קטגוריות
מסלול רגיל 2016

הראשונה שלי מאת רני רפפורט

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, ולא היו הרבה אנשים ברחוב.
אגודל שמאל למעלה. הוא הורה לי, ואני רצתי. הבלטות הרטובות מטל נוקשות תחת מגפיי הגבוהים, מפריעות לשקט של עיר הנמל המתעוררת לאיטה משנת לילה טובה, והגלימה הדקה שלי, שבקושי שמרה את הצינה מלהגיע אל כל אחד מאברי גופי, התנפנפה לה מאחורי, במין קלילות כזו של אדם הרץ כל חייו. לא ידעתי לאן אני רץ, ומה יחכה לי כשאגיע, אבל הוא אמר, אז כך עשיתי. לא דאגתי. אנחנו עובדים טוב ביחד. אני יודע להבין לאיזה כיוון לפנות בעזרת הקטנה שבתנועות אגודלו השמאלי. ואם נטעה? נסתובב. לא קרה שום דבר. זה הוא שאחראי לתוכנית הגדולה, לא אני. אני רק הבחור שממלא הוראות.
הרחובות בעיר נעשו צרים יותר, והדרכים עקלקלות. הרגשתי כאילו בכל רגע הקירות יסגרו עליי, אבל סמכתי עליו. לא הייתי בטוח מה אעשה במקרה שיבוא מולי אדם, בגלל שהמדרכה הצרה לא הותירה מקום לשניים. למזלי, ככל שהעמקתי יותר אל תוך הסמטאות, כך קטנה כמות האנשים, שגם ככה לא היו רבים.
רצתי הרבה זמן, אגודלו מורה לי לאן לפנות, והתחלתי להרגיש את העייפות מכרסמת בי.
אגודל ימין למטה. סחרחורת. העולם החל להסתובב, ונעצרתי. לרגע, נדמה היה לי שאני מסתכל על העולם מזווית ראייה שונה לחלוטין, אבל מהר מאוד התעשתי. הבנתי שטעינו בדרך, והוא לקח הפסקה בשביל לבחון את המפה מחדש. לא כעסתי שהוא טעה. זה גם לא מפתיע אותי במיוחד. זה היה מקום חדש, וכל ההסתעפויות הקטנות במפה עשו אותה מבלבלת מאוד.
אגודל שמאל למטה. הסתובבתי, ורצתי לכיוון השני. התנועות שלו נעשו בטוחות יותר – הוא יודע לאן הולכים.
ככל שהמשכתי לרוץ, נעשו הרחובות רחבים יותר, והרווח בין הבניינים איפשר לי לזהות שהשמש כבר זרחה במלואה. עם כל צעד שעשיתי, התחזק שאון האנשים העובדים בסיפון ובשווקים, והתקרבתי אל מרכז העיר. לאט לאט, החלו ללכת יותר אנשים מסביבי. הם לא שמו את ליבם לאדם הרץ ביניהם בגלימה ארוכה ובמגפיים, ואני לא שמתי ליבי אליהם. הוא עזר לי, ואני תמרנתי בינם, משתדל שלא יבחינו בי.
בשלב מסוים, נהייה הקהל גדול ורב מדי בשביל שאוכל להמשיך ולהתקדם בו בקצב הרצוי.
איי. קפצתי אל אחד הבניינים, ונתליתי על המרזב.
אגודל שמאל למעלה. טיפסתי, עד שהגעתי אל הגג. כנראה המחזה היה שכיח מאוד בעיר הזו, מכיוון שאף אדם לא העיף בי מבט שני. הרעפים האדומים שעל הגגות חרקו מתחת לרגליי, והרוח הצוננת מהמערב נשפה מולי, והעיפה קווצות משערי השחור אל תוך עיני. קולות ההמון מהרחובות מטרים ספורים מתחתיי נבלעו בשקט שעל הגגות. זה הרגיע אותי.
בעזרת אגודלו, הוא הורה לי לאן לרוץ, והאות, איי, הורתה לי מתי עליי לקפוץ מגג אל גג. כאן, על הגגות, לא היו קירות צרים או אנשים לתמרן ביניהם, ואני הרגשתי חופשי.
רצתי זמן מה, עד שהגעתי לבנייני העירייה בקצה הרחוק מהים של העיר.
השמש כבר עמדה באמצע השמיים. נעצרתי, והתיישבתי בקצה הגג של אחד מהם. הבניין היה גבוה, ומתחתיי השתרעה העיר שלי, אִיגְרַה, במלוא הדרתה. ראיתי את הנמל, ומעבר לו את הים. הפועלים ההולכים הלוך ושוב על הקרשים העבים, הישנים, מלאי הטחב, פורקים ומעמיסים ציוד על סירות דייגים קטנות. חלק מהפועלים, המגונדרים מביניהם, מגולחים למשעי ולבושים בסרבלים נקיים ואחידים בלובנם, העמיסו את ציודם על סירות מפרש של נוסעים היוצאים או חוזרים העירה.
לא רחוק משם, היה השוק. הדוכנים הגדולים עמדו במרחק של כמה מטרים אחד מהשני, והמוכרים, דייגים ברובם, רק החלו פורשים את סחורתם לאחר בוקר שלם של דיג. בעשותם זאת, קרנה מהם עליזות מסוימת, של אנשים הנהנים מעבודתם. ידעתי כי עליזות זו נעלמת לקראת הערב, כשהם חוזרים לביתם לאחר שעות רבות של התביישות בדוכנים, תחת השמש של הקיץ והלחות הגבוהה של הקרבה לים.
אבל אז, בשעות הבוקר המאוחרות, כשבדיוק חזרו מן הים שאותו כל כך אהבו, תמיד היו עליזים.
הבטתי קרוב יותר, אל עבר שכונת העשירים שבצד המים. הבניינים הגדולים והגבוהים, הבנויים ממיטב הלבנים והרעפים, והרחובות המצוחצחים שלא הלכה בהם נפש חיה, נראו כמעט מנוכרים לצד הבתים הקטנים, המרופטים, הומי האדם של האנשים הפשוטים.
ככל שהבטתי קרוב יותר, כך הלכו הרחובות הראשיים והרחבים והסתעפו לרחובות קטנים וצרים יותר, עד שלחלק מהרחובות לא נכנס כמעט אור שמש.
ישר מתחת לרגליי, הייתה כיכר גדולה, מרווחת. הכיכר, שנבנתה מאבנים צהובות בוהקות, ספסלים ארוכים ומזמינים וצמחייה גזומה במדויק, בישרה את הכניסה להיכל העירייה. למרות שהייתה הכיכר מצוחצחת, היא הייתה גם הומה אדם וסואנת. מעין שילוב מוצלח בין שכונת העשירים לשכונת האנשים הפשוטים.
סקרתי את האנשים מתחתיי, מנסה להבין אותם על פי המחוות והבעות הפנים שעשו. העברתי את מבטי מאחד לאחד. שתי נערות, כבנות 14 לכל היותר, לבושות בשמלות ארוכות וכובעים נאים, התעדכנו מפיה של נערה שלישית, אשר הייתה לבושה מעט יותר בהידור, בחוויות שחוותה כשהלכה לבקר דודים בעיירה סמוכה. שני גברים צעירים, זקניהם מסודרים ובגדיהם נקיים וחדשים, שוחחו על מצבו הטוב של הים, והסחורות שהם מייבאים. שני גברים נוספים, מעט מבוגרים יותר, בעלי כרס עגלגלה, התווכחו על המחיר של הלחם – אחד מהם היה האופה, ואילו השני זעם כי ביום האתמול מכר זה לאשתו של השני כיכר לחם במחיר גבוה מאוד לטענתו. זוג צעיר, גבר ואישה, ישבו על אחד הספסלים, מדברים ומתגלגלים מצחוק מההערות של כל אחד מהם על סיפורו של השני.
כך המשכתי, מביט על העוברים ושווים, וקורא בהם.
אני לא יודע כמה זמן עבר – אולי כמה דקות, ואולי שעה קלה – ואינני יודע מה עשה הוא באותו הזמן, אבל אני מצאתי נחמה בלצפות כך בעוברים והשבים. ולרגע קט, רגע אחד בלבד, נתתי לעצמי לדמיין איך זה לנהל חיים נורמליים. רציתי לבקר בעיירות אחרות ולהינות מהמראות החדשים; רציתי להתמרמר כשהים סוער ולשמוח על שהוא שקט; רציתי לרכוש כיכר לחם מהאופה במחיר מופקע; ואולי, רק אולי, רציתי למצוא אהבה. רק לרגע אחד, נתתי לעצמי לחלום.
ואז, ראיתי אותה.
שערה הכהה גלש בגלים ארוכים על כתפיה, ועיניה הכהות, הגדולות, הניבו חוכמה וצניעות. שמלתה הארוכה, המהודרת בדיוק במידה הנכונה, כאילו ניסתה להגיד שאינה מנצלת לרעה את המשאבים הכלכליים העומדים לרשותה בבירור, החמיאה לגזרתה הדקה, ושיוותה לה מראה אצילי.
אפשר היה להגיד שהיא קרנה, מבדילה את עצמה משאר האנשים הפשוטים.
חיוך עדין ריחף על פניה, ושיווה לה מראה של מלאכית. הליכתה הבטוחה והמעודנת, ביחד עם גבה הזקוף, הסגירו את הגינונים הנימוסיים והבית רם המעלה בו גדלה.
בעודי מתבונן בה, ראיתי איך האנשים החלו מפנים לה מקום, במעין אגביות שכזו, בלי לשים לב כמעט, כאילו הם כולם יודעים שהם נחותים לרגליה. פניה לא הראו כל יהירות, והיא חייכה אל האנשים שהביטו בה בחביבות.
זו הייתה פּוּרַנַה, ביתו של אחד מהאצילים הבכירים ביותר בעיר.
גם הוא הבחין בה. הרגשתי זאת בתנועותיו.
אגודל שמאל למעלה. הזדקפתי, והמשכתי להתבונן בה.
היא הייתה מושלמת.
כל מה שאי פעם חלמתי שתהיה.
המטרה הראשונה שלי.
התחלנו.
איי. קפצתי למטה, נוחת בין שורות האנשים. חלקם הביטו בי לרגע, אבל משלא העליתי חשד נוסף הפנו את מבטם וחזרו לעיסוקיהם.
אגודל שמאל למעלה. הלכתי בעקבותיה.
בשלב מסוים, התחלתי לשים לב לפרצופים שחוזרים על עצמם בקהל – אלו היו שומרי הראש שלה, שעשו עבודה טובה מאוד בלהיטמע בקהל. שמחתי. טוב עשיתי כשלא פתחתי באש ישירות. המשכתי ללכת, מושך את הקפוצ'ון על פניי, בחשד קל שאולי כבר הזהירו אותם לגביי, והמשכתי לעקוב אחריהם בשקט.
היא העיפה מבט לאחור, ואני מיהרתי להיעלם בקהל. לרגע, תהיתי האם עליי לעצור, ולחפש מישהו אחר. אבל הוא לא הסס, והמשיך להוביל אותי בעקבותיהם. כאמור, סמכתי עליו.
הם יצאו משטח כיכר העירייה, ולא היה ברור לי מלכתחילה לשם מה באו.
הנחתי כי פורנה, שהייתה אישה בעלת השפעה רבה מאוד בעיר, למרות מינה, באה לנהל משא ומתן כזה או אחר עם ראש העיר. על סמך הליכתה הנינוחה והרגועה, קבעתי כי הוא הלך טוב.
השמש כבר עברה בהרבה את קו האמצע, והנחתי שהשעה הייתה ארבע או חמש בצהריים.
המשכתי לעקוב אחריהם, לכיוון מה שהאמנתי שהיה שכונת העשירים, וביתה של פורנה. טעיתי.
הם התקדמו לאיטם דך השכונה של האנשים הפשוטים, לכיוון השוק והנמל, כאשר פורנה מפנה להם את הדרך בעזרת הנוכחות העוצמתית שלה.
זה לא היה טוב. שכונת העשירים תמיד הייתה מבודדת, וידעתי שביתה היה רחוק בהרבה מהעירייה, בקו המים כמעט, מה שנתן לי הרבה זמן לתכנן איך לפעול.
לעומת זאת, שעות הערב המוקדמות, ארבע-חמש אחר הצהריים, היו השעות של האנשים הפשוטים. כל הנשים התרוצצו בעיר, הולכות או חוזרות מהשוק. ילדים קטנים שיחקו ברחובות, רודפים אחד אחרי השני ומצחקקים בלהט המשחק. זו הייתה שעת חופש לכל הבריות, והם ניצלו אותה בכל צורה שידעו.
אני, עם זאת, לא יכולתי לנצל את החופש שלי, כי לא היה לי כזה. היו יותר מדי עיניים ברחוב, ולא הייתה לי שום דרך פעולה שלא תמשוך תשומת לב. בניתי על כך שתלך לביתה, ונכשלתי.
איזה מזל שיש אותו.
אגודל שמאל ימינה. פניתי לאן שהוא הורה, וישר הבנתי. הוא היה כזה גאון.
התחלתי ללכת בעקבות אחד משומרי הראש שלה, דואג שאף אחד לא ישים לב. באיטיות מחושבת, התקרבתי אליו יותר עם כל צעד שעשיתי, מנצל את הקהל הרב מסביב כדי לא לעורר חשד.
בשלב מסוים, הייתי כל כך קרוב שיכולתי לראות ולהריח את הזעה הקרה שהצטברה על עורפו.
מצוין.
איקס. הסכין שלי נכנסה עד שראיתי אותה יוצאת מצדו השני של חזהו, ויצאה מהר כפי שנכנסה.
מיד, מיהרתי לקחת את האיש, על מנת שלא לעורר את חשדנותה של פורנה.
בי. העמסתי אותו על כתפיי, כשם שנושאים אדם החולה מכדי ללכת בכוחות עצמו.
אגודל שמאל למטה. התקדמתי לכיוון ההפוך מהשיירה. העפתי מבט מסביב. פה ושם העיפו בי כמה אנשים מבטים מבולבלים, אבל לא היה שום דבר מדאיג. הם היו פשוט אנשים סקרנים, וזה הכל.
תוך כדי שאני מתקדם, פקחתי עין על השיירה העושה את דרכה בכיוון ההפוך, וחיפשתי סמטה שאוכל להשאיר בה את שומר הראש. בהתחלה, חשבתי שאולי הוא עדיין בחיים כי הרגשתי תנועתיות מסוימת, אבל הדקירה הייתה מדויקת, וזה עבר במהירות. מצאתי מעין כוך בפינת הרחוב שבלט ממחסן של אחד הבתים, והשארתי שם את האיש. כשימצאו אותו, פורנה ואני כבר נהיה רחוקים מכאן.
אגודל שמאל למעלה. חזרתי לרחוב, ואיתרתי במהירות את השיירה. הם המשיכו בדרכם בדיוק לאיפה שחשבתי שילכו. הדבקתי את הקצב. סקרתי את פניהם, מנסה להבין האם שמו לב למה שעשיתי.
לא חשבתי שישימו לב. האסטרטגיה שלהם הייתה ברורה – כל אחד שם עין על פורנה, כדי לכסות כמה שיותר זוויות. אף אחד מהם לא היה אמור להסתכל לכיוונו של הבחור ששכב כעת בכוך בפינת הרחוב, והם לא היו יודעים שמשהו קרה לו עד שהיו מגיעים אל יעדם. צדקתי.
זה היה אור ירוק.
המשכתי. אגודל שמאל ימינה, איקס, בי, אגודל שמאל למטה. אגודל שמאל ימינה, איקס, בי, אגודל שמאל למטה. וחוזר חלילה, עד שנפטרתי מכל עשרת שומרי הראש שהיו לה.
כעת, הגיע החלק הקשה.
בזמן שלקח לי להפטר מהשומרים, הספיקה פורנה להגיע כמעט עד לנמל עצמו. תהיתי מדוע עשתה את המסע הזה, והאם ההשערה שלי לגבי בניין העירייה הייתה שגויה. לרגע אחד, כמעט שקלתי לוותר ופשוט לצפות במעשיה מרוב הסקרנות, אבל הזמן דחק בי ולא יכולתי להרשות לעצמי את הכישלון.
צעקה מבוהלת נשמעה במרחק, ואחריה קריאות מעומעמות שלא הצלחתי להבין מה נאמר בהן. הנחתי שאחת הגופות שלי נמצאה. זה לא היה טוב.
פורנה העיפה מבטה לאחור, וראיתי בפניה שהיא מבינה שמשהו לא בסדר. היא החלה לסקור את הקהל, ספק בחיפוש אחר שומרי הראש שלה, וספק אם בחיפוש אחר מי שאחראי להרג. נסוגתי לאחור, וניסיתי לא לעורר חשד. התעסקתי בעניינים אחרים, והשפלתי את מבטי.
לרגע ארוך אחד, הרגשתי את מבטה משתהה עליי, סוקר אותי. היא כנראה החליטה שאינני מזיק, כי עזבה אותי והמשיכה הלאה לסרוק את העוברים והשבים.
אני חושב שהיא מצאה מישהו שנראה לה מאיים, או שפשוט לא מצאה את שומרי הראש שלה, שכן היא החלה לרוץ. אני לא בטוח בסיבה, כי השתדלתי מאוד שלא לבחון אותה באותו הרגע, בשביל שלא תחזור לחשוד בי.
אגודל שמאל למעלה. רצתי, אבל מהר מאוד הוא הורה לי להפסיק, מבין שזה לא ריאלי. היו שם יותר מדי אנשים, וגם אם אצליח לתמרן בינם – פורנה ודאי תבחין בי.
איי. טיפסתי על קיר הבניין הצדדי, ועליתי מהר על גגו. בשלב זה, כבר לא היה אכפת לי מתגובות האנשים – פורנה התרחקה מספיק בשביל לא לשמוע אותם.
עקבתי אחריה מהגגות, קופץ מגג אל גג כשפנתה. כעת, הייתה הרוח לחה וחמה יותר, אם כי עדיין מרעננת וחופשיה. היה לי טוב, והאדרנלין החל לפעפע בגופי במהירות. זה היה מרדף, כמו שרציתי. כמו שהוא תמיד רצה. נהניתי.
למה היא חייבת להרוס?
היא התקדמה מהר מדי, ואני לא הספקתי לפרוח עם האדרנלין שזרם בעורקיי. לא ידעתי מה תמצא כשתגיע לנמל, או מדוע חשבה שישמור עליה מאדם כמוני. בכנות, גם לא רציתי לגלות.
הייתי צריך לפעול מהר.
חץ שמאלה. שלפתי את האקדח שלי מחגורת הכלים.
וַויי. כיוונתי, ולחצתי על ההדק. הכדור שפשף את כתפה הימנית, וצעקת כאב נפלטה מפיה. למזלי, בגלל ההפרדה המשונה בין הרחשים שמעל הגגות ומתחתיהם, ניכר היה כי האנשים לא שמעו את היריה שיריתי, ואם כן – בחרו להתעלם ממנה.
הייתי יהיר מדי, לא משקיע מספיק זמן בכיוון של הכדור, אז פספסתי. פורנה לפתה את כתפה בידה הימנית, והגבירה את קצב ריצתה. הדבקתי אותה.
לא ראיתי אם היא שמה לב אליי או לא, אבל בשלב הזה זה לא שינה הרבה.
וַויי. שוב כיוונתי, ויריתי כדור נוסף. זו הייתה יריה טובה יותר. הכדור נכנס דרך גבה, יצא מחזהּ והוטח בקרקע. היא מעדה ונפלה על הרצפה.
וַויי. שחררתי יריה נוספת, רק ליתר ביטחון. זו הייתה מדויקת להפליא, מכיוון שגם אני וגם היא כבר לא היינו בתנועה. הכדור פגע בראשה, והדם האדום שזרם משלושת פצעיה הכתים את גופה הענוג.
כמעט הרגשתי רע שלכלכתי אותה ככה,
אבל רק כמעט.
זה היה צריך להיעשות.
בהתחלה, כמו השומר הראשון, חשבתי שהיא עוד מנסה לקום על רגליה. אבל אחרי היריה השנייה כבר ידעתי שהיא לא יכולה לשרוד.
מיהרתי להסתלק, לפני שהאזרחים, המתגודדים סביב גופתה, יפענחו את מקום הימצאי וידווחו לשוטרים. לא היה לי כוח להרוג אנשים נוספים.
איי. ירדתי מהגגות באחת הסמטאות השקטות של העיר, והלכתי לי בשקט לכיוון הנמל, כאזרח מן השורה. בעודי עושה את דרכי, שמעתי שמועות על גופות שנמצאו ברחבי העיר, והאישה האצילה שחוסלה. חלק טענו שהייתה זו פורנה, אחרים דיברו על ביתו של ראש העיר ואחרים, שמוחם הקודח מלא בסיפורי מעשיות, דיברו על נסיכה מארץ רחוקה, שבאה לארץ כדי למצוא לה נסיך. חלק טענו שהיא נרצחה על ידי פעיל מחתרת, אחרים על ידי אחד הסוחרים שלא קיבל מענה מראש העיר ואלו האחרונים, טענו כי היה זה נסיך מארצה שלה שאהב את הנסיכה ולא רצה שתתחתן עם אדם שאינו הוא.
אלו היו שטויות, כמובן.
האישה הייתה פורנה, ואני הייתי אני.
אגודל שמאל ימינה. כשהגעתי לנמל, פניתי ימינה כלעומת שבאתי, והלכתי בסמטה עקלקלה וחשוכה, חשופה ועם זאת מבודדת, שרוב אנשי העיר כלל לא ידעו על קיומה. עצרתי כשהגעתי אל הדלת, שהייתה ירוקה וגדולה, ופעמון גדול הוצמד לאמצעה.
בי. צלצלתי בפעמון, לפי הסדר – פעם אחת, פעמיים, חמש פעמים, פעם אחת, שלוש פעמים.
איש כבן ארבעים בערך, בעל שיער כהה ומבולגן וחוטם ארוך, פתח את הדלת כחריץ צר והביט בי בחשדנות. פניו אורו כשזיהה אותי, והוא חייך חיוך עם שיניים חסרות.
"שמעתי שמועות," הוא הכריז, קולו חזק וצורמני, "האם הן נכונות?"
אֵיי. "כן," עניתי, "נכונות."
פניו של האיש אורו עוד יותר, והוא החל לצחוק.
"הם צדקו כשאמרו לי שאתה לא מאכזב," הוא אמר, "איי, בחור כארז אתה. חכה כאן," הוסיף, ונעלם בחשכת ביתו. חיכיתי.
הוא חזר, והניח בידי שק קטן. הוא היה טיפה קל ממה שציפיתי שיהיה, אבל לא ראיתי טעם בלהתווכח. נראה שהאיש הזה עוד יעסיק אותי פעמים רבות, ואין לי כוונה לירוק לבאר ממנה אני שותה.
"בוא שוב, אה?" הוא חייך אליי, "אוכל להיעזר בבחור כמוך באיזור הזה."
איי. הנהנתי. "אני אחזור."
אגודל שמאל למטה. הוא הורה. הסתובבתי, והלכנו לחפש מסעות נוספים.
***
אז שלום.
זה אני, וזה מה שאני עושה.
אני לא יודע אם אני אוהב את זה, או שאני עושה את זה פשוט כי אין לי ברירה, וכי זה מה שהוא אומר.
אני מניח שזה קצת משניהם, אבל בסופו של דבר אני אעשה הכל כדי שהוא יחזור אליי, ולא יבחר בפיות, מירוצים או אפוקליפסה כזו או אחרת על פניי.
אומנם אני משתדל לעשות את החוויה מהנה כמה שיותר, אבל לפעמים משהו קורה, ואני חושב לעצמי 'זהו, הוא לא יחזור יותר. אני אשאר פה לבד'. זה אף פעם לא קרה. לא עד עכשיו, לפחות. לעיתים לקח לו יותר זמן, ולעיתים פחות. אבל בסופו של דבר, הוא תמיד חזר. ובכל פעם שהוא חזר, הייתי אסיר תודה.
אני לא זוכר את עצמי בלעדיו. בלי ההנחיות המדויקות שלו, והצורה בה חשב ופעל.
אני לא חושב שיש לחיי משמעות כשהוא לא פה.
לפעמים, אני חושב שאולי אני דמות בראש של מישהו, אולי שלו, ואולי של אחר. משהו חסר אישיות שניתן לשלוט בו. מעין גרסא מתקדמת יותר למשחקי הבובות.
אבל הזמן עובר פה. השמש זורחת כל בוקר, ושוקעת כל ערב. לעיתים, אפילו יש ירח.
יש תככים ומזימות, ואנשים בעלי אישיות ומראה שונים לחלוטין.
יש מבנים בעלי השפעות ארכיטקטורות שונות, ואף בארות בנקודות החשובות.
אפילו הים אינו שקט, ולעיתים ישנן סערות גדולות וחזקות, והדייגים חוזרים ללא דבר.
יש חיי עיר, ובני אצולה.
יש זוגות צעירים, וילדים קטנים המתרוצצים בשובבות בין רגליך כאתה עובר בשכונתם.
יש הכל.
איך זה ייתכן שבא כל זה ממוחו הקודח של איש פשוט?
והרי, אני אדם. לא דמות ממשחק.
נכון?