קטגוריות
מסלול רגיל 2016

משחקי העולם מאת קרן רדזין

"העולם שלנו הוא קופסת משחק המכילה בתוכה אלפי משחקים קטנים יותר וגדולים יותר, ברמות קושי שונות ומגוונות. ישנם אנשים אשר חוכמתם מאפשרת להם לעבור בין המשחקים הרבים ואף לנצח בהם, וישנם אנשים אשר אינם מסוגלים אפילו למצוא את המשחק הפשוט ביותר."
נינה הקשיבה בריכוז רב להרצאה המעניינת שנשמעה באולם הרחב והגדול, בו ישבה במרחק רב מהבמה. לפניה ישבו מעט אנשים צעירים אשר הקשיבו בריכוז להרצאה ואף כתבו הערות מידי כמה דקות בתוך פנקסים קטנים.
היא לא האמינה אף לא למילה אחת מההרצאה, אך בכל זאת מצאה בה עניין רב.
ההרצאה נשמעה מפי איש מבוגר, שמשקפיים הונחו בעדינות על אפו ושערות אפורות בצבצו בין סיבי שערו החום. מאחוריו נתלה מסך גדול ועליו הוקרן סרטון שחזר על עצמו כל הזמן, ואף על פי זאת היה ניתן לצפות בו עשרות פעמים וכל פעם לגלות פרט חדש.

ככל שההרצאה המשיכה, ככה ריכוזה של נינה ירד והיא החלה לחשוב על כל מאמריו של האיש, בעוד שקולו של האיש הולך ונעלם משמיעתה והיא אינה מבחינה בו כלל.
'אין מצב שזה אמיתי' גיחכה לעצמה והחלה לקלף את הלק הורדרד שהיה מרוח על ציפורניה הקצרות.
ולמרות זאת, אף על פי ששכנעה את עצמה שתאוריה זו אינה אמיתית, והייתה בטוחה בכל כולה שזה סתם הסבר מומצא של כמה אנשים פשוטים שמנסים למצוא את המשמעות האמיתית של העולם הרחב והגדול שלנו, היה לה ספק קטן בלב.

***

נינה ישבה בנוחות על הכרית האדומה הגדולה. בידה האחת נשענה על מיטת העץ הפשוטה שלה, ובידה השנייה הקלידה פה ושם דברים בלפטופ הקל והפשוט שלה. היא חיפשה הסברים נוספים להרצאה ששמעה היום בצהריים. קווצות שיער נפלו על פניה כל פעם שהפנתה מעט את מבטה או הסתדרה בתנוחה נוחה יותר, אך בין רגע היא שמה לב לכך והעבירה אותן בחזרה למאחורי אוזניה, למקום שבו כל השיער השטני הארוך שלה זולג. היא לבשה היום חצאית וורודה קצרצה, גרביים ארוכות ודקות וחולצה פשוטה עם חתול. חדרה היה חשוך יחסית, מפני שהעץ הכהה של רהיטיה בלע את אורה של השמש שגם כך הייתה כבר לקראת שקיעה מלאה.
אצבעותיה נעו במהירות וקלילות על המקלדת, אף על פי שמעולם לא חיבבה אלקטרוניקה והיא לא השתמשה בה הרבה.
לאחר חיפושים קצרים, היא התפלאה לגלות שאפילו יש ערך וויקיפדיה מורחב על הנושא, והיא נהנתה מכל רגע של קריאה.
'הקבוצה הקטנה של האנשים שהחלה כבר להתרחב, כללה אנשים שטוענים שהם מסוגלים לראות משחקים נערכים ברחובות ואף בבתים פרטיים של אנשים. ממשחקי שחמט פשוטים, ועד אפילו משחקי וידיאו הנערכים בטלוויזיות של האנשים מבלי שהם רואים. מדענים טענו שתאוריה זו היא סתם המצאה לא נכונה כלל שנועדה להפחיד ואו להטריד אנשים, אך הקבוצה עדיין טוענת בתוקף שזה קיים וקורה בכל מקום. משחקים נערכים גם לכיף, וגם בשביל לקבל את תואר הכבוד של ה"אלוף המשחקים".' נינה הקליקה על תת נושא שנקרא "הקבוצה".
'הקבוצה מורכבת מאנשים בכל הגילאים, בין אנשים שטוענים שרואים משחקים ובין אנשים שרק מאמינים בתאוריה. אין זו קבוצה ממשית, אלא אנשים המאמינים בתאוריה זו נוטים להקרא כ"חברי הקבוצה", אומנם יש מספר הוכחות לא ברורות שקיים משרד גדול בקשר רק לתאוריה זו, של אנשים המנסים לקבל את תואר הכבוד של השחקן הטוב ביותר. ניתן למצוא צ'טים רבים באינטרנט לגבי תאוריה זו, ואף אתרים וסרטונים של אנשים המדברים על נושא זה.'
כשבאה נינה להקליק על הסרטון המצורף, מחשבה נכבה והראה ציור של סוללה ריקה.
היא צקצקה בלשונה, הזעיפה פנים והלכה להביא את המטען הלבן של הלפטופ.
אבל היא שמעה משהו.
בהתחלה זה היה רק זימזום חלש, כמעט כמו יתוש המתקרב אל תנוך האוזן.
ואז היא שמה לב לדבר מוזר.
כמה כלי דמקה שחורים הונחו על הרצפה.
אך היא זכרה, שלפני כמה שנים, כאשר קנתה את המשחק בחנות משחקים מוזרה, היא זרקה מיד את כל כלי הדמקה ונשארה רק עם השחמט.
הרי שנאה דמקה.
ואם כך, מדוע נמצאים עכשיו כמה מהכלים על הרצפה? ומתי הם הגיעו לשם?
היא הייתה בטוחה שהם לא היו שם קודם.
חלונה לא היה פתוח, ובין כך או כך היא גרה בקומה השלישית של ביתה ככה שאין סיכוי שמישהו זרק אותם דרך החלון.
היא הלכה אליהם בצעדים קטנים ואיטיים, מחפשת סימנים, הבלבול תקף אותה מכל עבר, ועוד הזמזום שהלך וחזר מידי כמה שניות.
והיא הרימה אחד במהירות ובחנה אותו מכל עבר.
זה היה כלי דמקה שחור, ובהחלט לא רגיל.
בדרך כלל כלי הדמקה היו פשוט צבועים בשחור או בלבן מלאים, מבלי שום כיתוב עליהם או ציורים, וגם אם היה זה היה בדרך כלל סתם חריטה יפה ושם החברה.
אבל היה כתוב עליו עליו באנגלית ובגדול, The Group(הקבוצה) וליד הכיתוב שהיה כתוב בכתב ישר וברור, היה מצוייר המלך בשחמט, שבמקום כתר היה עליו מוח. בצד השני, היה חרוט משהו שנראה כמו שם של מישהו בפשטות.
"ג'רני" הצליחה לקרוא מהכתב הלא מובן. היא הסתכלה אל עבר הכלים האחרים שהיו מונחים על הרצפה, שכעת נראה כי התווספו עוד כמה.
ואז החזירה את מבטה לכלי המשחק.
למרבה הפתעתה, השם היה שונה לגמרי עכשיו. היה כתוב עליו אלי.
היא הניחה את הכלי על הרצפה, ליד שאר הכלים השחורים שהיו מסודרים בקפידה על הרצפה.
מזווית עינה ראתה עוד מספר כלים שכתוב עליהם "ג'רני" משתנים ל"אַלִי".
היא העיפה מבט אחרון לכלי שהרימה, שכעת כלל היה כתוב עליו נינה.
היא החליטה שהיא חולמת, ובגלל שהיה זה כבר שעת ערב מאוחרת, היא החליטה ללכת לישון.

כשהתעוררה, זוג עיניים חומות וגדולות הביטו בה.
נינה שפשפה את עיניה, בטוחה שזה סתם חלק מחלום והעיניים יעלמו ברגע שהיא תסתכל.
אך לאחר שפתחה את עיניה, העיניים החומות הגדולות עדיין הביטו עליה, והיא קפצה לאחור.
"איך נכנסת לפה?" קרקרה נינה בקולה הצרוד וסידרה את שיערה הפרוע מהשינה הממושכת.
הילדה עשתה צעד לאחור, וכעת יכלה נינה לבחון אותה, כאשר כבר נהייתה ערנית ועיניה היו פתוחות לרווחה.
היא הייתה לבושה במכנס טרנינג חום ודהוי, נעלי ספורט אפורות משופשפות וחולצת טי שירט שנראה שגדולה עליה במידה או שתיים.
עיניה של הנערה התרוצצו ללא הפסקה, צמאות למידע, בוחנות את החדר. שיערה המדובלל היה אסוף בקוקו גבוה.
לאחר מספר שניות של שתיקה, הנערה הוציאה את כלי הדמקה השחור שראתה אתמול, והרימה את לוח השחמט דמקה שלה.
"רוצה משחק?" שאלה.
"אני.. לא אוהבת דמקה" גמגמה נינה, "ואני לא טובה במשחקים".
זה היה שקר גמור, אבל היא לא רצתה לשחק דמקה ובטח שלא עם ילדה שפרצה לחדרה.
אך הילדה רק גיחכה.
"את? לא טובה? המיניקס נרשם על שמך מבלי ששיחקת בכלל. את בטח מחברי הקבוצה החזקים." אף על פי שקולה נשמע מתרשם, פניה הביעו התנשאות ואדישות מוחלטת.
"מיניקס? מה זה?" נינה נרגעה בקצת, אבל עדיין נרתעה מהילדה ששהתה בחדרה.
"אל תצחקי איתי. את אמורה לדעת מי אני." פרצופה של הנערה הרתיע כעת את נינה אף יותר.
משהו בכל זה הזכיר לה את מה שקראה אתמול.
היה ניכר בעיניה של נינה שהיא אינה יודעת דבר על כך.
"את רצינית שאת לא חברת קבוצה? הייתי בטוחה שאת וותיקה." עינייה של הנערה נצצו.
"הו, וקוראים לי אַלִי." הילדה חייכה חיוך מתנשא, כאילו היא גאה ששמה הוא אַלִי, וזרקה אל נינה בזווית מושלמת את הכלי הרשום על שמה.
נינה נשמה עמוקות.
אַלִי היה השם שראתה אתמול על הכלי,
והיה ניכר בפניה של אַלִי שהיא דוברת אמת.
נינה החליטה להאמין לה.
"בואי נשחק" נינה חייכה את החיוך הכי חם שידעה, ופניה של הנערה אורו.
"כן!"
הן התיישבו על הרצפה, אלי פתחה את הלוח וחילקה את השחקנים.
"רוצה משחק רציני או פשוט?" שאלה אלי.
"מה ההבדל?"
"במשחק רציני משחקים על משהו. לרוב אתה מקבל את המיניקסים של האחר, אבל ניתן להמר על משהו אחר. משחק פשוט זה סתם לכיף." היא אמרה זאת כבדרך אגב, כאילו היא כבר רגילה להסביר.
"חברי הקבוצה הפשוטים יותר משחקים רק לכיף, זה למה אני כבר רגילה להסביר" היא אמרה, כאילו קוראת את מחשבותיה של נינה.
"אם ככה, בואי נשחק משחק פשוט. זה בכל זאת המשחק הראשון שלי"
"ברור!"
"אבל לפני זה.. מה זה מיניקס? זה הכלי משחק?"
"סוג של. זה סוג של כסף שאפשר לשחק איתו, את תביני בהמשך"
"טוב" הנהנה נינה.
וכך התחיל המשחק.
התורות עברו מהר, נראה כי שתיהן מתאמצות לחשוב במהירות ולהעביר את התור להבאה.
אך לאחר זמן קצר של משחק, אלי יצאה בהצהרה של "ניצחתי."
הילדה הייתה טובה.
מהטובים ביותר ששיחקה איתם.
אך נינה לא רצתה לקבל את ההפסד.
גלגלי מוחה פעלו ביעילות רבה יותר, ועיניה הצטמצמו בשביל לנסות למצוא את המעשה שיציל אותה.
ריכוזה היה מלא, אפילו אלי, שקראה בשמה של נינה, לא הצליחה להוציא את נינה ממצבה.
כשהיא מרוכזת, שום דבר לא יוציא אותה.
ואז עיניה אורו, והיא מצאה את המעשה שיציל את משחקה, ועשתה אותו.
אלי הסתכלה בתדהמה מוחלטת על הלוח, עיניה מאוכזבות מעצמה אך גאות בנינה.
ואז היא הפנתה את מבטה אל נינה, המחייכת, המרוצה מעצמה.
"וואו" מלמלה, לא מוכנה לטעום את טעם ההבס.
משהו בה השתנה.
נראה כי זה ההפסד הראשון שלה, ועוד הפסד לילדה שאף פעם לא שיחקה.
"בואי נשחק פעם הבאה משחק אחר, אוקיי? אני לא אוהבת דמקה" היא ניסתה לומר זאת בחביבות, אך משהו בקולה כאילו התגרה באלי.
אלי קיבלה את ההתגרות וחייכה אל נינה חיוך מנצח.
"את חושבת שתצליחי לנצח את אלופת המשחקים פעם שנייה?" חייכה אלי בחיוך המתנשא שאיכשהו, נינה כבר התרגלה אליו.
"את מתכוונת-" אלי קטעה את נינה.
"אכן אכן, עומדת מולך אלופת המשחקים הנוכחית" אלי נעמדה, הרימה את ראשה למעלה, הזדקפה ושמה את ידיה על מותניה, עדיין מחייכת.
אך במקום להביע עמדת כבוד, נינה רק צחקה. ניראה כי זה מבאס במעט את אלי, אבל היא השאירה את הבעתה על פניה, נשארה באותה תנוחה לכמה שניות, ורק אז התיישבה מחדש ליד אלי.
"רוצה להכיר חבר שלי?" שאלה אלי לאחר מספר שניות של שקט.
מבטה של נינה נדד אל השעון החום שהיה תלוי מעל דלת חדרה. עיניה נפערו.
"כבר עשר!" היא צעקה וקמה בפתאומיות. עדיין לא נשמעו צעדים במסדרון, הוריה עדיין לא קמו.
"ו..?" שאלה אלי בזמן שעקבה אחרי נינה, הממהרת למטבח שנמצא בקומה הראשונה.
"אם אני אאחר ולא אספיק להכין להם את האוכל, הם ינעלו אותי במרתף ליומיים, ללא כלום" סיפרה, מתנשפת, מכינה כריכים וקפה במהירות של מישהי מיומנת.
"זה בדיוק מה שהיה לחבר שלי.." מילמלה, איך נינה בכל זאת שמעה. היא עצרה לשנייה אחת, הסתכלה בעיניה המודאגות של אלי, וחשבה על אחיה הגדול, שברח מהבית לפי כשנתיים והשאיר אותה לבדה, עם רק מכתב אחד ממנו. הוא היו מונח בתוך מגירה, כדי שהוריה לא ימצאו אותו, ואף על פי שלא נהגה לקרוא אותו הרבה, היא זכרה את מילותיו בעל פה: "ניני יקרה שלי. אני מצטער שאני משאיר אותך לבדך עם אמא ואבא, אבל אני תמיד עירבתי אותך בבעיות שלי עם ההורים ואת חטפת בגללי. נעלו אותך כבר כמה פעמים, ואפילו הרביצו לך, רק בגלל שאני עשיתי מעשים ולא הייתי בבית באותם רגעים, ככה שהוציאו הכל עלייך.
ניני אחותי היקרה, אני אוהב אותך. תישארי ילדה מקסימה ותתנהגי טוב להורים. הם אוהבים אותך, הם פשוט לא יודעים איך לחנך. אותי לעומת זאת, הם לא אהבו.
אני מבטיח שאני אבוא יום אחד לאסוף אותך גם.
אוהב אותך, תום תום."
המחשבה על אחיה גרמה לה לעצב, אבל היא מיהרה להתעשת ולהמשיך להכין את האוכל, אך אלי עצרה אותה.
"בואי נלך מפה. אני יודעת שלא טוב לך. בואי למשרד, בואי להיות חברת קבוצה אמיתית. שנים שלא הייתה לי שותפה" אלי חייכה.
נינה רק פתחה את פיה, וקול נשמע מהמשך המסדרון. "נינה, איפה היית אתמול בצהריים?" זה היה קולה הכעוס של אמא.
זה היה או לברוח מהחיים הנוראיים האלו עכשיו, או להיות תקועה במרתף עוד פעם.
ובפזיזות יתר, היא רצה לדלת הכניסה, מושכת את אלי איתה, עוזבת את הקפה חצי מוכן והכריכים מפוזרים. היא ידעה שהיא לא תבוא לפה יותר בזמן הקרוב.

***

'לאחר 7 חודשים'
נינה יכלה להרגיש את החליפה והמשקפיים המיוחדים, שיהפכו את האזור הרגיל הזה, לזירת קרב מדומה.
היא החזיקה את הרובה לייזר בידיה, הרובה שניתן לה ולאלי שעמדה משמאלה.
זה היה משחק זוגות חשוב, החשוב ביותר שנערך לפחות במשך החמשת שנים האלו. משחק שיקבע את אלופי המשחקים הנוכחים. אַלִי כבר שיחקה משחק חשוב שכזה. בפעם הקודמת שנבחרה לאלופת המחשקים.
אבל היא הייתה לחוצה אף יותר מנינה.
שזה היה ברור.
כי לפני חצי שנה, כשנינה נהפכה להיות חברת קבוצה שמשחקת קבוע, היא השתנתה.
שיערה הארוך והגולש נגזר לתספורת קארה קצרה. היא נהייתה אדישה לעיתים קרובות יותר ויותר.
רק בגדיה השתנו רק בקצת, היא לובשת יותר צבעים כהים, ללא חצאיות קצרות כלל. אך כל השאר, נותר כתמיד.
נינה הייתה אדישה, אבל פחדה מין הרובים, שעלולים להכאיב.

המשחק עבר טוב.
עד לרגע שבו ראתה את המתמודדים.
זה היה אח שלה.
והחבר הכי טוב שלו, שראתה פעם אחת.
אחיה, תומס, שנהגה לקרוא לו תום תום, רץ אליה, מפיל ומשאיר את הרובה לייזר מאחוריו.
הם התחבקו, עיניה של נינה לא יכלו להשאר יבשות,
היא הבינה כמה התגעגעה.

המשחק נגמר כתיקו, אף על פי שנינה ידעה שקשריה עם אחיה הובילו לתיקו.
הם יצאו, התיישבו על ספסל, ונינה סיפרה לו כל מה שהפסיד.