278 על פיות ועל שיניים – טל בבצ'יק

על פיות ועל שיניים

אופליה יצאה ממגורי התלמידות אשר בקומה השישית וגררה את רגליה במעלה גרם המדרגות הלולייני והגבוה להחריד של האקדמיה מגדל שן. היעד שלה היום היה משרדה של המנהלת ,גברת קולגייט, אשר בקומה מס' 67, כך שעוד הייתה צפויה לה דרך ארוכה. בדרך כלל, אופליה לא הייתה מבזבזת זמן על טיפוס במדרגות. היא הייתה פשוט פורשת כנפיים ומתעופפת במהירות הבזק לכל מקום שאליו רצתה להגיע, תוך שהיא מתעלמת באלגנטיות מן האיסור המוחלט בדבר תעופה בתחומי האקדמיה. אבל היום, באופן יוצא מן הכלל, היא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לנהוג כך-היה לה חשוב לעשות רושם טוב.

אופליה לא הצטערה במיוחד על הטיפוס הממושך שעמד בפניה. היא דווקא הייתה זקוקה לזמן נוסף כדי להסדיר את מחשבותיה וכדי לתכנן מה בדיוק היא הולכת להגיד לגברת קולגייט. חלק ממנה לא ממש ידע למה היא בכלל טורחת ללכת לשם. היא הייתה יכולה ממש לראות בעיני רוחה את המנהלת, מביטה לעברה בעיניים הכחולות הנוקבות שלה, ואומרת בקולה הנוקשה "את לא ניגשת למבחן המעשי והקובע אופליה, את יודעת מה החוק". אופליה נאנחה בעצב. כל זה היה נכון כמובן.

במגדל שן, רק מי שעבר את כל המבחנים העיוניים ואת המבחן המעשי, היה זכאי לקבל את כנפי החלב הנכספות שמוענקות כל שנה בטקס מרשים שמתקיים בהיכל שן הזהב. כל אחד בעולם הפיות רצה כנפי חלב. כמובן, הן היו יפות להפליא ומהירות להדהים, אך זו לא הייתה הסיבה האמיתית לכך שכולם חשקו בהן. כולם ידעו מה המשמעות של כנפי חלב. הן סמלו הצלחה ופוטנציאל וכישרון. כשראית מישהו עם כנפי חלב יכולת לדעת מייד שהוא סיים בהצלחה שש שנות לימוד באקדמיה מגדל שן ושצפויה לו קריירה זוהרת בעתיד. לא היה בנמצא כרטיס כניסה ודאי יותר ל"חיים הטובים" אם היו לך כנפי חלב -נפנוף אחד שלהם ואתה כבר מסודר.

אופליה ידעה היטב שאין לה ממש סיבה להתלונן. זה לא שהיא הייתה בדיוק "תלמידה מצטיינת". אם כבר,היא הייתה ההפך המוחלט ממצטיינת: את כל המבחנים העיוניים היא צלחה, אך בקושי, בציון העובר המינימלי-20; את שיעורי הבית היא מעולם לא הכינה; ובשיעורים ב-שיטות פרימיטיביות לתלישת שיניים מן העת העתיקה ועד ימי הביניים של הפרופסור האימתני, מר סיריל אוראל-בי, היא אפילו לא טרחה לפקוח את עיניה. אם היא הייתה עוברת את המבחן המעשי ,אולי עוד היה לה סיכוי כלשהו לקבל כנפי חלב, אבל אליו היא אפילו לא ניגשה. די חבל, למען האמת, כי בניגוד למבחנים העיוניים, המבחן המעשי היה דווקא די פשוט; כל מה שהיה צריך לעשות כדי לעבור אותו, זה להשיג שן חלב ראשונה של בן אנוש. אופליה התכוונה בשיא הרצינות לעבור אותו בהצלחה יתרה.

אבל, "כוונות לחוד ומעשים לחוד", כמו שאומרים. בפועל, בערב שלפני המבחן, במקום ללכת לישון מוקדם, כפי שהיה עליה לעשות; אופליה בחרה ללכת לקולנוע ולצפות בהקרנת הבכורה של הסרט שינדרלה. אם היא הייתה צופה בסרט פעם אחת, ייתכן שהיא עדיין הייתה מספיקה לישון כמו שצריך לפני הבחינה, אבל שינדרלה היה סרט כל כך נפלא, שהיא הייתה מוכרחה לצפות בו שלוש פעמים ברציפות. כשאופליה חזרה מן הקולנוע לבסוף, השעה כבר הייתה מאוחרת מאוד; ובאופן לא מפתיע, על אף חצי תריסר השעונים המעוררים שהיא טרחה לכוון לעצמה, היא לא קמה בזמן לבחינה; ובכך, בעצם, ניפצה במו ידיה, כל סיכוי להגשים את חלומה -לקבל יום אחד כנפי חלב משלה.

אופליה הייתה שקועה כל כך במחשבותיה עד שהיא לא שמה לב שעלתה את שלושים הקומות הראשונות בדרכה אל משרד המנהלת מבלי שתחוש ולו כאב קל ברגליים. לאמיתו של דבר, היא הייתה עד כדי כך שקועה בהגיגיה ,עד כי ,לפתע ,היא התנגשה חזיתית בוירג'יניה פפרמנט ,הפילה אגב כך את כל הספרים והמחברות שזו אחזה בידה וגרמה לה ליפול ישר לפנים.

 "אויש, אני כל כך מצטערת" אמרה אופליה, ומיהרה לאסוף את כל הספרים והעטים.

וירג'יניה הרימה את עצמה מהמדרגות והזדקפה לעמידה. היא הייתה תלמידה יפה מאוד, בעלת שיער גלי ובהיר ועיניים חיוורות גדולות. על אפה, הרכיבה וירג'יניה משקפי זהב עגולות ועדינות אשר גרמו לה להיראות אינטליגנטית. לא שהיא הייתה זקוקה למשקפיים, כדי להיראות אינטליגנטית. איתן או בלעדיהן היא הייתה התלמידה המצטיינת של האקדמיה. וירג'יניה לקחה מאופליה את החפצים שלה  "זה בסדר" היא מלמלה, ופנתה ללכת.

אופליה חשבה שראתה דמעות מנצנצות בעיניה של וירג'יניה לפני שזו הסתלקה משם. לרגע היא חשה רגשות אשם על כך, אבל אז, היא נזכרה שזה לא יכול להיות באמת בגללה. הרי לאחרונה, כמעט כל דבר גרם לוירג'יניה לבכות. כולם ידעו מדוע זה כך. למעשה, כשאופליה חשבה על וירג'יניה ,כל הצרות שלה התגמדו; משום שמה שקרה לוירג'יניה, היה הרבה יותר לא צודק ממה שקרה לה עצמה.

כי בניגוד לאופליה, וירג'יניה דווקא הייתה תלמידה למופת. היא קבלה ציונים מעולים בכל המבחנים ובכל המטלות, וגם עבדה קשה מאוד לשם כך. מהנץ החמה ועד שקיעתה היה אפה הדק טמון בין ספרי הלימוד.

כל המורים העריכו אותה. אפילו הפרופסור אוראל-בי ,שנודע כשונא תלמידים באופן עקרוני, חרג מהרגלו ואמר, באחד השיעורים, ש"לעלמה פפרמנט יש כישרון מסוים בכתיבת חיבורים".

 אופליה לא נטרה לה טינה על כך- וירג'יניה השקיעה מאמץ כה רב, שהיא הייתה ראויה לכל מידה של הערכה שהמוסד בחר לבטא כלפיה. והיא גם לא שמרה את כל הידע הזה לעצמה. הייתה סיבה לכך שאופליה עברה את המבחנים העיוניים שלה, ולסיבה הזו קראו וירג'יניה פפרמנט. היא לא הניחה לאופליה להתעלם כהרגלה מעונת הבחינות, והתעקשה להכניס את החומר למוחה בכוח גם כשהמצב נראה באמת נואש.

כולם באקדמיה צפו לוירג'יניה עתיד מזהיר. את הבחינות העיוניות היא עברה, בלי להניד עפעף, בציון המעולה ביותר -32. נותר לה רק לעבור את המבחן המעשי, ואף אחד לא הטיל ספק בכך שגם אותו היא תעבור בקלי קלות.

וכך באמת גם היה נראה. תוך שעתיים וחצי בלבד מתחילת המבחן שלה, הופיעה וירג'יניה עם שן חלב ראשונה בחדרה של גברת שש-שש, אשר תפקידה היה לבצע סינון ראשוני  של השיניים שיוצגו בפני ועדת כנפי החלב. הגברת שש-שש עמדה לומר "מצוין כרגיל" ולתת לוירג'יניה לצאת משם בידיעה שהנה, היא עברה את הישורת האחרונה אחרי כל שנות העבודה הקשה שלה. אלא שזה לא מה שקרה. המילים נתקעו לגברת שש-שש בחצי הדרך; היא נאלצה להצדיק את המוניטין הבלתי מעורער שלה כבעלת ראיה מיקרוסקופית ולציין שלשן החלב שהביאה וירג'יניה היה חסר חלק מהשורש. אחרי בירור מקיף התברר שהייתה לכך גם סיבה- השן שוירג'יניה הביאה לא נשרה אלא נשברה. בשלב הזה כבר היה די ברור שוירג'יניה לא עברה את המבחן, אבל גברת קולגייט, שבניגוד למקרה של אופליה, החליטה לעזור לוירג'יניה בכל מחיר, הרחיקה לכת וניסתה לברר את העניין בבית המשפט לחניכיים עליונות. אך דבר לא עזר. חוק מס' 472 סעיף ב' גרס בבירור: רק למי שהשיג שן חלב ראשונה ושלמה יוענקו כנפי חלב. זה היה סוף פסוק. נגד בית המשפט, גם לגברת קולגייט, עם כל מעמדה הרם, לא היה מה לעשות; ואת הזקנים המרובעים שישבו בועדת כנפי החלב לא היה אפילו טעם לנסות לשכנע.

וירג'יניה שפכה דמעות כמים. היא לא בכתה רק בגלל האכזבה שלה, אלא גם בגלל אכזבתו של אביה.

אביה, שהיה פועל פשוט במפעל לייצור קיסמי שיניים, ואשר עבד קשה במשך שנים, וחסך פרוטה לפרוטה כדי שוירג'יניה המוכשרת תוכל לקבל את ההשכלה הטובה ביותר. הוא היה גאה כל כך בביתו ובהישגיה. הוא אף פעם לא התלונן ,גם כשהיה צריך לעבוד לפעמים לילות שלמים כדי להשיג מספיק כסף בשביל הלימודים שלה, כי לא היה לו אכפת-הוא חשב על וירג'יניה בכנפי חלב, והמחשבה על כך מילאה אותו אושר. אבל עתה, עתה הכל היה לשווא. אופליה נענעה בראשה, היא באמת ריחמה על וירג'יניה פפרמנט.

המחשבה על כנפי החלב האבודות של וירג'יניה, רק גרמו לאופליה להתבונן בעצב בכנפי הנשר הפשוטות שלה ולדמיין כמה נפלא יהיה אם יחליפו אותן כנפי חלב יפיפיות. המחשבה דרבנה אותה להאיץ את קצב צעדיה והגבירה את נחישותה לנסות לדבר שוב, למרות הכל, על ליבה של גברת קולגייט.

כעת היא הגיעה סוף-סוף אל משרד המנהלת. דלת המשרד הייתה פתוחה למחצה. אופליה נשמה נשימה עמוקה ואז נכנסה פנימה. היא הביטה לעבר השולחן אשר מאחוריו צפתה לראות את גברת קולגייט, אבל לא ראתה אותה. שולחן המנהלת היה עמוס בכל כך הרבה ערמות של מכתבים ,מסמכים, וספרים שהחלק היחיד מגברת קולגייט שהיה גלוי לעין היה הצמה הכחולה, הארוכה והמפורסמת שלה, המפוספסת בירוק ובלבן. אופליה כחכחה מעט בגרונה כדי שגברת קולגייט תשים לב אליה.

אני אומרת לך בפעם המיליון סיריל" היא שמעה את קולה החד והמוכר של המנהלת אומר מאחורי ערמות הדפים "אתה לא יכול להכשיל את כל תלמידי השנה החמישית. אני פשוט מסרבת להאמין שכולם בורים מוחלטים כמו שאתה טוען…" אופליה נרתעה בבהלה "אה…זו רק אני המנהלת" היא אמרה בחשש.

"מי זאת אני?" זעפה גברת קולגייט, ודחפה הצידה כמה ערמות מכתבים ומסמכים כך שראשה נגלה מאחורי הספר לכל איש יש שן. "הו" היא פלטה כשעיניה קלטו את פניה המפוחדות של אופליה. היא שגרה לעברה מבט כחול נוקב אחד ואז חזרה לעיין במסמכים שלפניה.

למרות הפתיחה הלא מעודדת הזו, אופליה זקפה את כנפיה ופתחה בעוז-"כבוד המנהלת, באתי לדון שוב במבחן המעשי שלי. אני יודעת שאמרת שאין לי זכות לערער עליו אבל-"

"וגם התכוונתי לזה אופליה " קטעה אותה גברת קולגייט בחדות.

"כמובן" השיבה אופליה "אבל תהיתי אם תוכלי קצת…אה…לעגל פינות, את יודעת, ו-"

"בשום פנים ואופן לא" אמרה גברת קולגייט, "הייתה לך הזדמנות, בדיוק כמו לכל השאר, אופליה, אבל בחרת להחמיץ אותה. כפי שכבר אמרתי-"אחת ממברשות השיניים שנחו עד לאותו רגע בשקט על שולחנה, החלה לצלצל וקטעה בכך את נאומה. גברת קולגייט הרימה את המברשת, הצמידה את החלק השעיר לאוזנה המחודדת ואמרה:

 "שלום, כאן גברת קולגייט, כיצד אוכל לעזור?…הו, זו את פלואורידה! מה שלומך?…כן…נו…מה זאת אומרת לא תוכל להגיע בסוף?…אבל זו שן חלב ראשונה, את יודעת מה החוק, חייבים לאסוף אותה בו ביום!…מה זאת אומרת, יש לה עיסוקים אחרים?" גברת קולגייט גלגלה את עיניה "…לא, אין לי אפשרות למצוא לה מחליף. כל השליחים הרגילים עוזרים בהכנות לטקס מחר, שכחת?…טוב ,להתראות" היא אמרה בחמיצות וניתקה את השיחה.

ליבה של אופליה החל לדהור. זו ההזדמנות שלי, היא חשבה. היא כמעט הרגישה את הכנפיים הלבנבנות חובטות בעליצות בגבה כשאמרה, לאחר כמה רגעים, בקול אדיש לכאורה, "אני יכולה לעשות את זה".

"לעשות מה?" אמרה גברת קולגייט בחשדנות, וצמצמה לעברה את עיניה.

"אני יכולה לאסוף את שן החלב הראשונה" הבהירה אופליה, עדיין באותו קול אדיש כביכול "כלומר, במקום מי-שזאת-לא-תהיה שלא יכולה להגיע היום".

"בשום פנים ואופן לא", אמרה מנהלת, שהבינה מייד לאן אופליה חותרת, וכדי להראות שאין לה כוונה להמשיך לדון בנושא, החלה לשרבט הערות חשובות למראה בעט האדום שלה.

"אבל למה?" 

"פשוט מאוד. ראשית, זה מנוגד לחוקים. אין מועדי ב'. זה כתוב במפורש בתקנון של האקדמיה. ושנית-וזו סיבה ששמורה אך ורק לך, אופליה-שתינו יודעות שיש לך נטייה מצערת מאוד להסתבך בצרות… ואני לא מעוניינת בעוד בעיות היום, במיוחד לא יום לפני הטקס בהיכל שן הזהב".

"כן, היכל שן הזהב" מלמלה אופליה.

היה רעד קל בקולה כשאמרה זאת והיא הרגישה גירוד קל בעין ימין משום מה. היא שפשפה את העין בנחרצות ועברה להתבונן ברצפה. רק זה חסר לי, חשבה, לפרוץ בבכי לפני גברת קולגייט.

אבל הרעד הזה או הדמעה בקצה העין או מה שלא יהיה דווקא נגעו לליבה של גברת קולגייט.

לא היה קץ להפתעה של אופליה כשהיא שמעה את המנהלת אומרת באיטיות "אני מניחה שאולי…רק הפעם…בגלל הנסיבות…ובאמת שאין לי אף מחליפה אחרת…כן, בהחלט".

היא נשמה נשימה עמוקה ואז הוסיפה, בקול רך בהרבה מקולה הרגיל, "אופליה, אך ורק הפעם החלטתי לחרוג מן התקנות ולתת לך, למרות הכל, הזדמנות שנייה. יש לך אפשרות נוספת להביא שן חלב ראשונה".

אופליה לא האמינה למשמע אוזניה. היא הרגישה איך חום נעים ממלא אותה, היישר מכפות הרגליים ועד לראש. היא ניסתה להודות לגברת קולגייט, אך לא הצליחה לדבר מרוב התרגשות. כשמצאה לבסוף את קולה כל שהייתה יכולה לומר היה רק "תודה! תודה! תו-"

 "אין צורך בכל זה" קטעה גברת קולגייט את ציוציה הנרגשים "רק תביאי לי את השן הזו בשלום עד הבוקר".

"כמובן" לחשה אופליה הנרגשת וריחפה כמה סנטימטרים מעל הרצפה מרוב אושר.

"נו, אז לא נותר לי אלא לעדכן אותך בפרטים" אמרה גברת קולגייט בענייניות, ותוך כדי כך סובבה את הכיסא המשרדי שלה לאחור, כך שפנה כעת לעבר הקיר מאחוריה.

על הקיר הייתה תלויה מפה ענקית של כדור הארץ ועליה היו מפוזרות המון נקודות קטנות ולבנות. כשאופליה התרכזה בהן, היא הבינה שמדובר בעצם בהמון נעצים קטנים ולבנים, שעוצבו כך שיראו כמו שיניים. כמה מן השיניים זהרו באור אדמדם. העיניים של גברת קולגייט שוטטו במהירות על פני המפה עד שנעצרו על שן אחת שזהרה באור חזק יותר מכל האחרות. המנהלת נענעה בראשה כלא מאמינה ומלמלה "כבר כמעט אדומה לגמרי". היא שלפה את השן ממקומה, ניערה אותה קלות באוויר, וזו הפכה, לנגד עיניה הנדהמות של אופליה, לפתק לבן וקטן. גברת קולגייט ישרה את הפתק ומלמלה לעצמה "בית משפחת אנדרסון, על גבול פארק ריצ'מונד, לונדון, אנגליה" היא המשיכה לקרוא את שארית הפתק בעצמה ולבסוף הרימה את עיניה אל אופליה, נעצה בה את מבטה החד ואמרה "נו, אני חושבת שזה לא אמור להיות מסובך מדי. לפי מה שהגששנית כתבה פה, השן המדוברת שייכת  לילד בן שש בשם מארק. חכי, אם כן, עד שירד הלילה, ואז עופי ישר לשם. התגנבי בזהירות לתוך הבית ,קחי את השן וגם את המכתב שהוא מן הסתם השאיר לך, באיוולת האופיינית לבני האנוש, מתחת לכר ואז שובי מייד לכאן, זה ברור?"

 "כן" ענתה אופליה.

 "אם רק תיצמדי לכל מה שלמדת בשיעורים ותשתדלי שלא להסתבך ביותר מידי צרות, אני מאמינה שהכל יהיה בסדר. ואולי…אולי בטקס מחר, אופליה, נזכה לראות גם אותך עוטה כנפי חלב משלך".

"הלוואי" ענתה אופליה, מכל הלב.

"נו, אז צאי לדרך" אמרה לה גברת קולגייט "נותר לי רק לקוות שסוף-סוף תצדיקי את שייכותך למשפחת שנקספיר המהוללת".

"אני אשתדל, גברת קולגייט" ענתה לה אופליה, ואז יצאה מן המשרד.

                                                             **************

להפתעתה הרבה של אופליה, השלב הראשון במשימה שלה התנהל בדיוק כמו שצריך. היא הצליחה לאתר, בלי קושי מיוחד, את בית משפחת אנדרסון; ועד מהרה הצליחה גם לחדור לתוכו (דרך חריץ דמוי משולש שמצאה בדלת האחורית)."ועכשיו" היא מלמלה לעצמה ,תוך כדי תעופה מהירה לאורך מסדרון ארוך, "כל שנותר לי לגלות זה היכן ישן הפרחח הזה…" היא נזקקה ללא מעט ניסיונות כדי למצוא את ה"פרחח", אבל בסופו של דבר הצליחה לאתר אותו, ישן בשלווה בחדרו, אשר בקצה המסדרון.

אופליה התעופפה אל תוך החדר כשהיא נזהרת מאוד שלא להשמיע אף רחש. היא נחתה בזהירות על מיטתו של הילד ונעמדה ממש ליד ראשו. היא נשמה נשימה עמוקה ואז דחפה את הראש שלו קלות הצידה כך שתוכל לסרוק את השטח שמתחת לכר. להקלתה הרבה, הוא לא התעורר, אלא רק התהפך אל צידו ומלמל משהו לא ברור. יופי, חשבה אופליה, השטח פנוי. היא צללה אל מתחת לכרית וחיפשה אחר השן והמכתב . מכתב לא היה שם, את זה היא הבינה מייד, אבל זה לא באמת הטריד אותה. בני אנוש היו רשלניים מאוד לפעמים. מה שכן הטריד אותה, היה, שגם את השן היא לא מצאה. היא חשבה שאולי היא מוסתרת בתוך הציפית של הכרית או שאולי היא נפלה בטעות על הרצפה, אבל אחרי בדיקה מדוקדקת של המיטה ושל החדר , היא נאלצה להודות שהשן פשוט לא שם. "חוק מרפידנט" היא חשבה במרירות "עכשיו אני איאלץ לעשות את מה שקיוויתי להימנע ממנו יותר מכל…אבל אין טעם שאדחה את זה".

מבלי לבזבז זמן, היא התעופפה לעבר מיטתו של הילד ונעמדה שוב ליד ראשו.

היא כחכחה קצת בגרונה ואז צעקה היישר לתוך אוזנו, "בוקר טוב ילד!"

"מממ…" מלמל הילד בקול ישנוני, והמשיך למצוץ את האגודל שלו.

אופליה התרגזה. "אמרתי, בוקר טוב!" היא חזרה,הפעם בקול חזק יותר.

"איי" אמר הילד וכיסה על אוזנו הימנית בידו "אין צורך לצעוק" . הוא שפשף קצת את עיניו בשני אגרופיו הקטנים ואז פקח אותן ונתן באופליה מבט מטושטש. "שלום ילדה" הוא אמר "למה יש לך כנפיים?"

"ראשית כל אני מבקשת שלא תעליב אותי" אמרה אופליה, "אני לא ילדה, אני פיה ושנית-"

"פיה?" קטע אותה הילד ,שלפתע נראה הרבה פחות ישנוני, "אבל פיות לא באמת קיימות!"

"אה, באמת?" אמרה אופליה בעצבנות. היא קמצה את ידה הימנית לאגרוף קטן וחד ונפנפה בו מול פניו של הילד "רוצה לבדוק כמה אני לא קיימת?"

"לא, לא"  הוא מיהר להגיד "אני מאמין לך".

אחרי רגע או שניים הוא הוסיף, כאילו כדי לפייס אותה "אני מארק אנדרסון, איך קוראים ל-"

"כמה נחמד" קטעה אותו אופליה "הייתי שמחה מאוד להישאר כאן ולפטפט איתך על הא ועל דא, מארקי, אבל אין לי את כל הלילה. יש לי משימה לבצע". היא נעצה בו את המבט הכי קשוח שהצליחה לגייס ושאלה בתקיפות "תגיד, איפה הסתרת את השן שלך?"

"אה…מה?" שאל מארק בבלבול.

"אל תשחק איתי משחקים" רגזה אופליה "תגיד לי כאן ועכשיו, איפה הסתרת אותה?"

"אני לא ממש מבין על מה את מדברת" אמר מארק בזהירות "אולי כדאי שאת תגידי לי לפני כן מי את ומה את עושה בחדר שלי באמצע הלילה?"

אופליה נאנחה. זה באמת משנה? "אני אופליה" היא אמרה בקוצר רוח, "פיית שיניים מתחילה. נשלחתי לכאן מטעם גברת קולגייט, המנהלת שלי ,כדי להביא את השן שנשרה לך-"

"כמעט נשרה, את מתכוונת" אמר מארק. הוא פתח את פיו והורה על אחת משיניו. אופליה התקרבה מעט וראתה שאכן, אחת השיניים הקדמיות שלו, הייתה תלויה אך בקושי על חוט ורוד ודקיק של חניכיים. השן נראתה כאילו היא עומדת לנשור בכל רגע, היא כמעט יצאה לגמרי מן המקום -אבל רק כמעט.

"למה הכל קורה דווקא לי?" גנחה אופליה.

"אתמול ירד לי די הרבה דם" אמר מארק ,שנראה די שמח על כך שאופליה נשמעת פחות עצבנית עכשיו, "וההורים שלי היו בטוחים שהשן שלי-ג'ורג'יאנה-נפלה. אמא שלי אפילו התקשרה כדי לבשר על כך לסבתא. אבל…בסוף התברר שג'ורג'יאנה עדיין לא נשרה".

אופליה נאנחה עמוקות לשמע ההסבר הזה. זו כנראה הסיבה לטעות שנעשתה; הגששנית צוטטה מן הסתם לשיחת הטלפון ההיא בין אמא של מארק לבין סבתא שלו, ומיהרה להסיק שהשן-כלומר,ג'ורג'יאנה- נפלה ולהודיע על כך לאקדמיה בלי לוודא שכך באמת היה.

נדמה היה לאופליה שעכשיו, אפילו יותר מאשר קודם, הגיע הזמן לוותר. אם השן עדיין לא נשרה, באמת שאין לה מה לעשות בנידון…אלא אם כן…."מארק" היא אמרה לו בנחישות "אני הולכת לגרום לג'ורג'יאנה הזו לצאת מהפה שלך גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה!"

 "תודה, אבל אני לא מעוניין" ענה לה מארק בקול שקול "אני מעדיף לחכות שג'ורג'יאנה תנשור בעצמה".

"כדאי לך לשתף איתי פעולה" אמרה לו אופליה במתק שפתיים "אם תעזור לי, אני…אני אתן לך הרבה כסף" "אני לא רודף בצע"

"מה עם שוקולד?"

"אמא שלי לא מרשה לי לאכול ממתקים"

 "אוח, נו, מה איתך?" רטנה אופליה "אל תהיה עקשן כזה. אין שום דבר שיכול לגרום לך להסכים ל-?"

"לא" ענה מארק בהחלטיות "חבל לך על המאמץ. לא תצליחי לשכנע אותי. בכל מקרה לא התכוונתי לתת את ג'ורג'יאנה  לפיית השיניים. אני רוצה לצרף אותה לאוסף שלי". הוא הצביע בגאווה לעבר אדן החלון שלו. אופליה ראתה שאכן, מוצג שם לראווה אוסף בלתי מבוטל של דברים כגון צדפים, נוצות, בלוטים וחלוקי נחל. נראה אך טבעי, חשבה אופליה במרירות, ששן קטנה וצחורה תהיה תוספת מושלמת לאוסף כזה.

"אוף, איזה ילד מעצבן אתה!" היא אמרה ובאמת התכוונה לזה, "בגללך אני אתקע לנצח עם כנפי הנשר המגוחכות האלה, כשכל השאר ינפנפו לי מתחת לאף בכנפי החלב החדשות שלהם!"

מארק שאל למה בדיוק היא מתכוונת במונח כנפי חלב ,ואופליה ניסתה להסביר, אבל כדי שהוא יבין איך בדיוק כנפי החלב קשורות אליו ולג'ורג'יאנה, היה צורך לספק לו קצת יותר חומר רקע.

וכך, למרבה האירוניה, מצאה את עצמה אופליה (פיה) מסבירה למארק (ילד אנושי) על הכל ממש:

על המבחן המעשי שהיא לא עברה, על גברת קולגייט שהסכימה לתת לה הזדמנות שניה ולבסוף, על כנפי החלב הנכספות שיוענקו מחר בטקס בהיכל שן הזהב. מארק הקשיב לה רוב קשב .הוא לא דיבר ולו פעם אחת במהלך כל ההסבר שלה. כשסיימה לבסוף, הוא נראה מהורהר מאוד.

במשך כמה רגעים הוא לא דיבר כלל, ואז לפתע הוא אמר, בקול רגוע "בסדר גמור, אני מוכן".

"מה?"

"אני מוכן לתת לך את ג'ורג'יאנה" הבהיר מארק, ואז הוסיף "בתנאי שנצליח לחלץ אותה מהפה שלי ,כמובן".

אופליה הייתה חשדנית מעט "ומה בדבר התשר שלך?"

"אין צורך בתשר" אמר מארק "אני ילד נחמד".

אופליה הוצפה בתחושת הכרת תודה כלפי הילד. "איך בכלל אוכל להודות לך?" היא שאלה.

"עדיין מוקדם מדי לתודות" אמר מארק "יש לנו עבודה לעשות, שכחת?"

"צודק" אמרה אופליה "קדימה לעבודה!".

הם התחילו לעבוד במרץ. אופליה, אשר ראתה כמה ג'ורג'יאנה קרובה לנשור, הניחה שלא יהיה קשה במיוחד לתלוש אותה. משיכה הגונה אחת, היא חשבה, וג'ורג'יאנה בחוץ. אבל מסתבר שעוד היה מוקדם לשמוח. ג'ורג'יאנה ,כך התברר, הייתה עקשנית לא קטנה, ולא התחשק לה לנשור כלל וכלל.

בהתחלה, אופליה ניסתה פשוט למשוך אותה החוצה. היא הכניסה את ידה לתוך הפה של מארק ומשכה את ג'ורג'יאנה בכל הכוח שהצליחה לגייס. למרבה הצער, מארק פלט צווחת כאב כה רמה כשהיא עשתה זאת, והכריז שהוא לא מוכן בשום פנים ואופן שהיא תמשיך להכאיב לו ככה, אז היא נאלצה לזנוח את הרעיון.

הם ניסו לחשוב על דרכים אחרות.

אופליה העלתה רעיון, שהיה זכור לה במעומעם מאחד השיעורים של פרופסור אוראל-בי, לנסות לקשור את ג'ורג'יאנה לידית הדלת בעזרת חוט, ואז לטרוק את הדלת בחוזקה ולקוות שג'ורג'יאנה תיתלש ממקומה. אבל מארק פסל את ההצעה, בטענה שקול הטריקה עלול להעיר את ההורים שלו..

הם ניסו על ג'ורגי'אנה כל דבר שעלה בדעתם: הם חיממו אותה ,קררו אותה, צבטו אותה ,דגדגו אותה ,שעממו אותה ,הרגיזו אותה, ואפילו, כשהיו נואשים, שרו לה שיר ערש בניסיון להרדים אותה, אך דבר לא עזר. ג'ורג'יאנה עמדה על שלה. היא החליטה להישאר בפה של מארק ויהי מה.

 "אני עייף, אולי נפסיק?" שאל מארק לבסוף את אופליה. זה עתה הם סיימו לשיר לג'ורג'יאנה שיר ערש בפעם השש עשרה, ולא הרוויחו מכך דבר מלבד גרון כואב. אופליה הסכימה אתו בעייפות.

שניהם ישבו כעת, זה לצד זה, על המיטה של מארק וצפו בשחר העולה לאיטו. אופליה חשבה בעגמומיות על כל שאר התלמידים באקדמיה אשר בוודאי קמים עכשיו ומתארגנים בהתרגשות לקראת הטקס שיערך בהמשך היום.

"אני מצטער על כנפי החלב שלך, אופליה" אמר מארק בשקט.

 "אין על מה להצטער" אמרה אופליה ונאנחה "עשינו כמיטב יכולתנו. מלבד זאת" היא הוסיפה, בעודה מביטה בעצב בכנפי הנשר העלובות שלה "הן לא עד כדי כך גרועות".

היא נופפה בהן מעט, כמו כדי להוכיח את דבריה. כשעשתה זאת, נשרה נוצה אפורה אחת מקצה כנפה,  והחלה להסתחרר בחלל החדר. הנוצה שוטטה כה וכה ,ריחפה מעל הארונות ומתחת לשולחן הכתיבה, ואז כמו מתוך החלטה, נחתה מול פניו של מארק ודגדגה אותו קלות בקצה האף.

. "א..א…א…אפצ'י!" התעטש מארק עיטוש ענקי.

 "לבריאות" אמרה לו אופליה בהיסח הדעת, ואז בנימה מעודדת יותר אמרה "אתה יודע, אולי כולם סתם עושים עניין גדול  מכנפי החלב האלה, לא יכול להיות שהן באמת עד כדי כך טובות-"

"אופליה!" צעק מארק לפתע.

"מה?"

מארק לא ענה. הוא רק הורה בהתרגשות בידו הימנית על משהו שהיה אחוז בידו השמאלית. אופליה התבוננה לתוך ידו בעניין ומה שראתה שם, גרם לעיניה להיפער בתדהמה. לא היא לא חלמה. שם, במרכז היד הקטנה והמזיעה של מארק, באמת נח לו בשלווה פלא התבל השמיני במספר:

שן חלב ראשונה, צחורה ומושלמת.

ברגע הראשון אופליה לא דברה. היא חששה שאם תעז להוציא מילה כלשהי מפיה היא תתפוצץ מרוב אושר. כל שהייתה מסוגלת לעשות היה לבצע סדרה מרשימה של סלטות ניצחון באוויר.

מארק חייך לעברה חיוך רחב .הוא נופף לעברה בנוצה שנשרה מהכנף שלה קודם לכן ואמר "את רואה אופליה? כנפי הנשר שלך הביאו תועלת ,בסופו של דבר! הנוצה הזו שנשרה לך, גרמה לי להתעטש ,ורק בזכות העיטוש הזה, ג'ורג'יאנה נפלה סוף-סוף!"

"לחיי העיטושים!" קראה אופליה באושר "לחיי כנפי הנשר שלי! אם כי…" היא נחפזה להוסיף "מובן שאני מעדיפה שיהיו לי כנפי חלב…"

"אם כבר מדברים על כנפי חלב" אמר מארק "אני חושב שכדאי לך לצאת לדרך, הטקס שלכם עומד להתחיל בקרוב, לא?"

אופליה התעופפה לעבר החלון ומארק הלך אחריה לשם. הוא פתח אותו עבורה, ולאחר מכן הושיט לה את ג'ורג'יאנה. אופליה לקחה אותה ממנו בזהירות עילאית ואז ערסלה אותה בידיה, ממש כאילו הייתה השן בנה בכורה.

"את תשמרי עליה היטב, נכון?" שאל מארק.

"כבבת-שיני" ענתה אופליה.

היא נופפה למארק לשלום ואז יצאה לדרך.

                                                               ***********

כשאופליה ראתה באופק את השערים הזהובים המוכרים של היכל שן הזהב, השמש כבר זרחה גבוה בשמיים מעליה. על אף היותה מותשת לחלוטין, אחרי שלא ישנה במשך לילה שלם, היא לא הניחה לעצמה והגבירה אפילו יותר את מהירות התעופה שלה. יהיה חבל מאוד, היא חשבה לעצמה, אם אחרי כל המאמץ הזה אני אפספס את הטקס. היא נחתה לבסוף, נחיתה קצת מגושמת, באחת מערוגות שן -הארי שעטרו את השביל שבחזית ההיכל והצטרפה לשורת התלמידים הארוכה שניצבה בכניסה.

ברגע הראשון שאופליה הציבה את כף רגלה בתוך ההיכל, היא כל כך נדהמה לנוכח הדרו הרב, עד שהיא כמעט הפילה את השן היקרה מידיה. היכל שן הזהב עוצב כך שיראה כמו תיאטרון מפואר. הבמה ,אשר עמדה במרכזו, הייתה עשויה אבן שיש בהירה והמושבים בהם ישבו הצופים היו זהובים ומרופדים היטב. דלפק ארוך ,עשוי עץ סיסם שחור, ניצב על הבימה, ואליו היו ישובים החברים הזקנים של ועדת כנפי החלב. במרחק מה מן השופטים, עמד דוכן גבוה עשוי זהב ומעוצב בצורת שן. מאחוריו עמד קריין החדשות המפורסם, מר ג'ורג' פלאק ,אשר עמד להנחות את הטקס.

אופליה השתדלה מאוד שלא להתקף פיק ברכיים לנוכח כל זה. היא חרקה בשיניה, התמקדה בנחישות בשן האחוזה בידה ונעמדה ,יחד עם שאר בני גילה, בטור שהשתרך לכל אורך הבמה עד לשולחן חברי הוועדה. כעבור כמה דקות הטקס החל. מר פלאק, הקריא בקולו הערב מתוך רשימה ארוכה שנחה לפניו. בכל פעם שקרא בשם של תלמיד כלשהו, ניגש אותו תלמיד לשולחן חברי הועידה עם השן שהביא. אלה בחנו את השן היטב מכל צד, בעזרת זכוכיות מגדלת משוכללות, ולאחר התייעצות קלה, הכריעו האם התלמיד המדובר זכאי לקבל כנפי חלב או לא. כל תלמיד שהשן שלו עברה את המבחן נשלח לעמוד ,יחד עם השן שלו,  מאחורי שולחן ארוך ובוהק שניצב לאורך הבמה.

 "אקווה-פרש, אווה" קרא מר פלאק מתוך הרשימה שלו. לשמע קריאתו ,התקדמה פיה נמוכה ורזה ,בעלת פוני בצבע תכלת ושיניים קצת בולטות, בחשש לעבר שולחן השופטים.

ככל שמר פלאק התקדם לאורך הרשימה והתקרב לשם שלה, מצאה אופליה שהיא נלחצת יותר ויותר. היא הייתה די בטוחה שג'ורג'יאנה עומדת לעבור את המבחן ובכל זאת…היא הייתה מתוחה. גם העובדה שהיא קלטה לפתע את מבטה החודר של גברת קולגייט נעוץ בה ,ממקומה אשר באחת השורות הראשונות ,לא בדיוק הוסיף לתחושת הרוגע שלה.

בזמן שחברי הועידה בחנו את השיניים שהביאו התאומים קריוס ובקטוס, אופליה חיפשה אחר משהו נעים יותר להתבונן בו. מבטה שוטט במהירות על פני השורות הרבות של הצופים ונעצר, בנקיפת מצפון קלה, על פניה של וירג'יניה פפרמנט. וירג'יניה ישבה שם, באחת השורות הגבוהות, בחברת מישהו שמן הסתם היה אביה .דמעות שקופות זלגו בשטף על פניה של וירג'יניה וכיסו לחלוטין את משקפיה העגולים בזמן שצפתה בטקס. אביה ,שישב לצידה, ליטף בידו ברוך את שיערה הבהיר, מבלי שיהיו בפיו מילות נחמה לתת לה. אופליה הביטה בהם במשך כמה רגעים, אבל המראה היה עצוב מידי, אז היא ניסתה להסב מהם את מבטה. למרבה תסכולה, היא לא הצליחה בכך. מבטה נמשך לעברם כמו אל מגנט.

 "אין טעם שאני אמשיך להסתכל עליהם", אמרה אופליה לעצמה, "כלומר, זה לא שאני באמת יכולה לעשות משהו כדי לעזור לוירג'יניה…".

"דווקא יש, אופליה, דווקא יש" אמר המצפון שלה ,

"אויש, אל תתחיל עם זה אפילו" ענתה לו אופליה בכעס

"אני מזכיר לך שאני חלק בלתי נפרד ממך אופליה" השיב המצפון שלה ברוגע "אז אין טעם שתרטני לעומתי. אני גם לא מתכוון ולא יכול לומר לך מה לעשות. כל שרציתי לומר, הוא שאני מקווה שתעשי את מה שנכון לעשות"

"אבל מהו הדבר הנכון לעשות?"

"אה, את זה אני מקווה שאת יודעת בעצמך" ענה המצפון

"אוף" מלמלה אופליה לעצמה. היא הבינה טוב מאוד מהו "הדבר הנכון לעשות", אבל זה לא אמר שעמד להיות לה קל לעשות את זה.

היא התחמקה בשקט ממקומה שבסוף הטור, ירדה בזהירות מן הבימה והחלה מטפסת במעלה השורות בהם ישבו הצופים. בשורה מספר 17 מצאה אופליה את מי שחיפשה. ראשה הבהיר של וירג'יניה בלט למרחקים. היא סימנה לה בידה להתקרב אליה, ואכן, כעבור רגע ,פילסה וירג'יניה את דרכה בעדינות בין המושבים ונעמדה לצידה. אופליה לא בזבזה זמן על הקדמות. היא פחדה שאם תנסה לדבר יותר מידי היא תתחרט. במקום זאת, היא פשוט תחבה, בלי גינונים מיותרים, את ג'ורג'יאנה לתוך ידה של וירג'יניה המופתעת, ואמרה במהירות, "קחי את זה. זו שן חלב ראשונה. השגתי אותה אתמול בלילה. ביי." וניסתה להסתלק משם.

אבל לוירג'יניה לא הייתה שום כוונה לאפשר לה לעשות את זה. היא תפסה בידה של אופליה וגרמה לה להיעצר מולה. היא הושיטה לה חזרה את השן ואמרה "אופליה, אני לא יכולה לקחת את זה, זאת השן שאת השגת -"

"את כן, את כן יכולה לקחת את זה" קטעה אותה אופליה "את…את ראויה לזה הרבה יותר ממני, אין לי ספק בכלל. וגם…" היא הוסיפה לאחר הרהור קצר, והופתעה מאוד מן המילים הבאות שיצאו מפיה "אני בכלל לא צריכה כנפי חלב". לאחר שאמרה את המילים האלה, הבינה אופליה לפתע כמה הן נכונות.

משהו דומה מאוד לחיוך, הפציע כעת על פניה של וירג'יניה. ממש כמו קרן שמש שהגיחה לפתע מבין העננים, הרהרה אופליה. "טוב, אני צריכה ללכת" היא אמרה בקצרה לוירג'יניה, ולפני שזו הספיקה לומר לה דבר נוסף, היא כבר הסתלקה משם.

אופליה ירדה במהירות את כל השורות שאותן עלתה כמה רגעים קודם לכן, ומצאה לעצמה מקום ,דחוק במקצת ,בקצה השורה השנייה. כעבור כמה רגעים, היא ראתה את דמותה הנאה של וירג'יניה מצטרפת לטור התלמידים שעוד חיכו שחברי הוועדה יחוו את דעתם על השן שלהם.

היא השתדלה מאוד שלא לחוש דבר מלבד שמחה כשראתה את חברי הועדה דנים בשן של וירג'יניה-השן שלה- ומכריעים בסופו של דבר  שוירג'יניה רשאית לקבל כנפי חלב.

היא השתדלה מאוד שלא לחוש שמץ של טינה, כשראתה את וירג'יניה נעמדת בהתרגשות, יחד עם שאר התלמידים, מאחורי השולחן הארוך והממורק; וניסתה שלא לדמיין שהיא עצמה ,הייתה יכולה לעמוד שם יחד איתם.

היא השתדלה מאוד שלא להתעצב יותר מדי, כשמר פלאק הורה לכל התלמידים להסתובב כך שגבם יהיה מופנה לקהל; ולאחר מכן, כשחברת הועדה הזקנה ביותר נעמדה על רגליה הדקיקות, עברה בין כל התלמידים וביתקה בעזרת מספריים קסומות את כנפי הנשרים שלהם.

היא השתדלה מאוד שלא להזיל קצת דמעות, כשראתה איך הפיה הזקנה מצמידה את שן החלב של כל אחד מן התלמידים למרכז גבו ומפזרת עליה אבקה קסומה; ואיך כל אחת מן השיניים הפכה אט-אט, כל אחת בתורה, לקול תשואות הקהל, לזוג כנפי חלב לבנות, נוצצות ,מרהיבות ביופיין.

אם היא רצתה לקבל משהו בתמורה להקרבה שלה, היו אלה פניה הזורחים מרוב אושר של וירג'יניה, והידיעה שהבעה דומה, מאושרת לא פחות, משתקפת כעת בפניו של אביה.

הדבר היחיד שאופליה הרשתה לעצמה לעשות, היה לשחרר אנחה קלה שבקלות ,כאשר כל התלמידים שקיבלו את כנפי החלב נפנפו במרץ בכנפיים החדשות שלהם, ולאות קריאתו של מר פלאק ,המריאו לאוויר כגוף אחד ,ופזרו על הקהל המריע שפע של אבקה לבנה-נוצצת.

לחרדתה הרבה של אופליה, רגע לאחר מכן, היא שמעה קול מוכר נאנח לידה "כן, את צודקת, האבקה הלבנה הזו באמת די מציקה".

אופליה נדרכה במקומה. הקול היה קולה של גברת קולגייט. אופליה הציצה בפני המנהלת בחשש. היא הניחה שגברת קולגייט הבינה טוב מאוד, אולי אפילו ראתה במו עיניה, מי נתן את השן שלו לוירג'יניה, וידעה שהיא עומדת לנזוף בה על כך. לא היה קץ להפתעתה, כשעיניה הכחולות של המנהלת, במקום לירות גיצים כרגיל, נצצו לעברה במשובה, "עשית את הדבר הנכון אופליה" היא אמרה.

"תודה" ענתה אופליה. היא הרהרה בכך למשך רגע או שניים ואז הוסיפה בכנות, "אני רק מקווה שעשיתי את הדבר הנכון גם עבור העתיד שלי".

"אה, כן" אמרה גברת קולגייט "טוב שהזכרת לי. אם כבר מדברים על ה"עתיד" ,אופליה, זה זמן מה שהייתי רוצה להציע לך משהו…תגידי, מה דעתך להיות המזכירה שלי?"

אופליה נדהמה, "מזכירה? שלך?"

"כן" השיבה גברת קולגייט "אני לא מסתדרת עם כמות שיחות הטלפון שמגיעות אליי, שלא לדבר על כמות המסמכים ו-גרוע מכל-המכתבים שמגיעים מבני האנוש. אני ממש טובעת בתוך כולם." היא נעצרה לרגע ואז אמרה "נו, אז תסכימי להיות לי לעזר?"

"אני אשמח" אמרה אופליה והופתעה לגלות שהיא אכן שמחה. "את יודעת, גברת קולגייט" היא הוסיפה בשובבות "בני אנוש הם לא באמת כל כך גרועים כמו שאת חושבת" .

"הא!" ענתה גברת קולגייט.

                                                              סוף.