התעוררתי לצלילי תיפוף ושירה בסגנון מוזיקלי שמעולם לא שמעתי.פקחתי את עיני והבטתי סביבי,בקושי ראיתי דבר,בהתחלה חשבתי שאני רואה מטושטש סתם כך אחר לאחר זמן מה הבנתי שהסיבה לטשטוש בראייה היה העשן הרב שהגיע אליי ממדורה ענקית לא רחוק ממני.כיווצתי את עיני,מנסה בכל כוחי לראות טוב יותר את המתרחש – דמויות לבושות בבגדים פרימיטיביים נגלו בפניי אט אט,הן רקדו ריקוד מוזר,דופקות על הרצפה בכפות רגליהן היחפות,מביטות מעלה ומטה וחוזר חלילה, הכול סביב המדורה הענקית שמסביבה ישבו להם בנחת כמה אוהלי טיפי מעור ביזון שהתנשאו הרבה מעלינו.
"איך הגעתי לכאן?" ,שאלתי את עצמי.הבטתי סביבי,מחפשת אחר פרטים שיעזרו לי להיזכר ואז ראיתי עוד עשרות אנשים כמוני קשורים על מוטות עץ לא רחוק ממני.כיווצתי את עיני שוב וזיהיתי אותם מיד כמלחים שבאו איתי ועם אבי על האוניה.העברתי את מבטי שוב אל הדמויות הרוקדות ונזכרתי בצעקות אינדיאניות וחצים ואז נזכרתי בכאב החזק במצחי ובאגרוף של אינדיאני ענקי שהימם אותי.פתחתי וסגרתי את פי,הייתי מיובשת לגמרי,גופי הרגיש חלש ונדמה היה לי שאם רוח חזקה תנשב לכיווני הוא יתפורר ויהפוך לגרגירי חול.פרץ שיעול חזק תפס אותי וליקקתי את השפתיים שלי,הן היו יבשות כמו המדבר וכמו קוצי מדבר של עור מיובש דקרו את הלשון שלי. כשהפסיק השיעול הבחנתי בזוג עיניים חומות-דבשיות בוהקות צופות בי מעבר למסך העשן.
בהדרגה הדמות נחשפה אליי,הייתה זו בחורה אינדיאנית עדינת פנים שהייתה נראית שברירית ודורסנית גם יחד. היא צעדה אליי בצעדים איטיים,חוששים ובטוחים יחדיו.היא אמרה לי משהו בשפתם אך לא הצלחתי להבין ואז הניחה את ידה על הלסת שלי ולמרות ההתנגדות שלי פתחה את פי והביטה פנימה. כעבור רגע נדנדה בראשה ימינה ושמאלה ומלמלה שוב משהו בשפתה.
"מים,מים" אמרתי.
היא הביטה בי רגע,זה היה נראה כאילו היא מבינה אותי,וכעבור רגע או שניים היא כבר התחילה להתיר את החבלים שקשרו אותי.
"היי!,בחורונת! תשחררי גם אותנו!". צעק אחד מהמלחים אך היא התעלמה ממנו והמשיכה.כעבור כמה רגעים היא סיימה,גופי החלש צנח מטה והיא תפסה אותו בזרועותיה הקטנות.בהיתי בה חסרת אונים,"מים,מים",התחננתי,פתחתי את הפה וסגרתי,פתחתי את הפה וסגרתי,כמו דג מתייבש.היא הוציאה משמלתה נאד מים קטן עטוף בעור והשקתה אותי,לא היה לי כוח אפילו לתפוס את הבקבוק בידי,נתתי למים לדלוף מפי ולהרטיב את בגדי.היא חייכה חיוך
צוחק,וניצוץ עבר בעיניה.פתחתי את הפה שלי שוב ורציתי להגיד לה תודה,אבל לפניי שהספקתי קול צעקה חזק פילח את עור התוף שלי.
יד חזקה ומקומטת משכה בשמלתה של הבחורה והרימה אותה מהקרקע כאילו הייתה נוצה,גופי צנח מברכיה לרצפה,הצ'יף בכבודו ובעצמו עמד מעלי וגידף במילים חדות שלא הבנתי את הבחורה הקטנה שהשקתה אותי.היא אמרה לו כמה דברים בקול רך והוא הוריד אותה מטה,עכשיו הרים אותי ביד אחת,כל החגיגות נפסקו בבת אחת ועכשיו שרר שקט מורט עצבים.הוא סקר אותי רגע,מרחרח את פני,אז יריית אקדח נשמעה, ובגדיו של הצ'יף נצבעו באדום.ידו שיחררה את צווארון חולצתי ואני נפלתי מטה.בין רגע החגיגה הפכה לכאוס,יריות אקדח חלפו מעל ראשי,חצים נורו,צעקות קרב של אינדיאנים שהתערבבו בצווחת כאב שהגיעו משני הצדדים,קמתי לישיבה והבטתי סביבי,כולם היו עסוקים בלהרוג אחד את השני ולא שמו לב אליי.
לפתע הבחנתי בדמות עגלגלה הרצה לכיווני,זקן עבות מעטר את פניה ובגדיה המהודרים מלוכלכים בבוץ."מטילדה! , מטילדה!",צעקה הדמות,"מטילדה,איפה את?!".זיהיתי מיד את קולו של אבי."אני כאן,אני כאן אבא!" צעקתי הכי חזק שרק יכולתי.הוא התקרב אליי בריצה,מחזיק ביד אחת חרב ובשנייה אקדח מעשן."הו רחמי האל!,את בסדר!,כל כך דאגתי!"."אבא,אנחנו צריכים ללכת מכאן." אמרתי בשקט,עוד בהלם מכל מה שהתרחש סביבי ברגעים האחרונים.בלי שום מילה נוספת,אבי הרים אותי ורץ בחזרה לכיוון האוניה.הבטתי לאחור,הבחורה שהשקתה אותי החזיקה את ראשו של הצ'יף המת על ברכיה,מלטפת את מצחו הרחב ולוחשת לו מילים בשפה שלא הבנתי,פניה היו חרושות כאב,היא ישבה שם לבדה,שקועה בתוך צערה ונראה היה שדבר לא הפריע לה,אפילו לא הכאוס שהתרחש סביבה.לימים הבנתי שהצ'יף היה אביה שמה הוא נאיאילי.
חזרנו לאוניה ובה שהינו מספר ימים,הקרב שהתרחש בין האינדיאנים למלחי האוניה היה קרב רצחני ורבים היו הקורבנות. שתיקת הכאב של אלו שאיבדו את חבריהם מילאה את האוויר ואטמה אותו.בלילות חזרה אלי בחלומותיי אותה בחורה קטנה שהצילה אותי. בחלומי ראיתי אותה מלטפת את ראש אביה ואני עומדת מהצד,האקדח המעשן של אבי בידי והיא לא מביטה בעיני,כאילו הייתי בלתי נראית.
ביום החמישי להגעתנו ל"יבשת החדשה",יצאתי מחדרי בפעם הראשונה מאז הקרב.מהקרב ועד עכשיו בדרך כלל היה שקט בלילות,אך הפעם קולות רבים מילאו את האוויר,המלחים שתו ודיברו,וקולו העמוק של אבי התנשא מעל כולם- "נסתער בשעת לילה,נקיף את האוהלים ונשתמש באש,את כל הגברים נהרוג,על הילדים והנשים ניקח כעבדים,אין לפגוע בסוסים,אולי ייגמר לנו האוכל".
" אם בדרך הזו תלך,לא תשיג כלום". אמרתי,דמותי אט אט נחשפת מתוך צללי המדרגות היורדות למטה.
"מטילדה,מה את עושה בשעה הזו בחוץ?".
"מה אתה עושה?". שאלתי בארסיות.
תחושת אי נוחות בלטה בהתנהגות של אבי,הוא העביר משקל מרגל לרגל ומבטו נע ביני לבין המון המלחים שישבו לרגליו.
"קולמבוס טעה,הוא טעה ובגדול,הוא חשב שאנו מגיעים להודו,אבל החוף ארוך מידי,זוהי יבשת חדשה."
"ומה לגבי הילידים?".
"הם עבדים טובים,חזקים".
"אין לך שום זכו-".
"מטילדה,מטילדה יקירתי,הם פראים,הם כמעט הרגו אותך אם לא הייתי מגיע בזמן,אי אפשר לסמוך עליהם,הם אפילו לא יודעים קרוא וכתוב."
"הם לא פראיים כפי שאתה חושב."
"אני ראיתי את ההר אדם הזה מחזיק אותך בצווארון כאילו היית כלב שמחזיקים בקולר,הוא פראי בן פראי,מזל שהוא כבר עמוק ביבשת המתים."כמה מלחים צחקקו.
"זה לא נכון,הם מבינים,אחת מהבחורות שם השקתה אותי במים כשאמרתי שאני מיובשת".
"זה נכון!,אני ראיתי את זה קורה!".אמר אחד המלחים,כנראה מפוחד מהמחשבה על יציאה לעוד קרב מול הלוחמים האינדיאנים החזקים.
"בחורה אחת זה לא שבט שלם". הוא ביטל את דברי.
"הר אדם אחד זה גם לא שבט שלם". עניתי.
הוא השתתק לרגע וסקר אותי במבט שמעולם עוד לא הנחית עליי."איטליה נתנה לנו את הזכות לעשות מה שאנחנו רוצים בילידים".
"איטליה תשמח יותר לקבל אוצרות ומידע נדיר מה"יבשת החדשה" מאשר כמה עשרות עבדים עם יצר נקמה שרק גדל וגדל".
"ובכן מטילדה ילדתי,מה את מציעה שנעשה?,נעזוב את הכול ונחזור לאיטליה?,נעשה איתם עסקים?,נרים דגל לבן?,בדרך כלל את בחורה חכמה אבל הפעם נראה שכל מה שיש לך להציע זה התנגדות לרעיונות שלי".
"מה אם ניתן להם משהו בתמורה למידע על היבשת?,עסקת חליפין פשוטה יכולה לפתור הרבה בעיות".
"מה כבר פראי אדם יכולים לרצות?".שאל אבי.
" ארוחת צהריים". התלוצץ אחד המלחים,כמה הצטרפו אליו.
"בוא ננסה להציע להם זהב ותכשיטים כמתנת פיוס,אם הם יקבלו את המתנות נבקש מהם להדריך אותנו על הארץ".
הייתה שתיקה,אבי העביר משקל מרגל לרגל וצמצם את עיניו."אני נותן לך תיבת תכשיטים אחת,אם זה לא עובד,אנחנו הולכים על התכנית שלי". חרץ אבי.
"כמובן".אמרתי.
כמה קולות אי הסכמה ברורים הגיעו מהמון המלחים אבל אני כבר מיהרתי לחדר האוצר של האוניה.
לאחר עוד לילה חסר שינה קמתי מהמיטה עם האור הראשון ויצאתי אל הסיפון,אליי הצטרפו עוד ארבעה מלחים שאבי צירף אליי שלא השתתפו בהתקפה על הכפר האינדאני. כשהתקרבנו לאזור הכפר הלכנו בשקט וניסנו להקשיב לקולות המגיעים מהכפר,היה שקט,נראה שהם לא מצפים לנו.
כשהיינו כבר במרחק של רק כמה מאות מטרים מהכפר חץ פילח את האוויר ונתקע בעץ שהיה מאחורינו ,שני אינדיאנים רכובים על סוסים הסתערו אלינו עם קשתות טעונות.מרוב בהלה תיבת התכשיטים שהחזיק אחד המלחים נפלה והתכשיטים התפזרו לכל עבר,האינדיאנים הביטו בתיבה לרגע והורידו מעט את הקשתות,האור שהשתקף בתכשיטי הזהב נצנץ והעלה ניצוץ בעיניהם, אך הם לא אמרו דבר וכעבור רגע שוב הרימו את הקשתות אלינו.הם אמרו לנו משהו בשפתם אך לא הבנו, ציוותי על המלחים להתכופף מטה ודחפתי את התיבה לכיוונם."מתנת פיוס",אמרתי בקול הרך ביותר שיכולתי למצוא לעצמי.
כשהגענו אל הכפר תושביו מיהרו להתחבא באוהלי הטיפי ששרדו את המתקפה, השומרים הורידו אותנו אל הרצפה ואחד מהם נכנס לאוהל הגדול שניצב בסוף הכפר ולאחר כמה שניות יצא יחד עם אותה הבחורה הקטנה שהשקתה אותי."קומי",היא אמרה והצביעה עלי.השומר שדרך על גבי הוריד את רגלו ממני והלך כמה צעדים לאחור."את יודעת לדבר?", שאלתי בעודי מתרוממת מהאדמה,"ודאי,אתם יחד עם קולמבוס?". היא שאלה והצביעה על המלחים."לא, אנחנו חלק מהצי של אמריגו ויספוצ'י ,אבא שלי".
"אבא שלך?" היא שאלה.
הבטתי בה לרגע בלי להגיד מילה,בראשי ראיתי אותה מחזיקה את ראשו של אביה הגוסס על ברכיה שוב ודמעות עמדו להציף את עיני.לבסוף הצלחתי להנהן בקושי רב.היא סקרה את פני וחייכה,"אם אתם לא יחד עם קולמבוס,למה לכם לבוא לכאן?" היא שאלה בעדינות.
"אנחנו לא רוצים להילחם בכם,אנחנו רק רוצים להכיר את התרבות שלכם ואת הארץ.הנה הבאנו לכם מתנת פיוס,התקווה שלנו שזה יעזור,ולו רק במעט לפייס בנינו".אמרתי ופתחתי את תיבת התכשיטים לרגליה.היא הביטה רגע בתכולת התיבה בריכוז,בעיניה השתקף הניצוץ של התכשיטים אך אז הסתובבה במהירות והחלה מתרחקת מאיתנו בצעדים איטיים.
"אין אנו צריכים את מתנותיכם,תחזרו בחזרה לאן שבאתם ממנו". היא אמרה.
"רגע בבקשה אל תלכי!,אנחנו רוצים לדעת עוד על היבשת,אנחנו רוצים לחקור אותה, את בטח יודעת עליה את הכול!".
"אם ברצונכם לדעת את הארץ,התקרבו לאדמה,ואם היא תמצא אתכם ראויים,היא כבר תראה לכם סודותיה". היא אמרה בזמן שעשתה תנועה לא ברורה בידה והשומרים שיחררו עזבו את המלחים."יופי מטילדה" מלמל אחד המלחים מאחורי. התכופפתי בשביל להרים את התיבה אך אז רגלו של אחד השומרים דרכה על מכסה התיבה וסגרה אותה. הבטתי מעלה ועיני נפגשו עם זוג עיניים שחורות ופראיות.היה זה אינדיאני חסון וגבה קומה,שחזותו הזכירה לי באופן מחשיד את אותו אינדיאני שהימם אותי ביום הראשון להגעתנו לאי. נראה היה שגם הוא זיהה אותי, כי חיוך מתגרה התפשט על פניו."אנחנו רוצים בום בום,לא נוצצים",הוא אמר וחטף את אחד האקדחים מהמלחים.
"תביאי לנו בום בום".
את הלילה ביליתי בהתהפכויות בלתי נגמרות על המיטה המעקצצת, חריקות עץ תכופות שנשמעו תחת מגפי המלחים שעמלו על הסיפון גם הם לא עזרו לי להירדם.אבי ידע שהרעיון שלי נכשל וכפי שהוא הבטיח,הוא והמלחים החלו להתכונן לבצע את הרעיון שלו.לאינדיאנים לא יהיה סיכוי מול המלחים,הם היו חמושים בנשק חם,מיומנים וחסרי רחמים,והאובדן הכבד שהיה בקרב הקודם מילא את ליבם גם ברוח נקמה שגרמה להם להפוך לנואשים ולכן מסוכנים עוד יותר.במוחי המשכתי לשחזר שוב ושוב את שאירע היום בכפר האינדיאני,אף על פי שתקפנו אותם קודם הם סירבו לקבל את מתנתנו בנימוס יחסי והותירו לנו לחזור לאוניה ללא פגע. לא מגיע להם למות זה ברור.נאיאילי איבדה רק לפניי כמה ימים את אביה ובכל זאת לא איבדה את האיפוק ונתנה ליצר הנקמה לכלות אותה, היא הייתה חזקה נפשית פי כמה מאבי והיא הייתה כל כך צעירה.ובכל זאת אבי ואני עשינו סכם ואין לי מה לעשות כדי למנוע ממנו להתקיים.
"האומנם?"
נזכרתי שוב באותו שומר אינדאני ענקי – "תביאי לנו בום בום", "אז אולי זה הסוד?,אולי משלוח של נשק חם כביטוי של אמון ורוח טובה יכול להשיג לנו את ההסכם הנחשק?,ואולי אף חשוב מכך,להציל את הכפר האינדיאני ואת כל תושביו חסרי האונים?".התהפכתי שוב במיטה,מישהו הפיל חבית ממש על תקרת חדרי והאבק שהיה על הקירות השתולל באוויר."כדאי שאמהר",מלמלתי לעצמי,לקחתי פיסת נייר קטנה ובזריזות כתבתי לאבי מכתב המסביר את סיבת עזיבתי ובקשתי שלא יצא לקרב עד שאחזור.
בשתיים בלילה מצאתי את עצמי מדדה בבוץ בג'ונגלים של "היבשת החדשה",על גבי עשרות אקדחים ושני רובים. היה לי כבד,ובכל צעד גבי רק התעקם וגופי התקרב עוד יותר לקריסה הישר אל תוך האדמה הבוצית.כעבור כמה שעות אחדות הבחנתי באורות הכפר במרחק,"נראה שהאינדיאנים לא הלכו לישון עדיין",אמרתי לעצמי והגברתי מהירות עד לפתע רשרוש בשיחים לידי הקפיץ אותי.
הורדתי את תיק הגב והוצאתי את האקדח שלי- "מי שם?" שאלתי.
לא הייתה תשובה,ביער שרר שקט שרק הצרצרים והרוח שנענעה את צמרות העצים הפרו."מי שזה לא יהיה,תראה את עצמך! או..או..שאני יורה!" צעקתי.
היה שקט מוחלט,השיח דמם לרגע ואז נהמה חדה חתכה את האוויר,נמר ענקי הסתער אלי מתוך השיח כשטפריו שלופים ופיו הפתוח חושף ניבים שמוכנים להינעץ בבשרי הרך ולקרוע אותו לגזרים,אז שמעתי קול צעקה פראית ולפניי שהספקתי לראות מה קורה גופי הוטח באדמה הבוצית,חיכיתי לכאב שיגיע,לנעיצת השיניים בבשרי אך זה לא קרה. אזרתי מספיק אומץ להרים את ראשי ואז ראיתי לתדהמתי את נאיאילי,עומדת עלי מכופפת וחתולית.הבעת פניה הייתה פראית,היא נהמה בדיוק כמו הנמר הענק שעמד מולה, כפוף גם הוא,עיניו לא מורידות את מבטו לרגע מעיניה שלה.
כיסיתי את הראש בידי וחיכיתי שזה ייגמר.הנהמות (שבאיזשהו שלב כבר לא יכולתי להבדיל מי מהן הם של נאיאילי ומי מהן הם של הנמר) המשיכו עוד כמה דקות ואז לפתע הנמר הסתובב ופתח בריצה מטורפת בחזרה אל תוך היער.
"אלוהים אדירים" אמרתי כעבור כמה רגעים,מנסה להתרומם מהבוץ שלכלך את בגדי."אלוהים אלוהים". היא צחקה בקול פעמונים והושיטה לי את ידה. נאחזתי בה וקמתי.להפתעתי הבעת פניה השתנתה לחלוטין,מלבד כמה טיפות זיעה שירדו על מצחה בעצלתיים היא נראתה רגועה ושלווה.
"איך עשית את זה?",שאלתי,מתנשמת בכבדות."בקלות,הבהרתי לו שאת טרף שלי". היא חייכה חיוך שהיה תמים ומתגרה באותו הזמן.
ליבי קפץ והלכתי כמה צעדים לאחור בבהלה.היא הביטה בי וצחקה שוב צחוק שהייתה בו כמעט מנגינה,"לא באמת, אנחנו לא פראיים כמו שקולובוס אומר".היא אמרה ואני חייכתי והנהנתי,אך עדיין מבוהלת.
"תודה שהצלת אותי".אמרתי והסתכלתי בעיניה ברצינות.
היא המשיכה להביט בי במין במבט חודר,שפתיה משוכות לכדי חיוך רפוי. הבטתי בה בחזרה לאיזה רגע אבל אז הבנתי כמה חשוד בודאי אני נראית לה,הולכת כאן באמצע היער לבד עם תיק גדול ומסורבל כל כך קרוב לכפר שלה."הבאתי לך מתנות" אמרתי,מנסה למצוא לעצמי את הקול החביב ביותר שהצלחתי למצוא.
"מתנות?".
"כן,תראי",אמרתי וגררתי את התיק הכבד שלי על הבוץ לכיוונה.
"היא הביטה בתיק ואז בי,שותקת.
"אוי נכון!",אמרתי ומיהרתי לפתוח את התיק."זו המתנה",אמרתי והצבעתי על השלל שנח לו בתיק שלי.היא שלחה ים והרימה את אחד האקדחים,קירבה אותו אל עיניה וסקרה אותו.לאחר רגע עיניה נפערו באימה והיא ניערה את ידה והפילה אותו על אדמת הג'ונגל.
הבטתי בה בתמיהה.היא הפנתה את מבטה ממני והסתובבה,התהלכה אל קצה היער ושילבה את ידיה."אני מצטערת, פשוט חשבתי שזה מה שאתם רציתם?..".היא שאפה אוויר ואז הסתובבה אלי בחזרה,החיוך הרפוי חזר לעטר את פניה,עיניה שוב קרנו חן ושלווה."בואי נלך לכפר,הם בודאי ישמחו על המתנה". היא אמרה ותפסה את ידי, מושכת אותי אל מחוץ ליער כשאני מספיקה בקושי למשוך את התיק אחרי.
הזמן רץ,ובאמצע הלילה מצאתי את עצמי יושבת בתוך הטיפי של נאיאילי,רק להבות המדורה מפרידות בנינו,הן מרקדות אבל אנו דוממות.פניה העדינות של נאיאילי ריצדו מעבר למסך העשן כמו ביום שבו פגשתי אותה לראשונה.יופייה היה משתק,מבט חטוף אחד בה ושכחתי למה באתי לכאן.כך העברתי לילה שלם,בכל פעם שנזכרתי במטרה שלי היא הייתה מביטה בי פתאום במבט חודר,ומיד שכחתי את כל מה שרציתי להגיד.
לפתע מילותיה קטעו את הרהורי-"חזרת למרות שאמרתי לך לא לחזור".הבטתי בה בפרצוף אווילי לרגע כאילו אין לי מושג על מה היא מדברת.
"כן". הצלחתי לפלוט לבסוף."למה עשית ככה?".היא שאלה כשראתה שאני לא מרחיבה בנושא.שקלתי את מילותיי,משום מה הרגשתי שהתשובה האמיתית לשאלה היא לא מה שהיא רצתה לשמוע.
"רציתי ממך..מכם..רציתי לסגור איתם הסכם".
"וזה למה הבאת את הנשק?,חשבת לשחד אותנו?".
"לא!".נזעקתי "בכלל לא!".
"זה פשוט ש..".התחלתי וסיימתי.
"לא משנה כמה פעמים אבי ניסה להסביר לכם,הימאים,אתם לעולם לא הצלחתם להבין,אתם עוד רואים את האדמה כרכוש,כמו עוד משהו שניתן לשעבד".
"אני מצטערת על מה שקולמבוס עשה לכם".פתחתי,לא בטוחה כיצד להמשיך."אבל אנחנו לא כאלו,אני מבטיחה לך".
"אז למה את מנסה לעשות בדיוק את מה שקולמבוס עשה לנו?".היא אמרה וקמה,מעיפה עליי גרגירי חול ואשמה.
"בואי איתי".היא אמרה ושלחה את ידיה הקטנות לעברי.נאחזתי בה ויצאנו מהטיפי."לאן אנו הולכים?", שאלתי כשכבר היינו בחוץ,"לעתיד טוב יותר,לשנינו".ובמילים המסתוריות האלו היא עזרה לי לעלות על הסוסה שלה – ששמה היה "חץ הלבנה", כי הייתה צחורה כמו הלבנה ומהירה כמו חץ.
רכבנו שעה אולי שעתיים,רוח לילית בידרה את שיערי והטיחה אותו בפניה של נאיאילי אך היא לא אמרה כלום.לבסוף ירדנו מהסוס ועמדנו שנינו על צוק גבוה שהתנשא מעל הים,שחפים חגו מעלינו,נישאים על רוח הים הלילית.הנוף היה עוצר נשימה,שאפתי את האוויר המלוח ועצמתי את עיני,אז נזכרתי בצי האוניות של אבי שארבו באזור שנסתר מענינו,ונזכרתי גם בכל אותם מלחים שודאי כעת יושבים על הסיפון חסרי מעש ורק יצר הנקמה מחורר בהם חורים שחורים הגדלים בקצב מואץ.פקחתי את עיני והלכתי כמה צעדים לאחור.נאיאילי הביטה בי בסקרנות.
"אני לא רציתי להגיד לך את זה עד עכשיו כי לא רציתי להפחיד אותך",התחלתי,"אבל אם לא תלחצי עם אבי יד הכפר שלך יושמד עוד הלילה".
"להפחיד אותי?".היא שאלה בקול מתלוצץ."ממה יש לי לפחד?,בטבע כמו בטבע אין מנצחים ואין מפסידים.הטבע מתאים את עצמו לכל מצב ולכן הוא מתעלה על הכול,אי אפשר להביס את הטבע ומי שיפגע בו יפגע בחזרה".
"אבל את,את לא הטבע".אמרתי בשקט.
"זו בדיוק הנקודה שגם קולמבוס לא הצליח להבין".היא אמרה בעוקצנות.
"אנחנו חלק מהטבע,אם תרצי בכך או לא,הטבע פועם בנו,מחיה אותנו כל יום מחדש ואנו נתונים לחסדיו.כל אחד מאיתנו הוא רק גרגר קטן באדמה".
פתחתי את הפה לענות לה,אך לסתי חזרה למקום כמו בומרנג.אז פתחתי אותה שוב וצעקה אדירה יצאה מגרוני.
הסתערתי על נאיאילי רגע לפניי שכדור רובה פגע בראשה."תברחי!".צעקתי.היא קמה,ובפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה,ההבעה השלווה שלבשה תמיד על פניה התחלפה בהבעה מבוהלת.היא קראה ל"חץ הלבנה" וזו דהרה אליה.היא נתלתה עליה כמו קוף ולפניי שיכולתי להגיד משהו היא כבר משכה אותי בצווארון חולצתי והרכיבה גם אותי על הסוסה.
"אחריהן!", נשמעו במרחק צעקות המלחים.
"אני צריכה לדבר עם אבי!".אמרתי לה כששנינו כבר דהרנו על "חץ הלבנה" לכיוון השבט."אני יכולה לסדר את זה.אני יודעת שאני יכולה".
נאיאילי הרהרה לרגע ואז שינתה כיוון ועכשיו דהרנו לכיוון החוף,רוח הים החזקה נושפת בפנינו כחתול מתריס."אני סומכת עליך".אמרה בקול עמוק.
האוניה של אבי עגנה על החוף בשלווה מלגלגת כזו,קולות המלחים השתויים לא נשמעו ממנה כבכל לילה אחר."אבא?","איפה אתה אבא?!" קראתי.אבל שום קול לא נשמע מלבד חריקות לוחות העץ תחת רגלינו."אבל השארתי מכתב,אבי היה אמור להקשיב לי,זה לא ייתכן".
"רגע".אמרה לפתע נאיאילי.
פניה שינו הבעה.בצעדי חתול היא פתחה את הדלת למחסן שמתחת לסיפון,בפנים,מקופל וקשור בפינה,פיו מכוסה בבד,היה אבי.כשהבחין בנו נהימותיו נהיו קולניות ועיניו נפערו לרווחה."מה קרה לך?", שאלתי בעודי מתירה את החבלים."המלחים.." הוא עצר והתנשם בכבדות –"המלחים לא רצו לחכות יותר..הם לקחו את הנשקים שנשארו (הוא תקע בי מבט מאשים) ויצאו לחפש אותך".
"אותי?". הופתעתי.
"הם רואים בך בוגדת".
שתקתי,המילה "בוגדת" שהוטחה בי הכתה בי כמו אגרוף לפרצוף,התיישבתי על החבית מולו.
"אני ניסיתי לעצור אותם,אבל הם לא הקשיבו לי,הם חשבו שאני משתף איתך פעולה וקשרו אותי כדי שלא אוכל לעזור לך".
"את בסדר?".הוא שאל לפתע פתאום, אולי מבין את גודל הסכנה שהייתה לי.
"אני לא העניין אבא,המלחים,הם רוצים לקחת את הילידים כעבדים,אתה חייב לעצור אותם אבא,אתה היחיד שיכול".
הוא הרהר לרגע.
"מי זו?".הוא שאל והצביע בגסות על נאיאילי שעמדה בכניסה למחסן החביות.מבטה היה מאופק אך עיניה היו מבוהלות."חברה".עניתי בפשטות."מסכנה,הכפר שלה בסכנה איומה,המלחים האלו ישמידו כל מה שניכר בדרכם."
"הכפר שלנו לא מושמד כל כך בקלות". היא אמרה לאבי.הוא לא הסתיר את תדהמתו.
"איך את?..".
"מבינה?,איך אתה מבין?", "לומדים".
שפתיו של אבי התעוותו לכדיי חיוך עצבני לנוכח העלבון שהוטח בו.אבל לפניי שהספיק לפתוח את הפה שוב דלת המחסן נפתחה בצליל חזק,"תתכופפו" צעקה נאיאילי ואנחנו עשינו כדברה שבריר שנייה לפניי שכדור רובה חלף מעל ראשנו ופוצץ את חביות הבירה מאחורינו,היין דלף מהחביות כמו דם הניגר מגופה.
נאיאילי נאבקה עם המלחים אך הם היו רבים וחזקים ממנה,לאחר כמה רגעים של קרב צליל פיצוח עצמות מחריד נשמע ודמותה של נאיאילי התעקמה בכאב וצנחה על הרצפה,ידה השמאלית מעוקמת לכדי צורה לא טבעית מאחורי גבה.אחד המלחים תפס בה ומשך אותה אל הסיפון.כעבור רגע כולנו ישבנו על ברכינו על הסיפון,מולנו עמדו עשרה מלחים חסונים,עיניהם שטופות זימה.
"תירו בהם!" צעק אחד
"תחסלו את הבוגדים!" צעק אחר.
"שקט!".אמר מלח אחר בקול כה עמוק שכולם על הסיפון שמעו אותו כאילו צעק בכל כוחו.ההמון השתתק.
סקרתי את חזותו,הוא היה לבוש בבגדים נאים יחסית והכי פחות מרופטים מבין המלחים על הסיפון והיה היחיד שלא החזיק בנשק. חוסנו וגובהו גרמו לו להיראות כאילו הוא כלל לא צריך נשק כלשהו מלבד כוח אגרופיו.
"אמריגו וספוצ'י,אתה מואשם בזאת בבגידה באיטליה ובסיוע לפראים". אמר המלח החסון.אמריגו שתק והשפיל את מבטו,ניכר היה עליו שרוח החים ברחה ממנו וכעת היה מוכן לקבל כל עלבון שיהיה מוטח בו."כולנו כאן יודעים שבתך גנבה נשק מהאוניה והעבירה אותו לפראים,המכתב שיש בידי כאן מוכיח שידעת את התוכניות שלה ואף על פי כן לא ניסית למנוע ממנה לעשות את זממה". אמר המלח ונפנף בידו הענקית בפיסת נייר קטנה שזיהיתי כמכתב שהשארתי לאבי בחדרי.
"לכן אני,פרנקו דונטאלו דה לה רוסו.גוזר עליך גזר דין מוות".
"יאהה!".צעקו ההמון שצפו במתרחש ונפנפו בנשקם.אף על פי שרובם סירבו להביט בפניו של הקפטן שלהם לשעבר.
"לוציו".אמר פרנקו."האם אתה תסכים לבצע את גזר הדין?".
"לכבוד הוא לי".אמר בחור מבוגר ומגושם שדידה אל כיוונו של אבי.לוציו הוציא את האקדח שלו,התקרב לאבי באיטיות עד שהיה רק כמה צעדים בלבד ממנו ואז כיוון את האקדח לראשו.
"לא!,בבקשה!,זו אשמתי!,אני הייתי אחראית לכל,אבי רק ניסה למנוע ממנ-".
"שקט בוגדת!".סטר לי המלח שהחזיק בי מאחור.
"היה מגיע לך מוות מייסר יותר".אמר לוציו לאבי בחצי חיוך מכוער שחשף תריסר שיניים מצהיבות."בבקשה!..".התחננתי,אך סטירה נוספת הוטחה בפני,ויד שנייה חסמה את פי.ריח חריף של זיעה מילא את חלל נחירי."להתראות!". אמר לוציו ואני עצמתי את עיני בכוח,מתכוננת לירייה שתחורר לא רק גופו אבי אלה גם את ליבי שלי.
קול היריה אכן נשמע,אך ליוותה אותו גם צווחה אינדיאנית מחרישת אוזניים.פקחתי את עיני והמחזה שהתגלה לפניי היה מחריד.נאיאילי שכבה על הרצפה,מעליה עמד לוציו, נאיאילי התפתלה,הדם ניגר ממנה והרטיב את הסיפון.אבי עוד עמד על ברכיו,חי ונושם.
"נאיאילי!".הספקתי לצעוק רגע לפניי שמטח חצים נורה לכיווננו,החצים חדרו את גופם של המון המלחים וחיסל אותם כל כך מהר שרק חלק בכלל הספיקו לשחרר צעקת כאב לפניי שצנחו על הסיפון דוממים.לוציו התרסק על נאיאילי,חץ תקוע בעורפו ונאיאילי שכבה עכשיו דוממת מתחתיו.עוד חצים נורו לכיוננו,חדרו את דגל איטליה והשאירו אותו מחורר,שאר החצים פגעו במלחים שעוד עמדו,צעקות קרב אינדיאניות נשמעו מכל עבר,רעש פרסות הסוסים המכה באדמה היה חזק יותר ויותר ככל שהאינדיאנים התקרבו לספינה ואני מיהרתי להגיע לנאיאילי.
כששמש הבוקר זרחה שוב נחשפה בפנינו הזוועה שהייתה על סיפון האוניה.גופות היו בכל מקום,והסיפון נצבע באדום.חלק מהאינדיאנים הסתובבו בחדרי האוניה מחפשים משקאות אלכוהוליים,חלק כנראה גם מצאו אותם כי הם לא שבו כבר זמן מה.אני ואבי נשענו זו לצד זה על סיפון האוניה והשקפנו אל הים.עמדנו כך בשקט,הגלים דיברו במקומנו והרוח לחשה דברי עידוד באוזנינו.
השיחה שערכנו שנינו קודם עוד הדהדה בראשי,ההסכם היה ברור-אבי יחזור בחזרה לאיטליה לבדו,לא ייספר לאיש על מה שקרה כאן והוא ישמור על סודיות "היבשת החדשה" בשביל השבט האינדאני שנמצא כאן ובשביל נאיאילי,אך גם בשבילי,כי אני כבר הבהרתי לו שאני נשארת כאן,יחד עם נאיאילי ושבטה.
"את בטוחה שאת רוצה להישאר כאן?" שאל אבי לאחר כמה זמן,אולי מנסה להיאחז בשאריות אחרונות של תקווה,ואולי רק מנסה להכניס לראשו את ההחלטה שלי."כן אבא".אמרתי."אז תבטיחי לי דבר אחד",אמר והפנה את גופו אליי,"תבואי לבקר באיטליה לפעמים,לא יודע איך,עם איזו אוניה של נוודים או משהו,ותשמרי על עצמך".
"אל תדאג,אנחנו נגן".אמר בעילגות האינדאני שביקש ממני עוד אז להביא להם נשק,והניח על כתפי את ידו הכבדה.
"אני דווקא חושבת שהיא בכלל לא צריכה הגנה..".אמרה נאיאילי והניחה על מותני את ידה הלא שבורה ומחוררת,חיוכה היה קורן."כן,אני..אני יודע..".אמר אבי בגמגום,מחזיר את מבטו אל הים."התשובה היא כן אבא,לשני הדברים".אמרתי וליפפתי את כף ידו בכף ידי.הוא חייך אליי לרגע ואז חיבק אותי חיבוק גדול.לוחש –"אני אזכור את זה",באוזני.
כעבור כמה שעות,עמדנו אני ונאיאילי אל מול השמש העולה והאוניה של אבי שהתנודדה בים.ניסיתי להילחם בזה אך לא הצלחתי,הדמעות מילאו את עיני ואיימו לפרוץ החוצה,נשכתי את שפתיי ועצמתי את העיניים – "זה מה שרצית לא?".אמרתי לעצמי.פתאום חשתי במגע ידה של נאיאילי שמחתה את הדמעות שבקושי הספיקו לרדת,ושמעתי את קולותיהם של בני שבטי החדשים,שקראו לנו להצטרף אליהם לחגיגות.
"כן זה מה שרציתי".עניתי לעצמי.