240 ריקוד אחד – אסף סלע

ריקוד אחד

אני מסתכל סביבי ונזכר שאנחנו במועדון הטברנה. הקשר היחיד של המקום הזה למילה טברנה זה השם. עוד מועדון אפל, או שהמשקפיים עושות אותו אפל. אני כבר לא מוריד אותם. גם כשאני ישן.

המועדון מיועד לתיירים העשירים שבאים לכאן. הסכום שאתה משלם בכניסה וגם מחיר המנות מבטיח את זה. עדיין, ביחס לארץ, המחירים הם של דוכן אוכל בשוק, מקסימום.

נראה לי שכבר היינו במועדון הזה פעם, בתחילת הביקור, רק שהייתי לא בפוקוס, אני לא לגמרי בטוח.

אני שותה ויסקי מאלט. גם ככה אחייב את החברה. לא יודע מדוע התעקשו שאבוא. אני מניח שרצו שהמחלקות שעובדות איתי על הפרוייקט יקבלו יחס אישי יותר, אחרי שכמה התפטרו ועברו לעבוד בארגון מתחרה. אולי במקום לשלוח אותי, היה פשוט יותר וזול, לסדר להם העלאה.

אני בוהה בהשתקפות האורות הצבעוניים על כוס הוויסקי שאני אוחז בידי ותוהה איזה מספר היא. נראה לי שבקבוק הקריסטל, ממנו גיא ואני מוזגים לעצמנו, מולא כבר פעם או פעמיים על ידי המלצרית היפה שחייכה אלי בלי לראות אותי בכלל.

גיא לא שם לב אליה. הוא מֵתׇקְשֵּׁר מהכיסא עם מישהי על רחבת הריקודים הבנויה מריבועי אור מרצדים, סטייל שנות השבעים. פסיפס האורות הצבעוני על רצפת הרחבה, יוצר מקצב מתואם עם תאורה מחליפת צבעים ומהבהבת שמגיעה מכוון התקרה.

קלטתי שגיא והבחורה על הרחבה, מסתכלים אחד על השני, אבל נראה לי שהם מתכתבים בתוך המשקפיים. מגוחך.

הוא קם, אומר לי "סליחה" בלי להסתכל עלי ועוזב את השולחן. אני בוחן את אחורי החליפה ה'מידה יותר גדולה' התלויה על הגוף שלו, שבדרך נסתרת מצליחה להצניע משמנים של חוסר פעילות בסיסית. למעט סקס, אני מציין לעצמי. כמה ביטחון יש בהליכה שלו.

איוון כבר עזב לפני שעה. אני תוהה אם לחכות להם בכלל. תחושת גועל אוכלת אותי מבפנים. מהמקום, מעצמי, מהעובדה שאחרי חמש עשרה שנים בחברה, לא היתה לי היכולת להגיד להם שישלחו מישהו אחר. תמיד אצלנו בחברה ההרגשה היא שכל שניה יכולים לפטר אותך. בגילי מי יקח אותי בכלל?

גם גיא יודע שזה ככה אצלנו, אבל עליו זה לא משפיע. כשאני מדבר איתו על זה, הוא שולח לי במשקפיים תכתובות עם בכירים בכל הארגונים המתחרים, המנסים לדוג אותו. הוא משאיר איתם ערוץ פתוח, הוא מסביר לי בחיוך. כך הוא בשליטה ולא החברה. זו הדרך שלו לא להיות מודאג. הוא אומר שגם אני צריך לעשות את זה. אני משקר ואומר לו גם לי ישנן הצעות, פה ושם, אבל כבר הרבה שנים שזה לא נכון. גם כשהיו, הן לא היו נלהבות ואטרקטיביות, כמו אלו שהוא הראה לי.

אני שם בחברה וזהו. אמשוך כמה שנים עד שיפטרו אותי ואז אשים לזה קץ. אולי אפילו אסע לכאן ואשכב עם כמה בחורות ואז אעשה את זה. שרון הרי תעזוב אותי בשניה שלא תהיה לי עבודה גם ככה ואני לא מסוגל לחיות לבד.

אני מסמן למשקפיים להתקשר לשרון. זה מלא כסף, כמעט כמו כל הנסיעה הזו, אבל אני כל כך לבד.

"הי, ממי" אני מתחיל כשאני רואה את הפרצוף שלה. המשקפיים מסננים את רעשי הרקע. היא נראית כמו גרסה נורא מבוגרת של עצמה, לפחות זו שאני מדמיין כשאני רחוק ממנה. מה אני מצפה? אני כמעט לא נמצא והיא גם עובדת וגם דואגת לבית ולילדים.

הם גדולים, אבל למרות זאת עדיין גרים אצלנו וזה אומר להכין להם אוכל מסביב לשעון, כביסות ונקיונות. מה הפלא שהיא נראית כמו עוזר שף בסוף משמרת כפולה.

בכל זאת אני מחמיא לה שהיא נראית מצוין. אני מנסה להתחנף בעוד כמה משפטים, משדר אכפתיות. פעם זה היה עובד. אולי ציפיתי שהמרחק יחשוף שריד למה שהרגישה כלפי פעם. אולי אפילו עדיין, אולי שתגיד משהו חם. מהר מאד השיחה מדרדרת לשטף של תלונות ובכי ותסכול, על זה שהיא מתמודדת עם הכל לבד. שניה לפני שזה מטביע אותי לגמרי, אני אומר שאני אוהב אותה, אבל נהיה כאן מאוחר. כמובן שזה לא עובד, אז אני אומר שאני חייב לנתק מכיון שאני מאחר לפגישה. זהו השלב בו היא יודעת שאני משקר, אבל אני חייב לעשות את הדבר היחיד שיש בכוחו לקטוע את הצונאמי הרגשי, הבלתי נמנע הזה.

אני מסתכל סביב על הבחורות. כולן נראות טוב, מטופחות. בטח כולן זונות. כבר לא אכפת לי. שילמתי עכשיו על שיחה טראנס כוכבית כמו שיעלה לי לילה שלם, עם כל הבחורות כאן ביחד. מעל רוב הבחורות גוהרים גברים שנמצאים בשלב כלשהו בשיחה, האמורה לקדם אותם לריקוד ברחבה, לתאי ההתייחדות, או החוצה מהמועדון לעבר חדר במלון כלשהו.

יש עוד כמה בודדות. אני מבקש מהמשקפיים פרטים על כמה. כמה קל עם המשקפיים: מבט לכוון, בחירת האופציה והופ אני מקבל גישה לעמוד הבית שלהן, עם כל הקישורים, כולל, לפחות ברמה השטחית, הסטטוס העכשווי שלהן. תנודה קלה עם הראש ואני יכול לבדוק אם הן מעוניינות. אולי עוד כמה כוסות ויסקי. או עוד שיחה עם שרון. שיחה עם שרון, זה ישר יגרום לי לעשות את זה.

כבר שעה שלא ראיתי את גיא. בטח הלך עם ההיא מהרחבה. הוא הראה לי אתמול תמונות שבחורה אחרת שלחה לו בהן היא לבושה רק בגרבי רשת. אולי הלך אליה. "תראה איזו מדהימה" הוא אמר. אם זו לא זונה בת זונה, אני לא יודע מה זה. אני יודע שהוא יגיד "ככה זה כאן" אז אני לא פותח את הדיון, אלא פשוט בוהה בתמונות שהוא מראה לי ומדמיין גרסה של החיים שלי שבה זה אפשרי, ללכת עם בחורה כזו. לקבל מה שאני רוצה, לשם שינוי.

"אתה רוצה לרקוד?" אני שומע קול רך ועמוק. אני מבין שחלמתי בהקיץ, מכיוון שלא שמתי לב שלידי עומדת בחורה עם שיער קארה סגול מבריק. היא נמוכה משאר הבחורות פה, אבל המשקפיים השקופות שעליה לא מסתירות את מה שמתחת. פנים כמו של בובה בחלון ראווה, יפות ורכות.

ה'חצי גופיה חצי חצאית' שלה, מורכבת מאלפי פאייטים קטנטנים נוצצים והצוואר הצר שלה מכוסה בנון שלנטיות בצעיף פרווה. אם הפרווה הזו בכלל קיימת, מחוץ למשקפיים. אם כן, אני די בטוח שהיא סינטטית. אין סיכוי שמישהי בחארקוב החדשה יכולה להרשות לעצמה פרווה אמיתית.

אני מנסה לבחון אותה בלי שזה יראה סוטה. אני יודע שגיא יגיד ש'אין דבר כזה כאן'. שפתיה מלאות והריסים הארוכים ממשיכים את הקו שכמו סותת בידי אמן כדי לתחום את העיניים הירוקות שלה. היא כל כך זוהרת שהמועדון פשוט מחוויר ונעלם. אני רוצה להגיד 'לא'. אני רוצה להרים את היד עם הטבעת שהיא בטח כבר ראתה וזה לא עצר אותה. אני לא מסוגל. איכשהו, זה פשוט לא מרגיש לי נכון.

"אתה בא?" היא אומרת והולכת לכוון הרחבה, אוחזת ביד שלי בעדינות נוקשה, בלי כוונה לשחרר. אני נשרך אחריה. את המוזיקה המתנגנת, שנשמעת רק כשמתקרבים לרחבה, אני לא מכיר. נעימה חצי קצבית שמשאירה מקום לפרשנות ותתאים באותה מידה, לריקוד מכני דינמי, או ריקוד זוגי איטי וצמוד. סוג של אמביינט, מונח שעולה לי, מימים שאני בקושי זוכר.

פעם ידעתי לרקוד, לפני שרון, לפני הילדים, לפני העבודה. כשעוד היו לי ביצים. אני שם לב שאני עדיין מחזיק בכוס הוויסקי ביד השניה ואני גומר אותה תוך כדי הליכה בלגימה אחת ומניח על שולחן קטן ועגול, ממש לפני הרחבה.

גל של חמימות יוצא מכיוון בית החזה ועוטף אותי, בדיוק כשאנחנו נדחקים, או יותר נכון, היא נדחקת ואני מנסה לא לאבד אותה, בין הרוקדים, היישר אל מרכז הרחבה.

היא מסתובבת אלי. רוח חזקה מגיעה מחור פעור למעלה בתקרה שמגלה שמיים עם כוכבים. השיער שלה מתנפנף וחושף עוד טפח מהפנים המושלמות שלה. אור הכוכבים משתלב באופן מושלם עם האורות הצבעוניים ומאיר בתאורה רכה וקסומה את הרוקדים סביבנו.

אני תוהה איך להתחיל לרקוד למוזיקה הזו, אבל לפני שאני מגבש דעה, היא שולחת זרוע מסביב לצווארי ומושכת אותי אליה. אני מוצא את עצמי בשקע שבין ראשה לכתפה. הריח שלה מתוק וזר כמו פרח שלא הכרתי שפרח הרגע. אני צולל אל התחושה הנעימה של הפרווה, של העור הרך שלה, של מגעה העדין אך חזק – בצורה מפתיעה. חום שוטף את פני, כשלחיה מתחככת בלחיי ואני כורך ידיי סביבה, גופנו מתנועעים בטבעיות, בתוך הנעימה שמתנגנת, בקצב שהותאם כאילו במיוחד לתזוזות הגוף שלנו.

כל כולי במגע הזה. בחיבוק הזה, בזרם בין הבטן שלי ושלה, המתחככות ומחליפות חום נעים, הלוך וחזור ביננו. ירכינו משתפשפות ואני מתכווץ לשניה. רוצה להתרחק ממנה, אבל תחת זאת, נצמד אליה עוד ועוד, עד שאנחנו נהיים גוף אחד. מגעה מנחם כל כך והיא מלטפת את השיער מאחורי צווארי. אני קובר את ראשי עוד ועוד בצעיף הפרווה הרך שלה ועוצם את עיני. בלי שליטה, אני מתחיל לבכות. לא אכפת לי כלום יותר, רק להרגיש ככה עוד ועוד: את המגע הזה, החום, המוזיקה.

אחרי כמה דקות הדמעות מפסיקות. אושר בלתי נתפס מוחק אותן מפני, מתודעתי. השיר מתחלף. היא הרגישה את זה, אני יודע. היא הכילה את זה. המשקפיים לא הסתירו את הדמעות, אבל אני מרגיש טוב, כאילו סכר נפרץ בנהר גדול. נהר שנמנע ממנו לזרום זמן רב מידי.

אנחנו הולכים לשולחן העגול ומתיישבים על כיסאות הבר. כוס הוויסקי הריקה כבר מזמן לא שם, נאספה לבטח על ידי מלצרית חטובה וחסרת צבע. הכל חסר צבע, ביחס לבחורה הזו מולי. המוזיקה חזקה מכדי לדבר אז אנחנו מחליפים תכתובות על צג המשקפיים. קוראים לה ראשל. זה לא נשמע כמו השם האמיתי שלה, אבל אני לא שואל. ההרגשה הזו ממכרת ואני לא רוצה לעשות שום דבר שעלול להפסיק אותה. להפסיק זה להתרוקן ממה שממלא אותי עכשיו. מהדלק שזורם במנוע הזה בתוכי שהתעורר, אחרי שלא נגעו בו עשרים שנה.

היא שואלת אם אני רוצה לבוא איתה. "כמובן" אני עונה, בלי מחשבה מיותרת. אני זקוק לעוד מהתחושה הזו ואני מוכן לעשות הכל בשבילה. אפילו לא לחשוב.

"אני רק מודיעה לחברים שלי" היא אומרת. "שניה ואני באה". אני רואה אותה ניגשת לדבר עם קבוצה של גברים בצד השני של הרחבה. היא מתמהמהת ואני תוהה אם לגשת אליה לברר מה קורה, אבל אני לא רוצה סיבוכים. לא רוצה לפגוש אף אחד חוץ ממנה, אז אני בוחר לחכות. אני הולך לבר ומזמין ויסקי לדרך, או לפני הדרך, לחזק אותי. אני מסתכל על הזוגות על הבר ומרגיש בר מזל, עד שאני מבחין בגיא עומד בקצה הרחבה וסורק את המועדון. איזה באסה. דווקא היום הוא חזר לחפש אותי. אני מסובב את ראשי לצד השני. אולי לא יבחין בי וראשל תגיע ונעוף מפה. אח"כ אספר לו שהלכתי לישון במלון ואחזור לשרון ולא אומר לאף אחד כלום. מה שקורה כאן לא נחשב, כמו שגיא אומר.

כמובן שהוא מבחין בי. תוך שניה ידו מונחת על כתפי. אני מסתובב ומנסה לשמור על קור רוח.

"מה קורה?" הוא שואל.

"שום דבר" אני עונה. אבל הוא לא מרפה.

"נו…?"

אני מתעלם.

"תפסת מישהי, ידעתי." הוא מבסוט מעצמו. "כמה גריבנה זה עלה?"

"לא עלה ולא עולה. שחרר, זה כלום." בזווית העין אני מזהה את ראשל נעה בחוסר סבלנות, נראה לי שהיא מתווכחת עם הגברים שעומדים סביבה.

אבל גיא קולט.

"זו?" גל של חלחלה עובר על פניו.

לפני שהוא מוציא מילה אני אומר, "קוראים לה ראשל והיא מדהימה. אנחנו הולכים אליה תיכף. אל תעשה לי מצפון".

"דקה אני משאיר אותך לבד, יא דפוק". בחיים הוא לא קרא לי ככה.

"מה? היא זונה?" אני שואל, ואם כן, אז מה? אני אשלם כמה שהיא תרצה.

"היא בכלל לא זונה, יא מפגר."

"נו, אז מה הבעיה?" פתאום הוא דואג לשרון ולילדים שלי? אני מתעצבן. "לאף אחד לא יזיז, אל תדאג. לשרון לא אכפת וזה לא שהיא תידבק ממני באיזו מחלת מין, צריך לעשות משהו כדי להידבק. סקס לצאת ידי חובה פעם בשנה… עד אז, מה שלא יהיה לי, כבר יעבור, תאמין לי." אני אומר. איכשהו חשבתי שהוא יותר יפרגן.

"אתה לא מבין, יא טמבל." הוא אומר ואני באמת לא מבין. "היא לא מפה." מה לעזאזל זה אומר? "בוא, בוא, נעוף מפה. תגיד לי רק שלא נישקת אותה."

אני מנסה לחשוב. "לא, אבל הייתי רוצה.", לא מצליח לעצור את החיוך, הו, כמה שהייתי רוצה. "אני לא הולך לשום מקום" אני אומר. בנימה שלא השתמשתי בה שנים. חבר לא חבר, לא מעניין אותי.

"אתה לא מבין." הוא אומר.

"מה אני לא מבין? שגם עוד אלף שנה עם שרון אני לא ארגיש ככה? שהילדים שלי גדולים והם לא רואים אותי ממטר. שהייתי מוותר על כליה בשביל עוד חמש דקות עם הבחורה הזו?"

"בוא." הוא תופס לי את היד ואני מתנער מהאחיזה שלו.

"זה מה שאני רוצה." אני מתעקש.

"תוריד את המשקפיים." הוא אומר.

אולי הוא מכיר אותה? לא אכפת לי.

"לא בא לי." אני אומר. מה כבר אני יכול לגלות? זונה, לא זונה.

הוא תופס את המשקפיים ומושך אותם מהעיניים שלי. אני שולח לעברו חבטה ומפספס כמובן וכמעט נופל מכסא הבר הגבוה, כמה צפוי.

המקום נראה כל כך אחרת, ממה שהמשקפיים מראים. האורות הצבעוניים לא קיימים בכלל. האויר על הרחבה והאור, נובעים ממאוורר תעשייתי ענק וזרקור לבן פשוט, שממוקם מעליו. קרני האור מהזרקור נשברות במדחפי המאוורר הענק המסתובבים, יוצרים כתמים של אור ירקרק וקר על קבוצת האנשים האפורה שמתנועעת על הרחבה, לא מודעים לעובדה שהם רוקדים במה שנראה כמו חניון מטונף. אני מחפש אותה היכן שעמדה קודם, קצת מימין לרחבה, בצד השני של קבוצת הרוקדים. לא הייתי מזהה אותה אלמלא הפאה הגזורה בקארה מדויק. למרות שהצבע של הפאה עכשיו שחור, ולא סגול זוהר כמו במשקפיים.

הסגירו אותה הגברים שעמדו לצידה. כל הצבעוניות והאורות והיופי הגיעו מהמשקפיים. מה שגיא ניסה להגיד, חובט לי בבטן הרכה כמו פשיט ברזל ענק. בתוך החצאית והגופיה שהיו די דומים למה שראיתי במשקפיים, בלי הפאייטים והצבעים הזוהרים כמובן, עומד גוף זר של יצור חייזרי כלשהו. כמו חרק או משהו. היא היתה חירגול. הפה שלה, חור אדום מלא בזרועות ומחושים שיוצאים ממנו, כשהיא מדברת. חירגול… לעזאזל. אני קם מהמושב בדיוק כשהיא פונה ללכת לעברי. גיא כבר התקדם ואני פונה אחריו והיא קולטת ונעצרת במקום. אני בוהה בעיניים השחורות הגדולות שלה, חייזריות אמנם, אבל אני מזהה בהן את האכזבה והכאב.

אולי גם היא מזהה במבט שלי משהו, כי נדמה לי שהיא מחייכת חצי חיוך עצוב כזה. חיוך של השלמה. אני ממהר אחרי גיא ואנחנו תופסים רחפנית שירות למלון.

"מה יש לך?". הוא אומר יותר מאשר שואל: "אני לא משאיר אותך יותר לבד". שזה אומר ארבעה חמישה ימים בערך, עד הטיסה חזרה.

"מצטער." אני אומר.

"אתה ראית את הגברים האלו? הם כולם שלה." הוא אומר את זה, כאילו הוכיח את הטיעון. "חבורת אומללים שהיא אספה."

הם דווקא לא נראו לי אומללים, אבל לא אמרתי את זה. יותר היה נראה שהם מתווכחים איתה על משהו.

"אתה יודע מה היה קורה אם היית מנשק אותה?". הוא שואל.

"שמעתי על זה." אני אומר.

"שמעתי? שמעתי? תקשיב לאיך אתה מדבר. מה הייתי מסביר לחברה? אני אמור לשמור עליך." באמת? אני חשבתי שזה הפוך. אני האחראי והוא המתהולל.

"כן," הוא ממשיך, אולי לאור ההפתעה על פני, "הם שלחו אותך לפה כי היה נראה שמשהו לא טוב עובר עליך וחששו לאבד אותך. הבטחתי לליאור שאני אדאג לך. שיהיה לך טוב. הסכמנו ששינוי אווירה יכול להועיל, אולי גם האישה שלך תתגעגע." הוא אמר בלי להסתכל עלי אפילו. "למה חשבת ששלחו אותך?… ואתה הולך ועושה שטויות."

גיא בחיים לא דיבר אלי ככה. הוא נשמע עכשיו בדיוק כמו שרון.

"אם היית מנשק אותה…" כבר אמרתי לו שאני יודע, "אתה לא היית עוזב פה אף פעם. החירגולים מעבירים משהו ברוק שלהם שמחבר אותך אליהם לתמיד. אתה לא יכול להיות עם אף אחת אחרת ולא יכול להתרחק מהם."

" שמעתי שהן לא מכריחות אף אחד." אני אומר בקול חלש ומשפיל מבט כשהוא מסתובב אלי.

"כולן?" הוא אומר בבוז "שמעת שכולן נחמדות ושואלות קודם? בהנחה שזה כולן, כי עוד לא החליטו במאה אחוז ש'כולן' נקבות בכלל." הוא מגזים, עובדה ש'כולן' לוקחות גברים ולא נשים.

"אבל…"

"אין אבל. שתית יותר מידי ונדפק לך השכל. אין לי יותר מה להגיד לך." הוא אומר כשאנחנו יוצאים מרחפנית השירות אל הלובי.

"לך לישון עכשיו ומחר אני אקח אותך לאחלה מקום לאכול. ואם תרצה לזיין, אני אקח אותך למקום הכי טוב, תבחר איזה בחורה שאתה רוצה. על חשבוני. לעזאזל, תבחר כמה. עד שיפול לך הזין מצידי. יאללה, ניפגש בארוחת בוקר עם הסעודים." לשנינו ברור שהם לא באמת סעודים. לא נשארו סעודים מקוריים בעולם, אחרי ההפצצה של חצי האי ערב.

"לילה טוב." הוא מסכם ופונה לעבר חדרו. בטח הרסתי לו בילוי או משהו.

"דפקט" אני שומע אותו ממלמל לעצמו, בזמן שהוא מחכה למעלית.

אני הולך לחדר שלי ומתיישב על המיטה. כמה שניות והמיטה מזהה שאני לא מתכוון לשכב עדיין ומשנה צורה, מייצרת משענת רכה שאוכל לשבת בנוחות. אבל נח זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע.

אני יושב ככה בכל הלילות שנותרו לי, בוהה בקירות המתקלפים של החדר ולא שם משקפיים, אלא כשאני חייב, בפגישות. גיא קלט שמשהו עובר עלי, אחרי הלילה הראשון. ערב אחרי ה'טברנה' הוא דפק אצלי בחדר כמה פעמים ומצא אותי באותו מצב. הוא ניסה לשאול אם יש משהו שאני צריך ואפילו ישב לשתות איתי בבר של המלון פעם אחת, אבל לא היה לי כוח לדבר והוא עזב אחרי חצי שעה. לבחורות שלו, אני מניח.

בשני הלילות הבאים הוא רק בודק אם בא לי לבוא איתו. אני אומר שרק מתחשק לי לדבר עם המשפחה. הוא עושה פרצוף מבין והולך ואני נשאר לשבת בחדר. דיברתי עם שרון פעם נוספת והיא לא שאלה אפילו מה שלומי. רק נתנה לי נאום ששמעתי אלף פעמים לפחות, על כמה קשה לה כשהיא לבד ושהיא מחכה כבר שאחזור. נסעתי כבר כמה פעמים במהלך השנים, אמנם לא לכאן ולא לזמן כל כך ארוך, אבל מספיק כדי לדעת מה יקרה כשאחזור. היא תחייך, תניח עלי יד, ואז תשפוך את כל פח הזבל שזה החיים שלה, על הראש שלי וישר אח"כ, תמצא על מה לריב, כדי שחס וחלילה לא תצטרך לשכב איתי.

הלילה גיא בא לבדוק פעמיים אם אני רוצה לצאת איתו ועם איוון. אולי כי זה הלילה האחרון.

מכל הנשים, מכל היצורים בעולם, שזה לא יותר משמונה עשר סוגים, פעם אחרונה ששמעתי, …דווקא חירגול.

אני מנסה להיזכר האם היה גבר שעזב חירגול ולא מצליח. הם מתמסרים אל הנקבה באופן בלתי מוגבל. היא גם מתמסרת אליהם, ממה ששמעתי. מעניין מה היא עושה פה בחארקוב החדשה. גיא אומר שכנראה בגלל שיש פה מלא אומללים. הוא אפילו לא טורח להסתיר את העובדה שבאומלל הוא מתכוון אלי. האם אנחנו עכשיו בשלב חברות כזה שנפתחנו והתקרבנו ואני רק מפרש את זה לא נכון? אולי זה בכלל סימן של חיבה?. 'לא' אני חושב לעצמי. אני חושב שהתרחקנו. או יותר נכון, אני מפנים עכשיו שהיינו רחוקים כל הזמן והוא היה נחמד כי ביקשו ממנו. כל עוד זה לא עשה לו בעיות.

אני קם, לוקח את המשקפיים מהשידה ליד החלון ומרכיב אותן. הצבע חוזר לחדר והקיר הורדרד מחמם את שולי המשקפיים. אני יורד במעלית ומזמין רחפנית שירות בתנועת ראש קלה.

מהרגע שאני יוצא מהמלון, זרימת האוויר בריאות שלי מתחדשת. אני חוצה את הכביש בלי להסתכל. על כדור הארץ זה היה מספיק כדי להתאבד, אבל פה הכל מתוכנת והרחפניות שנוסעות במהירויות לא הגיוניות, נעצרות בקלילות מספר מטרים מגופי ומאפשרות לי לחצות בבטחה. הרחפניות שאחריהם, כמו ניזונות מהמידע שלהן ומתקרבות לאט יותר. אני מזהה את הרחפנית שהזמנתי. היא מסומנת בעיגול אדום זוהר על פני המשקפיים. היעד המבוקש מופיע ראשון ברשימת היעדים האפשריים, המשקפיים כמו יודעים, לאן אני נוסע.

אני מסתכל לצדדים לפני שאני נכנס, מוודא שגיא ואיוון לא אורבים לי בשום פינה. לשמחתי השטח פנוי. הם בטח לא יוותרו על הלילה האחרון שלהם. לא ביחד ולא לחוד עם הזונות שלהם.

הרחפנית עוצרת צמוד לפתח של המועדון. אני נכנס ומזהה אותה מיד, עומדת בקצה החדר. שניים מהגברים שלה מכרכרים סביבה, אני מבחין בשניים נוספים בקצה שדה הראיה שלי.

זה לא משנה. אני צועד לכיוונה, הבטן שלי מפרפרת מהתרגשות. היא מבחינה בי ועיניה מתכסות ברגש שאני מתקשה לזהות. אולי  שמחה, אבל מסוייגת כזו. בכל זאת היא מסמנת לשני הגברים שלצידה להישאר במקומם ומתחילה לצעוד לעברי.

כשהיא קרובה אלי, היא נעצרת ונעמדת, ידיה מאחורי גבה, ראשה מושפל קלות, אך עיניה מביטות בי. אני לא מחכה ומחבק אותה חזק. היא שולחת את ידיה ומחזירה לי חיבוק. חזק כזה. בולע.

אנחנו אוחזים אחד בשני כמה שניות ואז היא דוחפת אותי ממנה.

"אני מצטערת" היא אומרת בקול העמוק והנעים שלה. אני יודע שחלק מזה המשקפיים משדרות היישר אל תנוכי האוזניים שלי ואולי הקול האמיתי שלה לא בדיוק כזה, אבל לא אכפת לי.

"הייתי בטוחה שאתה יודע. לא הייתי עושה משהו בלי שהיית מסכים. פשוט לפי איך שהתנהגת ולפי מה שראיתי, חשבתי שזה יעשה לך טוב."

"המעבורת שלי עוזבת היום" אני אומר. היא מעפעפת, שזה מספיק בשביל שאדע שהבינה את המשמעות.

"אתה מאמין לי שלא הייתי מנשקת אותך בלי שהיית מסכים?" אני מאמין לה. "טוב לא בפה לפחות," היא אומרת ומחייכת חצי חיוך.

"שששה" אני אומר ומניח את האצבע על השפתיים שלה. הם חמות ורטובות. ועוטפות את האצבע שלי. אני יודע שהשפתיים שאני רואה במשקפיים הן לא השפתיים האמיתיות שלה. אני יודע שהן מחושים ריריים מלווים בחיידקים מכוכב הבית שלה. אני יודע. ולא אכפת לי.

"אז את רוצה לרקוד?" אני שואל, "ריקוד אחרון?"

היא מושיטה בתנועה עדינה ומלאת חן את ידה החזקה ואני אוחז בה ומוליך אותה למרכז הרחבה.