יכולתי לראות בהשתקפות באגם שהוא היה נראה צעיר מאד, כנראה היה זה מתישהו בשנות החמישים. יכולתי לשמוע את זכרונותיו מתייסרים על כך שלא היתה יהודיה. היה נדמה לי שקלטתי גם זכרון חמקמק בה היא תוהה, בגועל, אם הוא יהודי. הזכרון הזה היה מפתיע ועורר בי תחושה של עצב עמוק ורמזים של יאוש. התנתקתי מהזכרון כשכאב חד פילח את ראשי. יופי של תזמון למיגרנה, הערתי לעצמי.

ישבתי עם הרשי עוד קצת וכשהוא הבין שאני לא מרגיש טוב, הוא נתן לי שני אופטלגין והוביל אותי למיטה. שכבתי שוב במיטה אצל הרשי בוהה באותה תקרה. שוב מאוכזב מהזכרון הלא-נכון.

*

עשיתי עוד שני נסיונות. אחד עם ריבת חמוציות שהעלו זכרונות של פגישה עסקית בגורד שחקים הצופה על ניו-יורק, כנראה מתישהו בשנות השמונים. הוא ישב ליד שלחן סגלגל גדול ולידו כעשרה גברים מבוגרים חמורי-סבר המקרקשים בכוסות הקפה ובפרוסות הטורט על הצלחות לידם. שמתי לב שהוא היה היחיד סביב השלחן ששתה תה. נסיון רביעי עשיתי עם ריבת דומדמניות שחורות, שלא הכנתי בעצמי, אלא קניתי מוכנה. הריבה הזו זרקה את דוד הרשי אל לונדון של שנות השבעים. כנראה בתקופה בה היה קונסול של כבוד בבריטניה והתחיל כבר לפזול לכיוון העסקי.

בפעמים הללו כשפתח את הדלת וראה אותי עם הלינצר טורט התורן, יכולתי להשבע שראיתי בדל של חיוך מלגלג מרחף על שפתיו.

*

כבר כמעט שאמרתי נואש מפרויקט הסוד המשפחתי שלי. היה כבר סוף מאי והלינצר טורטים שלי לא הביאו אותי לשום מקום. החלטתי לעשות נסיון אחד אחרון.

היתה זו התקופה בשנה שמאיר אריאל כינה "זרעי קיץ". החמסינים של האביב נרגעו ובאר-שבע נהנתה מימים חמימים, אך לא מעיקים ולילות קרירים, אך לא קפואים. ישבתי עם סבתא במטבחה פעור החלונות אוכל את מרק העוף הנצחי.

"סבתא. יש לי שאלה", אמרתי.

"כן זיסלה. מה אתה רוצה לדעת"?

"אני צריך שתגידי לי בדיוק מאילו פירות יער היתה הריבה באותו לינצר טורט של הערב ההוא בשלושים ושמונה".

"נתי", אמרה לי בפנים רציניות. "אני לא יודעת מה השגעון הזה שלך עם הלינצר טורט. לא הייתי צריכה לספר לך עליו מלכתחילה ואני לא רוצה לדבר על העניין עוד לעולם. תעזוב את זה ואל תטריד אותי עוד בנושא. אני רוצה להנות מהביקורים שלך אצלי ולא לסבול כל פעם מהמחשבות על מי שהלכו כבר מזמן".

"רק תגידי לי את השם של האוכמניות ואני לא אזכיר זאת עוד אף-פעם", הבטחתי.

"אבל אין להם שם בעברית. אין אותם פה. הם פירות של שם, ושם הם צריכים להשאר".

"אז רק את השם בגרמנית, ונסגור את הנושא", התחננתי.

היא כנראה ראתה את היאוש בעיני ומבטה התרכך. "שְטֵכֶלְבֵּרְן", אמרה מהורהרת. "קראו להן לאוכמניות ההן שטכלברן. הן היו הפרי שהכי אהבתי". היא חייכה אלי במבט אוהב והוסיפה, "אבל כל זה בעבר, יחד עם המתים. בארץ ישראל אין שטכלברן וטוב שכך. עכשיו ספר לי על הלימודים, יינגעלע. מתי מתחילה תקופת המבחנים שלך"?

*

היתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את המילה שטכלברן. לא ידעתי מהן ולא היה לי שום קצה חוט או רעיון לזיהוי. כשחזרתי למעונות באותו ערב פתחתי מיד את המחשב לחפש מהם השטכלברן המסתוריים. אני לא יודע גרמנית ומעולם לא למדתי איך לקרוא או לכתוב גרמנית. ניסיתי לאלתר כמיטב יכולתי ואחרי שעה של חיפושים אינטנסיביים נשימתי נעתקה.

שם, בדף הויקיפדיה הגרמני של השטכלברן היתה התמונה שלהם. זיהיתי אותם מיד. אלו היו "הענבים של סבתא". מאז שאני זוכר את עצמי היו אצל סבתא במקרר "הענבים של סבתא". לא תמיד, רק פעם בכמה חודשים, לפעמים רק פעם בשנה אבל אלו היו הם, אי-אפשר היה לטעות בכך. הם נראו כמו ענבים בצבע שמשלב את הצבע של ענבים ירוקים ואדומים, רק שהם לא באו באשכולות. הם היו בודדים עם זר קטן של "שערות" ירוקות עבות בקצה. תמיד רצינו לטעום מהענבים המוזרים ששכבו בצלוחית קטנה במקרר של סבא וסבתא, אבל הם היו רק שלה. לכל אחד אחר אסור היה לאכול מהם. זו היתה המתנה המיוחדת של דוד הרשי לסבתא. כשהיה חוזר ממסעותיו בעולם הוא היה מביא לה את "הענבים של סבתא" שכה אהבה. אולי כדי לנחם אותה מהחיים הקשים שהיו מנת חלקה, אולי כדי להסיר מעט את הכעס התמידי שכעסה עליו מתחת לפני השטח.

עכשיו ידעתי מה אני צריך לעשות. הפעם מצאתי את האוכמניות הנכונות. מסתבר שבאמת לא היה להם שם בעברית, לפחות לא שם אחד. היו שקראו להן עכובית, היו שקראו להם חזרזר ואף מצאתי שהתיחסו אליהם כאל "ענבי שועל" ואפילו "ענבי נחש". נראה היה שאף אחד לא באמת ידע איך אמורים לכנות את השטכלברן.

והיתה עוד בעיה. לא יכולתי לטוס לאירופה, כמו שעשה דוד הרשי, כדי להביא לי משם שטכלברן. גם לא זכרתי שראיתי אי-פעם ריבה מהן בסופר. אחרי עוד כמה שעות חיפוש ברשת התברר לי שבישוב אחד בגולן התחילו באותה שנה לגדל את החזרזר (כך קראו לו באותו ישוב). ואם לא היה די במזל הזה, הסתבר שבדיוק עכשיו התחילו להבכיר הראשונים שבהם. כבר למחרת שכנעתי את אמא להשאיל לי את האוטו שלה ויצאתי למסע קטיף בגולן. באותו ערב חזרתי לבאר-שבע עם קופסה מלאה בפירות היער הנכספים. קפצתי לסבתי המופתעת והשארתי אצלה כמות נכבדה וכששבתי מביתה הכנתי ריבת עכובית סמיכה, א-לא-וינה של שנות השלושים.

*

כעבור יומיים התייצבתי (בהתראה מראש כמובן, בכל זאת מדובר ביקים) על סף דלתו של הרשי. בידי הרועדות נח לינצר טורט לתפארת, ממולא בריבת שטכלברן ביתית. צלצלתי בפעמון ואחרי שניות ספורות נשמעו הצעדים המוכרים.

"נתי'לה הנאמן", צהל לקראתי דוד הרשי, "סוף סוף הבאת לי שטכלברן".

הפעם הוא הכין את התה והביא את הצלחות כשהוא מפזז סביב השלחן בצעדים קלים, בעוד אני מציג מבט מלא תמיהה על פני. לבסוף הוא הניח על השלחן שתי צלחות חרסינה עדינה ועליהן פרוסות נדיבות של טורט.

"אתה לא חושב שאתה היחיד במשפחה שיש לו כשרון, אה"? שאל, לא מחכה לתשובה. "כבר מהטורט הראשון חיכיתי בסבלנות שתגיע בעצמך לפרי הנכון".

אני לא בטוח אם שאלתי "מה?" או שרק המבט המופתע בעיני גרם לו להמשיך לדבר.

"אתה מבין נתי'לה. יש אצלנו במשפחה כשרון מיוחד שעובד מדור לדור. לפעמים זה מדלג על דור אחד, לפעמים זה מופיע באופנים שונים – אבל אף פעם לא נעלם לגמרי. אנחנו מסוגלים, בצורה כזו או אחרת, לחדור אל תוך המחשבות של אנשים אחרים. אני זכיתי שאצלי זה הופיע באופן מאד חזק. אני מסוגל לקרוא מחשבות של אנשים, פשוט כך, ללא שום עזרים או מניפולציות. זה מועיל מאד לעסקים כשיודעים מה חושב הצד שכנגד, אתה מבין. ככה עשיתי את רוב הכסף שלי. זה גם עוזר מאד בתחום הפוליטי ובעיקר הדיפלומטי. אין לי תלונות, הכשרון הזה עזר לי היטב במהלך חיי. רק בתחום אחד הכשרון הזה הוא קללה. אף פעם לא כדאי לדעת בדיוק מה חושבת עליך בת-זוג פוטנציאלית. הברכה בלחשוב שאתה מושלם בעיני אחרים לא תסולא בפז. כששומעים כל הזמן בראש אילו דברים נוראים חושבת עליך בחורה, קשה להתקדם מהכרות לאהבה. במיוחד כשהמחשבות שלה הן, איך לומר זאת בעדינות, לא מאד חכמות".

"אז הבנת מיד את הטריק שלי עם הלינצר טורט"? שאלתי מבויש.

"לא מיד. הזקנה עושה לראש דברים רעים. לא ידעתי אם יש לך את הכשרון ובאיזה אופן. רק כשטעמתי מהטורט וראיתי את הזכרונות שלי במחשבות שלך הבנתי מה אתה עושה. זה היה די מחוכם, אם יותר לי להחמיא".

חייכתי מבויש. "ומה עם ההאשמות של סבתא? מה עם הכסף של אבא שלכם? מה היה באמת באותה פגישה לפני שעזבתם את וינה"?

"אתה באמת רוצה לדעת?" הוא שאל מחייך בחום. וכשהנהנתי הוא קרב את הכפית לפיו ונגס נגיסה גדולה מהטורט.

*

זיהיתי את הבית מיד. אלו היו אותן התמונות שעלו לי בראש כשאכלתי מרק עוף עם סבתא. בית עמוס ברהיטים כהים וכבדים, עם תקרה גבוהה ועצים עבותים ניבטים מהחלונות. זהיתי מיד גם את סבא רבא שלי, בזכרונות של סבתא הוא נראה שמח יותר וכאן הוא היה חמור-סבר, אבל אי-אפשר היה לטעות, זה היה הוא. הוא ישב על כורסה עמוקה מרופדת בבד קטיפה בצבע בורדו, בידו האחת ספל תה על תחתית.

"דוּוִיד-צבי", הוא פתח, "אני חייב לומר לך כמה דברים חשובים ביותר. אתה חייב להקשיב טוב טוב ולהבטיח לי שתעשה כמצוותי". יכולתי לשמוע את הרשי הצעיר מסכים. "זה בקשר לאחות שלך. אני לא יודע אם אי-פעם נצליח גם אנחנו להצטרף אליכם בפלשתינה. מי שארגן את האניה שלכם הבטיח שתבוא אניה נוספת בשבילנו, אבל המחשבות שלו אומרות אחרת. ממחר אתה זה שחייב לדאוג לה, לא משנה מה יקרה – אף פעם אל תעזוב אותה. אני יודע כבר כמה שנים שגם לך יש את הכשרון, גם אתה מצליח לראות מה שבמחשבותיהם של אחרים. זה כשרון נהדר אבל יש לו מחיר, לפעמים מחיר נוראי.  היו אנשים במשפחה שהשתגעו ממנו, היו כאלו שהרגו את עצמם. אני חושש מאד לפולה, אני רואה שהיא לא מצליחה לשלוט בכשרון שלה. היא כורעת תחת הנטל של הכשרון. אני פוחד שיבוא היום והוא יכריע אותה. אבל יש לזה פתרון. יש דרך להנמיך את הלהבות של הכשרון שלנו, שהוא יופיע באופן מעודן יותר ופחות מזיק. אני עצמי עשיתי זאת כשהבנתי שהכשרון מונע ממני למצוא אשה, להקים משפחה. למזלי, אמא שלך, ישמור עליה האל, הסכימה לקחת אותי למרות שכבר הייתי בחור מבוגר באמצע שנות השלושים. בשנים האחרונות דאגתי לתת לפולה את אותה "תרופת-פלא", אבל עכשיו היא יוצאת מידי ועוברת לידיך. אני מתפלל שנצליח להפגש אתכם בקרוב, אך ליבי מנבא לי שלא כך יהיה. הדבר היחיד שיכול להנמיך את הכשרון הם השטכלברן, זו הדרך היחידה. תפקח עין על אחותך, הרשי שלי. כל פעם שאתה רואה שמצבה מדרדר, תדאג שיהיו לה שטכלברן בהישג-יד. תדאג לבריאות שלה ולאושר שלה.

*

אז זה היה הסוד הגדול. זו היתה הסיבה שהרשי שיקר כל השנים.

לא יכולתי להאשים אותו, הכרתי את סבתא היטב. הבנתי שלו ידעה על השטכלברן ומה שהם גורמים, היתה מסרבת לאכול אותם. תמיד היתה עקשנית, תמיד סירבה שיחליטו בשבילה.

"אתה בחור חכם", אמר לי הרשי. והגיע הזמן שאלמד אותך כל מה שלימד אותי אבא שלי. הגיע הזמן להעביר את האחריות הלאה במהלך הדורות. יש לך הרבה מה ללמוד על הכשרון שלך, על החסרונות שלו ואיך לשלוט בו. תשאר איתי כמה ימים ואלמד אותך כל מה שתצטרך לדעת".

"אבל בראש וראשונה עכשיו הגיע תורך לשמור על פולה".

הנהנתי בראשי, אך ידעתי שהרשי יכול לראות את העובר במוחי: את הכעס על ההסתרה של שנים ונסיון לשלוט בסבתא ובכשרון שלה. כשעזבתי את ביתו היה נדמה לי שהצלחתי לקרוא את ההשלמה שלו עם ההחלטה שלי. שנינו ידענו שאני בדרכי לספר לה כל מה שלמדתי על השטכלברן.